פרקים בתורת החלל הפנוי

פרק רי"ק

דפים דחוסים בפי ורוק מציף את לשוני. דיו ניגר בגרון, חומצות מתסיסות אותיות ורוקחות מהן בלילה. אני מנסה לעכל את מתווה העלילה. שרירי הקיבה חובטים במבנה הסיפור. מיצי המרה מתפרצים וממירים תיאורים וסדר אירועים. הם חותכים ומפרקים משפטים למבנים קטנים הנשלחים לתיקון במעי העקום ומשם לספיגה בכיס המרה ומשם למערכת הדם שמפעפעת את חומרי הסיפור וקושרת זיכרונות לחמצן.

בחלל המעי הריק נוצקת מהות הסיפור. חלל חשוך ואטום, דחוס בין מעי למעי, כמו בין ראי לראי, משקף לא כלום. מהות הסיפור מתאווררת מהצורך לומר דבר. היא מותחת זרועות חלולות, חסרות עֲצָמוֹת וגְמִישׁוֹת, דוחפת באצבעותיה את גבולות החלל. פושקת רגליים ונהר משתחרר מתוכה, מציף את המעי ולוחץ על דפנותיו. היא מתהפכת בתוך הנוזל ובועטת במעטפת הבטן, שולחת גלים-גלים המודיעים על חוסר קיומה העצמי. המהות לא מוכנה להיוולד, היא ממשיכה לגדול ולהתרחב בתוכי.

בטני מטפסת אל תקרת החדר ואני שכובה על הרצפה ללא תזוזה. שבריר אור מחריר של תריס חוצה את החלל, נח על עיניי. אני שואפת אוויר, הכרס העולה מכסה את החלון והאור נחבא. אני נושפת וקרן אור מתגלה. בטני מתרחבת ונדחסת אל החלון, החדר נבלע בחשיכה. לא יום. לא לילה. החלל הריק גדל ושוקל והזמן עובר ללא מרחב נשימה. תעתועים שואלים אם חיי היו רצופי עלילה, אם לא הייתי נגזרות חלום ויום ללא מהות אחידה. אני מחפשת בזיכרוני את לידתי ולא מוצאת. גם שנות ילדותי הן חשיכה. קצוות פרומים מנסים להיתפס בקשרים בין סיפורים שסיפרו לי על עצמי לסיפורים שאני יוצרת בעצמי, ואת עצמי איני מכירה. אני מציירת מעליי מראה ומביטה בה בעיניים עצומות. אני רואה את עצמי משתקפת באישוניי ובאישוני הדמות הנשקפת, כבמשחק מראות. עיני אישה נמזגות בעיני הגבר שיכולתי להיות. אני מותחת עפעפיי לצדדים ורואה בעיני-חריץ תינוקת בבייג'ינג שהיא אני. אני משחררת את עיניי לצורתן העגולה והן שבות להיות מוכרות ושונות ככל הדמויות הגנוזות בי וממתינות להתגלות. במראה המצוירת אני מעבירה מבטי לשפתיי. פי נע בשפה זרה, משנה מבטא, ואני לא מבינה את צירופי הצלילים והאותיות החותכים את גרוני ולשוני בחריקות ובנקישות. אני מחפשת נקודת אחיזה ביסודות המילה. אמת ושקר מתגלגלים בפי כלהטוטנים, מתערבבים ומתחלפים בתפקידים. התוכן הופך לעיסה ללא נושא, ללא מושא, ואני רוצה להיחלץ אל הדממה. אני חוסמת את פי, אני עוצמת את עיניי, רק אוזניי שומעות. קולות החוץ לא מצליחים להתפענח למבנים או תמונות. הכל זר ורחוק, ואין אני שתוכל בהם לאחוז.

אני רוצה להתעורר מהסיוט. שולחת יד אל בטני העצומה, המלאה ריקות, וצובטת. דם. בטני הצבה נקרעת ומתפוצצת. קרעי מעי ניתזים לעיניי. הקירות משוחים בשחור גושי. הרצפה נספגת בנוזל בריח מתכתי. כרסי קורסת, מרוקנת, ומהות הסיפור משתחררת

פרק עק"ר

קצה המצנפת כיסה על עיני האיש הלבוש גלימה כאשר הגיש לה את כלי החרס. היא לא יכלה לראות את מבטו ולדעת אם הוא בז לה או חרד לחייה, פעמוני הזהב על שולי מצנפתו התנדנדו כאישונים מתחמקים ממבטה. מבלי לראות חשה את צריבת מבטו של הקנאי נשלחת אליה מדוכן העדים, עיניו צמודות לשבועת פיה. היא חיפשה היכן להניח את עיניה ומשלא מצאה התבוננה בכלי החרס שהושם בידה. אפר התמוסס במים שבכלי. אפר מעצמות בעלי חיים שבשרם ושומנם נימוח באש הקודש ורק עצמותיהם נותרו מאחור כעדות על חוזקת החיים. האיש בגלימה לקח מידה את נוסח שבועתה וקרע את הקלף לפיסות נייר. את המילים שיקע במים והאפר וקרעי הקלף חגו זה סביב זה במחול, חוגגים את המפגש בין רסיסי העצמות והעור שעובד והיה לקלף. שאריות החיים המתמזגות בכלי האחוז בידה ייצבו את מבטה הרועד. היא ראתה מול עיניה את האפר היבש מתגבש לעצמות חיות ואת העור מתעורר לתנועה ועוטף את העצמות. כוס החרס הייתה לאדמה והמים לנהר זורם. החיות העשויות עור ועצמות הרימו ראשיהן ושאגו לשמיים, הן רקעו ברגליהן על האדמה, הן זינקו לצדו השני של הנהר וניצלו מיד השוחט.

