שאריות לעתיד לבוא

עדיפה עדות צולעת משתיקה רועמת.
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

הייתי בן 44 הלילה, וחום אימים שרר. שוב לבד... עמדתי בחשכת החדר, לבוש כיאות לי במקטורן שחור ומתחתיו חולצה שחורה. תהיתי אם אכנע לרוח המזרח תיכונית הלוהטת, המיוזעת, הרטובה, הרוח התובעת כיעור של חוסר בושה אסיאתי. תהיתי - אך האם יש לי ברירה? למרות שרגלי רק דרכו בדירה, שקלה רוח הקדים בראשי לטאטא אותי שוב לרחוב. אולי שכחתי משהו בשדרה התוססת הנטושה באישון ליל? בער בי הדחף לשוב לשם, לפתוח בקבוק בירה, לשוטט ולהתקנא באנשים הזחוחים, המרושלים, המנהלים את חייהם לכאורה ללא דאגה ומנהלים אגב אורחה גם את חיינו במין רשת מוזרה של גלי אתר, שחודרת מבעד כל הקירות כמו ישו אישי השומע תפילות ומקטלג את החטא, את הצרכים ואת המטרות של הכול בתיקיות מסודרות. מאסתי באפלה שלי. אך לא, לא יצאתי מהדירה המהבילה מחום שעמד בה ריח דק של שום משארית הפיצה הזנוחה על השיש במטבח, שום המייצג את הנוכחות המרגיזה של אחרים, של הדוס שמכר לי את הפיצה, של הפקידון בביטוח הלאומי, של ההוויה בעולם באופן כללי... הסרתי את המקטורן ושחררתי את החגורה.

השולחן שלפני קרא לי. בהיותו נטול תודעה, לבטח לא אכפת לו שאתפשט לתחתוני, שאשב לפניו כשהשיער הפושע על חזי רטוב מאגלי זיעה וכשמבתי השחי שלי עולה הבל מסריח. השולחן אינו צנזור שיבקר את דברי הלעז והשנינה שלי ואף יכריחני באלימות למחקם מעל סדר היום. אבל אולי גם השולחן הזה הוא התגלמותה של האחרוּת? של האחר בהא הידיעה החושף כל מה שנלוז בי? מפחיד מאד- אם היה אפשרי לייחס לשולחנות שיקול דעת מוסרי, היו משליכים רבים מהם ללהבות בעוון הזוועות שפשעי הניירת ופקידוני השולחנות תרמו להתחוללותן.

אבל די להפשטות חסרות הפשר, שיכור סהרורי שכמוך... מי שמפקפק ומהגג על מהותו של השולחן צריך לצאת לחופשה ארוכה או ללכת לזונה...

רוחי הגתה, ובעל כורחה, בשאריות לעתיד לבוא - במשלוח מסויים שהגיע לרציף של בירקנאו 2 מתישהו ביוני 1944- הגרמנים לא היו חפצים בגברות מטופחות אלא בגברים חסונים. הם דחסו, כהרגלם, 100 יהודים לקרון וקיבלו את הפיקוד מן ההונגרים על הרכבת בקושיצה שבסלובקיה... לא! עלי להדיר רגלי גם מן המחוזות האלה. לא! לא!! איני חי באמת במחוזות הזיכרון המתעתע של אנשים אחרים. אני כאן, מול השולחן המצחין הזה.

אין לי מושג מדוע לחש לי התיקן הגדול המעופף מן החלון שעלי להתחיל לכתוב את השטויות שלי דווקא עכשיו. איזה ערך יש לגיבוב של שאריות, של זיכרונות מעוכים? למזלי לא נחת הג'וק על ראשי...אז מה יום מיומיים? האם הזמן דוחק? נדרתי לעצמי שרק נזק גמור יגרם עקב חשיפת הפרשה ההיא....כל ימי אני מבלה בפירוק פקעת חוטי הצמר המסובכת בקשרים ובדילוג מעל המהמורות המוגלתיות בסיפורים של אנשים אחרים. מה נעור בי פתאום?? לרוב אני יושב וטווה מחדש את סיפורי הגבורה והשואה של לקוחותי בעלי האמצעים, אך מה כעת? כעת, לאור הגעתי לגיל מתקדם שכזה ועקב מה שאירע, ברור כשמש אך ורק ששתיתי כדת. מעבר לזה, אי אפשר לדעת כלום.

