שיקויי השטן

חמש שנים מלאו לשהותי במנזר כשציווה הפריור על האח קירילוס, שהזקין וכוחו תש, להעביר לידיי את ההשגחה על חדר שרידי הקודש העשיר. מיני עצמות קדושים היו שם, שבבים מצלבו של המושיע ועוד חפצי קודש, שנאצרו בארונות זכוכית שקופה והוצגו לעם בימים מסוימים כדי לרומם את רוחו. האח קירילוס הראה לי כל פריט ופריט וכן את התיעוד שהיה בנמצא באשר לאמיתותו ולניסים שהוא מחולל. הכשרתו האינטלקטואלית לא נפלה מזו של הפריור שלנו ומשום כך לא היססתי לבטא את הספקות שבקעו מתוכי. "וכי, אחי היקר קירילוס," אמרתי, "וכי כל הדברים הללו הם באמת ובתמים מה שמייחסים להם? האם תאוות הבצע לא הגניבה גם לכאן במרמה דברים רבים, הנחשבים כעת לשרידיו האמיתיים של קדוש זה או אחר? ברשותו של מנזר כלשהו, לדוגמא, נמצא כל הצלב של מושיענו, ובכל זאת מוצגים בכל מקום כה הרבה שבבים ממנו עד שכפי שטען אחד מעמנו, בלעג חוטא ללא ספק, אפשר היה להסיק בהם את המנזר שלנו במשך שנה שלמה." "מן הסתם אין זה יאה לנו," השיב האח קירילוס, "לרדת לחקרם של הדברים הללו, אף כי, אם להודות על האמת, אני סבור כי רק מעטים מהם הם אכן מה שמייחסים להם, על אף המסמכים המעידים בהם. אלא שנראה לי שלא בכך הדברים אמורים, כלל וכלל לא. שים לב, אחי היקר מדרדוס, לדעתנו, של הפריור ושלי, על הנושא, ודתנו תתגלה לעיניך בתפארת חדשה. האין זה נפלא, אחי היקר מדרדוס, שכנסייתנו שואפת לאגד את כל החוטים הקושרים את החושי עם העל-חושי? שהיא שואפת לעורר את האורגניזם שלנו, המשגשג בחיי החול ובקיום הארצי, כדי שמוצאו מן העיקרון הרוחני הגבוה יותר, שקרבתו העמוקה אל הישות הנפלאה, שכוחה חודר את הטבע כולו כנשימה יוקדת, יעלו ויבואו לפניו בבהירות? כדי שהנבואה על חיים נעלים יותר, שאת ניצנם אנו נושאים בחובנו, תרחף סביבנו כמו על כנפי שרפים? מהי חתיכת עץ זו, פיסת עצם קטנה זו, סמרטוטון זה? אומרים שנקצץ מצלבו של ישו, שנלקחו מגופו, מבגדיו של קדוש; אבל המאמין, המכוון אליהם את כל נפשו וליבו מבלי לחקור במופלא ממנו, מתמלא במהרה באותה התלהבות על-ארצית המגלה לו את מלכות האושר, שכאן, בעולם הזה, אין הוא יכול אלא לנחש את קיומה; וכך מתעוררת השפעתו הרוחנית של הקדוש, שרק שריד-קודש משוער קרא לה דרור, והאדם יכול לשאוב כוח ותעצומות נפש באמונתו מן הרוח הנעלה יותר, שאליה קרא בעומק לבו לעזרה ונוחם. כן, כוח רוחני זה הניעור בקרבו יוכל להתגבר אפילו על מכאובי הגוף, וכך פועלים שרידי הקודש לחולל את הניסים הללו שאין להכחישם, שכן הם מתרחשים לעתים כה תכופות למול עיניו של העם."

