פרא מתורבת

מה עושה בורגני צעיר, עובד בנק, נשוי ואב לילדים, המפרנס את משפחתו בכבוד ועתידו החומרי נראה מובטח כסוכן בורסה, כשהוא חש ויודע יום אחד בעומקי נפשו שהוא אמן גדול, אך מֵבין שכדי להגשים את עצמו ואת ייעודו האמיתי בחיים עליו להקריב את כל השאר, כולל כל היקר לו בחייו? האם הוא משלים עם גורלו ומוותר על החיים הערכיים שלהם נועד? או שהוא מחפש מציאות אחרת – שבה יוכל להיות חופשי לחלוטין ולמצות את גאוניותו – ולשם כך הוא מוכן, בלית ברירה, לשלם את המחיר הנורא ביותר – דלות חומרית מתמדת וחיים הרחק מאשתו, ילדיו וידידיו האהובים. כיצד נוהג אדם רגיש ומצפּוּני אל מול הדילמה הנוראה הזאת, שאמנים וסופרים אמיתיים לא מעטים ניצבו בפניה לפחות פעם אחת בחייהם?

"יש לי תחושת אינסוף שאני נקודת ההתחלה שלה" – פול גוגן

לפּול גוֹגֵן – צייר, פסל וסופר, כן, גם סופר– הייתה תשובה חד-משמעית חותכת, והוא שילם עליה את מלוא המחיר האישי, האמנותי, החברתי והתרבותי. כל כתביו, רשימותיו ומכתביו הם תיעוד אותנטי ובזמן אמת של מהלך חייו לאורה – או בצִלה – של הדילמה הנוראה שנגזר עליו לחיות עד יומו האחרון.
במכתב לידידו, המחזאי והסופר השוודי אוגוסט סטרינדברג, ב-5 בפברואר 1895, גוגן כותב על ההלם התרבותי שנוצר אצלו כתוצאה מן המפגש בין מה שהוא מכנה "הציוויליזציה שלך [סטרינדברג], לבין הברבריות שלי [גוגן]. ציוויליזציה שממנה אתה סובל, ברבריות שלגבַּי היא שִיבה לנעורַי."

מה לא אמרו עליו ואילו תוארי גנאי לא הדביקו לו? רשע, אגואיסט חסר לב, חסר מצפון, מסית ומדיח, אנרכיסט, מטורף. אשתו הדֶנית ואם חמשת ילדיו כותבת עליו לידיד משותף: "פול נסע כשהוא טובל באנוכיות המפלצתית והברוטלית ביותר. עבורי זהו פנומן חריג ובלתי ניתן להבנה... איתו אין לי למה לקוות! הוא לא יחשוב לעולם על דבר מלבד על עצמו ועל רווחתו... לבי מלא מרירות כשאני חושבת על כך שפול הוא אדם אנוכי במידה כה פושעת... העובדה שילדיו נאלצים לקבל את מזונם מידידיה של אשתו מותירה אותו אדיש לחלוטין. הוא אינו רוצה אפילו לשמוע על כך! נדמה לי שאני נמצאת במרחק עשרים אלף פרסה ממנו, אבל אין זאת אומרת שהוא הפסיק להיות אב לחמשת יצורי האנוש שעתידם כה יקר ללבי."1

וכמה שנים לאחר מכן היא כותבת: "כן, פול והאנוכיות האכזרית שלו הם מעֵבר לכל יכולת תפיסה אנושית. והדבר המקומם אותי יותר מכול הוא שפול חושב את עצמו ל'קדוש מעונה של האמנות'."2 ואילו בדין וחשבון למשרד המושבות בפריז כותב מפקח המשרד על פול גוגן: "זה שנתיים… הצייר האימפרסיוניסטי החולה, מר גוגן, התיישב באָטוּאוֹנָה, שם קרא למקום מגוריו 'בית התענוגות'3. מאותו יום כל מה שעשה הוא להסית את הילידים נגד כל סמכות קיימת, הפציר בהם לא לשלם מִסים ולא לשלוח את ילדיהם לבית הספר. בנקודה זו ראוי לציין כי אף שהוא מתהלך על רגליו בקושי רב, הוא צעד עד חוף הים כדי לשכנע את תושבי האי טָהוּאָטָה להביא לשם את ילדיהם. דיווחי הז'נדרמים מעידים על כך במהימנות."4 ואילו מושל האיים קבע שגוגן ממיט בושה וכלימה על צרפת כולה.

