רפאים

אדם יכול לעשות מעט מאוד בשביל לשמור על שפיות: אל תלך על האדמה, שכן אחרת תלך על חבריך המתים. על חלל אוויר אלך, על השמש אתבונן, לזיכרון שמתעורר בעקבות ריח, צמא או צליל אתפלל. סבא שלי העריך את אלה שלא השתגעו. אשוב ואשאל על דמעותיהם. לא מתוך בוז למשוגעים אמר (האוויר של מעלה מְכַלְכֵּל את כולנו), אלא זאת שהיה רגיש לקושי לשמור על שפיות. לא אחת הזכיר חבר-סטודנט שלמד איתו בשטרסבורג ושם קץ לחייו. הוא לקח משהו שהיה שייך לי, המוות הזה היה שייך לי, הוא אכל את בשר צלעותי. הוא מעולם לא נידב פרטים נוספים. התאבדותו באוגוסט 1914, מיד עם פרוץ המלחמה, הותירה אותו שבור לב והובילה לפרישתו מרוב פעילותו ומקשריו האישיים. ללא הועיל ניסה להוציא לאור את עיזבונו של אהובו.1 והוא גם מעולם לא הרשה לנו להסתובב בביתו, לרחרח, למצוא בו את חפצנו, ענייננו, להתבונן בהם. הרחוב שנמתח לפני בית האדונים היה אפוף שלוות צהריים ומוצף אור שמש בהיר. כאשר יש בית נלך, נעשה בית לאורחים, נלך בקציר ונלך וניטע ונזרע ונעשה מזימת תרמית מעודנת מעורות כבשים. ולכן לא הבנתי איך בנויה הדירה של סבא שלי, איזה חדר סמוך למטבח (רגלי נאסרו בחוטי פשתן), איזה חדר מוביל למרפסת (האדמה זינקה אל תהום. ילדתי את הבנים בבית, לא הכרנו את הדַאר, ונלך לבאר ונמלא מים, ונביא את המים), איזה נוף נשקף מבעד לאיזה חלון אשר מבעדו ראיתי אבן שקופה ויפה מאוד. ולא אחת בחן אותי: למשל, מה פירוש המילה קיטוֹן? התשובה חדר לא היתה מספקת: אל תגוֹל דעתך על עצמך לעולם, אל תציע בעיה אחרת. הייתי אמור לדעת שמקור המילה קיטון גזור מהמילה הצרפתית בעלת הצליל הדומה שפירושה חיזור. חיזור – ומכאן חדר. ודברים כאלה הסבו לו עונג רב – גם להעמיד אותי במבוכה, גם להצטייר כידען וגם להתענג על גלגולה של מילה. האחת תקום ותבעיר את האש שלה, ותכין בצק, ותאפה את הלחם על האש ככה (מהו הכלי אשר בו נלוש את הבצק?), ותשים את האוכל שלה ליד האש וגם את הלחם, ויבואו ילדיה ובעלה ויאכלו צהריים. ועבור הביקורים היה צריך לבקש תירוץ – כך או כך דברים בטלים דיברתי. ואם עברתי בסביבה ורציתי לומר שלום – זה נמנע. וכאשר עברתי להתגורר בדירתו בסוף שנות השמונים, חלמתי פעם אחר פעם שהוא מתבונן בי ישן במיטתו, שוכב כִּרפאים. הנה, גם לי יש אליך משאלה. החיים שוב פתחו סיפורים. ולפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותו מסתובב בשכונה, גלמוד, מבריק בלשון פיפיות.

רִפְאֵי שפה בכל מקום, רפאים ייפלו על הארץ. זה של סבא שלי, זה של השיח' מחורץ הפנים של סלמן. סיפורי הנכבה של סלמן נטור, אשר אסף וליקט בשקדנות סיפורים וסיפורי סיפורים בתחילת שנות השמונים תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית. ענן כבד על ראשו, סימן לסכנה, לגלימה הטבולה בדם. תחת העין החשאית שלו, והאוזן והפה והשתן והצואה. הם ילכו לשחק ואז מחממת את המים ומכבסת את הבגדים ולאחר מכן תולה את הכביסה. סלמן שאסף וליקט בטורדנות פִשתן לתכריך מת, על מנת שהטורדנות תרדוף גם אותו – שמחה שוכחת ארוכה. שלח דְברוֹ ברפאים, בדרך חבולה אמר: המוות לעולם יישאר על-זמני, חוצה גבולות, המקים מתים לתחייה ומפיח בהם רוח חיים. רוחו של השיח' של סלמן חוזרת על מנת לתבוע את מקומה: אני בתוככי אש, ענן כבד מדכא את ראשי. לאחר שאני תולה את הכביסה נלך לשדה, כאשר החורף בא נקום ונביא עצים, נעשה גדר מסביב לבית, ככה בחוץ, ונביא צמר.