בן רגע נזכרתי ברמיזות מסוימות של הפריור שעלו בקנה אחד עם דבריו של האח קירילוס ובחנתי את שרידי הקודש, שעד כה נראו לי כצעצועי דת ותו לא, במסירות ויראת כבוד כנים. השפעתם של דבריו לא נעלמה מהאח קירילוס, במשנה התלהבות ובשקיקה הדוברת היישר אל הנפש המשיך לבאר לי את האוסף, פריט אחר פריט. לבסוף הוציא מארון נעול וחתום תיבה קטנה ואמר: "כאן בפנים, מדרדוס אחי היקר, נמצא שריד הקודש הנפלא והמסתורי ביותר שברשות מנזרנו. בכל ימיי במנזר לא הייתה התיבה בידיו של איש זולת הפריור ואנוכי; אפילו אחים אחרים, קל וחומר זרים, אינם יודעים על קיומו של שריד קודש זה. איני יכול לגעת בתיבה מבלי להצטמרר, דומה עליי שבפנים כלוא כישוף רע, ושאם יעלה בידו של זה להשתחרר מן הקסם הסוגר עליו ונוטל את כוחו, הוא עלול להפיץ הרס ולהמיט אבדון נורא על כל הנקרה בדרכו. זה, הדבר שבפנים, באשמדאי עצמו מקורו, בימים שבהם ניסה עדיין להיאבק בריש גלי בישועת האדם." הבטתי באח קירילוס בהשתאות עצומה. מבלי להותיר לי זמן לענות, המשיך: "אמנע לחלוטין, אחי היקר מדרדוס, מלהביע דעה כלשהי בעניין זה, המיסטי לעילא ולעילא, או אפילו מלהציע השערה זו או אחרת שעברה בראשי; חלף זאת, מוטב שאספר לך ללא כחל ושרק מה נאמר בתעודות שבידינו על שריד קודש זה. תמצא את התעודות בארון הזה ותוכל לקרוא בהן בעצמך. חייו של אנטוניוס הקדוש מוכרים לך די הצורך, אתה יודע שכדי להתרחק מכל הארצי, כדי להפנות את נשמתו כליל אל האלוהי, עקר אל המדבר והקדיש שם את חייו לתרגילים הרוחניים המחמירים ביותר. אשמדאי הלך בעקבותיו ותכופות נכנס בדרכו בגלוי כדי להפריע להרהוריו החסודים. כך אירע שפעם, בשעת דמדומים, הבחין אנטוניוס הקדוש בדמות אפלה צועדת לקראתו. כשהתקרבה הדמות הבחין לתדהמתו כי מחורי גלימתה הקרועה הציצו צווארי בקבוקים. היה זה אשמדאי שעטה את התחפושת המשונה, הוא חייך אליו בלעג ושאל אם אינו משתוקק לטעום מן השיקוי שהוא נושא עמו בבקבוקים. אנטוניוס הקדוש לא הוטרד כלל ועיקר מחוצפתו, מכיוון שאשמדאי, משרפתה ידו ותש כוחו, נבצר ממנו לאזור חיל למלחמה והוא נאלץ להסתפק בדברי לעג; הקדוש שאל אותו מדוע אפוא הוא נושא עמו כה הרבה בקבוקים ובדרך כה מוזרה. אז השיב אשמדאי: "ראה, כשאדם פוגש אותי, הוא מסתכל עליי בפליאה ואינו יכול שלא לשאול על משקאותיי, ומתוך תאווה – לטעום מהם. בין משקאות כה רבים הוא מוצא בהכרח אחד שערב לחיכו והוא מרוקן את הבקבוק כולו, משתכר ואז מתמסר לי ולממלכתי." עד כאן מסופר בכל האגדות,1 אבל התעודה המיוחדת שיש ברשותנו על חזיון זה של אנטוניוס הקדוש ממשיכה ומספרת שכשאשמדאי עופף משם הוא הותיר אחריו על הדשא כמה מבקבוקיו. אנטוניוס הקדוש מיהר לקחתם עמו למערתו ולהסתירם, מחשש שאפילו בישימון עלול עובר אורח תועה, ואולי אפילו אחד מתלמידיו שלו, לטעום מן המשקה הנורא ולאבד את נשמתו לנצח. פעם, מספרת התעודה עוד, פתח אנטוניוס הקדוש בטעות את אחד הבקבוקים הללו וקיטור מוזר וקהיוני החל לפעפע ממנו; מיני תמונות שאול נתעבות ומבלבלות-חושים ריחפו סביב הקדוש וניסו לשדלו בלהטוטים מגרים, עד שגירשן בתענית חמורה ותפילה בלתי פוסקת. תיבה קטנה זו מכילה בדיוק בקבוק כזה ובו שיקוי שטני מעיזבונו של אנטוניוס הקדוש והתעודות הן כה אותנטיות ומדויקות, עד שבקושי ניתן לפקפק בכך שהבקבוק נמצא לאחר מותו של אנטוניוס הקדוש בין החפצים שהשאיר אחריו. ואגב, ביכולתי לאשר, אחי היקר מדרדוס, שכל אימת שאני נוגע בבקבוק ואפילו רק בתיבה שבה הוא שמור, אני נאחז אימה פנימית בלתי מוסברת ומדמה להריח ריח מוזר בתכלית המפיל עליי תרדמה ובה בעת טורד את מנוחתי, אפילו מתרגילי הסגידה הוא מסיח את דעתי. אני מתגבר על הלך רוח רע זה, הנובע, כך מסתבר, מהשפעתו של כוח זדוני כלשהו – הגם שבעצם אינני מאמין בפעולתו הישירה של אשמדאי – באמצעות תפילה עיקשת. אחי היקר מדרדוס, עדיין כה צעיר אתה, עדיין משווה לעצמך בצבעים עזים ובוהקים את כל שדמיונך, המגורה בכוח זר, עשוי להציג לפניך, עדיין בוטח מדי בעוצם ידך, כמו לוחם אמיץ אך חסר ניסיון, גיבור בן חיל אך אולי נועז מדי, המהין לבצע את הבלתי אפשרי – ועל כן הייתי מייעץ לך שלא לפתוח לעולם את התיבה הקטנה. או לכל הפחות – רק אחרי שנים, וכדי שסקרנותך לא תבוא לידי ניסיון, להצפין אותה הרחק הרחק מעיניך."