לעומתם, הסופר והנוסע הגדול ויקטור סֶגָלֶן5, באותם ימים רופא בצי הצרפתי, שביקר בביתו של גוגן באטואונה שבועות מספר לאחר מות האמן, נגע דווקא במורכבות הטרגית ובעומק אישיותו רבת הסתירות והניגודים של גוגן. זו הייתה העדות הכתובה הראשונה על חייו של גוגן שלא נכתבה על ידיו. סגלן כתב: "גוגן היה מפלצת. במילים אחרות, אי אפשר להכליל אותו בשום קטגוריה מוסרית, אינטלקטואלית או חברתית מאלה המספיקות להגדרת רוב בני האדם. ההמון נוהג לשפוט ולקבוע דעה על ידי הדבקת תווית כזאת או אחרת. כך, למשל, מותר להיות 'סוחר מכובד', 'שופט בעל יושרה', 'צייר מוכשר', 'עני אבל הגון', 'נערה צעירה מבית טוב'. מותר להיות 'אמן' או אפילו 'אמן גדול'. אבל פחות מותר, ואפילו בלתי נסלח, להיות משהו שונה לחלוטין מכל אלה, כֵּיוון שאי אפשר בלי ה-cliché, הגלופה הנדרשת לקטלוּג. גוגן היה אפוא מפלצת, והוא היה כזה במפגיע, במלוא הנמרצות, באופן מושלם."6

הכול יודעים שגוגן היה צייר גאון, אמן לא מובן, אזרח-עולם חסר בית שהקדים את זמנו ומת בַּמקום שאליו הִגלה את עצמו. פחות מכך ידוע שהיה אדם שלבו נקרע ויחד עם זאת נותר שלם, מאושר ואומלל בה בעת, גבר בודד ואנוכי שערג ליום שבו יוכל להתאחד שוב עם משפחתו ולפרנס אותה מפירות יצירתו. אב נוטש ונטוש רגשית, שהביע בכל מכתביו דאגה עמוקה וגעגועים עזים לילדיו. "אני רוצה לאהוב ואינני יכול. אני רוצה לא לאהוב ואינני יכול," מבטא גוגן עצמו את התמצית הטרגית של חייו.

ואני מזיל דמעה יחד איתו כשאני מתרגם, בדירה קטנה וקפואה ברובע ה-14 בפריז, את אחד ממכתביו לאשתו שבו הוא מספר לה על גבורתו של בנם, קלוֹביס, הילד שרעב ללחם וקופא מקור ואינו מתלונן!

