פרקי מכונות

השגרה קוצבת את הזמן. כל יום היא מגיעה לעבודה. כשהילדה חולה היא משאירה אותה אצל אמא שלה ומשתדלת לצאת מוקדם יותר. האנשים למטה התרגלו למעבר האטום שלה. רק יצחק תופס אותה מדי פעם וכופה עליה להקשיב למה שהוא רוצה לספר לה.

כבר לא אכפת לי מה נותנים לי לעשות הוא אומר, העיקר שימשיכו להעסיק אותי. בשנה שעברה הוא נפל וישב בבית חצי שנה. זה קרה כשיצא מהרכב ביום גשם והניח את הרגל לא נכון על אבן השפה, מעד ונשבר לו האגן. הוא חזר לעבוד אחרי חצי שנה ונראה כאילו לא קרה לו כלום. כולם התפלאו, כי היו בטוחים שלא יבוא יותר. הרופא אמר לו ללכת בחול החם שבים, לעלות ולרדת במדרגות, ככה הוא יחלים הכי טוב והכי מהר. הוא לא הסכים לקחת את הכדורים. הוא מעולם לא לקח כדורים. תמיד אמר שעדיף למות, אבל כשהבין שאין ברירה, שהברגים עושים בעיות לקח. בלילה הוא לא היה נרדם, לפעמים בגלל הכאבים לפעמים כי לא היה מספיק עייף. אז הוא היה קם, נועץ קיסם במתג האור של המדרגות ועולה ויורד. גם על החול החם הוא הלך וכמו שהוא רגיל מאז שהוא היה ילד וממשיך גם עכשיו לקום בכל בוקר בארבע ולשחות בים. לים הוא מגיע ברכיבה על אופניים עם חלוק רחצה כחול שמתנופף ברוח, הוא לא קושר את האופניים. קופץ למים, שוחה כרבע שעה לכיוון אחד לעומק וחוזר. כשהוא חוזר הביתה הוא מתקלח שותה תה עם לבנה אשתו ויוצא לעבודה. יש לו חנות ברחוב בלפור שהוא משכיר. ממנה יש להם אלף חמש מאות ומהדירה בזמנהוף עוד שלושת אלפים ומהעבודה עוד שלוש וחצי. זה בהחלט מספיק לשניהם ולאוניברסיטה של הנכדה. ככה הוא החליט. הם משלמים על זה. את כספי הפנסיה שהיו לו הוא הוציא ונתן לבנות כשהן התחתנו, לכל אחת את החלק שלה. לבנה חשבה שזאת טעות וכל יום הוא מוכיח לה שזה היה נכון.

אז כבר כמה זמן נותנים לו להוריד גרדים עם הדיסק הגדול מהלוחות של "עמינח". הוא בנה את הגשר מפרופילים ותלה מהאמצע את הדיסק עם שרשרת וקפיץ חזק, כזה שאם הוא עוזב אותו הדיסק מתרומם מהקפיציות ולא צריך להתאמץ בכל פעם להרים אותו מהשולחן. צריך רק להיזהר, לחכות שהמנוע של הדיסק יכבה לגמרי לפני שעוזבים. יש קצת רוח במקום שהוא יושב ועובד בו, אז הוא לובש את המעיל, שקצת מכביד על תנועותיו. גם ככה העור שבידיים שלו כבר מת ומלא חריצים וכפות הידיים קשות כמו אבנים. האצבעות לא מתקפלות. כואבות בלילות מלהחזיק חזק את הדיסק שלא ייתפס באיזה חריץ ישתחרר לו מהיד כשהוא עוד פועל ואיך הוא יכול להגיב מהר. הוא עובד לאט. אף אחד לא יגיד לו כלום כי אף אחד לא רוצה לעשות את העבודה הזאת. בטח לא הצעירים. כשהוא היה בגילם הוא היה עני אז הוא לקח כל עבודה. באותו זמן הייתה אופנה של מטבחים שבשולי משטח השיש שלהם היה קאנט מנירוסטה. הוא היה קונה פסים מנירוסטות, לוקח אתו את לבנה. מחפש נגרייה או בית מלאכה שייתן לו פינה לעבוד בה. לבנה הייתה רושמת הזמנות ולוקחת כסף והוא היה חותך וקודח לפי הדרישות. תוך שש שנים הוא חיסל את המשכנתא ותוך שש שנים נוספות קנה עוד דירה. הוא החליט שהוא לעולם לא ידע עוד עוני.

למשרד היא לא נכנסת. אם הייתה יכולה לא הייתה עוברת למטה כלל, היא מעדיפה להגיע היישר לחדר שלה. לפעמים אין ברירה והיא שומעת את הדיבורים שלהם. כשהיא הולכת למשל לקחת מיקרומטר מכויל מהביקורת או כשהיא באה למשרד למסור תעודת חומר גלם שהגיעה אליה. מישהו תמיד רוצה לדבר. הם מספרים לה שתפסו את יצחק גונב בקבוקי דלק מהמחסן. כנראה שמילא בכל פעם בקבוק של ליטר והגניב בתוך התיק שלו או מתחת למעיל. מספרים עליו. מספרים. מתלחשים. לוחשים את שמו ביום שמרימים כוסית באחד החגים. בעצם רק בשני חגים ראש השנה ופסח. הם עומדים בצד ומסתכלים עליו איך הוא אוכל ואיך הוא ממלא בבורקסים את הכיסים ומצחקקים. עוני. קור בבטן. לא תבין. אם לא תהיה בזה באמת. לא תבין. לחפש בדל סיגריה, להדליק ולהרגיש את הרעב מתרחק, נשכח לכמה שעות נוספות. בדידות ורעב מול עולם. להתנהל בזמן הלא ספור של החיים. לאכול עכשיו הרבה כי יש.

במוצאי שבת הוא ולבנה הולכים לטיילת, קונים בפיצוציה בקבוק קוקה קולה ובוטנים, יושבים על הספסל ונושמים אוויר של ים.

יש לאולם שהיא נמצאת בו ריח שנכנס לבגדים ולנשימה. זה הריח של המתכת שמתפזרת באוויר בחלקיקים קטנים קטנים של פיח. בחורף כשהיא נוגעת במתכות היא חוטפת זרם של חשמל סטטי. זה קורה כשהאוויר יבש והיא לובשת משהו מצמר. היא מנסה להיזהר ולגעת במתכת קודם עם הבד. לרוב היא שוכחת. הריח מלווה אותה גם אחרי שהיא יוצאת משם.

היא מדליקה את המחשב ומורידה קבצי שרטוט שהגיעו באימייל. מצרפת נקודות לקווים, מחשבת ופורסת את החלקים, מתכננת כלי כיפוף ומדפיסה שרטוטים עם מידות לקידוח ותכניות לחיתוך במכונות. בני יבוא וישאל על החומר שהוא צריך להכין.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך הרומן "פרקי מכונות", מאת סלין אסייג, שראה אור בהוצאת "אחוזת בית", 2017

תמונה ראשית: מחרטה ישנה במפעל נטוש. תצלום: ג'ייפן סימפסון, unsplash.com

Jayphen Simpson

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סלין אסייג.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמחרטה ישנה במפעל נטוש. תצלום: ג'ייפן סימפסון, unsplash.com


תגובות פייסבוק