שְׁטִיל

שלא כמו בני האדם, הים מעולם לא הסתיר את הלכי נפשו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

רוח מערבית חזקה מילאה את המפרש, והסירה צלחה את המים ביהירות. מתחתי את חבל המפרש עד שהנפנופים הקלים בחלקו העליון של המפרש נעלמו. עצמתי את עינַי והרגשתי שסערה מתקרבת. המדריך הורה להגאי להפנות את חרטום הסירה בכיוון ארובות חברת החשמל, כנראה לא שם לב שהרוח מתגברת. התרגשות הציפה אותי. לרגע חשבתי להזהיר מפני הסערה, אבל העדפתי להיות בים כשהיא תגיע, ולא אמרתי דבר. שעה ארוכה המשכנו להתקדם במהירות לעומק המפרץ, משאירים מאחורינו את מבני הפנימייה הקטֵנים במרחק. המפרש התקשח ושרירי ידי האוחזת בחבל כאבו, ושלפוחית בצבצה בכף ידי. חרטום הסירה הצליף במים והתיז רסיסים למרחק, וגם בחזי סער הכול. מכת רוח חזקה הכתה במפרש, ושחררתי במיומנות את החבל שלו כדי שהסירה לא תתהפך.

"יפה!" קרא המדריך בקולו הנמוך ונשמע היטב למרות שריקת הרוח. הקול בראשי, שהכיר היטב את הנהלים, גבר על הרצון להמשיך לעומק המפרץ. "חייבים לחזור," אמרתי, "הרוח תעבור את העשרים וחמש קשר". שמונת החניכים הופתעו מהטון המצווה שבדברַי ותלו את עיניהם במדריך.

הוא הפנה את אפו אל הרוח, מאפשׁר לה להחליק על שתי אוזניו באותה מידה. "לא נראה לי שהיא תתחזק, אבל אקשיב לעצה של איש ים צעיר," אמר וצעק לעבר ההגאי, "לעלות לרוח!" חזרנו בקול על פקודתו. ההגאי, שלא הצטיין באחיזת ההגה, הסיט אותו ביד לא מיומנת, והחרטום פנה בתנועה חדה מדי ימינה. המפרש הענקי חלף בתנועה אטית מעל לראשינו הכפופים. כשהחל להתנפח הזדרזנו להתיישב על שפת הסירה מול צדו הקעור. הסירה צברה מהירות ומבני הפנימייה גדלו לנגד עינינו. הים המשיך לעלות. גלים גבוהים טלטלו את הסירה והיא החלה לנטות על צדה, והמים סביבנו לועגים ליהירות תנועתנו. אנשי הצוות היטיבו את אחיזת רגליהם בחבלי ההצלה והטו את גבם אל מחוץ לסירה כדי לאזן אותה, מפקירים את ארבע עשרה שנותיהם לצליפות המים. פתאום נעמד המדריך במקומו. חשבתי שבסערה כזאת יהיה הוא האחראי למפרש הראשי, אבל במקום זאת הצטרף לחניכים שבדופן והטה גם הוא לאחור אתם יחד את גבו הרחב. המשכתי לְתַפְעֵל במיומנות את חבל המפרש והבאתי אותנו להֲחָפָה בטוחה בחוף.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

במאמץ רב העלינו את הסירה מהמים ורצנו להאנגר בעקבות המדריך. נדחקנו בין שתי סירות ונעמדנו בטור לפניו. רגלינו הדקיקות השתרבבו מחליפות הצלה כתומות גדולות ממידותינו, אפּינו מנוזלים ומחצית פנינו קפואה מהרוח המערבית שהצליפה בנו כל השעה האחרונה. שקשוק זיקוקי חירום נשמע מכיוון אחד הנערים, שרעד מקור ולמרות הבושה לא הצליח להפסיק. "חבר'ה, עיניים לכאן," אמר המדריך וניגב את אפו בשרוול חולצתו. בדרך כלל לא הִרבה לדבר, ולמשמע קולו נדרכנו כולנו.

"תטפחו לעצמכם על השכם," הוא אמר, משיט את מבטו עלינו, וכעין חיוך הסתמן על שפתיו הסדוקות ונרמז בו שאילולא נוהלי הפנימייה כבר היינו עכשיו בדרך לקפריסין. ראשינו הזדקפו לקולו כגל שהתחיל בראש הטור והסתיים בי, בכניסה להאנגר. המדריך הכניס את ידו הקפואה לכיס חליפת ההצלה וחילץ מתוכו שישה זיקוקי חירום. הוא נתן לי שניים ויצא אל הסופה. סומק פשט בפנַי, ונדיה התקרבה אלי ומיששה את הזיקוקים. ניצולי הסופה התגודדו סביבנו. היא החליקה באצבעותיה על כף ידי ויצאה בריצה מההאנגר.

זיקוקים ניצתו בחזי. ההגאי מישש את הזיקוקים שבידי. "הניקל עוד נוצץ כמו ראי, לא כמו במקולקלים שנתנו לנו," אמר ואִגְרֵף אותי קלות על הכתף, שייחלה לאגרוף שכזה מתחילת השנה. שולי המחנכת בבית הספר היסודי בוודאי היתה גאה בי מאוד — הכתף שלי מקבלת אגרוף חברי, וזה כואב ונעים בו בזמן.

את דעתה עלי אמרה לאמא באותו יום הורים בכיתה ד' שכונה בפי נשות המשפחה "השיחה עם שולי". בנוכחותי הקריאה אז את ציונַי בכל מקצועות הלימוד, ואחר כך ביקשה שאצא מהכיתה ואתן לה לקשקש עם אמא. בדרכי החוצה נעצרתי לחזק את הקשר בשרוך הנעל. אחר כך הרמתי באטיות את אחד הכיסאות והנחתי אותו במהופך על השולחן. אמא והמורה לא פצו פה וחיכו לרגע שאצא מהכיתה. פתחתי את הדלת ונתקלתי בשלומי, שהתפרץ פנימה.

עקבתי בעיני אחרי אמא, שכמעט לא אכלה כלום ומיד מיהרה למטבח לרחוץ את הכלים בזרם חזק. כעבור שעה קלה הצטרפה אליה סבתא ועזרה בניגוב

"קולומבוס," הוא קרא בפליאה, "אמא שלך לא יוצאת?" הרגשתי מחנק בגרוני ושתקתי. השתחלתי דרך המרווח הצר שפינו לי האמהות המחכות לתורן ויצאתי למסדרון, שהיה גדוש גם הוא באמהות מפטפטות. לבי הלם בחוזקה. כל הציונים שלי עשיריות ותשיעיות חוץ מחיבור, הזכרתי לעצמי, ובמבחן השכבתי בחשבון קיבלתי תשעים ושלוש, אז על מה כבר יש להן לדבר.
האמהות במסדרון נעצו בי מבטים והתלחשו. התיישבתי על הרצפה ונשענתי על הקיר. על אחת המרצפות שלפני גיליתי חרצן של משמש. שנתיים־שלוש קודם עוד יכולתי לדמיין לעצמי שהוא ספינת המפרש של קולומבוס, ושהכתם על אחת המרצפות האחרות הוא יבשת אמריקה, יכולתי לדמיין אז את הרוחות בלב האוקיינוס. ניסיתי להבין אז איך ספינת מפרש שטה נגד הרוח — באחד משיעורי הגאוגרפיה שאלתי את המורה על כך, אבל היא גמגמה ונתנה הסברים לא הגיוניים. כעבור שעה ארוכה יצאה אמא מהכיתה וזירזה אותי כדי שנספיק להגיע הביתה לפני מבט לחדשות. ראיתי שסערה מתחוללת בתוכה, אבל פניה נשארו קפואות כמו פניו של שדרן החדשות. צעדנו במהירות ברחוב החשוך. בבית כבר ישבו סביב השולחן אחי הקטן, סבתא ומגדה, קרובת משפחה רחוקה שכדי לתאר את הקשר המשפחתי בינינו צריך להזכיר שני אנשים שמתו בשואה ושתמונותיהם שמורות אצל סבתא במגירת הלבנים.