הפַּן הספרותי-הגותי ביצירתו מרתק בפני עצמו. בין אם מדובר בסיפורים, לעתים קצרצרים, ובין אם ברשימות עיוניות או הגיגים, הסגנון הוא תמיד אישי מאוד, מתפלמס וביקורתי, לעתים מריר ולעתים מלא חמלה – מפוכחת ומאופקת – על טבע האדם וגורלו. גוגן רגיש לתמונות ולמצבים, אותנטי, חזק, מרגש ומאוד אמין. הוא מספר על עצמו ואת עצמו ביושר אינטלקטואלי ובכישרון ספרותי לא מבוטל, שבו שזורות נימות של הומור הנע בין אירוניה דקה לסרקזם מריר אך חף מציניות כֵּיוון שהוא נובע מכאב אמיתי. ספרו האוטוביוגרפי, "לפנֵי ואחרֵי", מצביע על כך שגוגן היה מורד ואנרכיסט, מודרניסט פוסט-מודרניסטי שלא מדעת, אירופי משכיל שניסה ללמוד את שפתם, תרבותם ומנהגיהם של בני האיים "הפראים" והתייחס אליהם "בגובה העיניים" ו"מבפנים", דרך המשקפים שלהם, מתוך תחושת הערצה ליושרם ולאנושיותם וכבוד אמיתי ונקי מכל חנופה להם ולתרבותם. בניגוד לרבים מבני זמנו, גוגן לא העריץ את "הפרא האציל" אלא התייחס אל היליד כאל אדם, בן אנוש שנברא בצלם אך עומד להיכחד בגלל אלימותה של הציוויליזציה המערבית. בדעותיו בענייני תרבות, מידות, חברה ומדינה, הוא הקדים את זמנו בעשרות שנים, כאשר פירק את המושגים והערכים המקובלים כדי שיוכל להחזיר אותם למקורותיהם הטהורים לטובת בני האדם החיים לאורם. הוא חיפש באופן נואש אחר תום הלב הטבעי, הראשוני, הבראשיתי, שאבד לאדם ולחוה מאז גירש אותם אלוהים מגן עדן. אלוהים הוא זה שנטל מן האדם את החמלה וכפה עליו את הציוויליזציה האירופית המודרנית, הכופה עתה את עצמה על תרבויות רחוקות שאותן היא מכנה "פראיות".

"אנשים תרבותיים שכמותכם," מתריס גוגן כלפי בני תרבותו האירופים, "אתם מתגאים בכך שאינכם אוכלים בשר אדם, אבל אתם, לעומת זאת, אוכלים מדי יום ביומו את לבו של השכן."

מעל הכול ועד יומו האחרון גוגן ראה עצמו כפרא. הוא, שהיה בן לתרבות הצרפתית המעודנת ביותר בתקופתו והודה בכך ש"אין הוא מזלזל ביופיה", הזדהה עם ה"פרא" המיתולוגי שפגש בטהיטי, "אוֹבִירִי"7 בשפתם של הילידים, ואף פיסל בחומר שרוף את האֵלה הנושאת שם זה כאישה מוזרה, מפחידה ומושכת. הוא אהב להדגיש את השורשים הפֶּרוּאניים שלו מצד אמו, בתה של פלורה טְריסְטַן, אחת הפמיניסטיות הסוציאליסטיות הראשונות בצרפת, סופרת מגויסת ומיליטנטית פוליטית וחברתית בזכות עצמה. החיים בפריז עוררו בו תיעוב – אך הוא לא יכול בלעדיהם, ולאחר כל ניסיון להתרחק ולהתנתק מארץ-האם ותרבותה הצבועה והמזויפת, חש שעליו לחזור ולהיות נביא דווקא בעירו. בשהותו המוקדמת בעיירה פּוֹנְט-אָווֶן בּבְּרֶטַנְיֶה, במסעותיו באמריקה הדרומית ובאיי אוקיאניה – טהיטי ואיי מַרקיז – תמיד ובכל מקום הוא קרוע בין התרבות והחֶברה שבה הוא חי לבין מה שהוא באמת כאדם וכאמן. "אני חי שם כאיכר המכונה 'פרא'," תיאר את תקופתו בּבְּרֶטַנְיֶה, "מסתובב לי כמו פרא עם שיער ארוך." לפני נסיעתו לפנמה כתב: "אני נוסע לפנמה כדי לחיות שם כפרא." מטהיטי הוא כותב ש"גם הם [הילידים] רואים בי פרא. אולי בצדק." ומבקש מאחד מידידיו האחרונים במולדת הצרפתית לסמוך על ה"אינסטינקטים של הפרא המתורבת שאני". וזמן קצר לפני מותו הוא מצהיר: "כל ספקותי נמוגו. אני פרא, ופרא אשאר עד סוף ימַי."

