קומפוסט

לא רציתי להגיע למצב הזה, על הגב, פשוטת איברים.
לא שבחוץ היה כל כך נפלא, אבל להיות מוצג מוזאוני מעולם החי לא היה בתכניות שלי.
הי, אתם שם. בואו לראות מקרוב את "תהליכי הקומפוסטיזציה האירובית".
בעולם רירי אני חיה. מגן עדן תשכחו.
עולם החי רוחש מסביבי: תולעים אדומות, תולעים שחורות, אורי כדורי, חשופיות.
עצם. זה כל מה שאני מבקשת. מאתיים יחידות מגה גלופלקס, או מה שזה לא יהיה.
אני מתרכזת ברצון חזק ומוצק: לגרש, להשמיד ולאבד את כל הרמשים.
אביס אותם על קוצה של עצם. עצם. מורכבת ומאוחה. בעולם הקומפוסט אין גבס שיאחה רגליים שבורות. כאן לא מתחזקים ולא מתקשים ולא מתרכזים.
מילת המפתח כאן היא להתגמש.
געגועי לעצם, למוחלט.
ארון – זה רק אצל נוצרים. או אצל חיילים מפורקים. תשכחו מכבוד המת. עד שמשלחות של ארכיאולוגים יגלו את כבוד המת, הוא יהיה נתון לחסדי הרמשים.
במרץ מפזמות להן התולעים האדומות. אחח. נזללים התאים. אחח. מתפרקות להן מולקולות. אחח. קשרים ביולוגים מושמדים. אחח.

לא. לא רציתי להיות במצב הזה. מתפוררת לאִטי, גופי טרף לתעשיית רמשים זיפניים. לא חשקתי להתמזג עם האדמה.
החיים כאקולוגיה. החיים כזואולוגיה.
והרי יש מועמדים טובים ממני ביישוב האקולוגי-קהילתי "שורשון".
המועמד הראשון הוא בעלי. אבישי בן אור. בא מהמקצוע. מנכ"ל "משמרות הקומפוסט". קורות חייו משובחים: לימודים קונבנציונליים בווייצמן, קומפוסטר מתמחה בקדש ברנע ומהצד, עם עוד נשים, השלמות פה ושם בבתי מדרש אקולוגיים.
ומה על יפתח גרץ השכן? בזמן שאני נאכלת על ידי הזייפניות, הוא מגדל לו בנחת את האויב. תולעים אדומות שמונים שקל כולל משלוח לכל חלקי הארץ.
או אולי מירה גור הקומפוסטרית מספר אחת – היא לא הייתה שוכבת כמוני באפס מעשה. היא הייתה עושה משהו, מדשנת את עצמה ומתמסרת לרמשים.
או, אולי, אהבה לוריא – מנחת סדנת "אמא אדמה".
כן. אהבה, הייתה צריכה להיזלל. פריכה ושבירה כמו השם שלה. לפני כן נקראה חופית, אבל לא התחברה לשם. התחדד לה מדי בקצוות. כשהחליפה את השם, ערכה מסיבה גדולה גדולה במעיין, שם טבלה בעירום ופיזרה אהבה בכמות שהספיקה למשוך את כל הטסטוסטרונים האקולוגיים באזור. אהבה אוהבת את המופשט. כמהה לעיניים מיוסרות. מייחלת לתעות במבוכי הנפש, חפצה לגעת באני.
"אמא אדמה גדולה ומחבקת," שמעתי אותה פעם כשרצתי בשביל. בהתחלה שכנעה אותי להצטרף לסדנה שלה. "את צריכה להפסיק לרוץ," אמרה לי. "ריצה מזעזעת את הנשמה," נתנה פירוש משלה לעצלנות הנוראה שלה. אבל גברת לוריא לא יודעת שאפילו הנשימה קשורה לעצם: שאיפה ארוכה ארוכה, והאוויר נכלא בין עצמות הריאות – הריאות שייכות לבעלי החוליות. נשיפה ארוכה ארוכה, ופחמן דו חמצני מוצא את דרכו החוצה. שוב נשימה. להחזיק את האוויר בסרעפת, לדחוף את בית החזה, ולפלוט.
אם נשאר לי חלק מהנשמה אתן אותו בשביל שאיפת הדפנות. את חיי אתן.
פעם אחת הסכמתי לבוא. כולן היו שם, בפנים רציניות, יושבות בתנוחת בודהה, התיישבתי ואז בדיוק גירדה לי הרגל. גירוד שכולו תענוג: שפשוף חזק של העור, קילוף המעטה ודם מחפה על עצם. גירוד הרגל עלה לי בהגדרה העצמית: הסתבר שכל הצ'קרות שלי חסומות ואטומות. קמתי וצחקתי, והסיגריה כבר הייתה מוכנה לי ביד.
חזרתי לרוץ. (להיזכר: עצמות קשיחות מזעזעות את האספלט, עצם נקייה עטופה בבשר אדום.)

