שגיאות

השיחה התגלגלה לדיבורים על שגיאות, וזלמן הזגג אמר: "בימינו אפשר לעשות את הטעות הגדולה ביותר, ואף אחד לא אומר מילה רעה. לכן טועים הרבה כל כך. בימים עברו, טעות לא היתה משחק ילדים. כתוב בתורה שאם אדם חוטב עצים, והגרזן נופל על מישהו והורג אותו, חייב האיש לנדוד לעיר רחוקה. אם לא, מותר לקרובי ההרוג לנקום בו. ליד רדושיץ היה פריץ בשם זַבּלוֹצקי, גוי לגמרי לא רע. אבל כשעצבנו אותו, הוא נהיה חיה רעה. קצות השפם שלו סמרו כמו אצל חתול. הוא התחיל להניף את השוט, ומי שעמד לידו חטף מלקות. פעם הוא הזמין זוג מגפיים אצל סנדלר, והמגפיים יצאו צרים מדי. מה עשה? — ציווה להבעיר אש ושרף את המגפיים. לא קל לשרוף עור. עשן כבד עלה והפיץ סירחון נורא, סכנת נפשות. הוא ציווה על הסנדלר שְׁמֶרל להוריד את המכנסיים ואז הצליף בו עד זוב דם. הדברים הגיעו לידי כך שכל הסנדלרים והחייטים התחמקו ממנו, כי לא רצו לעבוד בשבילו. פעם הוא קרע פרווה לגזרים, כי הפרוון תפר את הלולאה של הכפתור האחורי נמוך מדי.

הוא עצמו, זבלוצקי, היה ברנש מבולבל. פעם התכוון לנסוע לזֵ'לֵחוֹב, ואמר לעגלון שהוא רוצה להגיע לוֶנְגְרוֹב. נסעו ועברו שלושה קילומטרים, ופתאום הוא תופס שהוא לא מזהה את הדרך. העגלון סיפר אחר כך שהפריץ נתן לעצמו זבנג רציני. הוא עינה את אשתו. החוק של ביטול הצמיתוּת כבר יצא, אבל הוא המשיך להצליף באיכרים וצעק: 'בשטח שלי אני הריבון.' האיכרים רעדו מפחד. פעם הגיע אליו עורך דין מלובלין. הפריץ ניהל משפטים בלי סוף, וכל המזל הטוב שלו התנדף בגלל זה. תמיד הפסיד, אף פעם לא זכה בדין.

הוא ערער בבית הדין בלובלין ובוורשה, ושוב הפסיד. הפריץ מוביל את עורך הדין אל הטרקלין שלו, וזה שואל: 'הוד מעלתו, מותר לי לעשן סיגר?' והפריץ אומר: 'כן, מותר.' עורך הדין הוציא סיגריה ועישן. בזמנים ההם כבר ייצרו סיגריות מוכנות, אבל הן עדיין היו בגדר חידוש. לפריץ היה מקל עם ראש מוכסף, מעוקם כמו קרן צבי. הוא תופס את המקל ומתחיל להרביץ לעורך הדין. ההוא צועק: 'מה עשיתי?' והפריץ עונה: 'הרשיתי לך לעשן סיגר, לא סיגריה. סיגריות הן אופנה צרפתית, ואף אחד לא יביא לארמון שלי את האופנות הארורות מחוץ־לארץ.' כזה הוא היה, זבלוצקי. היתה לו בת, סופיה, והוא אהב אותה אהבת נפש. אבל היא היתה חייבת לעשות כל מה שהוא דרש. אם הוא הורה לה לקלוע סרט כחול בשֵׂער, והיא קלעה סרט ירוק, הוא היה סוטר לה בפני כל האורחים. הוא הטיל אימה ופחד אפילו
על הכלבים. היתה לו להקת כלבים גדולים כמו זאבים, ולכל כלב היה שֵם. כשקרא לאחד הכלבים לבוא אל השולחן, וכלב אחר הגיע, היה הפריץ נועל אותו בתא אפל שלושה ימים ושלושה לילות.