בן חמישים ומשהו, חולה וסובל מכאבי תופת ובכיסו אין פרוטה לקניית תרופות, גוגן ממשיך לסייע ככל יכולתו לילידים ולמתיישבים העניים הסובלים מקשיחות לבה של הפקידות הקולוניאלית על כל זרועותיה התמנוניות; בודד באי היפהפה שאליו הגלה את עצמו כדי למצוא מקורות השראה ולחיות חיים נקיים מן הזיוף ומן הצביעוּת הנגזרים ממוסכמות המוּסר הכפוי, הדת והמדינה; רחוק כעשרים אלף קילומטרים ממולדתו שבָּזה לו ושֶבּה לא מצא מעולם את מקומו, גוגן מתבונן לאחור ומספר לנו על עצמו בגילוי לב עמוק, מהול בזעם, אירוניה, מרירות, עצב עמוק והשלמה עצמית שרק אדם אמיתי וחזק מאוד מסוגל להם. בסגנון אישי הנקרא כנהמת לב משתף אותנו האמן הגדול והאומלל הזה ברסיסים בלתי נשכחים מסיפור חייו המדהים, וחושף בפנינו את השקפותיו המרדניות, האוונגרדיות והנון-קונפורמיסטיות בנושאים הנוגעים גם כיום לחיינו: תרבות ותת-תרבות, אלוהים, דת ומדינה, אמן ויצירה, שוויון בין המינים, צדק חברתי, חירות האדם ואחריותו הבלעדית על גופו ועל רוחו. והוא עושה זאת במילים חזקות שכאילו נכתבו היום, מילים שמדברות אל כל מי שחי על הקו הדק המפריד בין המציאות לבין ההגשמה המלאה והמוחלטת של עצמו. סיפורים ומראות שקשה, ואולי אי אפשר, לשכוח. הסיפורים מטלטלים אותנו על פני מפת העולם לכל אותם מקומות שבהם חי גוגן והתנסה בשילוב החזק ביותר בין מה שאפשר לכנות "החוויה האנושית" האותנטית ביותר והעשייה האמנותית הטהורה ביותר.

פריז, קופנהגן, העיירה פּוֹנְט-אָווֶן והכפר הסמוך לֶה פּוּלְדוּ בבְּרֶטַנְיֶה, אַרְל, פנמה, מרטיניק, טהיטי, איי מרקיז וחוזר חלילה, כמו מעגל אינסופי שהנקודה שבתוכו אינה מוצאת לה מנוח ומתחילה לנוע בכל פעם מחדש. "יש לי תחושת אינסוף שאני נקודת ההתחלה שלה," כותב גוגן באחד מקטעי "לפנֵי ואחרֵי".

הדברים צפים ועולים כמו לַבּה מלוע וולקני (איי מרקיז משופעים בהרי געש המעטרים את הנוף מכל עבריו) בזיכרונו של גוגן החולה שכבר כמעט אינו יכול ללכת על רגליו וסובל כאבי תופת ממחלתו הנמצאת בשלב מתקדם וסופני.

גוגן מספר בגילוי לב אנושי אך ביקורתי וחף מכל כתם של צביעות על פרשת יחסיו המורכבים עם וינסנט ואן גוך שהיה כה שונה ממנו ויחד עם זאת אהוב עליו, למרות הכול. את דמותו הטראגית של ואן גוך מצייר גוגן בחמלה מאופקת אך ללא כחל וסרק, כשהוא מנסה לנקות את עצמו מההאשמות שהוטחו נגדו ולא תמיד מצליח לבלום ולהסתיר את רגשותיו העזים והמעורבים כלפי ידידו-תלמידו שיצא מדעתו.

כך או אחרת, הפרשה הסוערת והעצובה שנמשכה פחות משלושה חודשים, כאשר השניים חיו ועבדו יחד באַרְל, נקראת כסיפור אהבה בלתי אפשרית, דרמת מתח פסיכולוגית טעונה במיוחד ובעלת משמעויות כלל-אנושיות נצחיות. ואילו וינסנט ואן גוך, נשמה עדינה שנשחקה בלחץ החיים, שהעריץ ואהב את גוגן אהבה מטורפת וראה בו ידיד, מורה ומעין אח בכור, כתב לו פעם: "אתה מין אדם אומלל שכזה. כמוני."

