עקוב אחר שינויים

את מצבו של אבי מכנים הרופאים קריטי אך יציב.

הצלחתי להבין מהסבריה של אמא שאחרי הצנתור, הריאות של אבא הוצפו בנוזלים, והוא לא היה יכול לנשום. חיברו אותו למכונת הנשמה וניקזו את הנוזלים מריאותיו. אחרי כמה שעות שבמהלכן הם חשבו שהם מאבדים אותו, הרופאים ניתקו אותו ממכונת ההנשמה והשאירו אותו עם מסכת חמצן בלבד. אמא אמרה שחשוב מאוד שאעקוב אחרי מד הסטורציה, והראתה לי על המסך את המספר באחוזים. אם זה יורד מתחת לשמונים תקרא מיד לאחות, זה צריך להיות מאה, אבל גם תשעים זה בסדר במצבו. עוד דבר שהייתי צריך לדאוג לו הוא שקית השתן הכמעט ריקה, התלויה למרגלות המיטה. ״כשהוא יתחיל להפריש,״ אמרה אמי, שטענה כי דיברה שעה ארוכה עם אחד הקרדיולוגים מטירה שעובד במאיר, ״נדע שהמצב הולך ומשתפר. קרדיולוג מצוין, מחמוד, אתה מכיר אותו? הוא היה בשכבה שלך, אולי שנה מתחתיך. הוא עזר לנו מאוד היום. אם הוא יגיע במקרה, תתנהג יפה ותכיר טובה, למרות שרופאים בכירים לא עובדים משמרות לילה.״

הסתכלתי על אחוזי הסטורציה שאיני מבין את משמעותם. לפעמים הם עלו עד תשעים ושניים ולפעמים הם ירדו לשמונים וחמישה אחוז. המוניטור, שייצג את מצבו של אבא שלי בגרפים מרצדים, מספרים ואורות מהבהבים, התחיל לצפצף, ואחות נכנסה לחדר, השתיקה את הצפצופים בלחיצת כפתור, ואחר כך הנמיכה את עוצמת הקול של המכשיר עד כדי השתקה. לולא היתה משתיקה אותו הוא היה ודאי מצפצף גם עכשיו, משום שנורה אדומה היבהבה ללא הפסקה. לא שאלתי את האחות לפשר הצפצוף וההשתקה, הם הרי יודעים את מלאכתם.

חזרתי לכורסה המוצבת למרגלות החלון הגדול, שנמתח לכל אורך החדר בטיפול נמרץ לב ומשקיף אל אתר בנייה של בניין מגורים רב־קומות. אצל הילדים עכשיו שש בערב. בבית החולים יש חיבור ציבורי לאינטרנט לרווחת החולים ומבקריהם, ואין צורך בסיסמה. אשתי השיבה לי מקודם שהכול בסדר והוסיפה ״תמסור איחולי החלמה מהירה״. הבן הקטן שלי בטח במקלחת עכשיו, ואני אשלח לו הודעה מאוחר יותר, אחרי שהוא ילבש את הפיג'מה של אחד מגיבורי־העל ויתכונן להיכנס למיטה. בדרך כלל אני נמצא שם עד שהוא נרדם. אולי אני אפילו אדבר איתו יותר מאוחר, אם הרשת חזקה דיה אוכל לשוחח עם הבנים בווייבר או בווטסאפ לפני שהם ייכנסו לישון. הילדה שלי תישאר ערה עד שעה מאוחרת יותר, אבל היא ודאי לא תרצה לדבר איתי. היא כבר בת שלוש־עשרה. אפליקציית מזג האוויר הראתה עשר מעלות פרנהייט באילינוי, וחמישים בכפר סבא. בלחיצת כפתור החלפתי בין הסולמות, כאן מתאים יותר צלזיוס. באילינוי לא צפוי שלג מחר, ובכפר סבא ייתכן גשם קל.

מדי שעה האחות נכנסה לחדר, ובכל פעם שהיא נכנסה עמדתי, אך נשארתי צמוד לכורסת המבקרים. היא הסתכלה על אבא שלי, על המכשירים השונים, בחנה את כמות השתן בשקית עם קווי המדידה שנתלתה למרגלות המיטה ורשמה פרטים בדפים שהודקו ללוח כתיבה שנתלה על הסורגים הקדמיים של מיטת בית החולים.

