רחל אמי

צעיר מאוד היה אבא כשמת עליו באיראן אביו, שהיה מכובד גם בין המוסלמים, מוֹלָא (הרב) שלמה מֵדָדאוֹלְלָה, בן מולא עזרא בן מולא יעקב... שושלת המולות ועושי-הנפלאות הידועה לי מגיעה שבע דורות אחורנית. את הצורה היהודית של שם זה, אַמדָדי (אלוהים עזרי), עברת אבי לימים לאליצור.

ילדה אסופית יפהפייה הייתה בקרמאן, בת לא אהובה לאישה מרת-נפש ששנאה את המולא כי הוא השיא את בעלה לאשה שנייה על פניה. אז חמד לו קופידון לצון ושילח את חץ האהבה בין הנערה לבין הצעיר בבני הרב. שידוך זה בין הגרסה הפרסית של מונטגיו וקפולט לא הסתיים בהתאבדותו של זוג האוהבים, אבל קיים את קללת מרקוצ'יו "מארה על שני בתיכם" במלואה. איש טוב היה סבי, שמת בהיותי בן ששה חודשים, ואהב מאוד את כלתו הצעירה. אבל כרוב בני משפחתו היה מהיר חמה. הוא היה צועק על בנו כשלא נהג יפה באשתו, כשסירב להחזיק בתינוקת שנולדה לו, כשיצא עם חבריו לטייל ביום בו מתה, וכשרצה שהאם השבורה תעשה הפלה כשנודע לו כי הרתה שנית. מהמעט שידעתי על המריבות בין המולא לבין בן-זקוניו, נקל היה להבין אילו צלקות זרע האובדן ההוא בנפש הבן, שרק המאירו עם השנים.

היינו יחד בחצר כשבישר הרדיו על התאונה בה נספתה משפחת הרב קוק. ראיתי אותו מכה פתאום בשתי ידיו על רגליו מעוצמת הזעזוע. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ (ירמיהו ל"א 18). ורק עתה, בכתבי דברים אלה, עולה על דעתי כי מות הרב הנערץ, שגם שמו היה שלמה, קשור לעובדה שכמה חודשים מאוחר יותר התמוטט אבי כליל, נכנע למחשבות רדיפה ולדיכאון. לאטו התאושש כעבור כמה שנים, אבל יחסו אל אימא התדרדר עד שהביא אותם אל בית הדין הרבני. שם היה הרב שמחה קוק, שהתמנה תחת אחיו, מפשר בינם, מפייס, נוזף ומורה. כילד זנוח נעשה אבא כרוך אחרי הדיין, שככל הנראה גם השיב לו אהבה.

הנערה מ"תחכמוני" שאהבתי נישאה ועברה לגור בגולן. גם אני גדלתי והייתי לאיש, ככל שהסכימו התימנים ברחוב מרגולין לומר כך על בנה הבכור של רחל אל-פרסייה, החי שנים רבות לבדו לא הרחק מהוריו, כרוך אחרי אחייניו הפעוטים ("מנחוּס" כדברי מרת גומאדה לחמותה שַמעה בת יוסף), אך בלתי-מזיק בעליל, ופה ושם גם מופיע בטלוויזיה או בעיתון ועל כן שפר גורלו משני השוטים הידועים של הרחוב. הילד נעשה מלומד, אפילו דוקטור, אך גם עורו כהה ואף מדיף ניחוח חילבה בשבתות, וכבר למד לקבל באהבה את עקיצות הזקנים במכולת.

חלפו השנים ואבי נפטר פתאום בשנתו בשבת שחל בראש חודש. הוא צדיק שנמחלו לו כל עוונותיו, אמרו שני השכנים התימנים שנכנסו להוריד את הגופה מהמיטה אל הרצפה. לווייתו הייתה אחר חצות. רחוב מרגולין סמוך לבית העלמין של רחובות, ותהלוכה לילית ארוכה יצאה ברגל אחרי המיטה. ליד הקבר ביקשו אחיי שאספוד לו. אבל שליח ה"חברה קדישא" הורה לי להמתין והכריז כי כבוד הרב הראשי לרחובות יישא דברים – מחווה חריגה מצד כהן האסור בכניסה לבית קברות. ואכן מחשכת הלילה הגיחה מצד מזרח הדמות אפופת-ההוד וקרבה אל המיקרופון באלומת הזרקור. הרב עקף ברגל את בית העלמין דרך הפרדסים כדי להגיע קרוב ככל המותר אל הקבר הטרי ונשא דברים לזכר האיש שכל כך אהב לשמוע אותו. עכשיו נקרא הבן לדבר. בקול חנוק השוויתי את אבא לר' אליעזר בן הורקנוס, ולא ארחיב, ובזווית עיני ראיתי כי הרב נשאר להקשיב.

