צייר הקלסתרונים המשטרתי

חוקרי המשטרה, שהוזעקו אל הבית הקטן באישון לילה, מצאו את גופות האם והעולל הקטן – קשה היה לומר, באפלה הגמורה ששררה במקום, אם היה מדובר בבן או בבת – חבוקים באימה אל מול המוות הבלתי צפוי שכמו התנפל עליהם באבחה מטורפת; לצידם היתה מוטלת גופת גבר – רק כעבור שעות הצליחו בדי עמל לזהותו כבעלה של האישה וכאביו הביולוגי של התינוק – כשסכין בידו, וגופתו משוסעת לחלוטין אף היא בדקירות רבות. המחשבה הראשונה שצפה בתודעתם – ולמראה האימה המזוויעה שנגללה אל מול עיניהם היה דרוש זמן מה עד שהרגש הבוער פינה את מקומו להבהובי מחשבה, מקוטעת ככל שתהיה – היתה שהבעל החליט לקפד במו ידיו, מסיבה עלומה, את פתיל חייהם של אשתו ובנו, ולאחר מכן לאבד את נפשו לדעת, שכן דומה היה שהסכין פרפרה עוד, חמה ואיומה, בידו; אולם בחינה קצרה של גופת הבעל שללה השערה זו, שכן ניכר היה שהוא עצמו נשחט באכזריות שלא יכולה היתה לבוא מידו שלו – אין אדם יכול לדקור עצמו אינספור פעמים בגבו. בדיעבד התברר שבזמן המשוער שבו נתרחש מעשה הטבח היו שכניהם של הזוג – השכונה ההיא הכילה עשרות בתים דומים שנבנו זה לצד זה בצפיפות – שקועים בתנומה עמוקה שהתבררה כמכוונת, שכן בדמם נמצא סם שינה מסוג חזק במיוחד, שיד נעלמה כמו ערבבה במזונם או מהלה במשקם – אירוע מתמיה למדי, בהתחשב בכך שרובם ככולם העידו כי הכינו לעצמם במו ידיהם את ארוחת הערב. כעדות בודדה נותרה רק השיחה העלומה שהזעיקה את חוקרי המשטרה אל הזירה; אולם כשביקשו אלו לשמוע שנית את ההקלטה ולנסות לחלץ ממנה ולו אפס קצהו של בדל רמז התברר כי תוכנה נמחק באופן מסתורי כך שלא ניתן היה לשחזרו עוד. נדמה היה כי האירוע היה סגור, מכל בחינה שהיא, באופן הרמטי – באין עדים, באין הקלטה, ובאין אף קצה חוט שעשוי להוביל לפתרון התעלומה, מסוג ההתרחשויות המעוררות אף בליבו של האדם הרציונלי ביותר את החשש המנקר שמא הקיום כולו אינו אלא קליפה דקה שמתחתיה רוחשים ושורקים, בלא להימוג לעולם, שדים ורוחות מעוררי פלצות.

כשחזרו החוקרים – ארבעה במספר – שחוקים ומרוטים מיום ארוך, מתמיה ומזעזע במיוחד, אל ביתם, שמעו מבחוץ, כל איש על מפתן דלתו שלו, רעש חשוד שדמה לגרירת רהיטים נמרצת יתר על המידה. כל אחד מהם דרך את אקדחו ונכנס אל ביתו. למרבה השתאותם, זר ונוכרי היה המראה שנגלל לפניהם; תחת הנוף המוכר של רהיטיהם הובילה כל אחת מארבע הדלתות של הבתים האמורים – ששכנו רחוקים עשרות קילמוטרים זה מזה, בארבע כנפות העיר – לאותו חדר, כך שלמעשה ראו השוטרים זה את פניו של זה, כבתמונת ראי; בצעדים מהססים, כלו נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם, התקרבו הארבעה – אוחזים עדיין באקדחם הטעון ובאצבע מגששת בשמורת ההדק – זה אל זה, ולאחר שזיהו את תווי הפנים המוכרים שמכבר הניחו את נשקם והתיישבו דומם. וכך נמצאו למחרת: יושבים, שחוטים, זה אצל זה, במרתף של המסבאה העירונית אליה – איש אינו יודע כיצד – נתגלגלו בלילה ההוא.

חלפו שנים רבות, ולתחנת המשטרה ההיא, מוכת האבל על אובדן ארבעה מבניה, הגיעו באחד הבקרים – כלו לא היו הדברים מעולם – ארבעת החוקרים המתים להתחיל את משמרתם השגרתית. חבריהם, שהבחינו בדמויותיהם חשות מרחוק, נבעתו בתחילה למראם וקפאו אחוזי אימה במקומם, אולם עד מהרה כוח עמום כמו כפה עליהם – מקץ שניות מעטות, משראו כי ארבעת עמיתיהם השחוטים מתנהגים כהרגלם מימים ימימה, כאילו לא הורדו מעולם אלי בור לקול זעקות שבר של אלמנותיהם הטריות – לרופף את איבריהם ולהתמכר להזיה הקולקטיבית המרפאת כי דבר מכל אותן הפרעות, שהותירו רושם בל יימחה על חייהם, לא התרחש. כתלמידיו של ישוע, שפגשו בנביאם בדרך לאמאוס ושבצע בפניהם לחם על מנת לשכנעם כי מותו בוים על ידי כוח שמימי, הניחו אף הם למראה עיניהם המוחשי לגבור על האיִן שהכיר שִֹכְלם העצוב ולהתרפק על נוכחותם המחודשת של ארבעת החוקרים הוותיקים והאהובים, שספק אם הבחינו בגעש שהתחולל בנפשות חבריהם.