בתו לא הצליחה להשיג חתן, מפני שלאביה יצא שם של כעסן נורא. מי ירצה ליפול לידיים של טיפוס פראי כזה? אצל הנקבות האופנה משתנה מיום ליום. הפריצוֹת הגדולות לבשו שמלה פעם אחת, ואחר כך נתנו אותה לקרובת משפחה
ענייה. אבל הבת של זבלוצקי נאלצה ללבוש שמלות מימי מתושלח. לכן צחקו לה בכל האחוזות שבסביבה ולא הזמינו אותה לנשפים. הדברים הגיעו לידי כך שהיא התביישה לצאת לרחוב. כעת תשמעו סיפור.

פעם הגיע לפולין הדוד של הצאר, או אח שלו — אני כבר לא זוכר מי בדיוק — והוא תכנן לעצור ברדושיץ. תארו לעצמכם, הוא יצא למסע ציד ביערות שמסביב. נו, איפה יתאכסן אורח רם מעלה כזה? אנשי הממשל באו אל הפריץ ואמרו לו בטוב וברע שהוא חייב להקצות אגף מגורים בארמון בשביל הנסיך. זבלוצקי התפתל כמו נחש. אבל פולין נוצחה בכל המלחמות, ואצל הגויים כוח הוא כוח. הוא נאלץ להיכנע. מנהל הבית רצה לנקות את החדרים המיועדים לנסיך, אבל זבלוצקי צרח שאם יטאטאו משם אפילו פירור אבק אחד, ייפלו כמה ראשים. כשהנסיך הגיע, קידמו אותו כל נכבדי המקום, ובהם זבלוצקי. היהודים, אני זוכר, הגישו לנסיך לחם ומלח על מגש כסף. המושל הרוסי הציג את זבלוצקי לפני הנסיך, ואמר שזה האיש שאצלו הוא אמור להתארח. הנסיך התחיל להחמיא ולומר דברים נאים, כמו
שנהוג בחוגים של רמי המעלה, ותוך כדי דיבור הוא שגה.

במקום לקרוא לפריץ 'זבלוצקי', הוא אמר 'זפרוצקי'. הפריץ שמע שמשבשים את שמו, וצעק בקול: 'אני זבלוצקי, לא זפרוצקי.' היה בידו איזשהו מסמך שהוא היה אמור לקרוא ממנו לפני הנסיך. הוא הטיח את המסמך על האדמה והסתלק בריצה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הטררם שהיה שם. על חטא כזה אפשר היה להשמיד את העיר כולה. המושל כרע על ברכיו. הכמרים התנצלו בפני הנסיך, ביקשו סליחה, ורמזו שדעתו של זבלוצקי לא צלולה כל כך. גם היהודים נבהלו. ידוע שהחזקים נוהגים לשפוך את זעמם על חלשים. הקוזקים התחילו לרדוף אחרי הפריץ.

אם היו תופסים אותו, היו מחסלים אותו על המקום. אבל הוא התחבא ביער. זה היה יער עבות וחשוך, ולא הצליחו למצוא אותו. הפריץ נשאר ביער עד שהנסיך והפמליה שלו נסעו ועזבו את המקום. הוא חזר הביתה קרוע ובלוי, מלא עקיצות יתושים ודקירות קוצים, רזה ומיוסר כמו אדם שיצא ממרתף עינויים.

אנשי הממשל שמעו שהפריץ חזר לארמון, ומיהרו לבוא כדי לכבול אותו בשלשלאות ולגרור אותו לבית הסוהר. אבל זבלוצקי צייד את אנשי השרת שלו בכלי נשק ופקד עליהם לא להרשות לרוסים הגסים ועמי הארצות להיכנס לאחוזה.