כשמגדה עלתה לארץ באוניית מעפילים, זִכרם הוא שגרם לסבתא לאסוף את מגדה אל דירתם הקטנה, השכורה, למרות שתיקתו של סבי, שעוד היה אז בין החיים. עד היום הן גרות בקומה שתחתינו ומשלמות יחד את שכר הדירה הזעום. אבא כבר סיים לאכול וצפה במבט לחדשות. "הציונים שלו טובים?" הוא שאל מהסלון וגבר בקולו על קריין החדשות. "כן," ענתה אמא. התיישבתי במקום של אבא ואכלתי בחוסר תיאבון.

עקבתי בעיני אחרי אמא, שכמעט לא אכלה כלום ומיד מיהרה למטבח לרחוץ את הכלים בזרם חזק. כעבור שעה קלה הצטרפה אליה סבתא ועזרה בניגוב. התנדבתי להוריד את הכלים מהשולחן, ובינתיים הקשבתי לשיחה הקולחת בין אמא לסבתא. ביידיש, שלא כמו בעברית, לא היו צריכות להיזהר כלל שמא יחרגו מן הדברים שילד בגילי יכול לשמוע. שיחותיהן קלחו מאליהן, ונדמה היה שיש להן חיים משל עצמן, כמו מרק האפונה של סבתא בזמן בישולו: עולה, יורד, מתגעש ונרגע. אמא סיפרה שהמחנכת הצעירה אמרה ש"הוא" ילד עגום בלי חברים, ונראה שזה אפילו לא מפריע לו. "הוא" זה אני. בעברית קראו לי תמירוש או רושי, אבל ביידיש תמיד "הוא". "אין לה אפילו שלושים," המשיכה אמא בכעס ושטפה בזרם מים חזק את הסכינים והמזלגות שהנחתי בכיור, ולא חשדה שאוזנַי התמימות, שישראל הספּר מרחיק מעליהן את קו השׂער כמו שולי וילון, מבינות יידיש מילדות ומקשיבות בריתוק ובהתפעמות לכל מילה. סבתא שתקה וניגבה במרץ את הצלחות שהביא לנו במתנה הדוד מאמריקה, וכשסיימה לנגב החלה לקרצף את הכיריים מן הכתמים שהותיר מרק האפונה שגלש.

בתנועה נחושה עשתה זאת, כאילו כל חיי החברה שלי תלויים בכך. אמא הזיזה את סיר המרק והצטרפה אל סבתא בקרצוף. בלי שום כבוד קטע אחי הקטן את היידיש וביקש גוגואים, וסבתא ענתה שהם יהיו יבשים רק מחר. "אני אתן לך," הצעתי לו והרמתי אותו על גבי בסחיבת שק קמח. נשאתי אותו בזהירות לחדר ושם השלכתי אותו על המיטה.

בערב שבו ניצלנו מהסערה החבאתי את הזיקוקים מתחת לכרית ורצתי לחדר האוכל. נדיה ישבה כהרגלה אל השולחן הרחוק ביותר מהמדריכים. היא סימנה לי לבוא והתיישבתי לצדה בשולחן של החבר'ה. אף אחד מהם לא התרגז שאני יושב אתם, ואחד שמעולם לא פנה אלי קודם לכן הזמין אותי להצטרף אליהם אחרי הארוחה כשיתגנבו החוצה לקיוסק לקנות גרעינים. הכאב הנהדר בכתף התעורר ואחז בי עד סוף הארוחה.

"תשאיר את המגש על השולחן," לחשה לי נדיה כשקמנו, "תורני המטבח לא אומרים לנו כלום." עשיתי כדבריה, ועינַי פזלו בחשש לעבר שולחן המדריכים. ברחבה שמחוץ לחדר האוכל עמדו כל הנערים סביב העוגן הענקי. כל אחד טיפס בתורו מהר ככל יכולתו אל ראש העוגן וניסה לשבור את השיא. נדיה פנתה לשם ואני פניתי אל המגורים. "אתה לא בא?" שאלה. "אני לא... אני צריך לחזור על החומר בימאות." לרגע שתקה, עיניה תלויות בעינַי, שהתרחקו אל התור שנוצר מול העוגן. "איך זה שאתה כזה אמיץ־פחדן?" שאלה בישירות. "מחר אבוא אתכם," עניתי. מישהו קרא בשמה והיא רצה אליהם בקלילות. פתאום האיצה את מהירותה, קפצה על ציפורני העוגן והחלה לטפס עליו בדרכה — תחילה נתלתה על המוט שבראשו, אחר כך הרימה את גופה בכוח זרועותיה, ולבסוף, לאחר היפוך מהיר שפרע את שערה לגמרי, נגעה בידה בראש העוגן וקראה: "סְטוֹפּ." "שתלכי לעזאזל," צעק גלעד, שעדיין טיפס אל אמצע העוגן ותפס בנעלה, "גנבת לי את התור!" היא חיבקה בחוזקה את ראש העוגן, בעטה כדי להשתחרר מאחיזתו של גלעד, וצחוק מפרש מתנפנף בקע מפיה. הוא החל למשוך ברגלה וצחוקה התגבר, משך שוב וצחוקה השתנק, וגם מבטיהם של החובלים הבוגרים הופנו אליהם ממדרגות הכניסה לחדר האוכל.

פתאום היתה נעלהּ בידו, גרב כתום סנוור אותי. "מופקרת," אמרתי בלבי מילה ששמעתי פעם מאמא בלי שהבנתי למה בדיוק התכוונה, ורצתי למגורי הבנים. שעה ארוכה שכבתי במיטה, מחליק באצבעות ימיני על כף ידי השמאלית כפי שנגעה בי נדיה בהאנגר ומנסה להבין אם זה ליטוף מכוון או רק מגע מקרי. תחושה נעימה כל כך שטפה את גופי, כאילו הילד השוכב עכשיו במיטה ומעמיד פני ישן, בזמן ששותפיו לחדר מתכוננים לכיבוי אורות, הוא בעצם ילד אחר, כזה שיודע מהו מגע של ילדה. שעה ארוכה לאחר כיבוי האורות עוד שכבתי בעיניים פקוחות וספרתי פעם אחרי פעם את המילים שאמרה לי נדיה, כל מילה כפנינה יקרה. הייתי ערני לגמרי ונראָה שלא אירדם לעולם.

שרשרת הפנינים שענדה לא היתה אמתית אבל הוסיפה לה חן, וכשהיתה יוצאת מאופרת לרחוב החשוך, דבר לא רמז על עבודתה מלבד שמץ ריח אקונומיקה שעוד נדף ממנה

מתחילת השנה בלשו הבנים בכיתה אחרי כל תנועה של הבנות ובעיקר אחרי תנועותיה של נדיה. אחד מהקבוצה הבוגרת, שאחיו למד אִתה בכיתה, סיפר שנכנסה לכיתה ו'
אחרי שמשפחתה עלתה לארץ ושאז עוד לא ידעה מילה בעברית. המילים הראשונות שלמדה היו אלו הקשורות למשחקי הספורט, שהצליחה בהם יפה. כעבור שנה, בחטיבת הביניים, כבר דיברה עברית ללא כל מבטא זר, ושום דבר לא רמז על זרותה מלבד בגדיה, ואפילו הם כבר התקבלו בטבעיות. באותה שנה התפתח רומן בין אביה לאישה צעירה ממנו בעשר שנים, שבעלה הרבה לנסוע לחו"ל. הרומן היה ידוע לכולם חוץ מלאמה של נדיה, ועברו חודשים אחדים עד שאחת משכנותיה סיפרה לה על כך, והצעקה "קְטוֹ אוֹנָה פְּרוֹסְטִיטוּטְקָה", מי זאת הזונה, שהופנתה באותו ערב אל הבעל הבוגד, הרעידה את השכונה כולה וגררה בעקבותיה שבועות של ריבים. בתחילה נשמעו בעיקר צעקותיה של אמה והתנצלויותיו של אביה, אבל לאחר זמן־מה, כשתכפו התקפותיה עליו, איבד האב את סבלנותו וענה בצעקות משלו והזכיר לאמה שאין לה ברֵרה, הרי הוא המפרנס בארץ המחורבנת הזאת. אז החליטה האם לצאת לעבוד, וכדי לפרנס את עצמה ואת בתה החלה לנקות בנייני משרדים. בגמר העבודה היתה ממהרת לחדר השירותים, פושטת מעליה את המדים שקיבלה מחברת הניקיון, לובשת שמלה דקה ונועלת נעלי עקב.