"עכשיו תשתי," נשמע קולו של האיש עם הגלימה, והיא קירבה את פיה לחגיגת החיים שבכלי החרס. המים האירו לה ועוררו בה תקווה. המים זרמו בגרונה, מילות השבועה שהוציאה מפיה נבלעו בתוכה, אפר בעלי החיים שנאסף מתחתית המזבח נמס בלשונה, ומבטו של האיש הקנאי לה חדר למעיה. היא הרגישה את מבטו מגשש בתוכה, את עיניו הבולשות מחפשות בה, בוחנות את תגובת מעיה לראות אם צבה בטנה, משתוקקות לשלוח יד אל רחמה ולהביא הוכחה. במחשכי גופה, במקום שנגע מבטו הבעלתני של האיש הקנאי, חשה צריבת כאב. עיניו טימאו את הסוד העדין שרקם בה חיים והציפו את רחמה במים עכורים. היא אחזה את בטנה בידיה, מכווצת נפלה על ירכיה לרצפה. כלי החרס נשמט ותוכנו נגלה, פיסות שבועה על טהרתה נספגו בדם שזרם מבין רגליה. היא הבליעה בתוכה קול שאגה, קוברת בדממה את נימת החופש שהחלה להיווצר ברחמה, חונקת תקווה לחיים חדשים.

האיש בגלימה עבר מעליה ופרע את שערה, קרע את שמלתה וחשף את לבה. האיש הקנאי לה יצא מאולם המשפט והיא נותרה בו לבד, מתבוססת בדמה. היא טמנה אצבעותיה בנהר הדם ושלתה פיסת קלף שבועה. המילים הלחות הכתימו את אצבעותיה, מסמנים בדיו את טביעות ידה. היא בהתה במילות השבועה שהיו מרוחות על הנייר והן ריחפו אל החלל הריק שנוצר בתוכה ולחשו לה בקולה: "ואם נטמאתי ושָׂטִתי תחת אישי יהיו המים המאררים מארה ברחמי ודיני עקרה". בנהר שתחתיה שבו לחיים החיות העשויות עור קלף ואפר עצמות, רסיסי כלי החרס היו לגדות, וילד זעיר שחה במים המאררים ונופף לאמו לשלום.

פרק ול"ד

את מרגישה בידך את חוזקת עצמות רגליו. את מושכת אותן לעברך והן מחליקות. סבלנות, את חושבת ונותנת לאם להמשיך לדחוף. היא פועה ואת שותקת, לבך דופק בכל גופך. שמש חורפית מרפדת בקרניה את מצע הקש. דרך החלון הפעור באסם את מרגישה את קרירות הלילה הקרב. יונים מטופפות על הגג ברגליהן. לחישות רוח חודרות בין חריצי קורות העץ. לחיצה נוספת והוא מחליק בקלילות לקרקע, שק נוזל נקרע ומרטיב את הקש. האם שולחת ראשה, מבלי לקום, אל הוולד הרטוב. היא מלקקת את עורו והוא רוטט תחת לשונה. היא הופכת אותו באפה ומלקקת את השלייה מהרצפה, הוא מזיז את איבריו והיא שבה ומלקקת את גופו. הוא מניע רגל אחת ורגל שנייה והיא דוחפת אותו עד שהוא מתהפך בעצמו ונשכב על רגליו המקופלות. את מביטה במאמציו לקום, רואה אותו מיישר את רגליו הקדמיות, מותח את רגליו האחוריות, רועד וקורס. פעם נוספת הוא מנסה והאם נעמדת, מסתובבת אליו ותוחבת אפה תחת זנבו. הוא נעמד. רגליו רועדות בגלים. הוא צועד ונופל, נעמד וצועד. הוא נצמד לרגלי אמו, מכה באפו בצמרה. ראשו מופנה מעלה והוא פועה בקול קטן ומקוטע. הוא מנקר את דרכו אל עטיניה וכאשר הוא תופס בעטין בפיו הוא מושך בו מטה ויונק. האם עומדת במקומה ומלקקת את גבו, זנבו מכשכש.

בלילה את שומעת את בכי האם, את בכי הוולד. הם מחפשים זה את זה. הלכו לאיבוד בדיר הרחב והחשוך. עינייך מביטות בשמיים הריקים ואת רואה כוכב בהיר עולה במזרח, מאיר את הדרך לאסם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תהילה סולטנה שפר היא תלמידת "בית הספר לאומנויות המילה" של "מקום לשירה". עוסקת בחינוך סביבתי רוחני-יהודי. בוגרת החוגים סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית.

הסיפור מופיע באסופת הסיפורים "בגוף" מסדרת פטל, שיצאה לאור בראשית 2018. את פטל ניתן להשיג ברשתות וחנויות הספרים, באתר ההוצאה וכן בגרסה דיגיטלית בבוקסילה.

 תמונה ראשית: מתוך "הבתולה לאחר הבשורה" (1475), אנטונלו דה מסינה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי תהילה סולטנה שפר.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"הבתולה לאחר הבשורה" (1475), אנטונלו דה מסינה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה


תגובות פייסבוק