שיר על הבז

הים - עצום, נאנח בעצלתיים ליד החוף - שקע בתנומה, דוֹמם במרחק המוצף בזוהרהּ התכלכל של הלבנה. רך וכסוף, התמזג שם הים עם שמי הדרום הכחולים וישן שינה עמוקה, משקף כבמראה את האריג השקוף של ענני הנוצה הדוממים, שאינם מסתירים את עיטורי הזהב של הכוכבים. נדמָה שהשמיים השתוחחו עוד ועוד מעל הים וביקשו להבין על מה הגלים חסרי המנוח מתלחשים שעה שהם מזדחלים מנומנמים אל החוף.

ההרים, המכוסים עצים שרוח הצפון עיקמה וכיערה את גזעיהם, נשאו בתנופה חדה את פסגותיהם אל המדבר הכחול שמעליהם ומִתאריהם הקשים התעגלו, עטויים בעלֶטֶת הלילה הדרומי החמימה והרכה.

ההרים עמדו מהורהרים ואפופי חשיבות. צללים שחורים צנחו מהם אל כרבולות הגלים הגבוהות–המוקצפות והירקרקות, בעודם מכסים אותן, כמבקשים לעצור את התנועה האחת והיחידה, להחריש את קול שכשוך המים שאינו חדל ואת אנחות הקצף - את כל הצלילים הַמְּפֵרים את הדומייה הטמירה הנסוכה בכול מסביב, עם הכסף התכול של זיו הלבנה, שעדיין נחבאה מאחורי פסגות ההרים.

"אללההה הוא אכ–כ–בר–ר–ר "!נאנח חרש נָדיר רָגים אוֹגלִי, רועה כבשים קרימאי זקן - ישיש צנום וחכם, גבוה וכסוף–שיער שהשמש הדרומית צרבה את עורו.

הוא ואני שוכבים על החול למרגלות סלע ענקי שניתק מההר, צור מחצבתו - עטוי צל ומכוסה טחב  -סלע נוּגה וחמור סבר. על צדו המופנה אל הים השליכו הגלים טיט ואצות, ונדמה שהסלע העמוס בהם לעייפה קשור בשלשלאות לרצועת החול הצרה המפרידה את הים מן ההרים. אש המדורה שלנו מאירה אותו מצדו המופנה אל ההר. היא נרעדת, וצללים חולפים על פני הסלע הזקן החרוש רשת שתי וערב צפופה של סדקים עמוקים.

רָגים ואני מבשלים מרק מדגים שדגנו זה עתה, ושנינו שרויים בהלך נפש שהכול נראה בו שקוף וחדור שאר רוח, ואפשר לגעת בלב הדברים, והלב זך וקל כל כך ואין שום רצונות פרט לרצון לחשוב.

והים מתרפק על החוף, ולגלים צליל רך כל כך, כאילו הם מבקשים להניח להם לבוא להתחמם ליד המדורה. לפעמים בהרמוניית השכשוך הכללית נשמע צליל גבוה יותר ושובב - זהו אחד הגלים, מבעלי התעוזה שבהם, שזחל קרוב יותר אלינו.

רגים שוכב בחזהו על החול וראשו אל הים, והוא מביט מהורהר למרחק העכור, שעוּן על מרפקיו, וראשו נח על כפות ידיו. כובעו השעיר מצמר כבשים הוסט אל עורפו, רוח רעננה נושבת מן הים אל מצחו הגבוה, החרוש כולו קמטוטים. הוא מתפלסף בלי לוודא שאני מאזין לו, כמדַבר עם הים" :אדם נאמן לאלוהים הולך לגן עדן. וזה שאינו עובד את אלוהים ואת הנביא ?אולי הוא בקצף הזה... והכתמים הכסופים ההם על פני המים - אולי גם זה הוא... מי יודע"?

פני הים האפל, שצבר תנופה אדירה, מתבהרים, זעיר פה זעיר שם מופיעות עליהן בהרות אור שהטילה הלבנה ברישול. היא כבר צפה ועלתה מאחורי פסגות ההרים הסתורות ושופכת, מהורהרת, את אורה על הים הנאנח חרש לקראתה, על החוף ועל הסלע שלמרגלותיו אנו שוכבים.

"רגים !ספר לי מעשייה "...מבקש אני מהזקן.

"לשֵם מה "?רגים שואל בלי להפנות אלי את ראשו.

