על קוצר החיים

רוב בני האדם, פָּאוּלינוּס, מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר, על כך שמידת הזמן הקצובה לנו חולפת כה מהר, כה בחטף, עד שלמעֵט אנשים ספורים, חייהם של השאר נקטעים בעצם ההיערכות לקראתם. ועל מה שנדמה בעיניהם לצרת הכלל נאנחים לא רק האספסוף וההמון הפוחז: רושם זה עורר מחאות גם מפי אנשים נודעים. מכאן אִמרתו של גדול הרופאים, "החיים קצרים, ארוכה האומנות" . 1

מכאן גם טענתו של אריסטו בהתנצחו עם הטבע, טענה שכלל אינה הולמת אדם חכם כמותו, שהטבע העניק לחיות חיים ארוכים עד מאוד, כך שהן עשויות לחיות על פני חמישה או עשרה דורות, ואילו לאדם, שנולד למעשים רבים וגדולים קבע מסלול חיים קצר הרבה יותר.
לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך.

כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות

כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה.

***

מדוע נלין אפוא על הטבע? הוא נהג בנדיבות: החיים, אם אמנם תדע לנהלם, הִנם ארוכים. ואולם, יש מי שאוחזת בו תאוות בצע שאינה יודעת שׂובעה ויש מי שנתקף בשקידה עמלנית על מלאכות מיותרות; יש מי ששיכור מיין ויש מי שנרדם בבטלה; יש מי שרדיפת כבוד (שתלויה תמיד בהכרעות של אחרים) מתישה אותו ויש מי שתשוקה נמהרת למסחר מוליכה אותו סביב כל היבשות והימים בתקווה לרווח; הִתאווּת לקרב מייסרת אנשים מסוימים, והם מתאמצים בלי הפוגה כדי לסכן אנשים אחרים, או עומדים על המשמר בגלל הסכנות האורבות להם עצמם; אחרים, מתוך השתעבדות מרצון, מכלים את כוחם במסירותם לאדונים כפויי טובה.

רבים עסוקים בהשתדלות למען הצלחתם של אחרים או במחאה על חוסר ההצלחה שלהם; לרבים עוד יותר אין תכלית ברורה בחייהם והם מסתחררים מתכניות חדשות בגלל קלות דעת הפכפכה וטורדנית; ויש גם אובדי העצות שאינם יודעים לאן יַפנו את נתיבם, ומותם מוצא אותם שחוחים ולאים, עד שאין אני מפקפק באמיתות דבריו של גדול המשוררים, דברים שנאמרו כדרך הנבואה: "זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים". אכן, כל שאר קיומנו אינו חיים אלא זמן ותו לא.

המידות הרעות מסתערות על בני האדם ומכתרות אותם מכל עבר. הן אינן מניחות להם לזקוף קומה או להישיר מבט לעבר האמת אלא מדכאות אותם: עיניהם מושפלות וקבועות בתשוקתם. לעולם אין הם רשאים להשיב את נפשם, ואם אי פעם נמצאת להם רגיעה, הרי הדבר דומה למעמקי הים הגועשים גם עם שוך הסערה: כך נסערים גם הם, ולעולם אין להם מנוח מתשוקותיהם.

האם אתה סבור שאני מדבר על אודות האנשים שמגרעותיהם ידועות לכול? רְאה את אלה אשר כולם נוהרים לחזות בהצלחתם: בשפעת טוּבם הם נחנקים. כמה רבים כורעים תחת נטל עושרם! כמה רבים טרודים בהפגנת כישרונם ורהיטותם, ושגרת יומם גובה את שכרה בדם! כמה רבים מחווירים מרוב תענוגות! כמה רבים האנשים שערב רב של בני חסות רוחש סביבם ואינו מניח להם לנפשם! עתה ראה את כל אלה, מהנקלים עד לנעלים ביותר: זה מבקש לעצמו מליץ יושר, והנה זה ממהר להתייצב; זה עומד לדין, והנה הטוען לזכותו, והנה גם חורץ המשפט. איש אינו תובע את זכותו על עצמו, האחד מבטל את עצמו מפני האחר. שאל בעצמך על אודות האנשים אשר שמותיהם נלמדים בעל פה ותיווכח כי הם נבדלים אלה מאלה רק בכך שהאחד מטפח את קשריו עם השני, והשני – עם השלישי. איש אינו עומד ברשות עצמו.

וראה גם את העלבון הקוצף של אלה המלינים על התנשאותם של מכובדים מהם, על כך שלא נתפנו עבורם כשביקשו להראות את פניהם! כיצד מעז מי שאינו מתפנה למען עצמו להלין על יהירותו של אחר? הרי אותו אדם, על אף עזות פניו, לפעמים נפנה אליך, תהיה אשר תהיה, שמע את דבריך, קירב אותך אל חוגו. ואולם, אתה מעולם לא חשבת את עצמך ראוי לדאגה או לתשומת לב. לפיכך, אין לך כל סיבה לדרוש מאיש הכרת טובה על גילויי הכבוד שלך כלפיו, שכן עשית זאת, לא כי ביקשת את חברתו שלו, אלא מתוך כך שלא יכולת לשאת את חברתך שלך.