הוא עצמו טען אקדח, עלה לעליית הגג, וכשהרוסים התקרבו אל שער הכניסה, התחיל לירות בהם מהחלון. ברדושיץ היו מוצבים אנשי צבא מעטים, והם לא רצו לסכן את חייהם. מושל העיר שלח רץ אל מושל המחוז עם בקשה לשלוח חיילים לתגבורת. אבל כמו שהתברר, בחלונות הגבוהים לא רצו לעורר מהומות. מושל המחוז הורה לשלוח מברק לפטרבורג ולחכות לתשובה. כך השאיר את השליח בהמתנה של שבוע. אחר כך אמר שזבלוצקי הוא סתם משוגע, ולא כדאי לשפוך דם בגללו.

הפריץ לא האריך ימים אחרי המקרה הזה. הוא קיבל דלקת ריאות והסתלק מן העולם. פריצים רבים הגיעו לטקס הקבורה ממרחקים. השמיעו מנגינות פולניות, והיללו את המת על כך שהציל את הכבוד של פולין — וכל זה קרה רק כי הנסיך עשה שגיאה כשאמר את שמו."

ב׳

"שגיאה זה לא דבר של מה בכך," אמר לוי־יצחק. "הנה, הזמינו את קמצא לסעודה והגיע בר קמצא, ובגלל זה חרבה ירושלים. שגיאת סופר במילה אחת פוסלת ספר תורה שלם. לפני מאה שנים, ואולי יותר, חי בשֶבּרֵשין סופר סת"ם, ר' משולם שמו. ר' משולם זה היה סופר מפורסם. אמרו עליו שבכל פעם שעמד לכתוב את השם המפורש היה טובל במקווה. פרשיות שכתב לתפילין או למזוזה עלו ביוקר, מפני שהכתיבה שלו נמשכה זמן רב. אנשים עניים לא יכלו להרשות לעצמם את זה, אבל עשירים היו באים אליו מבילגוריי, מזמושץ , 'מיאנוב, מהרוביישוב. כתב היד שלו היה נפלא, כל אות — פנינה. הוא השתמש בדיו משובחת ובנייר קלף שהזמין בלייפציג או במקומות רחוקים אחרים.

עטיפת הספר

הוא קישט וסלסל כל תג. בשבתות ובחגים היו מתאספים אצלו גברים צעירים, והוא היה נושא דרשות בפניהם. סבא שלי היה אחד מהם. בדרך כלל סופר סת"ם הוא בטלן. אבל ר' משולם ידע לחשב חישובים, והיו מזמינים אותו גם בערים אחרות לשמש בורר. כמו שהתברר, לא היו לו ילדים. אף פעם לא שמעתי שהוא השאיר אחריו יורשים. באותם ימים היה בשברשין גביר, ר' מוטל ווֹלבּרוֹמֶר, סוחר תבואה שעסק גם בסחר יערות. היה לו בית גדול בשוק. יום אחד התחילו אנשי שברשין לדבר על כך שמזל רע נדבק לר' מוטל. קודם הוא חלה, אחריו אשתו, ואחר כך גם הילדים. היה לו אסם מלא תבואה. פתאום פרצה אש, והאסם נשרף כולו. ר' מוטל השיט קורות עץ על נהר הסָאן, או הבוג, אבל רוחות סוערות הדפו אותן בכוח עד שהרפסודות נשברו.

נגרם לו נזק גדול. כתוב שכאשר צרות באות על אדם, הוא חייב לפשפש במעשיו. ר' מוטל היה יהודי כשר, בן תורה, והוא עשה חשבון נפש. כיוון שמצא שהיו לו כמה חטאים, התחיל לצום תעניות כדי לכפר עליהם. הוא השכים קום ולמד גמרא לפני התפילה. הוא נתן יותר צדקה. הגבירים בדורות הקודמים לא היו כמו הגבירים של ימינו. אולי לא היה די בצרות האלה, כי כל מיני 'לא טובים' נטפלו אל הבית שלו. באמצע הלילה היו שומעים צעדים וקולות צחוק מתהולל של נקבות. דלתות נפתחו מעצמן.

