רמת גן, 1985

יפה המילה הזאת "דוושת" המכונית. אכן, היא שייכת לתקופתך, ולא היתה קיימת בימי נעורי המוקדמים. צחקתי כששמעתי אותה, והצחוק הרטיט את מיטתי וכמעט שיתק את איברי ושאב ממני את מה שנותר מחיי, לכן הסוויתי אותו בכחכוח, שמן הסתם היתה בו אותה נחרצות שהיתה בי בימים עברו. ביד רועדת הגשתי לך בננה מתוך צלחת שהיתה לידי והכילה גם תפוזים וכמה תפוחי עץ.

לא שכחת ובאת להזמינני לטקס כלולותיך. העפתי לעברך מבט בעיני אלו שהשנים לא הקהו, וראיתי שאתה מתבונן בי, אני – המשוט שצלח את מוראות הזמן והפליא בו את מכותיו, אני – ערימה, שמרכיביה מאה שנים, שרועה על מיטה ומתכווצת עתה אל רגע של פיזור נפש, פיזור נפשך שלך. ואני, חייכתי את חיוכי השלֵו, זה המרוח על פני מקדמת דנא, ושתקתי. ואתה, שמעת את תשובתי בשתיקתי זאת ובחיוכי התשוש, ושאלת:

האם באמת החלטת להרים את כף רגלך מעל דוושת המכונית?

צחקתי, עד שכמעט התממש האיום שנפנפתי בו בפני הזמן ומַתִּי, אך נמלכתי בדעתי ודחיתי לעת עתה את מימוש איומי זה, ולא היה זה הרגע ההולם. ומחובתי לתקן לו את מטבעות לשונו החדשניים, נכנסתי לתוך דבריו:

מן הראוי שתאמר, "אחזת ברסן סוסך האציל, יא אבו סלמאן."

סוסי האציל! עצרתי אותו כאן. במהלך חיי שימשו אותי אמצעי תחבורה רבים, אך מעולם לא אחזתי בהגה מכונית, כי אחרי הכול אני עדיין שלמה הכורדי, הוי, הזמן! במהלך חיי לא הזלתי דמעה, פרט לשתי פעמים יחידות. האחת ביום שבו רצחו את אסמר, אֵם הבנים, והשנייה ביום שהרגו את אסתר הקטנה, ואת אסתר ואת נחום.

המהמתי וחרקתי שיניים בזעם על הגרוע שבאויבי. מה רבים הניסיונות שהעמדת אותי בהם, הוי, הזמן, אבל את כוח רצוני לא הכנעת. טענת את מאת השנים הללו במוראות, ולא חסכת מאמץ כלשהו לגזול ממני את אוני, אך אני שמרתי אותו ברשותי, ואת פניך, הוי, הזמן, השבתי ריקם.

עד לרגע זה עודני אותו שלמה אַלְכֻּרְדִי שהכרת. ועוד אנקום את נקמתי בך, כי עומד אני להשיב לבוראי את פיקדונו אשר הפקיד בידי. אגיש לו אותו בצירוף כל התודות והתשבחות במועד שאינו נראה רחוק. סוף מסעי הנו כאן ברמת גן. היזכר, נערי, היזכר. והתכבד בבננה נוספת או בתפוח עץ. זוהי עדיין ארץ התפוזים. סַבְּלַאח' לא נתברכה בכמויות כאלה.1 סבלאח' משופעת בהרים ובעמקים, ומניבה שקדים, בלוטים וצנוברים. סבלאח' האהובה, הארורה, לא תמוש מזיכרוני, אף שבגדאד השיבה לי את כבודי, בומביי היתה לי מקור השפע, וטהראן העניקה לי מחסה. כאן עצר סוסי מלכת, דמדומי השקיעה הסתמנו לעין, ונקמתי העצומה המתוקה התנהלה לה לאטה.

ועתה אתה מקמט את מצחך בנסותך להעמיד זו אל מול זו את חוכמת שלמה המלך והפילוסופיה של שלמה אַלְכֻּרְדִי..? לאט לך, אל תיתפס לבהלה כאשר יחצוץ בינינו כדור עופרת, הוא הוא העולם במלואו. תבל נשאתני על גבה ואני נשאתיה על גבי, ולא קרס גבי תחת הנטל. אני, השור האיתן, העברתי אותה מעל קרני האחת אל קרני השנייה, ואז התנדנדה התבל והקרניים רעדו. המשוט נטה על צדו כמו שנוטה הסירה, הזדעזע אך לא נשבר כי אם שב והתייצב, צלח את מצולות האימה והמשיך בדרכו.

היש ביכולתך למחול לי, או אפשר שלמעשה כבר סלחת לי, בני.