סיפור ועוד סיפור. שרידי רגש ילדות. סיפור רודף סיפור, בשביל להירפא, בשביל להינחם, בשביל להירדם, בשביל לדחוק ברוחות הרפאים (אין בית ללא רוחות רפאים), שכן מה שלא נחשף באורו של הסמלי מופיע בממשי, שכן שתי נשמות בקרבנו שוכנות... שיניחו למספר גליה חולה, נשארה בבית, מכונסת פנימה, הוזה, טבולה בשדות-זוהר שלה. אני מחפש בקדחתנות את יומן הנעורים של סבא שלי אשר ראה אור בתחילת שנות השמונים, אבל בסבך הספרים והירושות אני אובד. והסובייקט, אם הוא יכול להיראות צמית של השפה (כזה הוא: עולה ונופל ותדיר מתגלגל), הרי הוא עוד יותר מכך צמית של שיח בתנועה האוניברסלית שמתוכה נחקק מקומו כבר בלידתו, ולוּ רק בצורת שמו הפרטי. עדיין אני עושה ככה, פורשת לילדים, עושה להם מזרנים, החיים דלים אבל אין כמו החיים שלנו.

באופניים עם גליה לשדרה. יושבים בקפה על הכיסאות הגבוהים. אבל אין לה תיאבון, והיא ממעטת לדבר, וקר לה. תמים וישר אני מנחם אותה ככל האפשר. אני עדיין לא אומר נואש, מחפש את יומן הנעורים של סבא שלי. הרבה ספרים מאובקים, הרבה ירושות מגושמות: מקהלה קודרת הזוכרת את המוות, קולה הולך מסוף העולם עד סופו. מבעד לאחד התחריטים שבהם אני מציץ נדמו לי צלמי-זוועה של גֵו ערום שידיו קפוצות ורגליו נוקשות, פיו פעור ומעיו רוחשות תולעים. שמא יירקב הרקב ובמקומו יצמחו פרחים? חוק הנכבה בדרך לאישור. עדיין מותר לכתוב על הנכבה – הוא בא להביא לי פדות. הערב לכבוד ספרו של סלמן על השיח' ב"תולעת" היה גדוש. עדי דיברה בענווה על פואטיקה של פליטות. אני מכסה אותם ונחיה חיים עם תועלת. סלמן התרגש, על סף דמעות. גם יוּדה שבחר ותרגם. אסור לקרוא ברבים לחרם, מוטב לומר סנקציות. סופרים מטמינים פתקים בבקבוק אשר ברבות הימים אולי ייפתח. בספק. ספק למען העתיד, סופרים למען העתיד. לפני מספר ימים התקיימו בחירות. עליבות הנפש, אוזלת ידם של הכלואים. דבר לא מש ממקומו. לילה אחד מניתי את כל האבנים של כלאי. הלחץ האמריקאי גובר והעיתון מודיע שלפי שעה איש איש בדרכו ילך ביגון. מטוס איירבוס של חברת תעופה גרמנית התרסק. עולה חשש – אביוני רוח, עכברים רעבים ופזיזים, צמאים ככלבים, עדי ואני מתכננים להבזיק לברלין. נטע תשמור על הילדים. היא קצת חוששת, אבל בסופו של דבר מתרצה לשמור על הילדים. הכלב – לפנסיון. גרורה סרטנית בדופן הלב, שכבה שומנית שעוטפת את שריר הלב, ועוד שנה מהיום ימות ונספר לילדים ויבכו מרה ויספרו לכל החברים על הכלב שלהם שימות עוד שנה. ונזכור ונבכה כל הדרך שגם גבי מתה מסרטן שלושה ימים לפני שעדי ילדה את יונה, שלושה ימים שהיתה בצירים וצעקה, שעונה על הקיר וצעקה מתוך חורי גולגולתה, שלושה ימים שהתנשפה קרוּעת צער מתוך יצוריה המלאים. וניקח את גבי לאנדרה שיחרוק שיניו ויאמר שצריך להרדים, אחרת תסבול. וכך נעשה בשבת, לא נבוש. וניקח אותה ונוציא אותה ונגרור אותה בשמיכת טלאים, ונקבור אותה על קבר פעור עם אנדרה שהשקיף. נטע טבעונית – היא לא מוכנה לשמור על כלבים. ובינתיים הוא מת. לא חלפה שנה והוא מת. הבזק מותו החם. והבית נמלא פרעושים והילדים מגרדים ויש לו דלקת באוזן ימין והטיפול המסורתי לא אמין ואנו מזריקים אנטיביוטיקה פעמיים ביום וכדור נגד קרישת דם וכדור נוסף שמרסקים לשלוש נגד פרעושים, ואני מסרק אותו בגינה שליד הבית במסרק ברזל נגד פרעושים והם מדלגים, נושכים ופוצעים ועדי מנקה לו את האוזניים שלוש פעמים ביום והבית נמהל בריח גופו המבאיש וחברים מתלוננים והוא קופץ על עוברי אורח ומטריד, מתפלש בארגמן, חוטף אוכל, ויונה וגליה מאכילים אותו בגניבה. בקושי רב הוא יוצא איתי לטיולים, מושך ברצועה, נובח על כלבים.