איזשהו לא נראה היה תולש את המצעים מהמיטה של ר' מוטל ברגע ששכב לישון. אנשים מתביישים כשקורה להם דבר כזה, והם מנסים להסתיר. זה לא טוב למסחר, וּודאי שזה מזיק לשידוכים. חוץ מזה חושבים: אולי זה רק נדמה, סתם הזיה. אבל כמה זמן אפשר להסתיר את האמת, בייחוד בעיירה קטנה? היתה בבית משרתת, והיא ברחה. איזה שד משחית משך לה בשערות, ותסלחו לי, טינף לה את הסדינים. מיום ליום המצב הלך והחמיר. שֵדֵי הלילה התהוללו בעליית הגג, גלגלו חביות, הזיזו שידות וארונות בגדים. הם צפצפו בארובה, גיחכו והתלחששו. פעם, ביום חמישי, עמדה בתו הבכורה של ר' מוטל ולשה בצק. היא הניחה את העיסה בקערה, כיסתה אותה בכר כדי שתתפח, ונשכבה לישון.

באמצע הלילה התעוררה בבהלה והנה הבצק מונח לידה על המזרן. היא צעקה בקול, והמשפחה התעוררה. סבתא שלי עליה השלום היתה שכנה שלהם, והיא ידעה הכול. היא סיפרה לי את כל המעשה בפרטי פרטים. השדים ההרסניים
הפכו את כל הסירים, זרקו את המצרכים מתוך המזווה, שפכו את מרקחת הפֵּרות ואפילו סחבו את כלי הפסח מן הבוידֶם והפילו אותם. באחד הערבים התחיל איזה מזיק או לץ לדפוק בחלון בחבטות כאלה שחצי עיר באה בריצה. זה כבר לא היה סוד. אמרו 'ויהי נֹעם' — סגולה נגד שדים ורוחות — והדבר לא עזר. בשברשין ידעו שלר' משולם הסופר יש קמעות, מורשת של ר' יהודה החסיד, בעל 'ספר חסידים'. הלכו אליו והוא דרש תשלום גבוה. עם כל המעלות שלו, הוא היה יקרן גדול. בשביל שתי פרשיות היה מסוגל לדרוש חמש מטבעות זהב, ואפילו יותר. תלו את הקמעות בכל פינות הבית, אבל הקליפות נהיו תוקפניות עוד יותר. עכשיו שברו לרסיסים את כל הכלים בבית. ליד רגליו של ר' מוטל נפלה אבן.

אילו פגעה בראשו, היתה מרסקת לו את הגולגולת לחתיכות קטנטנות. האבן נפלה מהתקרה, חמה ולוהטת, כאילו הוציאו אותה ברגע זה מן האש. כשהצרות נוחתות, עולות בראש כל מיני מחשבות. אבל קשה להגיע אל המסקנה הפשוטה. זה קרה בדיוק ביום חמישי, כשהקבצנים מחזרים על הפתחים. נכנס איזה נווד, ארחי פרחי, רואה את הבהלה ושואל: 'מה זה?' האישה, או אחת הבנות, מספרת לו על כל הצרות והפגעים. הקבצן שואל: 'ואת המזוזות בדקתם?' ר' מוטל נכנס באותו רגע אל המטבח כדי ליטול ידיים, והוא אומר: 'כן, אולי היהודי הזה צודק?' אבל האישה טוענת: 'לא צריך לבדוק מזוזה של ר' משולם.' למרות זאת, העניין נתקע לר' מוטל בראש.

המזוזות היו נתונות בתוך נרתיקים מהוקצעים. הוא הורה להוציא את כל המזוזות, והתחיל לבדוק אותן. רק זרק מבט אחד, ומיד השמיע קול זעקה מרה. האות דל"ת במילה 'אחד' נראתה כמו רי"ש, וזה נקרא 'ה' אחר' — חירוף וגידוף שאין חמוּר ממנו. הוא לוקח את המזוזות האחרות, וגם בהן הוא מוצא את אותה טעות. לפעמים קורה שֶקצה של אות נמחק.