כעבור דקות ספורות קם לפתע צייר הקלסתרונים של התחנה – היחידי שהספק שניקר בו למראה הפלא שהתחולל מול עיניו עוד הלם בפנימוֹ בעוצמה וכמו מנע ממנו להתמסר כליל למתיקות שְבוּתם של עמיתיו – נכנס לאחד מרכבי המשטרה שחנו בחוץ והחל לדהור בסערה, במהירות שעלולה היתה לסכן את חייו ואת חיי העוברים והשבים, לבית ההוא אליו הוזעקו ארבעת חוקרי המשטרה המתים לפני שנים רבות, ושעמד מאז בשיממונו הקודר. לתמהונו לא היה קץ: מחלון הבית המואר ניבט אליו דיוקן האב – את פני שלושת הנרצחים לא יכול היה ממילא, ולא איש מעמיתיו שנחשפו בדיעבד לצילומי הזוועה מהלילה ההוא, למחוק מתודעתו המסוייטת, ועל כן זיהה אותו על נקלה – כאיש זקן ובא בימים, שזיק החיים שבו, למרות שדהה ונחלש מטבע הדברים, עוד התענג על עצם משחקו עם עצמו. בזמן שהחסיר ליבו פעימה הבחין גם באם הרצוחה, עוטה בדיוק את דמות הקלסתרון שהיה משווה לה לוּ נדרש היה, מכוח מיומנותו המקצועית, לשער את מראהּ מקץ שנים רבות. כשהציץ בו לפתע האב מהחלון, פולט קול צעקה למראה הדמות האילמת והזרה, שנדמתה כאורבת וזוממת רעות מתחת לחלונו, חש כיצד הצבע אוזל מפניו, וכיצד חייו המבוהלים נשמטים אל חידלון שאין ממנו חזרה. האם, שהבחינה במתרחש, הספיקה להזעיק את המשטרה רגע לפני שנפל צייר הקלסתרונים המשטרתי אל הקרקע בקול חבטה עמומה.

השוטרים שנענו לקריאתה של האם לא היו אלא ארבעת החוקרים השחוטים ששבו כביכול לתחייה, ושנאלצו לזהות, לפני שנים ארוכות, את גופותיהם המעונות של בני המשפחה אליה הובהלו זה עתה. משהגיעו זיהו מיד, לדאבונם הרב, את גוויית חברם, והחלו בהליך השגרתי של גביית העדות שארך דקות ספורות. לפני שעזבו את המקום שאלו את האב והאם המבולבלים אם יש ברצונם להוסיף דבר מה, ומשנענו בשלילה הסתלקו מהמקום. כעבור כמה דקות חזרו על עקבותיהם – תרגיל משטרתי ידוע – ונקשו שוב על דלת ביתם של הזוג ההוא, להעיף מבט אחרון על סביבותם ולוודא בפעם האחרונה שלא חמק דבר מה מהותי מעינהם. כשנכסו לדירה החליפו השישה – האב, האם, וארבעת חוקרי המשטרה – מבטים סתומים ורוויי חידה, כאילו גורל אפל ועתיק שלא הצליחו לשערו הִלְחימם אלו לאלו בכוח אדירים. לפתע נשמע מהחדר הסמוך קול בכיו של תינוק, שנדמה שלא יתבגר לעולם; האב, האם וארבעת השוטרים הביטו אלו באלו וליבם בער.

כשחזר צייר הקלסתרונים המשטרתי ועיניו יוקדות באור פראי וזר אל התחנה שאלוהו עמיתיו לפשר מראהו המבולבל, שכן דומה היה שזיפֵי ימים ארוכים עיטרו את פניו; תחת שיענה חש שוב אל מכוניתו ודהר לשוב – ממש כפי שעשה לפני שעות ספורות – אל ביתם של האב והאם. לאחר שבלם בחריקה יצא מן הרכב והעיף שוב מבט על סביבותיו; הבית היה נטוש כולו, עשבים פרצו מחלונותיו, ושלט זיכרון מחליד, שהכיר היטב, עמד בסמוך לו וסיפר באותיות פורחות באוויר את קורותיו של הלילה הנורא ההוא.

בסערת נפש זהה ובדהרה – רק בכיוון הפוך – שב אל התחנה, וראה את ארבעת החוקרים השחוטים משוחחים בנחת עם עמיתיהם. לאחר שהיסס רגע קל הצטרף אל ההתוועדות.

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת מאגנס

 תמונה ראשית: פנים בחקירה. תצלום: אנגין אקיורט, unsplash.com

Photo by engin akyurt on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמית קרביץ.


תגובות פייסבוק