״אתה יכול להכין לעצמך משהו לשתות אם אתה רוצה,״ הפתיעה אותי כשפנתה אלי, קרוב לחמש לפנות בוקר. ״יש שם מטבחון עם תה וקפה, יש גם לחם, קוטג' ושוקולד במקרר.״

״תודה רבה,״ עניתי לה בנימה מתנצלת, נוכח התקרית הקודמת כשניסיתי להשקות את אבא שלי.

״רק הגעת?״ היא שאלה והחוותה בראשה אל המזוודה הקטנה שהשכבתי בפינת חדר הטיפול נמרץ.

״הגעתי בערב,״ עניתי, והיא נדה בראשה פעם אחת ועזבה את החדר.

כבר שנתיים שלא שתיתי קפה שחור משקית ״קפה טורקי״. זה היה הקפה ששתיתי בבקרים בירושלים: שתי כפיות קפה שחור, חצי כוס מים ומעט חלב, בלי סוכר. בהמשך היום הייתי שותה את אותו קפה אך בלי החלב. זה היה הקפה שנהגתי להכין במטבחון של מערכת העיתון, כמעט מדי שעה.

לא מצאתי כוסות קלקר במטבחון של המחלקה, ולא רציתי להטריח את האחיות. לקחתי שתי כוסות פלסטיק ממתקן המים והשחלתי את האחת לתוך השנייה, כדי שלא יתקמטו מהמים החמים. בארצות הברית אין כוסות כאלה, דקות מדי, שקופות מדי, קטנות מדי, שצריך להחזיק אותן בעדינות אחרת יימעכו. את הקפה השחור תמיד הכנתי עם מים רותחים מקומקום אך לא ידעתי עד כמה המים במתקן האוטומטי יהיו חמים. העמסתי את כפית הפלסטיק הקטנה במנה גדושה של קפה שחור, וחזרתי שוב על הפעולה. משכתי מטה את ידית הפלסטיק האדומה של המים החמים, והאדים שפיזרו הבטיחו טמפרטורה הגונה להכנת קפה שחור. בחשתי את תכולת הכוס במהירות קבועה בכיוון מחוגי השעון, ועם סיום הפעולה, בעוד הנוזל ממשיך להתערבל הקשתי פעמיים עם כפית הפלסטיק שהטיתי מעט, כך שתפגע אלכסונית בדופנות כוס הקפה. אחר כך צריך לחכות שהגרגירים ישקעו במלואם בתחתית הכוס. אם גרגירים, ולו בודדים, ממשיכים לצוף, סימן שפעולת ההכנה נכשלה. זרקתי את הכפית לפח, והחזקתי את החלק העליון של הכוס בין שתי אצבעות, נזהר שלא להיכוות. צעדתי לאט, נזהר עם הקפה, לחדר שבו שכב אבא שלי, כדי לוודא שלא התעורר בטרם אטוש אותו לטובת קפה וסיגריה.

רחבת החנויות בקומת הקרקע היתה ריקה. בחור ערבי צעיר, שלא לבש מדים של עובדי בית חולים, דחף לאט מכונה גדולה לשטיפת רצפה, ולמרות זמזום המכונה יכולתי לשמוע אותו שר עם הזמר, שקולו בקע ממכשיר טלפון נייד שאותו הציב הפועל על המכונה. לא הכרתי את השיר, הוא היה חדש מדי, כנראה, וזמזום המכונה מנע ממני לזהות את הזמר לפי קולו.