אבל הדיו היתה טרייה. בעיר פרצה מהומה. בשביל מה להאריך בדיבורים? כל מי שהחזיק מזוזה של ר' משולם מצא את אותה שגיאה. פתחו את התפילין, וכולם היו פסולים. היה ברור שמשולם הוא מחסידי שבתי צבי. החבורה הזאת האמינה שהמשיח יוכל לבוא רק כשהעולם יהיה 'כולו חייב'. הם גרמו לכך שיהודים יעברו עברות. הטילו פגם בספרי קודש. השליכו עצם של מת לתוך ביתו של כהן, כדי שיהיה טמא. בזמנו, ועד ארבע ארצות הטיל עליהם חרם. הכריזו על החרם בתקיעת שופר ובהדלקת נרות שחורים. חשבו שלא נשאר מהחבורה הזאת שריד ופליט, מפני שרבים מהם המירו את דתם. אבל פה ושם נשארו שרידים, ומשולם הסופר היה אחד מהם.

שכחתי להזכיר עוד שגיאה שהוא הטיל בכל המזוזות והפרשיות: במקום 'למען תזכרו' הוא כתב 'למען תשכרו', או אפילו 'למען תשקרו'. הוא גם כתב בפנים שמות של טומאה, ואת שמו של שבתי צבי יימח שמו. אילו משולם זה היה בעיר באותו יום, היו קורעים אותו לגזרים. אבל בדיוק אז הוא נסע ללובלין בענייני בוררות. אשתו היתה יהודייה פשוטה, שלא ידעה בין ימינה לשמאלה. בכל זאת, שברו לה את כל השמשות. האספסוף ניסה אפילו לפרק את קורות התקרה בביתה, אבל הרב בא בריצה ובלם אותם. מה היא אשמה, המסכנה?

התברר שר' משולם לא היה יחיד. היתה בשברשין כת שלמה, וכשהם נוכחו לדעת שחשפו את מעשי התעתועים שלהם, הם שלחו שליח שידהר ללובלין ויזהיר את משולם, שכדאי לו לברוח. הם עצמם הסתלקו מהעיר והשאירו את נשותיהם עגונות." "מה נהיה אתם?" שאל זלמן הזגג. "כולם יצאו לשמד. התנצרו."
"לנשים שלהם אסור היה להתחתן שנית?"
"אשתו של משומד נשארת אשת איש. נדמה לי שאחת מהן הצליחה להשיג גט."
"משומד רשאי לתת גט?"
"לפי הדין הוא נשאר יהודי."

ג׳

מאיר טומטום עצם עין אחת, מצמץ בעין האחרת כנגד החלון, וכאילו חייך לעצמו. הוא אמר: "אין שום דבר מיוחד בזה שגוי משבש שם של גוי אחר. מכיוון שההוא היה דוד של הצאר, יכול להיות שלא התאים לו לפנות אל איזה פריץ קטן בשם הנכון שלו. בנוגע לחסידי שבתי צבי, ודאי שהם עשו הכול כדי לפורר ולהרוס מבפנים. אין כאן שגיאות, אלא רשעוּת. אבל אני מכיר מעשה בשגיאה ממשית. יש עיירה, בֶּלצֶ'ב שמה, גודלה כגודל 'טל ומטר' בסידור זעיר.  היה שם רב גאון עולם, ר' בֵּריש חריף. בישיבה שלו היו עשרה בחורים, לא פחות ולא יותר. יכלו להיות לר' בריש מאות תלמידים, אבל הוא החליט שמספיק לו עשרה.

כשאחד הבחורים נהיה חתן ועמד לעזוב את בלצ'ב, קפצו מי יודע כמה מועמדים לתפוס את מקומו. בחורים קרעו את עצמם במאמצים להגיע לישיבה של ר' בריש. עשירים מופלגים היו מגיעים לבלצ'ב מכל רחבי פולין כדי לתפוס חתן לבנותיהם. כשהייתי נער, התלמיד שנחשב למעולה בין תלמידיו של ר' בריש היה בחור יתום בשם גבריאל מקובר. גבריאל אהב את ר' בריש ואת שיטת הלימוד שלו עד כדי 1 המילים "ותן טל ומטר לברכה" בתפילת שמונה עשרה כתובות בסידור באותיות קטנטנות (לעומת האותיות של קידוש לבנה).