"סתם ככה "אני אוהב את המעשיות שלך".

"כבר סיפרתי לך הכול... איני מכיר עוד מעשיות...״

סימן שהוא רוצה שאפציר בו. אני מפציר.

"רוצה שאספר לך שיר–סיפור?״ רגים מסכים.

אני רוצה לשמוע את השיר העתיק. הוא מספר ברצ‘יטטיב נוגה ומנסה לשמור על ניגונו המיוחד במינו של השיר.

 

1

"אל הר גבוה זחל נחש מים, שם בערוץ לח הוא התקפל לו, נשכב, והנה אל הים מביט הוא.

"בשמי מרום זהרה השמש, פלטו ההרים נשימה יוקדת, התנפצו הגלים למטה על סלע...

"על פני הערוץ, שוצף בחושך, זרם לו אשד, נכסף לים, סלעים מטיח...

"כסוף ועז, כולו לְבַן קצף, חתר בהר הוא, וביללת זעם צנח הימה.

"פתאום צנח מהשמיים אל הערוץ שנח בו נחש המים, בז - בחזה מנופץ, בדם על נוצותיו...

"בזעקה קטועה הוטל לארץ, ובחֵמה חבט את חזהו בצור הסלע, חסר אונים...

"בבהלה מיהר הנחש לזחול הצדה, אבל הבין עד מהרה שכל תוחלת חיי הבז - דקה או שתיים...

"אז אל העוף המרוסק זחל, קרב הוא, ופִעפע אל תוך עיניו:

“‘אתה גוסס, אָה?׳

“‘גוסס, כן!׳ השיב הבז ונאנח במלוא חזהו. ׳יפה חייתי! ידעתי אושר! בעוז נלחמתי! וגם ראיתי את שמי מרום... לא תחזה בם קרוב כל כך! יצור אומלל!׳

“‘שמיים מה הם? רק רִיק ואַין... כיצד אזחל שם? גם כאן נפלא לי... חמים ולח!׳

"עָנָה לציפור–דרור נחש מים, בלבו לגלג הוא על הֲבָלֶיהָ.

"וכך חשב: הזוחלים והעפים אחד סופם - כולם ישובו לאדמה, הכול יהיה לעפר ואפר...

"פתאום ננער הבז עז הנפש, הרים ראשו, ואת סביבותיו בעיניו הקיף הוא...

"מבעד לאבן אפרפרה נטפו המים, מחנק עמד בערוץ אפל וריח רָקָב.

"בכאב כּוֹסֵס זעק הבז בכל כוחו: ׳לוּ לשמיים לנסוק יכולתי, אפילו פעם!׳ את האויב לפצעֵי חזי מאמֵּץ הייתי... ומדמי היה נשנק! הו, צהלת הקרב!׳

"חשב הנחש: ודאי בשמיים חיים בנועם, אם כה מקונן הוא!

"ואז הציע לציפור–דרור: ׳אם תתקרב לשפת הערוץ ותזנק, אולי כנפיך אותך יישאו ותתקיים עוד מעט מזעיר בעולמך׳.

"נרעד הבז, ובצרחה דידה גאה אל המדרון, טפריו החליקו על ריר הסלע.

"הנה קרַב הוא, פרשׂ כנפיו ונאנח במלוא חזהו, עיניו בָּרְקוּ - והוא צנח.

"מחליק כאבן על פני סלעים, נפל מהֵר הוא, כנפיו נשברו, נוצותיו אבדו...

"גלי האשד אותו נשאו, כיסו בקצף, שטפו דמו וסחפו הימה.

"גלי הים התנפצו על סלע בשאגה... במרחביו לא נראתה גוויית ציפור...״

 

2

"בערוצו חשב הנחש על מות הבז, על שקיקתו לשמיים.

"נשא עיניו למרחקים לוטפי העין - חלום האושר הלוא קוֹרץ בם לעולמים.

“‘מה ראה הוא, הבז המת, באותה שממה שאין שיעור לה? על מה ולמה בריות כמוהו גם בְּמוֹתָן טורדות שלווה באהבת המעוף לשמיים? מה הם רואים שם? הלוא יכולתי לדעת זאת אילו נסקתי גם אני אל–על, ולו לזמן–מה׳.

"אמר - ועשה. זינק לאוויר, מגולגל כטבעת, נצנץ בשמש כסרט דק.