בתור יהודייה, יש לי כמה זכויות בסיסיות. אבל ב'שורשון' טרם שמעו על החסד האחרון.
על החסד של אמת שלכם כבר שמענו: לתת למירה גור הקומפוסטרית מספר אחת לרחוץ את גופתי. לזה אתם קוראים חסד? בכוח נקמני, היא שפשפה לי את הריאות. שלא תחשוב שלא הרגשתי.
אבל, אבוי. לנטע ברבן כבר לא היו ריאות. נטע ברבן אהבה אהבת נפש את הסיגריות.
נטע מעריצה סיגריות! יבורכו היצרנים. יבורך העטרן. יבורכו משקעי הזפת בנשמתי. ברוכה תהיי סיגריה. וברוכים תהיו כולכם – הפחמן החד-חמצני, הניקוטין והפורמלין.
לאחוז סיגריה, כמו שצריך: בין אצבע לאגודל.
לא כבוד מת, לא חסד אחרון. בלי ערמת קומפוסט, ובלי דאגה מגז המתאן הארור.
רק אפר דק שמתפזר ברוח. אֶל אֶם לייט הייתי רוצה להיות. לרחף בחלל ובהרבה חלקיקים נוחים ונעימים.

ובבית חוגג עכשיו בעלי. מטהר את רכבו (פח מגולוון, 2000 סמ"ק, פחמן חד-חמצני, תחמוצות גופרית, עופרת) מהסיגריות של נטע. הנשים מעוקמות האף שלו ישכבו בו בנוחיות. אין כמו להידפק באוויר נקי מרעלים.
אבישי מעיף את המיקרוגל לזבל. מייצב את פחי המיחזור. מוריד טפיחה לגנן שלנו, איש מטופש שאוהב לדבר אל הצמחים. פעם העפתי לו סטירה כי עמד ופיזר לי קרטונים בגינה. בפני מלאך ירוקות אמר: "זה כדי למנוע אידוי של מים". אני שאגתי עליו: "מים. הרבה מים אני רוצה. לא אכפת לי מבצורת ולא מהכינרת ולא מאידוי. שיהיה רטוב."
בבית התעלמו מההוראות שלי: לא כיבסו במכונה. לא חיממו במיקרוגל.
ילדתי רוני, בשקט-בשקט שורפת לה פיתה על הגז. אפילו החתולים יורקים את השניצלים שאני מטגנת. בלי ירקות – לא אוכלים.

כולם בכו בהלוויה שלי, ולא מטעמי עצב. מטעמי בלוטות דמעות מגורות. אני יודעת. מטעמי "להוליך את הכאב החוצה". אני יודעת.
אבל אנחת הרווחה שלכם הגיעה עד לזוללי בשרי.
כי מי יטרפד משלוחי שלשולים ליפתח גרץ? מי ירעיל את הספסל הירוק בהפרחת עשן?
מי ימית את הקומפוסט בעיניו? מי יקרין במיקרוגל?
אף אחד. נטע ברבן הלכה. לא יוקרן העולם. לא יורעל הספסל. לא יטורפדו שלשולים.
נטע שילמה את חובה לבריות. גוף אכול ניתן במתנה לשלשולים.
את גופי לא ישרפו. לא ישלחו למים. לא יאדו. גופי רעיל, משחרר מתכות והורג דגים.
הגופה תינתן לתולעים הזייפניות. אחח. אחח.