המחשבה שלא שמעתי שיר אחד בערבית מאז שעזבתי הטרידה אותי, כאילו שכחתי שאני אוהב מוזיקה ערבית, אם לא החדשה אז בוודאי את זו הקלאסית ששמעתי בבית הורי, ושאהבתי בילדותי, תיעבתי בנעורי ושבתי להתרגש ממנה בבגרותי. ודאי יש כבר שפע של זמרים חדשים ומפורסמים שהצעירים מכירים ואני בכלל לא מכיר, ולו בשביל לשנוא. והילדים שלי? הם מכירים בכלל זמר ערבי כלשהו? הם יכולים לזהות את אום כולתום או את עבד אלחלים? אני אהיה חייב להשמיע להם. כשאחזור אני אקפיד להשמיע להם מוזיקה ערבית, אחרת תיאטם להם האוזן לצליל המזרחי, ללא תקנה. פעם היינו שומעים מוזיקה בבית, ביחד, ברדיו או בטייפ, והיום? איפה אני אשמיע מוזיקה לילדַי? רק במכונית, בזמן נסיעה, אני יכול להכריח את כולם לשמוע את השירים שאני בוחר. אצטרך לצרוב להם דיסקים. אתחיל עם פיירוז, אבא שלי כל כך אהב את פיירוז, עם שירי הילדים, או עם השיר על ירושלים, הילדים חייבים להכיר אותו, הם מוכרחים להכיר.

חמקתי מפועל הניקיון בחולצה החומה, וקיוויתי שהוא לא ראה אותי. אסור לדרוך על הרצפה בזמן ששוטפים, צריך להמתין עד שהמים מתייבשים לחלוטין, ואז לנגב את הרגליים טוב טוב בשטיח או בסמרטוט לפני שנכנסים הביתה, אחרת אמא כועסת. האוויר של שעת לפנות בוקר היה צונן, והצטערתי שלא לקחתי את המעיל. לפעמים נדמה לי שבשעות האלה תמיד קר, ללא קשר לעונות השנה ולארץ המגורים.

התיישבתי על ספסל עץ בחצר שמפרידה בין האגף החדש לישן של בית החולים מאיר וקירבתי לאט את כוס הפלסטיק לשפתי החשוקות, מטה אותה בעדינות כך שהנוזל ייגע־לא־ייגע בשפתיים, שארגיש את מידת החום. כשנוכחתי שהקפה לא ישרוף לי את הלשון, נשפתי לתוך הכוס, כיווצתי את השפתיים ושאבתי מעט מהנוזל החם. הטעם הכל כך מוכר כמו סיחרר אותי לרגע, ולא יכולתי לפענח את התחושה שהעביר בי טעמו, בליל זיכרונות, שלא זיהיתי אם הם נעימים או אכזריים. גל של צמרמורת הרעיד את גופי. הנחתי את כוס הקפה על רצפת האספלט והשחלתי את כף ידי הימנית מתחת לסוודר, להרגיש את השיער המסומר על זרועי השמאלית. הדלקתי סיגריה, לקחתי שאיפה ארוכה והחזקתי את העשן בריאותי לפני ששיחררתי נשיפה ארוכה באותה מידה. אורות מהבהבים של אמבולנס אילם פילחו את אוויר הבוקר, מוט השער התרומם, והאמבולנס מיהר אל הכניסה של הבניין הישן. חדר המיון עדיין באותו מקום. שום דבר בהול לא אירע, על פי התנהלותם הרגועה של אנשי הצוות שהורידו מהאמבולנס אלונקה וגילגלו אותה פנימה. לא יכולתי לראות מי שוכב בה, אך הבחנתי שמלבד הפרמדיקים במדים ירדה מהאמבולנס אישה צעירה לבושה בטרנינג, גבה מקומר וידיה שלובות וצמודות בחוזקה אל חזה. כשההמולה בפתח חדר המיון שככה שמעתי לחשושים מאחורי וסובבתי את ראשי. בחור צעיר עמד בכניסה לחדר מדרגות אפל כמסתתר, מדי פעם מוציא את הראש לוודא שהוא במקום בטוח, כשהוא לוחש לתוך הטלפון מילים לא ברורות בערבית ועל פניו מתוח חיוך רחב. הספקתי לראות שהוא לבש חולצה חומה כמו שלבש פועל הניקיון שדחף את העגלה והסקתי שמדובר בעובד קבלן. דמיינתי את פועל הניקיון הצעיר לוחש בטלפון לאהובתו, שהתעוררה לפנות בוקר ואולי לא נרדמה בכלל, אותה לוחשת לו בחזרה מתוך המיטה כדי שאיש לא ישמע, ואולי היא בכלל שותקת, הרי מה הסיכוי שיהיה לה חדר משלה, ולא כזה שהיא חולקת עם אחיותיה ובני משפחתה. דמיינתי אותה מנסה לשמור על שקט, מחייכת, אולי מכוסה בשמיכה, מקשיבה לצעיר בחולצה החומה ולבה פועם חשש ותקווה. כמה קינאתי בשני עובדי הקבלן, שוודאי יסיימו את המשמרות שלהם וישובו אל בתיהם, הבתים שבהם נולדו, ושלעולם לא יתבלבלו בעשותם את דרכם בחזרה. קינאתי באיש שאין לו ספק היכן יקים את ביתו, היכן יגדלו ילדיו ואיפה ייטמן לאחר מותו.

