ענק

לפעמים, ממרחקי הזמן, נדמה לי שהוא שב וחוזר אליי. מבקש שאקרא לו סיפור. תווי פניו אחרים, שער הזהב האפיר, אבל אני מזהה אותו מיד; די בספר הילדים הישן שבידו, המהוה מרוב קריאות חוזרות, כדי שאזהה. מה שלומך, אני נוהרת לקראתו, והוא אומר, בסדר, ולמראה הבעתי מצטחק בצחוק הנדיר ומוסיף, בסדר גמור.

אנחנו יושבים, כמעט כמו פעם, ומדברים. ועם זאת הכול אחר. כלומר הוא. ספר לי מה אתה עושה, אני מבקשת, והוא נעתר: מדבר על החברה המצליחה שהקים, על דירתו, על בריאותם של הוריו ולידת אחייניו. ושנינו יודעים שלא בזה העניין. תקראי לי סיפור, הוא חוזר. אני מחייכת. בשמחה, אני אומרת, מה תבחר? הוא מניח על השולחן את הספר שהביא, ובקצות אצבעות הפסנתרן שלו מסיט אותו לעברי ואחר כך נשען לאחור בכיסא הרחב ועוצם עיניים. הגוף הדק מתרפה מולי, מיד ולגמרי. נינוחות חדשה אופפת אותו, טבעית לו כל כך עד שאחרי הפליאה הראשונית היא אופפת גם אותי. אני נוטלת את הספר הישן, האהוב, בידיי. התגעגעתי אליו בכל השנים האלה; ועם זאת אף פעם לא הצטערתי שנתתי לוֹ את הספר הזה, והייתי שבה ונותנת לוּ היינו נפרדים עכשיו. הוא ממתין, סבלני. בשתיקה הרכה של החדר נשמעת רק אוושת הדפים. לבסוף אני מתחילה.

פעם, בארץ רחוקה רחוקה, חי לבדו דוב ענק.

את לא קוראת, הוא אומר בלי לפקוח עיניים, את ממציאה.

ששש, אני מהסה אותו בעדינות. תקשיב.

הוא מקשיב.

חי לבדו דוב ענק ומלא רגש, אני ממשיכה, שלא היה לו עם מי לדבר.

אני מכיר דוב כזה, הוא מעיר.

הוא חי לבד, הרחק מכל החיות האחרות, מפני שהיה גדול מדי. לקח לו הרבה זמן, שנים, להבין מדוע הן נמלטות מפניו. הוא זכר בגעגועים מעורפלים את הימים שבהם היה גור קטן ומלא עליצות קופצנית, מגושמת, שביזון או פומת הרים או זאב ערבות ולפעמים אייל קנדי ואפילו שועל היו נוזפים בו, והוא היה מתפלש בדשאים הרחבים בהנאה מתחטאת או מחכך את גבו בגזע איתן ומחייך אליהם, יודע שהם לא כועסים באמת. הייתה בו אז, הבין לימים, מתיקות שהמסה את הידיעה בדבר האיום שיהיה טמון בו כשיגדל.

אבל הוא גדל, וגדל. והגיע לגודל של דוב בוגר, והמשיך לגדול. לאט לאט החל לשים לב שמתרחקים ממנו, בהתחלה בני מינים אחרים ובהדרגה גם בני שבטו שלו. אפילו הגרגרנים, שאינם פוחדים מדבר, היו נמלטים מפניו במהירות. הוא לא הבין. כשאמרה לו הדובה הזקנה שנהגה לדבר עם רוחות האבות של השבט, אתה יותר מדי, שאל את עצמו על מה היא מדברת, והתרחק משם בתחושה אדומה שלא ידע לקרוא לה כעס. רק אחרי הרבה שקיעות ירח חזר למאורה שלה, נחוש לברר למה בדיוק היא מתכוונת; אבל אז כבר עברו הציידים וירו בה, ולא היה לו את מי לשאול. ובינתיים דבק בו חספוס חדש, שגם הוא היה נטול שם אבל כנראה הורגש בבירור, מפני שהמעגל הריק שנוצר סביבו בכל אשר הלך התרחב בכל פעם קצת יותר, ואחר כך הרבה יותר. עד שהתייאש.

הוא לא אמר לעצמו את המילה "ייאוש". להפך, הרגיש דווקא פעלתן ונמרץ ועצמאי עד מאוד בבוקר החורף שבו יצא לבדו לחפש לו מערה חדשה, הרחק ממקום ההתכנסות של השבט.

דובים לא חיים בשבטים, עולה פתאום קולו, ואני נבהלת: כמעט שכחתי שהוא כאן. אבל הוא נוכח, כל כולו, בעיניו העצומות ובגופו הרך, הבלתי מוגן. לו נקלע לכאן דוב היה משסע אותו באחת, אני חושבת, ולרגע עולה תמונה של כפה חמושה בחמישה טפרים חדים מונפת מעל הראש המאפיר, מוחשית עד אימה. אבל אני ממהרת לסלק אותה ואומרת, זה רק סיפור.

תמשיכי, הוא מצווה.

אלא שאני נסחפת לזמן אחר. אתה זוכר, אני שואלת, כמה כעסת אז? עיניו נפקחות לרווחה. משהו מבזיק ומפרפר בהן לרגע, ושב וצולל אל המעמקים. הסיפורים, הוא אומר, הם הראו לי את הדרך החוצה. אני שותקת. גם הוא. אחר כך פולט אנחה עמוקה, ונעצם. ואומר שוב, תמשיכי.

אני מביטה בו. רוצה שלא ילך אף פעם. ויודעת שעוד מעט ישוב ויעזוב. וממשיכה.