לכל היותר חלפו שלושה חודשים מאז שגילו לו והוא מת (בתי שואלת אותי לסוד המוות). לפני ההרדמה, הווטרינר, במתינות, המליץ שאפרד ממנו בחדר נפרד, ביחידות. עם גוני האפור חיכיתי בחוץ עד שיירדם. שעתיים לפני האירוע לכבוד הספר של פַיאם ב"מגדלור" הגענו במנוסת סופה (קרום דק שחיפה ושמר עלינו ניגף לכל עבר), ובדקו ואמרו שייתכן שיחזיק מעמד עוד שנה. ואנחנו, צופים בְאימה, ספוגי מים, וְהלם נוטף מראשנו. גרורה סרטנית בדופן הלב. המליצו על ניתוח להסרת הגידול והקרנות ושמירה צמודה. שאבו נוזל אדום מדופן שריר הלב, ולפי שעה אנו בובות בסופה, במנוסה למגדלור. זה התפשט לטחול וכבר אין מה לעשות. מוטב להרדים. אני ממתין במסתורין. הווטרינר לוחץ את ידי בחום כבוש. אני אברא בְּרוּאים ואתם אותם תמיתון. עם שחר שרפו אותו וגליה קצָה במשחק, מבקשת קבורה בקריית ספר. טקס שיזכיר לה. אני מציע שנקבור את הרצועה וגליה מציעה זר פרחים, ואולי הוא, ברקיע, ישמור עלינו כמלאך. ובשבת נלך כאיש אחד לקריית ספר ונחפור באדמה הבוצית ואנשים יתבוננו בנו ונרגיש הוֹמים לעצמנו ונתרגש מהטקס, והילדים יוּבאוּ בסוד החיים והמוות וכל אחד יאמר עליו כמה מילים ויונה במבוכתו יסעיר מי ים מלוחים וגליה תאמר עד כמה היא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו כמו מלאך ערפל ואני אמלמל קצת ואזכור איך חסמתי את צווארו בקולר ועדי תשורר על מישור הארץ את רוחו החופשייה. ונקבור את הרצועה שחנקה כל חייו, ליד ערוגת תבלינים.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "רפאים בכל מקום", עידן צבעוני, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

עידן צבעוני הוא עורך הוצאת הספרים רסלינג

תמונה ראשית: מתוך "העיר" (1919), פרנאן לז'ה, המוזיאון לאמנות של פילדלפיה. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עידן צבעוני.
- דימוי שער"העיר" (1919), פרנאן לז'ה, המוזיאון לאמנות של פילדלפיה. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על רפאים