אנטוניוס הקדוש, נקודא זינגר

"פעם פתח אנטוניוס הקדוש בטעות את אחד הבקבוקים הללו וקיטור מוזר וקהיוני החל לפעפע ממנו". איור: נקודא זינגר (מתוך הספר)

האח קירילוס שב וסגר את התיבה המסתורית בארון שבו עמדה ומסר לי את צרור המפתחות, ובהם גם מפתחו של אותו ארון; הסיפור כולו עשה עליי רושם מיוחד במינו, אבל ככל שחשתי כי בתוכי פנימה מתעוררת תאווה לראות את שריד הקודש הנפלא, כך התאמצתי, בזוכרי את אזהרתו של האח קירילוס, להציב בדרכי מכשולים שיקשו עליי לעשות כן. כשעזב אותי קירילוס סקרתי פעם נוספת את הקדשים שהופקדו בידיי ואז הוצאתי מן הצרור את המפתח הקטן שסגר את הארון המסוכן והחבאתי אותו עמוק מתחת לכתבים שבמכתבתי.

[...]

לאחר זמן מה אירע שרוזן צעיר והמחנך שליווה אותו במסעותיו ביקרו במנזרנו וביקשו לראות את הדברים הרבים הראויים לצפייה שבו. היה עליי לפתוח את חדר שרידי הקודש ואנו נכנסנו פנימה. כשנקרא הפריור, שהלך עמנו דרך המנזר והכנסייה, למקום אחר, נותרתי לבדי עם הזרים. הצגתי ופירשתי כל פריט ואז נפל מבטו של הרוזן על הארון המעוטר בפיתוחי עץ מעודנים בסגנון גרמני עתיק, אשר בו נמצאה התיבה עם שיקוי השטן. לא מיהרתי להתיר את חרצובות לשוני באשר לדבר שהיה נעול בארון, אבל השניים, הרוזן והמחנך, דחקו בי זמן כה רב עד שסיפרתי את האגדה על אנטוניוס הקדוש והשטן הערמומי, תיארתי את הבקבוק השמור כשריד קודש (בדיוק כדבריו של האח קירילוס), ואפילו הוספתי את האזהרה שהזהיר אותי באשר לסכנה שבפתיחת התיבה והצגת הבקבוק. אף שהרוזן היה אדוק בדתנו, נראה היה שהוא, כמוהו כמחנך, מייחס רק משקל מועט לסבירותה של האגדה הקדושה. השניים שפעו הערות ובדיחות שנונות למיניהן על השטן המשעשע, שבקבוקי פיתוי מבצבצים לו מתחת מעילו הקרוע; לבסוף לבש המחנך ארשת רצינית ואמר: "אל נא באפך עלינו, עמי הארץ קלי הדעת, אדוני הנזיר! הווה סמוך ובטוח ששנינו, אני והרוזן שלי, מעריצים את הקדושים כאנשים מופלאים שזכו להשראתה של הדת, ושהקריבו את כל שמחות חייהם ואפילו את חייהם עצמם למען גאולת נשמתם וגאולת המין האנושי; אך באשר למעשיות שכאלה, כמו זו שסיפרת לנו זה עתה, דומני כי זוהי אלגוריה מחוכמת שהקדוש המציא, ורק בשל אי-הבנה היא נחשבת לאירוע שאכן התרחש במציאות."