***

כל המלומדים המזהירים בני כל הזמנים, גם אם יהגו יחדיו בעניין הזה שלפנינו, לעולם יעמדו נבוכים לנוכח טשטוש הדעת שלוקים בו בני האדם: הם אינם מתירים לאיש להשתלט על נחלותיהם, ואם פורץ סכסוך פעוט על הסגת גבול, הם ממהרים לאחוז באבן או בנשק – אבל אל תוך חייהם הם נכונים להכניס זרים, ולא זו בלבד אלא שבעצמם הם מובילים פנימה את הבאים לתבוע חזקה על חייהם. לא יימצא אדם השש לחלוק את עושרו – אבל את חייהם מחלקים כולם לכל דורש! הם קופצים ידם בשמירה על נכסי אבותיהם – אבל כשהדבר מגיע לבזבוז זמן הם מתגלים כפזרנים הגדולים ביותר בעניין היחיד שבו הקמצנות ראויה לכל שבח.

על כן מתעורר הרצון לפנות אל אחד הזקנים מתוך ההמון ולומר לו:

"אנו רואים שהגעת לשיבה מופלגת וכבר הנך בן מאה שנים ויותר. בוא וערוך פירוט מדוקדק של ימי חייך. חשֵב כמה מזמנך נטל המַלווה, כמה נטלה האהובה, כמה הפטרון, וכמה בן החסות. כמה מזמנך נטלו המריבות עם האישה, כמה נטלה אכיפת המרוּת בקרב עבדיך וכמה ההתרוצצות השתדלנית ברחבי העיר. הוסף את החוליים שאנו מביאים על עצמנו, הוסף גם את הזמן שנשחת לבטלה: תיווכח, כי שנותיך מעטות מכפי מניינן.

נסה להיזכר מתי היתה דעתך נחושה, כמה מימיך עברו עליך לפי ייעודם, מתי היו עתותיך בידיך, מתי לבשו פניך את ארשתם הטבעית ומתי היתה נפשך חפה מדאגה. עוד היזכר איזה הישג ראוי נזקף לזכותך בשנותיך הארוכות, כמה רבים בזזו את חייך ואתה כלל לא הבחנת שאִבדת דבר מה, כמה מזמנך נטלו ייסורי שווא, שמחה נבערת, תשוקה בוערת ודרכי חנופּה, וכמה מעט נותר לך בסיכומו של דבר – אז תבין, כי אתה עומד למות טרם זמנך."

מהי אפוא הסיבה לכך? – את חייכם אתם חיים כאילו נועדתם לחיות לנצח, עוּבדת ארעיותכם מעולם לא עולה בדעתכם ואינכם שמים לב לזמן שכבר עבר. אתם מבזבזים כמו מתוך שפע בלתי נדלה, ובינתיים אפשר שיום זה, שהוקרב לטובתו של אדם או עניין כלשהו, הוא-הוא אחרון ימיכם. כבני תמותה אתם יראים מפני הכול, כבני אלמוות אתם משתוקקים לכול.

אתה עשוי לשמוע רבים אומרים: "בשנתי החמישים אפרוש מעיסוקַי, שנתי השישים תפטור אותי מחובותַי." ואיזו ערובה, אמור לי, יש בידך לחיים ארוכים יותר? מי יבטיחך שהדברים יהיו סדורים וערוכים כדרך שאתה מתקין אותם? האין זאת בושה שלעצמך אתה שומר רק את פירורי החיים, שלשׂכל הטובvi אתה מועיד את פרק הזמן שכבר אי אפשר לייחדו לדבר? הלוא מאוחר לצאת לַדרך ולחיות את החיים רק אז, כאשר יש לסיימם! איזו התעלמות אווילית מן המוות היא זאת הגורמת לאדם לדחות תכניות טובות בתכלית לשנתו החמישים או השישים ולהתכוון להתחיל את חייו מן הנקודה שאליה מעטים זוכים להגיע!

 

מתוך "על קוצר החיים", מאת לוקיוס אנאיוס סנקה. תרגמה מרומית והוסיפה הערות: נאוה כהן, אחרית דבר מאת אברהם אבי ארואטי, נהר ספרים 2010.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לוקיוס אנאיוס סנקה.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על על קוצר החיים

02
דב

כעבור מאות שנים כתב הפילוסוף שופנהאואר
כאשר יגיעו ימי השלכת
של חייהם יביטו האנשים
ממרום שנותיהם אל העבר
ויופתעו לגלות כי
חייהם עברו עליהם כהרף
עין.
הם יופתעו לגלות כי הדבר אשר
חמק להם מבין ידיהם
היה חייהם שלהם.