שרשרת הפנינים שענדה לא היתה אמתית אבל הוסיפה לה חן, וכשהיתה יוצאת מאופרת לרחוב החשוך, דבר לא רמז על עבודתה מלבד שמץ ריח אקונומיקה שעוד נדף ממנה, ודאי דבק בבגדיה התחתונים. כשקיבלה את משכורתה הראשונה דרשה מן האב שיסתלק מהבית. בתקופה הזאת חדלה נדיה לבוא למפגשים החברתיים של כיתתה ורק בבית הספר ראו אותה.

אני, לעומתה, מעולם לא הלכתי למפגשי כיתה. החבר היחיד שהיה לי היה שאול, שותפי לתרגולי ההתמגנטות לקרקעית. בים היינו צוללים אל מתחת לגלים ונשכבים על הגב תוך כדי הוצאת אוויר, עד שהיינו נצמדים בגבנו לקרקעית החולית, ושם נשארנו מוטלים כמו אבנים עד שנגמר לנו האוויר. תמיד היה שאול מפסיד לי ועולה לפני, ופעם אחר פעם הדגמתי לו איך צוללן מצמיד מוקש לאוניית אויב. באחד הימים, כשהקנטתי אותו על כישלונותיו, קרא לי קולומבוס כמו שקראו לי ילדי הכיתה כשרצו ללגלג עלי, והבגידה הזאת הוכיחה לי שאמא צדקה ושהוא לא ראוי להיות חבר שלי. לא קראתי לו שוב לתרגולי ההישרדות בגלים, וחברותי עם הים הלכה והתחזקה.

שלא כמו בני האדם, הים מעולם לא הסתיר ממני את הלכי נפשו, ובהגינותו היה שולח לי סימני אזהרה על סכנותיו. לפני שתעבור הרוח מהירות של שנים עשר קשר היה מעלה על פני מרחביו העצומים אלפי נקודות קצף, לבנות כברבורים, ובכל פעם שתרגלתי היחלצות ממערבולת היה שולח לעברי זרמים עדינים שירמזו על מיקומה ועל כוחה. אם התפרץ מתוכו גל מעמקים אימתני ידעתי שיישלחו בעקבותיו שניים נוספים, ואת השני הייתי תופס כמטר לפני נקודת שבירתו, מכווץ את גופי לטיל טורנדו ונותן לו ליירט אותי היישר אל צוללת דמיונית. עם הזמן למדתי איך להישאר עם הגל עד לקו החוף, ובמשך שעות הייתי מתאמן בתרגיל שקראתי לו אַל־פחד. הייתי מפקיר את גופי לגל בכל מיני תנוחות, והוא היה מערבל אותי בתוכו ורגע לפני שיתפוגג היה פולט אותי. הייתי מוציא אז את ראשי מהמים, מופתע מכך שאני עדיין חי ומהשקט הפתאומי ששרר בכול, שקט שלא היה בו זכר לעוצמה ולסאון שקדמו לו, ובחסות השקט נשמע הצחקוק החרישי של קצף הגלים שעטף אותי מכל עבר.

בפנימייה התחיל כל יום בריצה סביב מגרש הכדורגל. בדרך כלל התהוו שתי דבוקות, אחת מלפנים ואחת מאחור, ואני הייתי רץ ביניהן. בבוקרי חורף קרים שענן האפיר בהם את רחבת המסדרים היו שהתלוננו על הקור העז החודר דרך הבגדים וקיוו שיוותרו לנו על ריצת הבוקר. כמו בכל שיחה, גם בשיחה הזאת לא הייתי שותף. עמדתי כהרגלי במקומו של הסמן הימני וניסיתי לחזות את מצב הים. גם נדיה לא הצטרפה לטרוניות. היא ביטלה את כולן בקריאה "איזה יום נפלא!" וקיפצה מרגל אל רגל, וכשנתן המדריך את הפקודה לרוץ זינקה לריצה מהירה ובצעדיה הקדימה את הדבוקה הקדמית. כשאני עוד הייתי בהקפה האחרונה, היא כבר היתה תלויה במהופך על העוגן הענקי, רגליה הדקיקות מלופפות סביב ראשו, גופה משתלשל מטה ועיניה קורנות אל לב ים, ומתחת לה כבר מחכים גלעד ורפי כדי ללוותה אל חדר האוכל ושניהם מחממים את ידיהם בכיסים. דווקא בבוקרי הקיץ החמים היתה נתקפת משום־מה במצב רוח ירוד והיתה מזדנבת אז הרחק מאחור.

הרגשתי שמשהו לא טוב עובר עליה. השלמתי את ההקפה האחרונה, ומתנשף ומצטמרר מן הקור התכוונתי להציל אותה, אף שלא ידעתי ממה ולא ידעתי איך

הבוקר שלאחר הסערה היה אחד מאותם ימים חורפיים. לא ישנתי כלל באותו לילה, אבל הרגשתי ערני מאוד. שלא כדרכי, לא ניסיתי לחזות את מצב הים, ורק חיכיתי בכל מאודי שנדיה תקרא "איזה יום נפלא!" אבל פיה נשאר חתום. הצצתי לעברה מבין השלשות וניסיתי לראות את כף ידה הלבנה, שאתמול החליקה על ידי, אבל ידיה הוסתרו בשרוולי הסוודר הכחול שמתחה כדי להתחמם. כשהזניק אותנו המדריך לריצת הבוקר היא קפאה רגע במקומה, ורק לאחר קריאתו "קדימה נדיה!" יצאה לריצה ובקושי הרימה את רגליה מהאדמה הרטובה.

הפניתי את ראשי אל חציו האחר של המגרש והתאמצתי לראות את הקוקו הארוך שלה מקפץ. הרגשתי שמשהו לא טוב עובר עליה. השלמתי את ההקפה האחרונה, ומתנשף ומצטמרר מן הקור התכוונתי להציל אותה, אף שלא ידעתי ממה ולא ידעתי איך. ניערתי את רגלי כאצן שמרַפּה את שריריו. "את בסדר?" שאל אותה המדריך בקולו העמוק. היא ענתה בשתיקה דחוסה אף יותר משתקנותו שלו, והוא, שלא כהרגלו, חילץ מפיו חמש מילים נוספות ואמר, "אם תרצי לדבר, אני במשרדים."

כל אותו שבוע הוסיף מזג האוויר לסעור והוכרז על עוצר יציאות לים. רוב שעות היום נשארנו בכיתה לשיעורי הכנה להפלגת הבכורה, שנפליג בה בצמדים בלי המדריך. היה עלינו ללמוד חומר רב, ונדרשנו לעבור גם מבחן בקיאות בחוקי דרך ימיים. הילד החדש שהתעורר בי ישב קשוב בשיעורים ולמד ככל יכולתו, והפעם לא רק את חומר הלימוד אלא גם את נדיה. עיניו ראו כיצד מחליקה אצבעה על העיפרון בזמן שהיא חושבת, אוזניו רשמו את צלילי צחוקה כשנשמעה הלצה בכיתה. הישיבה הממושכת שעממה אותה, וכף רגלה תופפה על הרצפה, מחכה לרגע שנצא להפליג או לרוץ, ובלבד שלא נישאר כלואים עוד בין קירות הכיתה.