אני יודע שבטהראן הצקתי לך לעתים. בשבתות קיללתי אותך. אתה יודע שאני כורדי קנאי לדתי, ובכל פעם שהבערת אש ביום השבת, הבערת את חמתי. אך האם קללה הרגה מישהו אי-פעם? אלה היו מילים שצפו ועלו בחמת הזעם, בועות אוויר ותו לא. מעולם הן לא נפלטו ממעמקי לבי. לבי היה, ועודנו, מלא במילים אחרות, אמיתיות, שאינן שונות כלל מן העולם התרבותי המלא מעצמו שחוצץ עתה בינינו. אלה הן מאה שנים תמימות, תמציתם של חיים שלמים, כוס גדושה בטיפות, במילים חזקות, מצמררות. שם, בהתכנסויות הארוכות שניהלנו בינינו, הטילה אותן לשוני, והן קבעו את משכנן בזיכרונך. הן לא משו מזיכרוני. המילים, הן בלתי מחיקות, כי אם מייצרות אלפי הדים, אך המקור לעולם נותר מקור, ואין מי שהדברים גונבו אל אוזניו כמי שהיה עד להם, ואין מי שסיפר כמי שצפה והבין. התזכור? האם אזכיר לך זאת בעצמי? או שניזכר בהן יחדיו והזמן יתלווה אלינו?

***

כן, דבר אלי כהרגלך בערבית העילגת שלך, זאת המיוחדת, השנונה, שעל אף עילגותה, נהגת להעביר באמצעותה את המאורעות הגדולים של המאה. מילותיך נופלות על ראשי כמו מטח שנורה מקני תותחיהם של כל הצדדים. היסטוריה שרשמת יד ביד עם העולם, בארמית ההררית, בפרסית, ברוסית, באזרית, בעברית המקראית שלך ובערבית הזאת שאתה עדיין הוגה אותה בקול נישא, מהול בגאוות בעלי הייחוס ובאצילותך הכורדית.

באחד הימים, כשכולך אפוף התרוממות רוח כמלוא תבל, כמי שפורט על מיתרי גיטרת העונג עד כלות, אמרת לי, "אותיות הזהב של הכיתוב 'שלמה אלכרדי' הבהיקו על דלת חנותי בשוק בגדאד. הן היו כנוגה האור. השמטתי את 'כּתאני', שם משפחתי, כי רציתי שהכול ידעו שאלכרדי הפליט המהגר היה הראשון שהכניס את שקי הענק של הבגדים המשומשים לעיראק."

לא ייאמן! האם הדבר היה חומק מעיני הבריות אילו כתבת על השלט שלך: "שלמה כתאני אלכרדי"?

אך אתה, אבו סלמאן, כורדי, כורדי.

הנחתי את ידי על כף ידו הגדולה המגוידת. אוזן של פיל המשתלשלת מעל צווארה של ג'ירפה. בימי קדם נהגו לומר שאחת התכונות שנדרשה ממועמד לראש גלות כתנאי לבחירתו היתה שזרועות ידיו תגענה עד לברכיו. לא האמנתי שזרוע באורך כזה אפשרית, עד אשר ראיתי את זרועותיו של שלמה אלכרדי. כף היד הענקית, הכמושה, רחשה בתוך כף יד רכה וקטנה. הציף אותי זרם שהכיל יסודות שנבעו מרגשות שונים, מאכזבה, צער, געגועים, פחד, אימה, כוח, מוות ותחייה. ואז מגיע האַיִן הכול-יכול, והדברים מתפרקים עד לאחרון שבהם, מעלים ריקבון ונושרים ומתפוגגים בחללו. היש נעלם כל כולו מפני האַיִן, ואז הופך האַיִן עצמו לדברים מוצקים רבים. כל מה שקיים! וכאן שבים הצללים ולובשים צורה, והקולות הנכחדים נישאים ברמה, ועצמות יבשות שבות ומופיעות, ומשרידיהן נרקמים בני אנוש שנשמה באפם. וזמנים נשכחים מגיחים ממקומות מסתורם באֶתֶר היקום – מחסן שבו דבר אינו הולך לאיבוד, אף לא גרגר של אפר סיגריה.

האם אני הוא שאעלה את הדברים מזיכרוני? או שמא אתה הוא שתזכיר לי אותם? או שניזכר בהם יחדיו?

כן. הבה ניזכר יחדיו, הזמן, אתה ואני, ושהעבר המחוק ישוב כזיכרון נוכח, עמוס בדברים.

פרק מתוך "שלמה הכורדי ואני והזמן", רומן מאת סמיר נקאש. תרגמו את הרומן מערבית: רות ויגיסר נקאש וסמירה יוסף, עורך התרגום:בנימין ריש:, העורך הספרותי: אלמוג בהר. הספר ראה אור בסדרת "מכתוב" בהוצאת "ידיעות אחרונות". כמו בכל ספרי "מכתוב", התרגום נעשה בידי צוות דו-לשוני. 

שריד שנותר מבית משפחה מוסלמית בסינג'אר, עיראק. תצלום: לוי קלנסי, unsplash.com

Photo by Levi Clancy on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סמיר נקאש.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערשריד שנותר מבית משפחה מוסלמית בסינג'אר, עיראק. תצלום: לוי קלנסי


תגובות פייסבוק