ימים ארוכים הלך והלך, עד שמצא את המקום שלו. דגים מילאו את הנהר, וציפורים את השמים, ומלבדם לרוב לא הריח כמעט אף חיה אחרת. ימים רבים חי שם, ולא התגעגע. היו לו אהבות והנאות – ריצת פתאום מהירה ואז עצירה, פתאומית לא פחות; התפלשות בעשב או צלילה למימי נהר שוצף; הטחה של גופו בגזע עץ; טעם דבש או גרגירים, ועוד יותר מכך חמיצות הענבים שלא הבשילו, עקיצתם בלשונו. כמו השָׁלָך היה יוצא מדי יום לדוג, מוקדם בבוקר, ואחרי שאכל היה נשכב ומתבונן בציפורים. בעיקר אהב את הבזים ואת העיטמים, ובעונות הנדידה גם את העגורים, שקריאותיהם הרמות היו מעוררות בו תחושה סגולה בהירה, חזקה, של גבוה ושל חופש ושל יחד.

לא יודע אם סיפרתי לך, הוא אומר בקול חולמני, כמתוך שינה, את הזיכרון הראשון שלי, מגיל כמה חודשים, שוכב על הגב בעגלה ומסתכל על הצמרות והשמים, מכבה את הקולות, נשאר רק עיניים ועור שרוח עוברת עליו. בלי אף אחד. הוא משתתק. ובבת אחת מזנק ומטיח בכעס הישן, הם אף פעם לא ידעו מה לעשות איתי. אני מחזירה לו מבט מרוכז. וכמו אז משהו מתפייס בו והוא חוזר, והפעם בצער, הם אף פעם לא ידעו מה לעשות איתי. ושב ונשען לאחור, ומוסיף בשקט, כמעט בלחש, אבל את ידעת.

להמשיך? אני שואלת. ממתינה.

ידו מתרוממת, נפרשת, מסמנת לי: כן. ואז נוחתת לאט, ברוך, על בטנו.

ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, יום אחד הרגיש שאי אפשר יותר, פשוט אי אפשר. ובלי לחשוב נעמד בבת אחת ורץ משם, רץ בכל כוחותיו. הרגיש את הרוח נאחזת בכוח בשערות פרוותו העבותה, מנסה לעצור אותו, אבל לא עצר. עבר בדהרה יערות ונהרות, בלי לראות, בלי לדעת למה ולאן הוא רץ ככה. עד שהגיע לרגלי ההר הגבוה והתחיל להעפיל. רק אז התחוור לו: למעלה, גבוה, לשם הוא צריך. המשיך והמשיך, חותר בעיוורון נחוש, עד שהגיע לאגם קטן, כחול ועמוק, מוקף דשא רך והמוני פרחים בהתפרצות חוגגת של צבעים. נעצר, התנשף. פתאום הרגיש כמה הוא מותש וצמא, וקרס על שפת המים ושתה ושתה. רק כשרווה, והתרומם, והמים שבו והצטללו, ראה באגם את הדוב שנשקף אליו – ענק וכהה בשחור פרוותו. מפואר. הוא התבונן בהשתאות.

את הסיפור הזה אני מכיר, עולה צחוקו חרישי, ואחר כך מרצין. זה לא נגמר טוב.

זמן ממושך התבונן, אני ממשיכה, בדממה מוחלטת. ציפורים מילאו את השמים ודגים את המים, ארנבים וסנאים דילגו בין הפרחים, דבורים זמזמו בתוך מתק הצוף השופע. אבל בכל האגם לא השתקפה עוד נפש חיה מלבדו.

של מי הסיפור הזה, הוא שואל. ולא מחכה לתשובה.

אני חושבת על השיר של זך, על הענק. שנים לא חשבתי עליו. אני ענק ורק אני / ענק. / כאשר אני מרים את / ראשי, / כוכבים נוגעים / בראשי. / כאשר אינני / מרים, / איש אינו / משים אל / לבו, / שאינני מרים.

מה קרה אחרי זה, הוא שואל, והפעם קולו מתעקש.

אני לא יודעת, אני אומרת. האמת שכבר הרבה זמן אני לא יודעת. שנים לא היית כאן, זה כבר לא כמו שאתה זוכר. לפעמים נדמה לי שגם מה שאני זוכרת מתעתע בי. לפעמים אני שואלת את עצמי...

בבת אחת אני נזכרת עם מי אני מדברת ומשתתקת. הבהלה מדהירה בי בושה ואשמה. מה עשיתי. לו. לעצמי.

ואחר כך ההתמרדות: מה כבר עשיתי. עברו שנים, הוא במקום אחר, וגם אני. ובינינו כבר יש סוג חדש של דיבור.

ואחר כך הצער: אטום, אילם. מתפשט עד קצות המישור העצום שבו אני עומדת.

ואחר כך חוזרת אליי. אלינו. לחדר.

והכול תוך חלקיקי שניות.

אני לא יודעת, אני חוזרת, אסופה פתאום, שקטה בחסד הרגע שניתן רק למי שמוותרים, מוותרים באמת. פשוט לא יודעת. וזה ממילא לא סיפור כל כך מוצלח.

הוא שותק ממושכות, מכונס בהבעה המהורהרת, המוכרת כל כך. ואז מזדקף ומביט בי, ערני מאוד. בהיר. מחייך.

עכשיו אני אספר לך סיפור, הוא אומר.

 

מתוך "השתדלות נוספת", מאת דנה חפץ, הוצאת "פרדס", 2020

תמונה ראשית: גור דובים. תצלום: ינקו פרליץ', unsplash.com

Photo by 🇸🇮 Janko Ferlič - @specialdaddy on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דנה חפץ.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערגור דובים. תצלום: ינקו פרליץ', unsplash.com


תגובות פייסבוק