בזמן הפנוי הוסיפו לנו שיעורי חבלים, ואלה הועברו בכיתה שבה היה תלוי הפוסטר שהבהיר לי בתחילת השנה כיצד יכולה ספינת מפרש להפליג כנגד הרוח, תנועה פלאית לא פחות מיכולתו של חפץ לנוע מעלה כנגד כוח המשיכה. בפוסטר הענקי צוירה סירת מפרש שמתקדמת בגַלְסִים נגד כיוון הרוח, פעם בזוויות של ארבעים וחמש מעלות מימינה ופעם משמאלה. ככל שהתארכו שיעורי החבלים כן גדלה דאגתי לנדיה. אפילו קליעת עוגן, שבכוחה לרתק סירה גדולה למקומה, לא ריגשה אותה אלא הפילה עליה שיעמום ועיניה נתלו אז בכפות הדקלים המתנופפות ברוח. באחד השיעורים סיימתי את הקליעה ראשון מכולם והראיתי אותה למדריכה, ואחרי ששיבחה אותי לקחתי חבל דו־גידי נוסף והכנתי לנדיה את תחילת הקליעה, כי הקשר שעשתה דמה יותר לקשר של חבל תלייה. נדיה הודתה לי בעיניה, וזה היה ההישג היחיד שלי באותו שבוע. כל ניסיונותי לתפוס אותה לבדה בבית הספר נכשלו.

לאחר שבוע קידם את פנינו בוקר בהיר. עמדתי במקומי הקבוע, מקום הסמן הימני, ובקריאת ה"הַקְשֵב" הקבוצתית זיהיתי את קולה של נדיה. המדריך תדרך אותנו לקראת היציאה להפלגת הבכורה וציוות אותי ואת נדיה להיות הראשונים. אחר כך שאל אם מישהו מאתנו מתכוון להישאר בבית הספר בערב פורים וחיפש אצבע מורמת. "בסדר," אמר לאחד החניכים שמשמאל, ועל פי הנימה הרכה שבקולו שיערתי שזו נדיה. ידי הפתיעה אותי והתרוממה באוויר מאליה. "טוב," אמר לעברי באותה נימה ששמורה אצלו לנדיה ולי.

לבי הלם מהתרגשות למחשבה שאשאר לבדי עם נדיה בפנימייה, למרות הבטחָתי לאמי שאחזור הביתה בכל הזדמנות. גם לאחר חצי שנת לימוד בפנימייה היא עדיין שואלת אותי בכל שיחת טלפון מתי אחזור לגור בבית. בתחילה נתקלה בקשתי ללכת לפנימייה בהתעלמות מוחלטת. אפילו אבא, שנהג לקחת אותי בימי העצמאות לבסיס חיל הים ויחד היינו עולים על סיפונה של ספינת טילים, לא ניסה לפוגג את התנגדותה של אמא. היא היתה נחרצת, אמרה שאפסיק לדבר שטויות. הפסקתי לדבר על כך, אבל הארכתי את אימוני השחייה שלי לעומק הים. שרירי זרועותי הלכו ותפחו, גבי התקשה ובבטני הופיעו שני טורי קוביות.

היו פעמים ששחיתי עמוק כל כך, עד שבדרכי חזרה התקשו זרועותי כמו אבן והייתי חייב לצוף על הגב כדי לשחררן. אמא, שהאמינה שאני שוחה רק עד המזח וחוזר, העריכה את אימוני — דבקותי הזכירה לה את חלום נעוריה להיות בלרינה, חלום שנזנח כשהתברר לה בשיא צמיחתה שרגלה האחת תישאר קצרה מעט מן האחרת. בחיי היום־יום לא הפריע לה המום הקטן הזה, אבל בבגדי הריקוד הצמודים היה בלתי נסלח. המשכתי לברוח לים באמצע יום הלימודים, וכל העונשים שהטיל עלי אבא לא הועילו. רק כשהבינו הורי שלא אוותר על הים הסכימה אמא, לאחר שהתייעצה חרש ביידיש עם סבתא, ללכת אתי לפנימייה ליום הפתוח, ולו רק כדי להוציא לי כך את הג'וק מהראש, ואת הביקור התנו בכך שאחזור ללמוד ברצינות.

ביום הפתוח, עוד לפני ששאלו אותי לשמי ולאיזו כיתה אני עולה בשנה הבאה, הורו לנו לרדת בזריזות למזח כדי שנספיק לצאת להפלגה. בסירה חיכו ילד בן גילי עם אביו וגם שני חניכי כיתה י' שתפקידם היה להשיט אותנו. הסירה לא היתה גדולה, ועל רצפתה נראתה שלולית מים קטנה. הייתי בטוח שאמא תוותר על ההפלגה ותלך לבלוש ולחקור מי הם המורים, אבל להפתעתי היא חלצה את סנדליה ועלתה לסירה.

החניך האחראי להגה הורה לחברו לשחרר את הסירה מהמזח, וברגע שהשתחררה דילג חברו לחרטום כדי להנחות אותו ביציאה מהמזח. שם נפתח לפנינו הים במלוא הדרו, מתמתח לקראת הבוקר החדש, נוגע בה בעת באופק ובחוף, בשמים ובקרקעית. מדי פעם הצליף בסלעים הענקיים של המזח, ורסיסי מים התעופפו והתנוצצו בשמש הבוקר, ולשבריר רגע קפאו במקומם כאילו יש להם חיים משל עצמם, ומיד חזרו ונבלעו בים. כשהתרחקנו מהמזח פתח ההגאי לגמרי את מצערת הדלק. התקדמנו במהירות והרוח הכתה בפנינו. אמא הורתה לי להוריד את הכובע לפני שיעוף לי מהראש, ונתתי לרוח לפרוע את שערי. הים שלח אלינו גלים־גלים — בקטנים נכנס ההגאי חזיתית, ומול הבינוניים הפנה מעט את החרטום ונכנס בהם בזווית. אז היתה הסירה מתנדנדת ואתה התנדנדה השלולית שעל קרקעיתה, נעה מצד אל צד והרטיבה את רגלינו. הבטתי על אמא, היא לא צקצקה בלשונה. כשחזרנו מן ההפלגה כינס מנהל הפנימייה את כולנו באולם גדול ותיאר את הלימודים במוסד ואת נהליו. אחר כך הוליכו אותנו לסיור בכיתות, במגורים ובחדר האוכל, ותחנה אחר תחנה תיארו מדריכי הפנימייה וחניכי השכבה הבוגרת את שגרת חיי הפנימייה והסבירו לנו מה לומדים במגמות השונות. הסיור הסתיים כשם שהתחיל, במזח הסירות, ושם הייתי משוכנע שמתרחש הנס הגדול. תחילה הייתי נטוע במקומי שעה ארוכה והתבוננתי במפרשית ענקית שנכנסה למעגן הסירות.

היה נדמה לי שאבא קורא בשמי, אבל המשכתי להתבונן לפנים וראיתי כיצד ילד שזוף, מבוגר ממני רק מעט, מוביל את הסירה לגיחת חרטום, ושאר הילדים מושכים בחוזקה בחבלים שנזרקו אליהם מן החוף כדי להצמיד את הסירה למזח. אחר כך ירדו מהסירה בקפיצה וראיתי את אמא ואבא מדברים עם המדריך הראשי. נראָה שהם מדברים אתו זמן רב, וכשהתקרבתי אליהם כבר לחץ אבא את ידו של המדריך ואמא הושיטה גם היא את ידה ללחיצה.