"הנולד לזחול - לעוף לא ישכיל! מששכח זאת, צנח על אבן, אבל לא מת - רק הצטחק...

“‘אז זהו קסם המעוף לשמיים! צפוּן בנפילה הוא! מה מצחיקות הן הציפורים! בלי להכיר את הארץ, הן מתייגעות בה, לשמי מרום לִבּן כמהּ, בשממה יוקדת חיים מבקשות הן. שָם רִיק ותו לא. האור שופע, אך אין מזון שם, ואין משען לגוף החי. לְמה נועדו התוכחות? וגאווה? כדי להסוות את הטירוף שבמשאלותיהן ולהסתיר את אי–כשירותן אל החיים? מה מצחיקות הן הציפורים! אבל דבריהן לא יוליכוני שולל כעת! גם בלעדיהן אדע הכול! את השמיים הלוא ראיתי... לשם נסקתי, את שיעורם אמדתי, נפילה ידעתי - לא התרסקתי, רק אאמין בעצמי יותר. ואלה אשר אהבת אדמה לא יֵדְעוּ - יחיו–נא בשקר. ידֹע ידעתי את האמת. לקריאותיהם לא אאמינה. מאדמה נוצרתי - נשמת אפי היא׳.

"ועל הסלע אז הצטנף בגאווה.

"נִצנץ הים, כולו שטוף אור, התנפצו הגלים אל החוף בשאגה מאיימת.

"כאריות בקולם הרעימו שירת הלל לציפור הגאה, מצליפותיהם סלעים רעדו, נרעדו שמי מרום מהשירה הרמה:

"לטירופם של נועזים הלל נשירה!

"טירוף הנועזים - זוהי כל חוכמת החיים! הו, בז אמיץ! בַּקְּרַב עם צורריך דמך שתת... אך יום יבוא - כניצוצות טיפות דמך את מחשכי החיים יבעירו, ובלבבות אמיצים לרוב כמיהה יציתו לחירות ולאור!

"מותך מצאת! אך בְּמזמור הנועזים, עזי הרוח, תמיד תהיה דוגמה חיה, קריאה גאה לאור ולחופש!

"לטירופם של נועזים הלל נשירה!״

דוממים מרחקי הים החלביים–התכלכלים, עולים הגלים בשכשוך מזדמר אל החוף, ואני שותק ומביט אל מרחקי הים. בהרות הכסף שהוטלו מקרני הירח הולכות ומתרבות על פני המים... המים בסיר הקטן מתחילים לבעבע מעט–מעט.

אחד הגלים מתגלגל בשובבות אל החוף וזוחל אל ראשו של רגים בשאון מתגרה.

"לאן זה? ׳סתלק!״ רגים מנופף עליו בידו, והוא נכנע ומתגלגל בחזרה אל הים.

המעלל של רגים, אשר מפיח רוח חיים בגלים, אינו מעורר בי ולו שמץ פחד או צחוק. הכול סביבנו נראה חי להפליא, מלא רוך ועדנה. שלוות הים נוטעת ביטחון, ואפשר להרגיש את הכוח העצום המאופק המסתתר ברוח הרעננה הנולדת בו ונושבת לכיוון ההרים, שעדיין לא הצטננו מחומו היוקד של היום. הכוכבים התוו בשמיים הכחולים–הכהים כתובת חגיגית ומסתורית בעיטורי זהב, והיא שובה את הנפש בקסמה ומסעירה את הדעת בציפייה מתוקה להתגלות.

הכול נם סביב, אך התנומה דרוכה וקשובה, ונדמה שכהרף עין יתנער העולם מרבצו ויהיה להרמוניה פלאית של צלילים מתוקים וסתומים. הצלילים ישיחו את סודות העולם ויבארו אותם לשכלנו, ואחר כך יכבו אותו כמו אור זעיר ומתעתע ויישאו אִתם את הנפש מעלה–מעלה אל התהום הכחולה הכהה, וגם עיטורי הכוכבים הרוטטים יענו לה משם בניגון פלאי של התגלות...

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "בערבה, לנוכח הים", של מקסים גורקי, בהוצאת "קדימה", תרגמה מרוסית: דינה מרקון.

תמונה ראשית: מתוך "בין הגלים" (1898), איוואן אייווזובסקי. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מקסים גורקי.


תגובות פייסבוק