חסרי החוליות כאן משקיענים. מריירים ג'לי. הם מפצים על חסרונם בעצם, זוללים ומתרבים. לא לזלזל: השלשול של היום הוא המושבה של המחר.
קומפוסט, קומפוסט, קומפוסט. כל החי נרקב.

היום כבר התפורר לי האף. כאן נשברתי. הסונאר שלי הלך. מת. תהלוכה של תולעים זמררו, ולקול החפירה התווסף קול מציצה. בקשית שתו לי את האף. כל נחיר שימש אולם ליצורים הכישרוניים הללו.
הקהל, נטע לשעבר, שכב על הגב ולא פרגן.
הייתי צריכה לעמוד עכשיו בחדר האוכל האורגני שלכם, ולאכול בלי להריח. בשארית הדמיון שלי אני מתענגת על החיזיון: שורשים נלעסים ומיץ ללא ריח נמצץ מתוכם. בשר פרי ללא כימיקלים מתלעלע בפי, כשהאף סתום.
תענוג!

עולם החי: עולם של היררכיה. עכשיו הגיע תורי להיאכל. עצמותיי שוכבות במאוזן, נשמתי מנדנדת רגליים: הנה לכם. לא התכליתי. עדיין.
בשיעורים הקהילתיים של שורשון הרצו: איך שותלים ללא דשן כימי, איך מגדלים גינת ירק המושתתת על חברות, וכמה זמן לוקח לפחית להתכלות.
ורק אני לא אגלה לכם לעולם לאחר כמה זמן פורקתי.
לא, את נטע ברבן לא טרחתם לכבד בחיים: לא הקשבתם לה. עשיתם עם בעלה יד אחת נגדה. רימיתם אותה: החבאתם לה מיקרוגל. גזלתם את שקיות האשפה שלה, שקיות פלסטיק כחולות, סגורות היטב. פלשתם לתוכן. הפרדתם.
חטפתם את ילדיה והרבצתם בהם קומפוסט. לא נתתם לה לסגור מרפסת מרעפים. כשעישנה בחוץ – הזמנתם כתבים.
עליתם על גיל ההתבגרות של רוני. פתחתם לה את לבכם. לב, גיליתם, הוא לא רק שריר.
נדתם ברחמים: אמא לא אקולוגית. טפטפתם: אמא רעה.
גנבתם לי כביסה סינתטית. שלא תחשבו שלא ראיתי. ואחרי שהלכתי מבתיכם ריססתם אותם בשמן לבנדר, שהריח שלי לא יידבק.
ועל פטרייה יושב לו הטבע ומעשן בחיוך: אשרי הטבע שככה לו.
לא. לא אגלה לכם את קצב הפירוק.

המוח, קראתי פעם, הוא האחרון להיזללות.
הטבע אכזר: הוא מאפשר לעקוב אחר התהליכים עד סופם. הסעודה האחרונה: להרגיש איך מתפקעים העצבים, איך נמסות שכבות העור, איך נסוג הדֶרְמִיס. ורק מקלות לבנים מוטלים בסוף הסעודה. כמה הייתי נותנת, כדי להחדיר עצם בתולעת.

לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל מי שואל אותי, מי?
ההלוויה הייתה מזוויעה.
עיני היו עצומות, כיאה למתים שמירה גור מתעסקת אִתם.
בעוד רגע, חשתי, נגיע למקום הקבורה שלי, שם אשכב לי במנוחת עולמים. הברוש שבשער צמרתו אז ירכין. ילדים יגיעו לכאן במקרה לחפש אחר כדור שנזרק. שעמום. אני אומרת לכם.
בחדר האוכל תתכנס ועדה, ותפסוק בחומרה על הקומפוסט. במועדון תתרכך הנימה, ותנעים בסדנת קומפוסט.
קומפוסט, קומפוסט, קומפוסט. כל החי נרקב.