"גבר מרשים," אמרה עליו לאבא כשהיינו בדרכנו חזרה למכונית. ילד שסחב על כתפו ערמה של חליפות הצלה שהסתירו את שדה ראייתו חלף על פנינו והמשיך בדרכו, עד שנתקל בתורן של מגרש המסדרים, וכל החליפות נפלו מכתפו על הרצפה. להפתעתי הסתובבה אמא חצי סיבוב במקום בתנועה קלילה של בלרינה, הסתירה את פיה בידה וצחקקה קלות; והצחקוק, שמעולם לא שמעתי כמוהו מפיה, הצטרף בראשי להסכמתה לצאת להפלגת הבוקר, ולמבטה השקט כשסיירנו בבית הספר, ולאופן שבו לחצה את ידו של המדריך. לא היה לי עוד ספק שהתרחש נס, ובעיני רוחי יכולתי לראות את הורי רושמים אותי לפנימייה ותהיתי אם כבר בשנה הראשונה נפליג בסירת המפרש הגדולה. נכנסתי למכונית קצר רוח ופתחתי את החלון עד הסוף. רציתי לעצום את עינַי ולפקוח אותן רק בשנה הבאה. אמא הסתכלה על עצמה במראה הפנימית וסידרה את שערה. אחר כך חגרה את חגורת הבטיחות והביטה בי דרך המראה. "הכול יפה," אמרה, "אני לא אומרת שלא, אבל רק במשפחה בטוח." מילה במילה חזרה על עמדתה הידועה, זו שסבתא דחסה למזוודה היחידה שהורשתה להוציא מאירופה. הפניתי ראשי לחלון, רציתי שתהיה לנו תאונת דרכים ושנמות כולנו.
גם בימים הבאים לא יצא לי הג'וק מהראש. חזרתי למנהגי ללכת לים באמצע יום הלימודים. קיוויתי שעורי השזוף יסגיר שוב את מעשי, אבל אמא העמידה פנים שאינה שמה לב. היו לה צרות אחרות על הראש — בעלת הדירה שבה גרו סבתא ומגדה נפטרה, והדירה עברה לרשות נכדיה, ואלה ביקשו לעדכן את שכר הדירה ודרשו סכום כמעט כפול מזה ששולם עד כה. כל מיני פתרונות צצו ועלו, וכל פעם גבר עליהם הפתרון היחיד המתאים לאפשרויותינו, ולפיו יעברו סבתא ומגדה לגור בחדר שלי ושל אחי, ואנחנו נעבור למרפסת הסגורה. "זה רק לכמה חודשים," הבטיח אבא וניסה להרגיע אותי, אבל אני התקשיתי להאמין בכך. למען האמת, לא הפריע לי לעבור למרפסת הקטנה, שממנה, אם מכופפים את חצי הגוף העליון, אפשר לראות פיסה מהים. לא המרפסת הרתיעה אותי אלא הידיעה שמעתה יהיו בדירה, בנוסף לאמא, גם סבתא ומגדה, שיעקבו אחרי כל תנועה שלי בבית, ואפילו אם אנעל עצמי בשירותים עדיין אריח את ריחן הזקן, שימלא כל פינה בדירה ולבסוף ידבק גם בבגדי ובעורי השזוף. רק בלהבה שבתוכי, זו המשתוקקת לים, לא יוכל לגעת.

התעניינותו מחמיאה לאמה של נדיה, ולרגע קט נשכחים ממנה כל שבעת הקילוגרמים העודפים שמוטחים לעברה מן המראה בחדר האמבטיה

בימים הבאים לא נשארתי בבית הספר אחרי השעה שתים עשרה, וישר משם הלכתי לים. רק כשהתחיל העור בכתפַי להתקלף הבחינה המחנכת בהיעדרותי, אבל לא אזהרותיה ולא איומי הורי לא הניאו אותי מלהסתלק. רק כשזימן המנהל את הורי לשיחה והתרה בהם שאם לא אפסיק להיעדר יינקטו נגדי צעדים חמורים, הבינו הורי מה שהבינו, ובבית, ברגע של חולשה, הסכימה גם אמא לחתום על טופסי ההרשמה לפנימייה.
אחרי ריצת הבוקר החלו כולם בעבודות ניקיון, ואילו אני ונדיה, שצוּותנו להיות הראשונים שיפליגו, הלכנו לזַוֵד את הסירה. התרחקנו מרחבת המסדרים, לא שמענו עוד את החניכים והם לא שמעו אותנו. נשארנו שנינו לבדנו. דגל הפנימייה התנופף קלות מעל לחדר האוכל ובישר לנו שנושבת רוח צפונית קלה עד בינונית במהירות של כשבעה קשרים, ושהתנאים טובים להפלגה. אמרתי לנדיה שלא יהיו היום גלים ושהרוח תמלא יפה את המפרש. הייתי אחוז התרגשות מעצם הדיבור אליה ומכך שאנחנו יוצאים יחד להפלגת הבכורה, אבל בה לא ניכרו כל סימני התרגשות. בנחת ובקול שקט סיפרה לי שלפני שנתיים, בדיוק בפורים, אמא שלה זרקה את אביה מהבית אחרי ריב איום. נדיה לא רצתה להקשיב אז ונצמדה לספר שקראה, עברה בעיניה על אותה שורה פעם אחר פעם עד שהשתררה בבית דממה ודלת הכניסה נסגרה בשקט, ללא טריקה, בהשלמה. נדיה הציצה אז מבין שלבי התריס וראתה את אביה יוצא מהבניין בצעדים אטיים אך החלטיים. הוא נראה אז כאדם זר. ריח עז של אוזני המן נאפות עלה מהקומה שמתחת להם והתגנב דרך התריסים, ועד היום בכל פעם שהיא פותחת את המתנה שאביה שולח לה לחג בא באפה הריח הזה, ובחילה עולה בה למראה השמלה הקטנה ממידתה המעוטרת בפרחים רקומים. דומות לה נאלצה ללבוש יום־יום לבית הספר, עד שנקנו לה סוף־סוף מכנסי ג'ינס כחולים כמו לבנות
כיתתה.

הדברים שנדיה סיפרה השאירו אותי המום. לא מתוכנם הופתעתי אלא מכך שסיפרה לי דברים כמוסים כל כך, שאני לא הייתי מעז לספר אפילו לים. לשאלתה למה גם אני לא יכול לצאת הביתה עניתי שאמא שלי חולה בשפעת מידבקת מאוד. נדיה הביטה בי בחשדנות, אבל לא אמרה דבר. המשכנו ללכת בשתיקה. חיכיתי לרגע שנישאר שנינו לבדנו בפנימייה, וקיוויתי שהמדריך הראשי הנשאר תורן בחג יוציא אותנו להפלגה בסירת המפרש של השכבה הבוגרת. הגענו להאנגר ואני עליתי אל הסירה הראשונה ונעמדתי על הדופן. נדיה פרשה את המפרש הראשי והעבירה אלי את החבל הקשור אליו. השענתי את חזי על התורן כדי ששתי ידי יהיו פנויות ואוכל לעשות קביעת מוט בטבעת שבקצהו. עיניה של נדיה הביטו בי ועזרו לי לשמור על שיווי המשקל. היא המשיכה וסיפרה שמיום שאביה עזב, אמה חוזרת הביתה רק מאוחר בערב, לאחר שהמשרדים שהיא מנקה נסגרים, ובכל בוקר היא קמה מוקדם כדי לסרוג סוודרים לפי הזמנה, תוספת לקופת הבית. הרגע המאושר בשבוע הוא ביום שישי בצהריים, כשנדיה חוזרת הביתה ומגלה שוב שכל כדורי הצמר שנקנו בשבוע הקודם נהפכו לעיניים בסוודר היפהפה התלוי בהול, סוודר שיש בו אמנם גם סממנים רוסיים אבל הוא בהחלט מתאים לאופנה המקומית. אמה, שכבר לבושה בשמלה החגיגית שלה, מקרבת את ראשה של נדיה אל מחשוף שמלתה ומסרקת את שערה הארוך כאילו היא עוד ילדה קטנה.