כך שסירב להשתדך עם משפחה ממקום אחר, כי לא רצה לעזוב את בלצ'ב. בלצ'ב נמצאת באזור של 'מלך אביון' — הסביבה הדלה ביותר במחוז לובלין. לא היו שם גבירים חוץ מאחד, ר' חיים פִּינצֵ'בֶר, למדן גדול בעצמו. אמרו עליו שהוא כורך את ספרי הקודש שלו בכריכות משי. הוא עצמו היה פעם תלמיד של ר' בריש. היתה לו לר' חיים בת יחידה. ר' בריש היה חשוך בנים. בקיצור, גבריאל נהיה חתן של ר' חיים פינצ'בר, וכל בלצ'ב רקדה בחתונה שלו. היה ברור לכולם שאחרי מאה ועשרים גבריאל יהיה ממלא המקום של ר' בריש.

ר' בריש חריף כתב הרבה במשך השנים, אבל הוא לא רצה לפרסם את כתביו בספר. הוא נהג לטעון: 'יש מספיק מזון בשביל העש גם בלי החיבורים שלי.' נו, אבל הוא כבר היה בשנות השישים לחייו, ומכיוון שלא היו לו יורשים, התלבשו עליו המקורבים כדי לשכנע אותו שיפרסם לפחות ספר אחד. אחרי הרבה דברי פיתוי ושכנוע התחיל ר' בריש לברור את הסולת המשובחת — החידושים הטובים ביותר שכתב. עברו כמה שנים עד שסיים לבחור ולקבוע מה ראוי להדפסה ולפרסום. נו, אבל בבלצ'ב ובסביבתה לא היה בית דפוס, ור' בריש פחד פחד מוות משגיאות. עיניו כבר כהו, והוא לימד בעל פה. גבריאל עזר לו בכול, הגיה את מה שצריך היה להגיה. בית הדפוס היה בוורשה, ור' בריש נתן את כתב היד לגבריאל אחרי אזהרות והסברים רבים. גבריאל אמור היה לנסוע עם כתב היד אל המדפיס, לשבת בבית הדפוס ולהשגיח שלא תיפול, חלילה, שום שגיאה. גבריאל הבטיח לרב שהוא יבחן ויבדוק כל שורה עשר פעמים. יש פתגם שאומר: מחבר ספרים לא מת משחפת, אלא בגלל אות רופפת. החותן נתן לו כסף להוצאות הדרך, והוא יצא לוורשה. היום יש רכבת. בימים ההם נסיעה לוורשה היתה כמעט כמו נסיעה לארץ ישראל. נסחבו כמה ימים בעגלה כבדה. כל אותו זמן, גבריאל לא הניח את כתב היד מידו.

בוורשה הוא קיבל חדרון בבית תלמיד לשעבר של ר' בריש, ושם שהה כמה חודשים. כל אותו זמן הפסיק ללמוד, וישב בבית הדפוס ימים שלמים וחצאי לילות. הוא ממש מנה את האותיות והמילים כאילו היו מטבעות זהב. מדפיסים לא אוהבים שהמחבר עומד להם על הראש יותר מדי, והם כעסו עליו ולעגו לו. אבל הוא קיבל הכול באהבה. הספר הודפס, וגבריאל חזר וקרא אותו מההתחלה ועד הסוף. הוא לא מצא אף לא שגיאה אחת, וחזר לבלצ'ב בהתרוממות רוח. ספר של ר' בריש חריף זה לא דבר של מה בכך! יש לי עותק שלו.