הקנאה התחלפה במהירות בכאב על מה שעוללתי לפלסטין, כאב שניסיתי לדכא עם לגימה גדולה של קפה ועוד שאיפה מהסיגריה. אוי טירה טירה, אני אהיה מוכרח לחזור, אני אהיה מוכרח לתקן את מה שהרסתי. אני אכרע בלב הכפר, ואבקש מחילה מהעוברים והשבים, אלה שמכירים את הסיפור ואלה שמעולם לא שמעו עלי.

״רק רציתי לאחל לילה טוב,״ כתבתי לאשתי בהודעה, בלי לצפות לתשובה.

עוד מעט אמא שלי תחזור לבית החולים. עוד מעט היא תבוא להחליף אותי ואני אחזור הביתה, אכנס לישון באותה מיטת ילדות, מתחת לאותו חלון שמולו הצבתי את הכרית, כך שאוכל לבהות בו עד שלא אוכל יותר לפקוח את עיני, מוכן לגרוע מכול, אוזני קשובות לכל רחש, לכל תנועה.

תמיד הייתי האחרון מבין שלושת אחי, שותפי לחדר, לעצום עיניים. לא הבנתי כיצד הם יכולים להירדם כך כשסיפורים על רוחות רפאים ושדים שיכולים ללבוש כל צורה הסתובבו בכפר. הם לא שמעו את אותם הסיפורים שאני שמעתי מהשכנים? על השד שפעם מופיע בצורת ילדה קטנה, ופעם בצורת חתול? כיצד הם יכולים להירדם, במיוחד באותם לילות קיץ חמים, שבהם לא היתה ברירה אלא להשאיר את החלון פתוח? אנשים שכחו שלא היו מזגנים בכלל, לפחות לא בטירה. לילות הקיץ היו חמים, אבל זה היה חום נסבל אם בחדר היו פתחים בכיוונים הנכונים שאיפשרו זרימת אוויר. האמריקאים  לא פותחים חלונות בכלל, לא בקיץ החם, ולא בחורף הקפוא. גם לא בסתיו ובאביב. ואני, כמוהם, למדתי להסתגר בבית ולכוון את המזגן לטמפרטורה הנכונה.

עוד מעט אגיע הביתה, והחלונות ודאי יהיו סגורים, משום שחורף. ולילות החורף של טירה זכורים לי כקרים במיוחד. המגע עם המזרן היה כואב, וצריך היה לקחת אוויר ולהתכסות בשמיכה עד שהמיטה תתחמם מעט. עוד מעט אני אגיע לשם ואוכל לחוש את מגע המזרן ושמיכת הצמר, אעצום עיניים ואחזור להיות החייל הכי מסור שהייתי אי פעם, חייל שמכיר את כל המחבואים הטובים ששום אויב זר לא ימצא.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרק מתוך "עקוב אחר שינויים", מאת סייד קשוע, בהוצאת כנרת זמורה, 2017

תמונה ראשית: "חזרת הרוח", תצלום: באהר ח'יירי, unsplash.com

Baher Khairy

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סייד קשוע.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"חזרת הרוח", תצלום: באהר ח'יירי, unsplash.com


תגובות פייסבוק

2 תגובות על עקוב אחר שינויים