מלאות בנעימות הזאת הן יורדות אל הרחוב ההומה אנשים שעושים קניות לשבת. על הספסל בכניסה לבניין הן רואות תמיד את הזקן האלמן שגר בקומת קרקע. לפני שנים רבות עלה גם הוא מרוסיה, והוא לא מתרשל בלבושו כמנהג המקום אלא מקפיד
ללבוש חולצות מכופתרות שצווארוניהן מעומלנים ולנגב את חוטמו בממחטות נקיות, ואף שגינוניו המזרח אירופאיים מאבדים מחִנם בימי השרב, עדיין הם מעוררים הערכה. הזקן פותח בשיחת חולין ושואל את אמה כיצד הן מסתדרות בארץ, ואמה מספרת שבעלה עזב את הבית באותו טון שמדברים בו על מזג האוויר ועל החלפת מרצפות הרחוב. הרי פה בארץ אפשר לספר הכול בחופשיות, שלא כמו בבית הוריה, שתמיד חששו שמא ייאמר משהו שיעורר את חשדם של השכנים, כמו באותה שנה שחגגו בה את ליל הסדר ואחת השכנות הזעיקה משטרה. למזלם נודע להם בעוד מועד על רכב המשטרה המתקרב — שני דודיה עישנו בכניסה לבניין ורצו במעלה המדרגות כדי להזהירם — וכשנכנסו השוטרים לדירה כבר הוחבאו המצות, ההגדות וצלחת הפסח בתוך שמיכת פוך, וסבה סיפר לשוטרים שהם חוגגים את חזרתו של הדוד משירותו הצבאי. השוטרים האמינו לדבריו והלכו לנזוף בשכנה המלשינה, וזו לא סלחה להם על כך. הזקן נהג להקשיב לאמה רוב קשב ותמיד אמר שהתמזל מזלן לגור בשכונה הזאת, שכונה טובה ונקייה, לא כמו "שער עלייה", שבה התגורר הוא עצמו בשנותיו הראשונות בארץ. התעניינותו מחמיאה לאמה של נדיה, ולרגע קט נשכחים ממנה כל שבעת הקילוגרמים העודפים שמוטחים לעברה מן המראה בחדר האמבטיה. ובכל זאת, לאחר כשעה קלה מתחילה השיחה להעיק עליה, והשכן מבחין בכך ומברכן לשלום ואינו מזכיר כלל את זר הפרחים שיניח על מפתנן לפני כניסת השבת. כשהן מגיעות לרחוב הראשי מזמזמת אמה נעימה מ"אגם הברבורים", ונדיה מצטרפת בקטע החוזר, והשמש קורנת מעליהן, והעוברים ושבים מחייכים אל אמה, שנראית יפה כל כך, ולאף אחד לא אכפת מהקמטים שבצדי עיניה. ובבית הלקוח, כשהיא מושיטה בטקסיות את הסוודר העטוף בנייר פרגמנט, גדל יופייה עוד יותר, והיא מחליקה בידה על ראשה של נדיה ומשוחחת במבטא רוסי נעים שיחת חולין עליזה עם בעלי הדירה. אבל כל העליזות הזאת לא מתמידה, ובדירתן היא מתפוגגת תוך כדי הנגיסות הראשונות מהחלה, כשהן יושבות לבדן אל שולחן השבת. סיפוריה של נדיה על החיים בפנימייה אמנם מצליחים לעלות מדי פעם חיוך רפה על שפתי אמה, וזר הפרחים של השכן מצליח לחמם מעט את לבה, אבל השפעתם קצרה. הקשבתי לסיפוריה ולא יכולתי להביט בה. השתקעתי בחיזוק הקשר שבקצה התורן, וכשהשתתקה הגנבתי אליה מבט. היא הורידה את גומיית השׂער והניחה לרוח הצפונית לפרוע את שערה. פתאום התחילה להתאמן על צעדי הריקוד של המופע שיעלו הבנות בטקס ההסמכה למשיט סירת מפרש. עמדתי דומם, לכוד ברגליה הדקיקות החוזרות פעם אחר פעם על דילוג לימין ולשמאל, כולי פליאה על המהירות שבה משתנה מצב רוחה. לפתע הביטה בי ותפסה את עינַי הלכודות ברגליה.

סחרחורת אחזה בראשי, ולרגע איבדתי את שיווי המשקל. נעזרתי בתורן וירדתי מדופן הסירה. היא צחקה בקול. "די כבר, רִגְשִי," אמרה כשראתה שאני מרכין את ראשי. מצוקתי הלכה וגדלה ונדיה הבחינה בכך. "אין לי סימן של זריקה כמו לכם," אמרה בשובבות כדי לשנות את כיוון השיחה והפשילה את שרוול חולצתה וחשפה כתף חלקה־חלקה. הבטתי בה ועיני התמגנטו אל עגלגלותה. "ההפלגה נדחתה!" נשמע פתאום מרחוק קולו של המדריך, "תַחברו לכולם לשיעור חבלים." "השיעור בכיתות?" שאלתי. המדריך הרים את אגודלו לאישור. נדיה לא הביטה בו, מבטה נפנה אל דופן הסירה, וכשהעריכה שהמדריך כבר הסתובב צירפה אל מבטה את רגלה ובעטה בדופן הסירה. "רוח של עשר קשר," אמרה בכעס, "למה שניתקע בשיעור חבלים!"
רציתי לתקן אותה ולומר שמהירות הרוח רק כשבעה קשרים, אבל הרגשתי שלא יהיה זה חכם לנסות לדייק עכשיו.

אצבעי נמשכה אל כתפה הלבנה והחליקה עליה ביראה. בלילה, לאחר כיבוי האורות, עמדתי בשירותים מול המראה וקראתי לסומק שיבוא

רצנו לכיתות ולא ידענו למה התבטלה היציאה לים. לפני שנדיה פתחה את דלת הכיתה משכתי בחולצתה, והיא נעצרה והביטה בי. חיכיתי עד שנשימתי תתייצב ושאלתי אותה למה בארץ שלה לא עשו חיסונים. היא הפשילה את שרוול חולצתה ואמרה שאצלם עשו אפילו שני חיסונים, אבל לה לא נשאר שום סימן. אצבעי נמשכה אל כתפה הלבנה והחליקה עליה ביראה.
בלילה, לאחר כיבוי האורות, עמדתי בשירותים מול המראה וקראתי לסומק שיבוא. רציתי לראות בראי איך הוא נראה ולמצוא תרגילי הגנה כנגדו. דווקא אז סירב לבוא, ואני נכנסתי למיטה ושכבתי בחושך בעיניים עצומות והצבתי את אמא מול נדיה. סבתא ודודה מגדה הצטרפו גם הן והביטו בי במבטים גאים על שמצאתי לי בפנימייה חברים. בגלל נוכחותה של נדיה בדירה זקפו אוזניים לא נראות, שמשמשות אותן במחיצת אנשים שלא מהמשפחה. בשבע עיניים בחנו את גופייתה הלבנה, את נימוסיה, עקבו אחריה בדריכות כשהלכה אל חלון הסלון. נדיה הסיטה מעט את הווילון והציצה אל גינת הבניין. יכולתי לראות אותה מצביעה על התמונה התלויה על הקיר המזרחי, שנראים בה עצים עירומים על רקע אגם קפוא, וליד אחד מהם עומד אדם שמבטו מופנה לאדמה.