אני תמיד מוכן ומזומן לספר סיפורי סבתא שאינם בהכרח נוגעים למערכה שבה לקחתי חלק. אף על פי כן, ברור לי שהם בכל זאת נוגעים למערכה שלי עצמי- כאשר אתה מתחבט בשאלה אם טבעו האנושי של איזה ברנש יכול לאפשר לו לכוון מכונת יריה ולטבוח אנשים חסרי מגן, אין לך מוצא גם מעצמך. אבל למה, לכל הרוחות, שאתחיל לבחוש ברקב הזה הלילה? בגלל השעמום, הצדק, החרמנות, חוסר התכלית שבחיים?

הנה כי כן, לכאורה לא השתנה דבר וחצי דבר במערכות חיי, אך מאז הפרשה בה אעסוק - אם נטייתי הפושעת להסתעף לסיפורי אלף לילה ולילה לא תמנע זאת בעדי - שום דבר אינו בטוח. עין בולשת צופה בי מכל פינה ונוסח חדגוני בוקע מרמקול סמוי ומתרה בי: "תיזהר, באבא!! אף מילה מיותרת. אם לא בא לך, אבא'לה, שילבישו עליך את כל ההצתות בעיר כדאי לך לסתום את התחת..." ואולם, משום שהגירסה הרשמית, המוזמנת, החפה מספק, של הסיפור יצאה לאור, ומשום שגיבור העלילה התפגר, ארשה לעצמי לשחרר את המגופות. מאז ומתמיד רציתי להתוודות, לשפוך את הביוב, להטיל את הרפש שהצטבר במעי. כבודו של בר-מינן אינו אמור להיחשב יותר מכבדו אכול התולעים. גם אם היה רוצח המונים או כוכב רוק. בר מינן אינו אלא גל עצמות. אפילו אם היה שקץ נאלח והצליח להסתתר מאחורי אצטלה הגונה של שם טוב, הוא מן הסתם כבר לא יפגע מכך שה-'אמת' תצא לאור. איש לא יעקור עצמותיו ממנוחתן הנכונה תחת כנפי השכינה.

צעדתי מצד לצד בחדר החשוך ונלחמתי ביצר לפתוח את בקבוק הערק וללגום עוד כוסית לבריאות. יש לי החירות ולא אכחד, אך במצבי המחפיר לא רצוי להתעצל ולקרוס קצת יותר שיכור. עלי להניח את ראשי הדואב על הכר ולהתפלל שמחר לא תהיה הנפילה קשה. כשאקום בבוקר עלי לעטות ארשת של מהוגנות ומזג טוב לבריות, לבקר בביתה של קשישה אחת ולהתבונן בשאריות שלה לעתיד לבוא, באלבומים ובניירות שאותם היא חושבת למיוחדים במינם. מן הסתם לא ראוי בכלל שתעלה צחנת הכהל מלועי. עלי להעלות על ראש מלכותי את הסבתא הרחימאית שהצילה כמה מבני משפחתה מכליה בידי הצורר. מצופה ממני שתמורת הסכום המפולפל שאני דורש עבור שירותי הטובים אכתוב בשמה סיפור חיים מסודר, אוהד, ונאמן 'לאמת', שאהיה לה לצל נאמן.

הייתי מספיק מנוסה בכדי לסבור כי בשעת ההשכמה הנקובה אהיה פיכח למדי, אם לא לחלוטין. הייתי בטוח בכך כפי שידוע לי ללא עוררין שפטרוס הקדוש אינו יושב בשערי השמים. ואולם, התחלתי לשרבט את הסיפור שלי בחיפזון, כאילו יושב מואזין או מנהל משמרת במטבח של מסעדה, ונובח ברמקול צווחני התקוע בראשי. לבוקר בטח אתקשה לפענח את כתב החרטומים המבוסם. אך עדיפה עדות צולעת משתיקה רועמת.
מעל לכול, רציתי לזיין. כן. מאד רציתי לזיין. אני עדיין רוצה - ולפעמים זה יוצא.

פרק ראשון מספרו של יובל ליבליך ״דגנרטור״ הרואה אור בהוצאת כהל, ירושלים 2015.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יובל ליבליך .
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערצילום באדיבות פופולקס


תגובות פייסבוק