בסופו של דבר, כתביו של גוגן הם חשבון נפש רטרוספקטיבי נואש, חושפני וחסר פשרות, המכניס אותנו לתוך נפשו של אדם דק הבחנה כמו סיסמוגרף רגיש ביותר, הוגה דעות רחב אופקים והשכלה, מי שהחל את חייו הבוגרים כצוער בצי הסוחר ואחר כך כיַמאי בחיל הים, עבד כסוכן בורסה מטעם בנק בפריז, התחתן בגיל עשרים וחמש והוליד חמישה ילדים תוך עשר שנים, עזב את צרפת ועבר לקופנהגן עם משפחתו – עד שהחליט להקריב הכול כדי לחיות את חייו האמיתיים כשהוא משלם את המחיר האישי עד הסוף: בדידות, מחלות, עוני מרוד, דחייה על ידי הבורגנות המטרופוליטנית, עוינות מצד הפקידות הקולוניאלית, ניסיון התאבדות בגיל חמישים – בשנה שבּה נודע לו על מותה בגיל עשרים של אלין, בתו האהובה. בניגוד למה שאפשר לחשוב בראייה שטחית, גוגן לא הפסיק לאהוב את ילדיו עד יום מותו, ויחסיו עם אשתו הדנית מֶטֶה-סוֹפִי גַאד (Mette Gad) היו יחסי אהבה-שנאה שהמצוקה הכלכלית והרוחנית רק החריפו את תנודותיהם. בסופו של דבר – כמה סִמלי! – נראה שהעולם לא היה גדול דיו להכיל את שניהם. גוגן הרחיק עד איי מרקיז בדרום האוקיינוס השקט ושם מת ב-1903, ואילו מֶטֶה חיה עוד שבע-עשרה שנים אחריו בקופנהגן, כמעט בקצה המנוגד ביותר של העולם. אולי אירוניה של הגורל היא שגרמה לכך כי מול הבית שבו נולד גוגן ב-7 ביוני 1848, ברח' נוֹטרדאם דֶה-לוֹרֶט מס' 56 ברובע ה-9 בפריז, מצויה זה כמה שנים מסעדה דנית ושמה "הסירנה הקטנה מקופנהגן"...

כשאני מסיים את תרגום החומר שאספתי על אודותיו, אני מבין שחייו של גוגן ויצירתו אינם ניתנים להפרדה. חייו ויצירתו הם הרפתקה רוחנית וחושנית, חיפוש מַתמיד אחר משמעות החיים ודרך הביטוי האסתטית והאותנטית ביותר של האמן. "מה שאני משתוקק אליו הוא פינה לא מוכרת עדיין בלבי," כתב באחד ממכתביו לידידו ועמיתו לקבוצת ציירי פּוֹנְט-אָווֶן שהפך ברבות הימים ליריבו, אֶמיל בֶּרנאר8.

חלק מהשמות שהעניק ליצירותיו נובע ללא ספק מראייתו הפילוסופית את העולם ומתהייתו לגבי המהות העלומה של החיים ושל גורל האדם. "מִנַין באנו? מה אנחנו? לאן מוּעדות פנינו?" – זהו שמה של אחת היצירות הגדולות והחשובות ביותר של גוגן, אך גם מן השאלות המרכזיות ביותר בחייו.

האומנם רק בחייו? לא בחיי שלי? בחיינו שלנו, של כולנו?

 

פריז–בנימינה, אוגוסט-נובמבר 2004

 

מתוך "אני לא הכרתי את אנרי קוריאל: סיפורי מסות", מאת ראובן מירן, בהוצאת "נהר ספרים"

תמונה ראשית: מתוך "רוח המתים משגיחה", פול גוגן (1892). גלריית אולברייט-נוקס, באפלו, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ראובן מירן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על פרא מתורבת