"גם לאבא שלי היתה תמונה כזאת," יכולתי לשמוע אותה אומרת, "אבל הוא לקח אותה כשהוא עזב את הבית." די במילים האלה שאמא תזדעזע ותחשוש שמא נדיה תגרור אותי לתרבות רעה. יכולתי לראות אותה מצקצקת בלשונה ומבקשת שנלך לשחק עם אחי הקטן, שתופף על מחבת במטבח וקרא בצהלה "טוּ־טוּ־טוּ," ויכולתי לשמוע אוניית משא שעגנה במפרץ עונה לו בצפירה עמוקה שנשמעת בכל העיר. צפירות כאלה היו מקפיצות את דודה מגדה, שוודאי נזכרה אז בהפלגות אחרות, אולי באחת שבה עזבה את אירופה. "פסנתר הכנף שלי," היא היתה קוראת אז ופורצת בבכי. "זה שוב המחלה שלה," היתה סבתא אומרת וממהרת להרגיע אותה. מהשיחות ביידיש כבר הבנתי ש"המחלה" שלה היא החיים שאיבדה. היכן היתה בזמן השואה לא ידעתי. במשפטים המבולבלים שמלמלה בהתפרצויות שלה הזכירה הפלגה באוניית מעפילים, ואני השלמתי מידע ממה שלמדנו בפנימייה על הפלגתם הארוכה של מעפילי אקסודוס, תחילה לישראל, ומשם לקפריסין ובסוף בחזרה לגרמניה — גחון שטוח היה לאונייה, שנבנתה כספינת נהרות, והיתה מסוגלת להגיע עד החוף. מנועי הדיזל שלה יועדו להשיט מטען של 3,200 טונות במהירות מרבית של ארבעה עשר קשר, ו־4,530 נוסעיה התקשו לעמוד בהפלגה הארוכה. עניין נוסף שלא הבנתי היה מתי נגמרו אצל דודה מגדה החיים מ"פעם" — האם כשהגיעה לארץ ונאספה אל ביתה של סבתא או באותו יום ארור שקיבלה בו מכתב ממכר ששרד בארץ ההיא, מכתב שמפורטים בו שמות קרוביה שנספו; מילה נוספת לא כתב, רק רשימה של שמות, וסבתא עטפה את מגדה בידיה וחזרה ואמרה כמו תקליט מקולקל, "את לא יחידה, את כמו אחות בשבילי ויש לך אחיינים שאוהבים אותך, את הדודה שלהם, את דודה מגדה."

במסדר הבוקר שלמחרת ראיתי שנדיה איננה, וחסרונה שיבש את מבנה השלשות ואת צעקת ה"הקשב" שצעקנו. גם המדריך הבחין בחסרונה, ואף שגלעד ורפי חבריה הטובים התנדבו לחפשה, הוא שלח אותי אליה. הלכתי מהר ותהיתי אם נשלחתי מפני שממני היא לא בורחת כשתוקף אותה מצב הרוח הרע של חצי הקפה מאחור.
תחילה חיפשתי אותה על עץ התות שמאחורי ההאנגר, ובדרך הרהרתי בדברים שסיפרה לי בערב הקודם. חשבתי על השכן האלמן, שתפסה אותו לשיחה חשאית וסיפרה לו שאמה מאוד ביישנית ודרבנה אותו לשלוח לה זרי פרחים לשבתות. חשבתי על השבת האחרונה, כשהגדילה לעשות ותחבה מתחת לדלת דירתו פתק ובו יעצה לו שלא יבזבז זמן, הרי הוא כבר זקן ובין כה וכה לא נשאר לו הרבה, ושלקראת החג ייתן לאמה משלוח מנות שיכלול גם בושם יקר. לא מצאתי את נדיה על העץ וחיפשתי אותה על הספסל שמאחורי חדר האוכל, המקום השקט ביותר בפנימייה. שם נהגה לשקוע בספריה, ומכל האותיות הכתובות בהם לא ידעתי לקרוא אפילו אחת. הספסל היה ריק. רצתי למגורי הבנות שנאסר עלינו להיכנס לתחומם, ונכנסתי לשם ביראה. הופתעתי לגלות שהמסדרון שלהן דומה כל כך לשלנו אבל במהופך, כתמונת מראה. הלכתי לאט לאורכו ובכל צעד חדרתי עוד לעומק האזור האסור. סחרחורת אחזה בראשי. ליד חדרי השירותים היו תלויות חליפות הצלה, ומעל לכל חליפה היתה מדבקה עם שם. זיהיתי את כתב ידה: נדיה, יש לה ה' כל כך יפה. דלתות החדרים היו סגורות כולן חוץ מהאחרונה. מעבר לה שכבה נדיה על מיטת קומתיים, קרובה לתקרה ומכוסה בכל שמיכות הפּיקה שלה ושל שכנותיה לחדר, וקווצת שׂער אחת ארוכה נשמטה בכיוון המיטה התחתונה.

"את חולה?" שאלתי והתקרבתי אליה והנחתי יד על מצחה.
"קר לי," אמרה חלושות וקראה בשמי במבטא רוסי שמעולם לא נשמע בקולה. "את קודחת." "אמיץ־פחדן, אל תקרא לאף אחד!" חיפשתי מים כדי להרטיב את מצחה. פתחתי את הארונית שליד מיטתה. ספרים ברוסית עמדו על המדף העליון מסודרים על פי גובהם, ולידם סודרו בגדיה שקופלו בקפידה. ערמת תחתונים קטנטנים הביטו בי. הפניתי את אפי אל הכתומים שבראש הערמה, כמו שעושים כשרוצים לזהות את כיוון הרוח. הכוח שזרם מהם שטף את פני והחליק על שתי אוזני באותה מידה. הוצאתי מהארונית מימייה וחולצת בית ספר וחילצתי את מבטי שנעגן בתחתונים. טיפסתי בהתרגשות על מיטת הקומתיים והתיישבתי לידה, ראשי כפוף מעט מפני התקרה הנמוכה. הספגתי את החולצה במים והנחתי אותה על מצחה. עיניה נעצמו, וכעבור שעה קלה התייצבה נשימתה. גלים עדינים נראו בבטנה והזמן שט לאטו. ה"אמיץ־פחדן", הכינוי שכינתה אותי לפני עידנים, הגיח פתאום אי־משם.

הסברתי לה שאני פשוט אוהב לשתוק בארוחות הערב, ושבלילות אני מעדיף לחזור על החומר בימאות. החולצה שעל מצחה התחממה והרטבתי אותה שוב בקצת מים. שנתה השקטה עודדה אותי להמשיך ולספר לה כמה אני אוהב להביט בקוקו שלה בהקפות הבוקר ובהפלגות ובמבחנים, כשהוא מתנדנד לקצב הריצה או עם טלטולי המפרש או לקצב תיפוף עפרונה. פתאום הגיח חיוך דק אל שפתיה החיוורות, ולא הייתי בטוח עוד אם היא ישֵנה או ערה. זיעה ניגרה על גבי וניסיתי להילחם בסומק שלא יכבוש את פני. גם פניה הזיעו וחיוכה החיוור התרחב. היא קילפה מעליה את אחת משמיכות הפיקה. גופי התקשה וראשי נחבט בתקרה. פטישים כתומים דפקו ברקותי ועינַי המשיכו לעקוב אחרי ידיה הרזות המגששות מתוך שינה וממשיכות לקלף מעליה שמיכה אחר שמיכה. כשהושלכה האחרונה על הרצפה, נגלה אלי ברווח שבין גופייתה הלבנה והמכנסונים פופיק מקושקש בעט כחול. "חלמתי שאני בים השחור," אמרה פתאום בעיניים פקוחות, "הייתי בספינת פירטים והיה שְׁטִיל, לא היתה רוח במשך שבועות. אבא שלי עמד בראש התורן וחיפש רוח. פתאום בא גל שחור ענקי וחטף אותו, מאתיים מטר הוא נסחף אתו עד שמשך אותו לעומק הים. רציתי לשוט אליו ולזרוק לו גלגל הצלה, אבל לא היתה רוח וגם לא היו לי בכלל ידיים. אתה מבין את זה, מה זה להיות בלי ידיים? נשפתי על המפרש הענקי, והספינה התקדמה לאט־לאט. המשכתי לנשוף בכל הכוח עד שהתעלפתי." "תשתי," אמרתי וקירבתי את המימייה אל שפתיה, "את צריכה לשתות הרבה."