'אִמרֵי דבֹ' קוראים לו. מי שמתעסק בספרים כאלה לא מכיר בכלל את הספר הזה. אף פעם לא הדפיסו אותו שנית. אבל זהו עניין אחר. גבריאל הגיע לבלצ'ב והגיש את הספר לר' בריש, וזה שקל את הספר בידו. ר' בריש אהב אמרות שנונות. הוא אמר: 'אוהו, ספר כבד. יהיה במה להסיק את התנור כשהמשיח יגיע...' בזמן שגבריאל היה בוורשה, אחד התלמידים של ר' בריש נתן לו מתנה: זכוכית מגדלת. והרבי, אף שעיניו כהו, התחיל לדפדף ולקרוא שורה פה, שורה שם.

תוך כדי עיון ובדיקה מלמל לעצמו בנחת: 'מה הוא מפטפט שם, המחבר? מה הוא רוצה להשיג? מה הוא מבלבל את המוח?' פתאום נאלם דום. הוא נהיה לבן כמו מת. הוא הזעיף את הגבות וצעק כלפי גבריאל: 'אתה רוצה להיות רב? סנדלר אתה צריך להיות!...' ר' בריש מצא שגיאה בספר. שגיאה מגונה.
ר' בריש התחרט אחרי כמה רגעים. אנשים עמדו לידם.
הוא בייש את הצעיר ברבים. הוא התחיל להתנצל ולפייס אותו. אמר שזה שום דבר, כלום שבכלום, ילדים קטנים לא מתים מדברים כאלה, שלא ייקח ללב ולא יתנצל. גבריאל היה המום. תחילה נאלם דום. לשונו דבקה לחכו. אחר כך התחילו השניים, הרב והתלמיד, לנחם זה את זה. לפני שגבריאל יצא, נשק לו הרב על המצח. גבריאל הבטיח לרב שהוא לא ייקח ללב את מה שקרה, ומחר יבוא לשיעור.
למען האמת, גבריאל הלך הביתה מדוכדך עד עמקי נפשו.
הוא הלך אל הרב לפני שבא אל אשתו, ובבית כבר חיכו לו.

לחותן ולחמות היו טענות נגדו: איך זונחים אישה צעירה כל כך הרבה זמן? היא מתה מרוב געגועים. הם התכוונו לתת לו מנה הגונה. אבל כשהוא נכנס הביתה, הם ממש נבהלו. בתוך חצי שעה הוא נהיה ירוק וצהוב כמו חולה אנוש. עד מהרה נודע מה קרה, ובעיר פרצה מהומה. למרות זאת, גבריאל חזר לעצמו, ונראה היה שכל העניין יישכח. אחרי הכול, אף אחד לא מת.

אבל למחרת בבוקר בני הבית התעוררו וגילו שגבריאל נעלם ואיננו. הוא קם באמצע הלילה, לקח רק את הטלית והתפילין, לא יותר, והסתלק מבלצ'ב. גוי אחד ראה אותו לפנות בוקר, כשחצה את הגשר. טוב, אתם יכולים להבין איזה בלגן היה בבלצ'ב באותו יום ובימים הבאים. שליחים יצאו לחפש אותו ולא מצאו. כתבו מכתבים אל קרובי המשפחה שלו, אבל האיש הצעיר נעלם כמו אבן שצוללת במים עמוקים. האישה הצעירה נשארה עגונה. ר' בריש שקע בצער עמוק כל כך, עד שהורה לתלמידיו לנסוע הביתה, והישיבה נסגרה. ר' בריש לא צידד בתעניות, אבל אחרי המקרה הזה התחיל לצום בימי שני וחמישי.