ואימא, שכבר בגיל תשע-עשרה שכלה תינוקת, מעולם לא סלחה לקדוש ברוך-הוא על שרק ארבעה ילדים הצליחה להביא מאז בין כל ההפלות שעברה. כשנולדתי יעצו לה השכנות לא להניק אותי עד שתתאושש מצערה על מות בתה, והיא חיזרה על פתחי השכנים לבקש לי מיניקות. לימים הכחישה, אבל לי סיפרה כי ארבע מתוך החמש היו מוסלמיות. עלינו ארצה בהיותי כבן שנתיים. מספרי תעודות הזהות שלי ושלה עוקבים ובשתיהן נרשם אותו תאריך לידה בהפרש של עשרים שנה. כבן בכור שני נעשיתי האחראי על בריאותה. עודי נער והיא חזרה דומעת מרופא השיניים. הגשר שהרכיב לה היה בבירור לא מתאים. הלכתי אתה אליו וביקשתי ממנו להרכיב לה גשר חדש. "זה לא אסתטי," הרהבתי עוז לדבר, "וגם לא פונקציונלי." האיש פלט גידוף-עריות ברוסית וקבע לה תור חדש. "ילדי אהיה כפרתו," אמרה אמא לדודתי, "דיבר אל המנוול בשפת הדוקטורים עד שפניו השחירו. עכשיו יש לי שיניים חדשות." כך הייתי נוסע אתה לרופאים ומרפאות בעשור חייה האחרון, שהיה גם היפה בחייה. גם נהג הייתי לה אל חנויות האופנה של סוחרי הבגדים ברחוב יפו, שביניהם היה מודיע כרסתן עובר מדי פעם ולוחש בפרסית על בדיקת מס-הכנסה ממשמשת ובאה, ומשם חזרה אל חנות הבגדים ברחוב מרגולין. ופעם גם הסעתי אותה אל ג'בל הרון בירדן, להתפלל על קבר אהרון הכהן. העלייה להר לא צלחה ואימא התפללה לכיוון הקבר מגבעה סמוכה. היא לא ויתרה ונסעה לשם פעמיים נוספות בחברת מתפללי בית-הכנסת על שם יצחק רבין עד שזכתה להגיע אל הציון ולהתפלל שם למציאת זיווג לבנה. את הדאחקות שהריצו עליה בני אותה חבורה אקדמאית אני שומע עד היום. גם הנכדים שנולדו לה בשפע משלושת אחיי לא סיפקו אותה. הבית שקק חיים משתי משפחות יתומות מאב, פרסית ואשכנזית, שהתאחדו תחת כנפיה עם שפע חיות ועופות.

עד לאותו לפנות-בוקר בו נקראתי אל חדר המיון ב"קפלן." דמם מוחי קטלני הפיל אותה והיא בת שבעים ושלוש. אחות מיהרה לכסות אותה ופקדה עליי להתרחק אבל דממה למראה פניי. מכונת ההנשמה בישרה במונוטוניות חסרת-לב את הקץ המתקרב. "ממא, ממא, מו בוצ'ות אבשלמו הין," נשקתי ללחי החמה ומלמלתי מילות פרידה בקרמאנית נכחדת מרגע לרגע. אמא, הוספתי בלב, לקחתי אותך אל כל המרפאות, פנימית ואורתופדית ועור ושיניים ומה לא, שמרתי עלייך מרופאים נוכלים וזכית במיטב הרפואה הישראלית. עכשיו כשכבר אינך פטור אני מלהיות לידך במותך.

מישהו עמד מאחוריי. בן זקוניה, חובש ואיש הביטחון של רשת בתי-החולים "אסותא," התגורר אתה באותם ימים עם משפחתו. הוא הביט במוניטור במבט אטום. ידענו כי אפסה תקווה. ואז – זר לא יבין זאת – יצאנו לטיול בשדה הפתוח של גבעת ברנר מול חדר המיון. איני זוכר מילה ממה שאמרנו זה לזה, רק את השיחים שהחלו לפרוח מחדש אחרי שריפה שהייתה בשדה ואת קן הנמלים הענק עליו רכנו הבכור והצעיר, כמו היו משוטטים שוב יחד בפרדסי רחובות.

בשעותיה האחרונות צלצלו מבית-החולים לשאול אם נסכים לתרום את אבריה להשתלה. זמן לא רב קודם פרסמתי במעריב מאמר בשם "אוהבי הרימות" על חרפת השתלת האיברים בישראל. מקרה אחר מקרה התפרסמו בעיתונים על ישראלים שנפטרו בהמתנה להשתלה בעוד רב ערל-לב אוסר על משפחת הנפטר לתרום את אבריו. עכשיו הייתי אני במצב זה. ידעתי היטב מה הייתה אומרת אימא אילו נשאלה, אבל דרושה הייתה הסכמת כל בניה. אני ובן-הזקונים הסכמנו, אבל שני שומרי המצוות התנגדו. בניסיון לשכנעם פניתי אל הרב קוק וביקשתי את תמיכתו. הוא הביע אהדה לבקשתי אבל סירב לצאת נגד הקביעה ההלכתית הישנה שרק הפסקת פעימות הלב נחשבת למוות. לא זכתה אמא לתת חיים במותה כפי שפיזרה לכל עבר בחייה. אבל לא נטרתי לרב. התרגשנו לראותו בא לשבעה לשאת דברים לזכרה.

על קברה חרותות מילותיה של זו שהתגוררה לפנים ברחובות לא הרחק ממנה, ושמה כשמה:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן
רָחֵל אֵם הָאֵם.

אבשלום אליצור הוא פיזיקאי, ממפתחי ניסוי אליצור-ויידמן ופרופ'-נלווה במרכז ללימודים קוונטיים באוניברסיטת Chapman בארה"ב. פרסם גם מאמרים רבים בפסיכולוגיה ויהדות, ביניהם "מה תאמר לאדם שעל הגג: הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת" יחד עם פרופ' חיים עומר.

תמונה ראשית: מדבר באזור קרמאן, איראן. תצלום: ולריאן גייו.