בבוקר המחרת הופיעה נדיה למסדר בוקר בריאה לגמרי. כל שעות הבוקר סידרנו את ההאנגר לקראת היציאה לחופשת פורים, וריחות מלח ולחות הגיחו אלינו מן הפינות האפלות. בדרכי למסדר היציאה ראיתי את נדיה יושבת על צמרת עץ התות שמאחורי ההאנגר. ניסיתי להתחמק ממבטה, אבל היא הבחינה בי וסימנה לי שאעלה. טיפסתי והתיישבתי לצדה על הענף.
"מה את עושה פה?" שאלתי והגנבתי מבט אל רגליה, שנגלו אלי במגורי הבנות. "מפריחה בועות רוק," אמרה בחיוך ובבת אחת הרצינה כדי לשאול מה קורה לספינות מפרש באוקיינוס כשמפסיקה הרוח. "כשאין בכלל רוח ויש שְׁטִיל" — חזרתי באטיות על שאלתה בטון של ידען, מנסה להרוויח זמן; ראיתי בעיניה שתשובתי חשובה לה מאוד ואימצתי את מוחי — "אז מחכים שהרוח תתחיל שוב." "ואם היא מפסיקה לשבועות?" הִקשתה נדיה. "זה לא יכול לקרות." "למה לא?" "כי ככה." נדיה המשיכה לבהות בים. פתאום התכופפה ושחררה שתי בועות רוק והסתכלה עליהן כשהתפקעו על האדמה. כל גופה נשען קדימה ורק ידה האחת אחזה בענף והחזיקה אותה כך שלא תיפול. מרחוק נראו החניכים הממהרים אל רחבת המסדרים. "המדריך שאל למה את לא יוצאת הביתה," אמרתי ורציתי שלא תתכופף ככה. "כבר אמרתי לך, בגלל שאבא שלי עזב בפורים, ואין לי חשק להתחפש." "לא אמרתי לו." "יכולתָּ לספר." "המסדר מתחיל, את באה." "הים שקט ומבריק כמו ספונג'ה, אני אשאר קצת." הבטתי לים ועיני רותקו אל המרחבים האינסופיים שלא נראה בהם שום גל. רק כעבור רגעים ארוכים נזכרתי במסדר העומד להתחיל בכל רגע. "ומה להגיד למדריך?" "תגיד שנפלתי מהעץ והתפוצצתי," אמרה ונענעה את הענף שישבנו עליו. שתקתי וחיכיתי לתשובה אחרת. דמיינתי בראשי את הרגע שבו נישאר בפנימייה רק אני ונדיה והמדריך, והוא ייקח אותנו להפלגה בסירת המפרש של השכבה הבוגרת, ואולי מחר יתמזל מזלנו ויהיה מזג אוויר סוער, והמדריך לא יהיה מחויב עוד לנוהלי הפנימייה ונצלח את הסערה אתו יחד. "טוב אז תגיד לו ש..." אמרה וסימנה את האות מ' בשפת הסימנים. "מ," אמרתי בקול, והיא המשיכה לסמן לי אותיות נוספות. צירפתי אחת לאחת והתקבלה המילה "מחזיר". "לא מבין," אמרתי, "את רוצה שאגיד למדריך שלא באת בגלל 'מחזיר'?" "טומטום, לא סימנתי י'," אמרה וסימנה את האות ו'. הסטתי את פנַי והקשתי בלשוני על החך, ולא ידעתי אם הצלחתי להדוף את הסומק. ירדתי לענף נמוך וקפצתי. נדיה קראה בשמי. שרכתי את השרוכים וצעקתי, "מה?" היא חיכתה שאסתובב אליה, אבל לא הסתובבתי. קמתי ורצתי אל מגרש המסדרים.
הצטרפתי לחניכים שעמדו בשלשות, נרגשים לקראת היציאה הביתה. המדריך העביר תדרוך קצר, ובסופו הודיע שהוא יוצא לחופשה של שבועיים ויחזור לאחר מבחני ההסמכה למשיט סירת מפרש. אחר כך בירך אותנו בברכת חג שמח ושחרר את המסדר. השלשות התפרקו בן־רגע והחניכים רצו אל האוטובוסים ונזהרו שלא להיתקל בי, שניטעתי במקומי בעמידת דום. המדריך הניף את תיקו על כתפו והתקרב אלי. "אב הבית יישאר אתכם בחג," אמר לי ובהליכה מהירה הצטרף אל נחיל החניכים, כל צעד שלו שניים שלהם. "ולא תישאר אתנו?" רציתי לשאול אותו, כל כך קיוויתי שיישאר וייקח אותי לשיחת גברים ויסביר לי מה עושים עם בת. דמעות נקוו בעיני וחיכו לרגע שיתרחק, אבל גם כשכבר לא היה גדול מזיקוק וגופי כאב מעמידת דום, לא זלגו הדמעות. רצתי לנדיה דרך הקיצור האסור וסיפרתי לה שהמדריך בגד בנו.

"ככה זה גברים," אמרה וסימנה לי לבוא אחריה להאנגר. "ואם יתפסו אותנו?" "הם לא יתפסו," ענתה והביטה בי בעיניה הכחולות. "יכולים להעלות אותנו לוועדת משמעת," אמרתי ובו בזמן ידעתי שלא אוכל להתנגד לכחול הזה. "שיעלו," אמרה והצביעה בנחישות על סירת המפרש השלישית בשורה, "בזאת נפליג." "למה דווקא בה?" שאלתי. "כי היא הכי עצובה." חיברנו במהירות את המפרש לתורן ויצאנו לים. נדיה התיישבה ליד ההגה וכיוונה את החרטום אל האופק, ואני תפעלתי את חבל המפרש והבטתי ברוח החלשה המנפחת בעדינות את המפרש. כעבור כשעה, כשכבר היינו רחוקים מהחוף, שככה הרוח לגמרי. "הבאת זיקוקי חירום?" שאלתי. "למה, אנחנו בחירום?" אמרה ולא הבינה שניסיתי להתבדח. "בצחוק," אמרתי והתענגתי על המילה "אנחנו" שנאמרה מפיה. "צדקתָּ, אין בכלל רוח, יש שְׁטִיל," אמרה בנינוחות והרפתה מן ההגה. אחר כך פיזרה את שערה והביטה אל לב ים. פחדתי שהים השקט יטיל עליה שיעמום ודכדוך, אבל היא ישבה לידי שלווה מאוד כאילו נולדה בה ילדה חדשה שיכולה להיות נינוחה גם כשהכול סביבה שקט. עבר זמן־מה והיא השעינה את ראשה על כתפי. השמש קפחה על ראשינו, וקרניה הלחימו אותנו בקו אחד זוהר. לרגע קט לא ידעתי של מי העיניים שדרכן נראה הענן היחידי המרחף בשמים. "ככה נוח לךָ?" שאלה. "טוב לי," עניתי ועצמתי את עיני.

לפנינו היו אוקיינוסים נרחבים והפלגות ארוכות, וסערות, ורגעי שְׁטִיל מופלאים, ואת הנוכחי ניצלה נדיה כדי לקרב את שפתיה אל הצלקת שבכתפי

צפירה רחוקה נשמעה מאוניית צים שנראתה באופק, עזה ועמומה. שאפתי את ריח שערה של נדיה עמוק לתוכי, ולבי הלם בחוזקה. לפנינו היו אוקיינוסים נרחבים והפלגות ארוכות, וסערות, ורגעי שְׁטִיל מופלאים, ואת הנוכחי ניצלה נדיה כדי לקרב את שפתיה אל הצלקת שבכתפי. ידעתי שהסומק פושט בלחיי ושלא תעזור לי שום תחבולה.

הסיפור שטיל פורסם באסופת הסיפורים "עץ נופל ביער" שיצאה לאור בהוצאת עם עובד.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אבידן רייך.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שְׁטִיל