ודווקא מצד אבישי לא ציפיתי שיתחיל ב"הייתה תלמידה טובה." למה להעלות נשכחות, שגם המורים מעדיפים לשכוח?
הביאו מורה שתעיד שהייתי חיונית. שפי שפע אמרות כנף וחידודי לשון.
לו לפחות היה לי מגפון לצעוק את הנאום האחרון. במילה האחרונה הייתי חזקה תמיד. הלו שם, שומעים אותי? יש לי בשבילכם בכיס נאום מוכן:
"ביום חגיגי זה, אנו חוגגים את נפלאות האקולוגיה. האקולוגיה אמרה את דברה, והאקולוגיה ניצחה:
סיגריות באמת מסרטנות. מי הביוב מזוהמים. האשפה הלא מופרדת עושה שמות באוויר, והאספלט, גרגיריו סותמים את הנשמה, בהנחה שאכן יש לציניקנים נשמה.
"והנה שוכבת לה נטע. גופה כבר נרקב בבית החולים. שומעים את הרעש? זה הסרטן שמכרסם את גופה. פיה נודף מצחנת סיגריות – גם למרחק.
"נטע התעללה בסביבה, והסביבה החזירה לה, בריבית דריבית.
"נפרדים אנו ממך, נטע. עוד רקבובית טובה מתווספת לאדמה ומשביחה אותה. ומי יודע, ברבות הימים, אולי קבלן אדמה יוכל לעשות בה שימוש. היי לעפר טוב, נטע".

זה הנאום שהכנסתי לכיס של הג'ינס. ג'ינס? תשכחו מזה. בחלוק מכוער עטפו אותי, אפילו דגל היה עדיף.
אבל איזה נאומים דופקים לי פה. אם לא בחיי אז במותי. אבישי דקלם: "הייתה אישה טובה". מעברו השני של הקבר חמש נשים מצועפות מבט עפעפו לו.
אהבה: "סוף-סוף, התחברה לה נטע עם אמא אדמה." והוסיפה בשביל הפרסום: "הסדנה אצלנו מקדימה ומלמדת איך להתמודד עם מוות". (אני אגיד לכם איך: תבואו עם אוכל לתולעים בכיס.)
מירה גור החניקה פיהוק: "בסופו של דבר, נטע, היית הרוח החיה, המצחיקה והמשמחת".
רוני הגיעה מהצבא וברגישות של משקית ת"ש בכתה. היא באמת אהבה אותי, הטיפשה.
וקוצ'י הקטן נצמד אליה במבט מבוהל. קומפוסט או לא, בדבר אחד ניצחתי: אהבת אם אינה אקולוגית.

כמה חבל שאי אפשר לבחור מוות. מוות בים, כחול ורוגע. שיט תמידי בין יצורים פקוחי עין. אדווה סנפירית. צלילות. כשהכול מכוסה במים, אני מבוהלת פחות. וממילא, האף לא שמיש.

אני מונחת. לראות אני לא יכולה. בחוץ – קולות עמומים. אולי עלייה לקבר, אולי יום השנה, הכול יכול להיות. האף כבר מזמן נגמר, ורק הרצון נשאר לי: להחזיק בשתי עצמות סיגריה ולעשן, באין ריאות. אין-ריאות יתרחבו וינשבו את העשן לתוכן. אין-ריאות יתכווצו והעשן ייפלט מהן מדודות.
הנה, יגיד אבישי, בעלי הצדיק. הנה העונש שלה. על כל חטאיה: עישון, וכחנות, אי-הפרדת זבל. "החטא שלך, נטע," היה אומר, "הוא שאת לא יודעת להתמזג. תשכבי לך באדמה ותתמזגי. גופך יתחלק שוב ושוב. חלקיקים טובים לאדמה."
אז אני שוכבת.

מתישהו, אולי בעוד שעה, יתרוקן לי המוח מהראש. מקומפוסט לא באתי, אבל אל קומפוסט אשוב.

 

 

גלית דהן קרליבך היא סופרת ירושלמית, ספרה האחרון "ערפילאה 2-שובו של פי עשר" ראה אור זה עתה בהוצאת כנרת זמורה ביתן

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גלית דהן קרליבך.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערקומפוסט. תצלום באדיבות משרד החקלאות של ארה"ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על קומפוסט