עברה שנה. בדרך כלל, כשאישה נשארת עגונה, היא מזניחה את עצמה ומחשיכה את ימיה. אבל אשתו של גבריאל חזרה לעזור לאביה בעסקי המסחר שלו, ולאמהּ — במשק הבית. בעיר התלחשו שהיא בטח יודעת משהו, אבל נשבעה לשמור סוד. וכך אכן היה. יום אחד הופיע גבריאל בבלצ'ב, לבוש כמו בחור פשוט, ושק גדול על כתפיו. הוא הלך ישר אל בית החותן. החמות פתחה את הדלת, וכשראתה את חתנה מכוסה אבק דרכים ושק על כתפיו, פרצה בצרחות כאלה, שכל אנשי העיר הזדעקו ובאו בריצה. הוא אמר: 'הרב הורה לי להיות סנדלר, אז נעשיתי סנדלר.' השק היה מלא כלי סנדלרים ואימומים. באותו לילה, לפני שעזב, סיפר לאשתו מה הוא מתכוון לעשות, והשביע אותה שלא תגלה לאיש. אחרת לא יאפשרו לו לבצע את התוכנית. הוא עבר לעיר אחרת, ושם למד סנדלרות. ושכחתי את העיקר:
כשעזב, אשתו היתה בהיריון, ולאחר זמן ילדה בן זכר. ר' בריש בא לביתו של ר' חיים פִּינצֵ'בֶר ושאל את גבריאל: 'הייתכן? איך נפל עליך הרעיון לעשות דבר כזה?' וגבריאל ענה: 'רבי, מילה שלך היא דבר קודש בשבילי. כיוון שציווית עלי להיות סנדלר, אני חייב להיות סנדלר.' חריפותו של ר' בריש עמדה לו, והוא אמר: 'מזל שלא ציוויתי עליך להיות מינקת...'

לא עזרו שום דיבורים ושום שכנועים. גבריאל שכר חדרון קטן, והתיישב לתקן נעליים. החותן, ר' חיים פינצ'בר, דרש שהזוג יתגרש. אבל הבת איימה שאם יכפה עליה לקבל גט מבעלה, היא תטביע את עצמה בבאר. האהבה בין הרב לתלמידו לא פחתה, אלא גברה. גבריאל עבד ביום, ואחרי תפילת מעריב היה בא אל ר' בריש ללמוד ולהתפלפל יחד בדברי תורה. גבריאל אף רשם את השאלות והתשובות של הרבי. התברר שבאותה שנה שלמד את מלאכת הסנדלרות הוא גם עסק במשניות ובפוסקים. כשרוצים, יש זמן לכל דבר. ר' בריש התפעל כל כך מן הלמדנות של גבריאל, עד שכינה אותו ר' יוחנן הסנדלר. כל אנשי העיר הסכימו ביניהם שאף פעם לא היה בבלצ'ב סנדלר מוצלח כמו גבריאל.

כשהזמינו אצלו מגפיים, הוא מדד שלוש פעמים, לא פעם אחת. הוא נתן את העור המשובח ביותר. אפילו פריצים הזמינו אצלו מגפיים וקרסוליות. ר' בריש חריף סבל לעת זקנתו מכאבי רגליים, ושום סנדלר לא הצליח להתאים לו כפכפים. גבריאל הכין בשביל הרב כפכפים שהתאימו לכף הרגל שלו כמו כפפה ליד. כן, הישיבה נפתחה מחדש. ר' בריש חריף חי עוד תשע שנים. בשנתיים האחרונות לחייו הוא התעוור לגמרי, וגבריאל פסק מפעם לפעם בשאלות שמחייבות הסתכלות: שאלות נשים, שאלות של כשרות השחיטה. הנשים והקצבים באו אל בית המלאכה שלו, וכפי שפסק, כך היה. אחרי פטירתו של ר' בריש באו נכבדי העיר אל הסנדלרייה של גבריאל והכתירו אותו לרב.

הוא לקח להנהגתו גם את הישיבה, והורה לבחורי הישיבה ללמוד מלאכה. סיפרו שעד סוף ימיו היה מתקין נעליים בשביל בני ביתו וגם לקבצנים שבהקדש."
"מתברר שיצא משהו טוב מן השגיאה הזאת," אמר זלמן הזגג.
מאיר טומטום התחיל לחכך את ידיו.
"אין שגיאות. איך יכולות להיות שגיאות, אם הכול נובע מן האין־סוף? יש עולמות עליונים, שבהם כל השגיאות נהפכות לדבר הנכון..."

הסיפור רואה אור באסופה ״תשמעו סיפור!״ מאת יצחק בשביס זינגר, שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד. מיידיש: בלהה רובינשטיין.