באומרו זאת פתח המחנך בזריזות את מכסה התיבה והוציא ממנה את הבקבוק השחור, משונה הצורה. ואכן, כפי שאמר לי האח קירילוס, בחדר התפשט ריח חזק. אולם ריח זה לא הקהה את החושים – נהפוך הוא, הוא היה נעים ומיטיב. "אי!" קרא הרוזן, "אני מתערב ששיקוי השטן אינו אלא יין סיראקוז אמיתי ונפלא." "אין כל ספק," השיב המחנך, "ואם באמת מוצאו של הבקבוק בעיזבונו של אנטוניוס הקדוש, הרי שמצבך, אדוני הנזיר, טוב ממצבו של מלך נאפולי, שבשל מנהגם הקלוקל של הרומאים שלא לפקוק את יינם אלא לכסותו בטיפות שמן, נמנע ממנו העונג לטעום יין רומאי קדמון.2 וגם אם יין זה אינו כה עתיק יומין כאותם יינות, הרי שהוא עדיין, חי נפשי, היין העתיק ביותר בנמצא, ועל כן טוב תעשה אם תשתמש בשריד הקודש לצרכיך ותגמע ממנו שוב ושוב בבטחה עד תומו." "בהחלט," נכנס הרוזן לדבריו, "סיראקוזי ישן נושן זה ייצוק כוח חדש בעורקיך, אדוני הנזיר, ויבריח את החולי שנראה שפוקד אותך." המחנך הוציא מכיסו חולץ פקקים מפלדה ולמרות מחאותיי פתח את הבקבוק. נדמה היה לי כי בהתעופף הפקק כמו נשלפה עמו להבה כחולה קטנה, שנעלמה כלעומת שבאה. ריחו של הבקבוק התחזק ופעפע בחדר. המחנך טעם ראשון וקרא נלהב: "נהדר! סיראקוזי נהדר! באמונה, לאנטוניוס הקדוש היה מרתף יינות לא רע ואם היה השטן שר המשקים שלו, כנראה שכוונותיו כלפיו היו נבזיות פחות מכפי שאנשים סבורים – טעם נא, רוזן!" הרוזן עשה כן והחרה-החזיק אחריו. השניים המשיכו והתלוצצו על שריד הקודש, שבמפורש היה המוצלח ביותר באוסף כולו, הלוואי ולהם היה מרתף מלא בשרידי קודש שכאלה, וכן הלאה. שמעתי הכול בשתיקה, ראשי מורכן ומבטי נעוץ בקרקע; במצבי המדוכדך הייתה קלות דעתם של הזרים מייסרת כמעט; לשווא דחקו בי לטעום גם אני מיינו של אנטוניוס הקדוש, דחיתי את ההצעה בתקיפות ושבתי וסגרתי את הבקבוק, פקוק היטב, במיכלו.

מתוך "שיקויי השטן", מאת א.ת.א. הופמן. תרגום מגרמנית: רועי כנען, הוצאת אפרוח, 2020. עריכת לשון: ד"ר מירי כהן אחדות

תמונה ראשית: מתוך עינויי קתרינה הקדושה מסיינה (סביבות 1500), המוזיאון הלאומי בוורשה. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי א.ת.א. הופמן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערעינויי קתרינה הקדושה מסיינה (סביבות 1500), המוזיאון הלאומי בוורשה. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק