שלום ולא להתראות

האדם המודרני הוא יצור חדש יחסית בכדור הארץ. הוא גם הרסני ומסוכן. האם ישכיל לא להביא לקץ קיומו שלו?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

בתחילת שנות השמונים של המאה השבע־עשרה, בערך בזמן שאדמונד האליי וידידיו כריסטופר רֵן ורוברט הוק נהגו לשבת בבית קפה בלונדון ולהשתעשע ברעיונות שבסופו של דבר הובילו אל הפרינקיפיה של אייזק ניוטון, אל שקילת כדור הארץ בידי הנרי קוונדיש ואל משימות והישגים מלאי השראה וראויים לשבח רבים אחרים שבהם עסקנו במאות המעטות של עמודים קודמים בספר הזה, נחצה ציון דרך רצוי הרבה פחות על האי מאוריציוס, הרחק באוקיאנוס ההודי, כ־1,300 קילומטרים ממזרח לחוף האי מדגסקר.

שם, מלח נשכח כלשהו או חיית מחמד שלו רדפו אל מותו את אחרון פרטי הדוֹדוֹ, העוף המפורסם שלא ידע לעוף שטבעו המעורפל אך הרוחש אמון והעדר קלות רגליים שממנו סבל הפכו אותו למטרת ציד שאין לעמוד בפניה ליורדי ים צעירים משועממים בחופשת חוף. מיליוני שנים של בדידות שלווה לא הכינו אותו להתנהגות הפרועה והמעצבנת כל כך של יצורי האנוש.

דודו, ציפור

ציפור דודו בין ציפורים הודיות. ציור של אוסתאד' מנצור, 1625, שנחשב לתיאור המדויק ביותר של הדודו. תצלום: ויקיפדיה

איננו יודעים בדיוק מה היו הנסיבות, ואפילו באיזו שנה התרחש המאורע שראה את רגעיו האחרונים של הדודו האחרון, וכך איננו יודעים מה קדם למה, העולם שהיתה בו הפרינקיפיה או העולם שלא היו בו עוד דודו, אך ידוע ששני הדברים התרחשו באותו זמן, פחות או יותר. דומני שתתקשו למצוא צמד אירועים הולם יותר המדגים את טבעם השמימי והמרושע של יצורי אנוש — מין של אורגניזמים המסוגל לחשוף את סודות השמים העמוקים ביותר ובאותה עת להשליך לאבדון, ללא כל סיבה, יצור שמעולם לא עולל לנו כל רע ושלא היה מסוגל להתקרב אפילו להבנה של מה שאנו מעוללים לו בשעה שעשינו זאת. למעשה, הדודו היו חסרי הבנה במידה כל כך מדהימה, כך מספרים, שאם רצית לאסוף את כל עופות הדודו שבסביבה היה עליך רק לתפוס אחד ולגרום לו לקרקר, ועד מהרה דידו למקום כל האחרים כדי לראות מה מתרחש.

בכך עדיין לא הסתיימה ההתעללות בדודו המסכן. בשנת 1755, כשבעים שנה אחרי מותו של הדודו האחרון, החליט המנהל של מוזיאון אשמוליאן באוקספורד שפוחלץ הדודו שבמוסד נעשה מעופש מדי ובלתי נעים והורה להשליך אותו למדורה. היתה זו החלטה מפתיעה שכן אז היה זה כבר הדודו הקיים היחיד, פוחלץ או לא. אחד מעובדי המוזיאון שעבר במקום וראה לחרדתו את המתרחש, ניסה לחלץ את העוף, אך הצליח להציל רק את הראש וחלק מאחת הגפיים.

כתוצאה מכך ומדוגמאות נוספות להעדרו של השכל הישר, איננו בטוחים לגמרי כיצד באמת היה הדודו החי. הידע שברשותנו מועט הרבה יותר מכפי שרוב האנשים סבורים — קומץ תיאורים שטחיים של ״תיירים לא־מדעיים, שלושה או ארבעה ציורי שמן ומעט שברי עצמות פזורים,״ במילותיו מלאות הצער של חוקר הטבע בן המאה התשע־עשרה י״א סטריקלנד.

וכפי שקובע סטריקלנד בצער, יש בידנו ממצאים ממשיים רבים יותר מכמה מפלצות ים עתיקות או של הזאורופודים המגושמים משיש לנו מציפור שהתקיימה עד הזמן המודרני ושדבר לא היה דרוש מצדנו כדי שתשרוד אלא העדרותנו מהסביבה.

ובכן, מה שידוע על הדודו הוא הדברים הבאים: הוא חי במאוריציוס, היה שמנמן אך לא טעים לחֵך, והוא היה המין הגדול ביותר שהיה אי־פעם במשפחת היונים, אך עד כמה גדול יותר איננו יודעים, מפני שמשקלו לא תועד מעולם בדיוק. אומדני אקסטרפולציה המבוססים על ״שברי העצמות״ של סטריקלנד ועל השרידים המעטים ממוזיאון אשמוליאן נותנים שגובהו היה מעט מעל שבעים וחמישה סנטימטרים ובערך זה היה המרחק מקצה המקור ועד אחוריו. מכיוון שהיה חסר כושר תעופה, הוא קינן על הקרקע, דבר שחשף את הביצים ואת הגוזלים לטרף קל להחריד לחזירים, לכלבים ולקופים שהביאו הזרים אל האי. עד שנת 1683 הוא כנראה כבר נכחד ובוודאות נעלם עד 1693. מעבר לכך איננו יודעים כמעט דבר מלבד, כמובן, שלא נזכה לראות עוד כמוהו. איננו יודעים דבר על מנהגי הרבייה שלו או על התפריט שהעדיף, היכן שוטט, אילו קולות השמיע בזמן שהיה רגוע או בעת סכנה. אין בידינו אפילו ביצת דודו אחת.

איש אינו יודע בדיוק עד כמה הרסניים הם בני האדם, אך עובדה היא שבחמישים אלף השנים האחרונות בקירוב בכל מקום שאליו הגענו, בעלי החיים גילו נטייה להיעלם, תכופות במספרים גדולים להדהים.

מתחילתה ועד סופה היכרותנו עם עופות דודו חיים נמשכה שבעים שנה בלבד. זה פרק זמן זעום להחריד — אף כי חובה עלינו לציין שבנקודה זאת בהיסטוריה שלנו כבר היו מאחורינו אלפי שנות תרגולת בתחום החיסול הבלתי הפיך. איש אינו יודע בדיוק עד כמה הרסניים הם בני האדם, אך עובדה היא שבחמישים אלף השנים האחרונות בקירוב בכל מקום שאליו הגענו, בעלי החיים גילו נטייה להיעלם, תכופות במספרים גדולים להדהים.

באמריקה נעלמו שלושים סוגים של בעלי חיים גדולים — אחדים מהם ממש גדולים מאוד — למעשה, בהינף יד לאחר הופעתו של האדם המודרני ביבשת לפני עשרת אלפים או עשרים אלף שנה. אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית איבדו יחד כשלושה רבעים של בעלי החיים שלהן מאז הופיע האדם הצייד, המצויד בחנית בעלת ראש צור וביכולות ההתארגנות המשוכללות שלו. אירופה ואסיה, שבהן היה לחיות פרק זמן ארוך יותר שבו יכלה האבולוציה לפתח בהן זהירות רבת־תועלת מפני האדם, איבדו בין שליש למחצית היצורים הגדולים שלהן. אוסטרליה מהסיבות ההפוכות בדיוק איבדה לא פחות מ־95 אחוז.

מכיוון שאוכלוסיות הציידים הקדומות היו קטנות יחסית ולעומתן אוכלוסיות בעלי החיים ממש עצומות בממדיהן — מעריכים שעד עשרה מיליון פגרי ממותות קפואים טמונים בטונדרה של צפון סיביר בלבד — יש מומחים הסבורים שחייבים להיות הסברים אחרים, אולי כאלה הקשורים בשינויי אקלים או במגפה מסוג כלשהו. וכך מסביר זאת רוס מקפי ממוזיאון הטבע האמריקאי: ״אין כל תועלת חומרית בציד של חיות מסוכנות יותר מן הדרוש — יש רק מספר מוגבל של סטייקים מבשר ממותה שתוכל לאכול.״ אחרים מאמינים שציד חיות מסוימות במהלומות אלה היה פשוט במידה כמעט נפשעת. ״באוסטרליה וביבשות אמריקה לא היה כנראה לחיות הידע שהן צריכות להימלט על נפשן.״

ממותה שעירה

דגם של ממותה שעירה, מוזיאון British Columbia, קנדה. תצלום: ויקיפדיה

אחדים מהיצורים שאבדו היו מרהיבים ממש וצריך היה למצוא את הדרך לחיות לצדם אילו היו עדיין בסביבה. תארו לעצמכם עצלן קרקע שיכול להציץ לחלון הקומה השנייה, צבים בגודל פיאט קטנה כמעט, כיצד היינו מטפלים בלטאות באורך שישה מטרים המשתזפות בשמש לצד כבישים ראשיים במערב אוסטרליה. אך למרבה הצער הם אינם עוד, ואנו חיים על כוכב לכת שהתדלדל מאוד. כיום בכדור הארץ כולו ישנם רק עוד ארבעה סוגי יצורים יבשתיים גדולים באמת (שמשקלם טונה או יותר): פילים, קרנפים, היפופוטמים וג'ירפים. עשרות מיליוני שנים לא היה כדור הארץ מיניאטורי ודל כל כך.

השאלה העולה מאליה היא האם באופן מהותי בני האדם הם חדשות רעות לשאר היצורים החיים

השאלה העולה מאליה היא אם ההיעלמויות של עידן הקרח וההיעלמויות בזמנים קרובים יותר הן, למעשה, חלק של אירוע היכחדות יחיד — במילים אחרות, האם באופן מהותי בני האדם הם חדשות רעות לשאר היצורים החיים. האפשרות המצערת היא שככל הנראה זה המצב. לדברי דייוויד ראופ, פליאונטולוג מאוניברסיטת שיקגו, קצב ההיכחדויות הקבוע שברקע ההיסטוריה הביולוגית של כדור הארץ היה בשיעור ממוצע של מין ביולוגי אחד כל ארבע שנים. ואילו לפי ריצ'רד ליקי ורוג'ר לווין בספרם ההכחדה השישית, קצב ההיכחדויות הנגרמות בידי בני אדם כעת עולה אולי פי 120,000 על השיעור הזה.

באמצע שנות התשעים של המאה העשרים הופתע הפליאונטולוג חוקר הטבע ופעיל הסביבה האוסטרלי טים פלאנרי לגלות עד כמה מצומצם הידע שברשותנו על רבים מאירועי ההיכחדות, כולל כאלה שהתרחשו לפני זמן לא רב יחסית. ״להיכן שלא תתבונן תמצא פערים בתיעוד — פיסות מידע חסרות, כמו בסיפור הדודו, או דברים שאינם מתועדים כלל,״ אמר לי בעת ביקור במלבורן ב־2002.

פלאנרי גייס את ידידו הצייר פיטר שאוטן, אוסטרלי גם הוא, ויחד פתחו במסע חיפוש, מעט אובססיבי, שבו סרקו את האוספים העיקריים בעולם במטרה לגלות את מה שאבד, מה נשאר ומה לא היה ידוע כלל. במשך ארבע שנים הם חיטטו בעורות ישנים, במוצגים עבשים, באיורים עתיקים ובתיאורים כתובים — בכל מה שהצליחו למצוא. שאוטן צייר תמונות בגודל טבעי של כל חיה שיכלו לשחזר במידה סבירה, ופלאנרי כתב את הטקסטים. התוצאה היתה ספר יוצא דופן בשם החלל שבטבע, שהוא בעצם הקטלוג המושלם ביותר — וגם המרגש ביותר, צריך לומר — של היכחדות בעלי חיים בשלוש מאות השנים האחרונות.

לגבי חיות מסוימות התיעוד היה טוב, אך איש לא טרח לעשות איתו משהו, לעתים שנים ארוכות, לעתים מעולם לא. פרת הים של שְטֵלֶר, חיה דמוית ניבתן קרובת משפחה של תחש הנהרות, היא אחת החיות הגדולות ממש האחרונות שנכחדו. היא היתה באמת ענקית — בבגרותה היתה עשויה להגיע לאורך תשעה מטרים בקירוב ולמשקל של עשרה טונות — אך אנו מכירים אותה רק בזכות העובדה שבשנת 1741 נטרפה הספינה של משלחת רוסית במקום היחיד שבו יצורים אלה עדיין שרדו במספרים משמעותיים, איי קומנדר הרחוקים מכוסי הערפל שבים בֵּרינג.

פרת הים של שטלר

מפה רוסית מ-1893 המראה את איי קומנדר, וכוללת איור של פרת הים של שטלר. תצלום: ויקיפדיה

התמזל המזל ובמשלחת היה חוקר טבע, גיאורג שטלר, שהתפעם למראה החיה. ״הוא עשה רשימות שופעות ביותר,״ מספר פלאנרי. ״הוא אפילו מדד את קוטרן של שערות השפם שלה. הדבר היחיד שלא תיאר היה איברי המין הזכריים — אף שמסיבה זו או אחרת דווקא שמח לעשות זאת לגבי איברי הנקבות. הוא אפילו שמר פיסת עור, וכך יכולנו ללמוד מה היה המרקם שלו. לא תמיד היה לנו מזל כזה.״

הדבר היחיד ששטלר לא יכול היה לעשות הוא להציל את פרת הים עצמה. לאחר שכבר ניצודה עד לסף ההכחדה, היא נעלמה לחלוטין בתוך עשרים ושבע שנים מאז גילויה בידי שטלר. אולם פלאנרי ושאוטן לא יכלו לכלול בספרם חיות רבות אחרות מפני שמעט מדי ידוע עליהן. העכבר המקפץ מגבעות דארלינג שבאוסטרליה, הברבור של איי צ'טהאם שבאוקיאנוס השקט, העורב חסר המעוף של האי אסנשן, לפחות חמישה מיני צבים גדולים ורבים אחרים שאבדו לנו לעד מלבד השם שנותר.

מקרים רבים של הכחדה לא נבעו מאכזריות או מהפקרות, אלא פשוט מטיפשות מופלגת. בשנת 1894, לאחר שנבנה מגדלור על איון סלעי מבודד במיצר הים הסוער שבין האיים הצפוני לדרומי של ניו זילנד, הביא החתול של שומר המגדלור אליו שוב ושוב ציפורים קטנות מוזרות שלכד. השומר שראה זאת כחובתו שלח דוגמאות אחדות למוזיאון בוולינגטון הבירה. האוצר שם התלהב למראה הדוגמאות מפני שהציפור היתה שריד של מין גדרונים משוללי תעופה — הדוגמה היחידה של ציפור שיר חסרת תעופה שאי־פעם התגלתה. הוא יצא מיד אל האי, אך עד שהגיע לשם כבר קטל החתול את כולם. שנים־עשר פוחלצים של הגדרון חסר התעופה של האי סטיבן הם כל מה שקיים היום.

לפחות יש לנו אותם. במקרים רבים מדי, מתברר, איננו מצטיינים בשמירה על המינים אחרי שנכחדו ממש כפי שנהגנו בעודם בחיים. קחו, למשל, את המקרה של דררת קרולינה הנאה כל כך. ירקרקה כברקת ובעלת ראש זהוב, יש אומרים שהיתה הציפור היפה והמרשימה ביותר שאי־פעם חיה באמריקה הצפונית — כפי שאולי הבחנתם, תוכים לרוב אינם מסתכנים במסע לאזורים צפוניים כל כך — ובשיא תפוצתה היתה שכיחה במספרים עצומים, רק היונה הנודדת אולי עלתה עליה. אך דררות קרולינה נחשבו מפגע בקרב החוואים, ואלה יכלו לצוד אותן בהמונים מפני שנהגו להתקבץ בלהקות צפופות ובגלל המנהג המשונה שלהן לעוף מעלה מעלה למשמע יריות (כפי שניתן היה לצפות), אך כמעט מיד אחר כך חזרו לבדוק מה אירע לחברותיהן שנפלו.

בספרו הקלאסי האורניתולוגיה של אמריקה, שנכתב בראשית המאה התשע־עשרה, מתאר צ'רלס וילסון פיל מקרה שבו רוקן, פעם אחר פעם, את רובה הציד שלו אל תוך עץ שבו שכנו:

בכל פעם שיריתי, אף שנפלו מהם צרורות ארצה, דומה היה שתחושת הקרבה של השורדים רק התגברה; מפני שאחרי שערכו הקפות אחדות מסביב למקום, חזרו ונחתו קרוב אלי, כשהם מתבוננים בחבריהם המתים תוך גילויי אהדה ודאגה כאלה, שממש ריפו את ידי להוסיף ולפגוע בהם.

עד העשור השני של המאה העשרים כבר ניצודו הציפורים באכזריות כזאת שרק מעטות נותרו בחיים בשבי. האחרונה, אינקה היה השם שניתן לה, מתה בגן החיות של סינסינטי ב־1918 (פחות מארבע שנים לאחר שהיונה הנודדת האחרונה מתה באותו גן חיות) ופוחלצה בכל הכבוד הראוי. ולהיכן עליכם לפנות היום כדי לצפות באינקה המסכנה? איש אינו יודע. גן החיות איבד את הפוחלץ.

אך מה שמפליא ובעיקר מטריד בסיפור שלמעלה הוא שפיל היה אוהב ציפורים ועם זאת, לא היסס להרוג מהן במספרים גדולים מן הסיבה היחידה שמצא בכך עניין. זו עובדה מדהימה באמת, שבמשך תקופה ארוכה האנשים שהתעניינו בלהט הרב ביותר בעולם היצורים החיים הם אלה שהיו צפויים יותר מכול לחסל אותו.

לא היה מי שייצג עמדה זו בקנה מידה גדול יותר (בכל מובן) מאשר ליונל ולטר רוטשילד, הברון השני לבית רוטשילד, נצר למשפחת הבנקאים הדגולה. רוטשילד היה טיפוס מוזר ומסתגר. כל חייו, משנת 1868 ועד 1937, חי באגף הילדים של ביתו בעיירה טרינג שבחבל באקינגהמשר, אנגליה, והשתמש ברהיטי ילדותו — אפילו ישן במיטת ילדותו אף שבסופו של דבר שקל 135 קילוגרם.

תאוותו הגדולה היתה חקר הטבע והוא הפך לאספן מסור של פריטי טבע. הוא שיגר המוני אנשים מאומנים — לעתים עד ארבע מאות בו־זמנית — לכל פינה על כדור הארץ לטפס בציפורניים על פסגות הרים ולפלס את דרכם בסבכי יערות עד בחיפוש אחר מינים חדשים — במיוחד דברים שעפים. אלה נארזו בקפדנות בארגזים ונשלחו לאחוזת רוטשילד בטרינג, שבו תיעד וניתח ביסודיות יחד עם גדוד של עוזרים כל מה שהובא לפניהם, תוך שהם מפיקים שטף בלתי פוסק של ספרים, מאמרים ומונוגרפיות — כאלף ומאתיים בסך הכול. בסופו של דבר בית החרושת הזה לתולדות הטבע עיבד (ואיבד) הרבה  מעל שני מיליון דוגמאות והעשיר את הארכיב המדעי בחמשת אלפי מיני יצורים שלא היו מוכרים לפני כן.

ראויה לציון העובדה שמאמצי האספנות של רוטשילד לא היו הנרחבים ביותר וגם לא המתוקצבים בנדיבות הרבה ביותר במאה התשע־עשרה. התואר הזה שייך ללא ספק לאספן בריטי מוקדם מעט יותר, אך גם הוא אמיד מאוד בשם יו קומינג שהתמסר לצבירת פריטים עד כדי כך שבנה ספינת אוקיאנוסים גדולה והעסיק צוות מלא שכל זמנו הוקדש להפלגות לכל קצווי תבל ולאיסוף כל דבר שיכלו להניח עליו את ידיהם — עופות, צמחים, בעלי חיים מכל הסוגים ובמיוחד קונכיות. היה זה אוסף בלוטי הים (זיפרגליים) של קומינג, שאין שני לו, שעבר אל דארווין ושימש בסיס למחקרו המקורי.

אולם רוטשילד היה בוודאי המדעי ביותר בין אספני זמנו, אף שלמרבה הצער, גם הקטלני ביותר, מפני שבשנות התשעים של המאה התשע־עשרה החל להתעניין בהוואי, אולי הסביבה המפתה והפגיעה ביותר שכדור הארץ העמיד עד אז. מיליוני שנות בידוד איפשרו בהוואי התפתחות של 8,800 מיני בעלי חיים וצמחים ייחודיים. במיוחד עניינו את רוטשילד ציפורי האיים הצבעוניות והמיוחדות, שתכופות כללו אוכלוסיות מצומצמות ביותר שאיכלסו בתי גידול ייחודיים עד מאוד.

הטרגדיה של רבות מציפורי הוואי היתה שהן היו לא רק מיוחדות, נחשקות ונדירות — צירוף הרה סכנות בנסיבות הטובות ביותר — אלא גם במקרים רבים קלות עד מאוד לנטילה. פרוש קואה הגדול, מין לא מזיק המשתייך לקבוצת ציפורי השיר המכונה באנגלית honeycreeper (ממשפחת הפרושים) הוא ציפור השוכנת לה מצטנעת בצמרות עצי הקואה, אך אם מישהו יחקה את שירתה, היא תעזוב מיד את מסתור העלים ותעוף למטה במחווה של קבלת פנים. הפרט האחרון ממין זה חדל להתקיים ב־1896, חיסל אותו אלוף האספנים של רוטשילד הארי פַּלמֶר, חמש שנים אחרי היעלמות קרוב משפחתו, פרוש קואה הקטן, ציפור כה נדירה שרק אחת מבנות מינה נצפתה אי־פעם: זו שירו בה כדי לצרפה לאוסף של רוטשילד. בסך הכול בעשר השנים בקירוב שבהן פעילות האיסוף של רוטשילד היתה בשיאה, נכחדו לפחות תשעה מינים של ציפורים בהוואי, אך ייתכן שהיו יותר.

פרוש קואה הגדול

פרוש קואה הגדול (1893), איור של John Gerrard Keulemans. תצלום: ויקיפדיה

רוטשילד בשום אופן לא היה יחיד בלהיטותו לציד ציפורים בכל מחיר פחות או יותר. היו אחרים שהיו אכזריים יותר. בשנת 1907, כשאספן ידוע בשם אלנסון בריאן הבין שזה עתה ירה למוות בשלושת הפרטים האחרונים של מאמו שחור (black mamo, Drepanis funerea), מין של ציפורי יער שהתגלה רק עשור קודם לכן, הוא ציין שהידיעה מילאה את לבו ״חדווה״.

זה היה, בקצרה, עידן שקשה לנו להבינו — תקופה שבה רדפו עד חורמה כל חיה אם רק סברו שהיא מהווה מטרד כלשהו. בשנת 1890 העניקה מדינת ניו יורק פרסים על חיסול של יותר ממאה פרטים של פומה מזרחית (אריה ההרים), אף שהיה ברור שהיצורים הנרדפים כל כך מצויים על סף השמדה. אפילו עד שנות הארבעים של המאה העשרים המשיכו מדינות רבות בארצות הברית לשלם פרסים עבור כמעט כל מין של חיות טרף. וירג'יניה המערבית העניקה מִלגת לימודים שנתית במכללה למי שהביא את המספר הגדול ביותר של מזיקים מתים — ולמונח ״מזיקים״ העניקו פרשנות חופשית כל כך שהוא כלל כמעט כל דבר שלא גידלו בחוות או כחיות מחמד.

דבר אולי אינו מבטא את מוזרות הזמנים ההם כגורלה של הציפור החמודה, סיבכי באכמן. הסיבכי, שאזור תפוצתו דרום ארצות הברית, היה ידוע בזמרתו הנאה, אך האוכלוסייה שלו, שאף פעם לא היתה עצומה, הלכה והתדלדלה בהדרגה עד שבשנות השלושים של המאה העשרים המין נעלם לחלוטין ולא נצפה שנים רבות. ואז בשנת 1939 בצירוף מקרים מוצלח נתקלו שני צפרים נלהבים בהפרש של יומיים במקומות מרוחקים זה מזה בשני פרטים יחידים ששרדו. שניהם ירו בציפורים וקטלו אותן.

דחף החיסול לא היה בשום אופן תופעה אמריקאית ייחודית. באוסטרליה נקצבו פרסים על ראשו של הזאב הטסמני (הטיגריס הטסמני), חיית כיס דמוית כלב בעלת פסי ״טיגריס״ בולטים על גבה, זמן קצר לפני שהפרט האחרון מת, אומלל וחסר שם בגן חיות פרטי בהובארט בירת האי טסמניה ב־1936. אם תבקרו היום במוזיאון ובגלריה לאמנות של טסמניה ותבקשו לראות את השריד האחרון של המין הזה — חיית הכיס הטורפת הגדולה היחידה שחיה עד לזמן המודרני — כל מה שיוכלו להציג בפניכם הוא תצלומים ו־61 שניות של סרט ישן. כשמת הנמר הטסמני האחרון ששרד, סולק הפגר עם פינוי האשפה השבועי.

ציינתי את כל הדברים האלה כדי להדגיש את הרעיון, כי אילו תיכננתם יצור שתפקידו להשגיח על החיים ביקום המיותם שלנו, לעקוב לאן פניו מועדות ולתעד את ציוני הדרך בהתפתחותו, לא הייתם בוחרים ביצורי אנוש למלא את התפקיד.

אך לעינינו מזדקרת עובדה חשובה מאין כמוה: אנחנו נבחרנו לתפקיד בידי הגורל או ההשגחה העליונה או מה שלא תכנו זאת. ככל שנוכל לשפוט, אנחנו הבחירה הטובה ביותר האפשרית. מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו.

כתוצאה מרשלנותנו המדהימה בשמירה על הדברים, בין שהם חיים ובין שלא, אין לנו שמץ של מושג — ממש לא — כמה דברים נכחדו לעד, או עתידים להיכחד בעתיד הקרוב, או אולי לעולם לא, ואיזה תפקיד מילאנו אנחנו בתהליך. בשנת 1979 בספרו התיבה השוקעת העלה מומחה הסביבה נורמן מאיירס את ההשערה שפעילות האדם גורמת מדי שבוע להכחדת שני מיני אורגניזמים על כדור הארץ. בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים כבר הגדיל את המספר לכדי שש מאות הכחדות בשבוע (הכוונה להכחדות מכל הסוגים — צמחים, חרקים וכך הלאה כמו גם בעלי חיים גדולים יותר). יש מי שנקבו מספרים גדולים עוד יותר — עד כדי הרבה יותר מאלף בשבוע. לעומת זאת, דוח של האו״ם משנת 1995 העמיד את מספר המינים שידוע כי נכחדו בארבע מאות השנים האחרונות על מעט מתחת לחמש מאות בעלי חיים ומעט יותר משש מאות וחמישים צמחים — תוך שהוא מכיר בכך שזה ״כמעט בוודאות אומדן חסר,״ במיוחד בכל הנוגע למינים טרופיים. פרשנים מעטים סבורים שרוב נתוני ההכחדה מנופחים במידה רבה.

איננו יודעים מתי התחלנו לעשות רבים מהדברים שעשינו. איננו יודעים מה אנו מחוללים ממש כעת או כיצד הפעולות שלנו בהווה ישפיעו על העתיד

העובדה היא שאיננו יודעים. אין לנו מושג. איננו יודעים מתי התחלנו לעשות רבים מהדברים שעשינו. איננו יודעים מה אנו מחוללים ממש כעת או כיצד הפעולות שלנו בהווה ישפיעו על העתיד. הדבר שאנו יודעים הוא, שישנו רק כוכב לכת אחד שעליו אנו יכולים לעשות את הדברים, וישנו רק מין ביולוגי אחד של יצורים המסוגלים לחולל שינוי מושכל. אדוורד א' וילסון ניסח זאת בספרו מגוון החיים בתמצות שאין למעלה ממנו: "כוכב לכת אחד, ניסוי חד־פעמי."

אם ישנו לקח שאפשר ללמוד מהספר הזה, הלקח הוא שהתמזל מזלנו מעבר לכל שיעור שאנחנו מצויים כאן — ובמילה "אנחנו" כוונתי לכל הדברים החיים. דומה שעצם ההגעה לחיים מסוג כלשהו ביקום הזה שלנו היא הישג כלל וכלל לא מבוטל. כבני אדם מזלנו, כמובן, כפול ומכופל. זכינו לא רק באפשרות להתקיים, אלא גם ביכולת הייחודית להעריך את הקיום שלנו ואפילו לשפר אותו בשפע של אופנים. זו אפשרות שרק התחלנו לתפוס.

לעמדת העליונות הזאת הגענו בתוך זמן קצר במידה מדהימה. האדם המודרני מבחינה התנהגותית הנמצא כאן פחות מ־0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ — למעשה, כמעט לא־כלום — אך אפילו הרף עין כזה של קיום הצריך שרשרת אינסופית כמעט של אירועים שבהם שיחק לנו המזל.

אנו נמצאים ממש בתחילת הדרך. אך החוכמה היא, כמובן, להבטיח שלעולם לא נגיע לסופה. ולשם כך, כמעט בוודאות, אנו זקוקים להרבה יותר ממזל בלבד.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הפרק החותם מתוך "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול", מאת ביל ברייסון, שראה אור בהוצאת "דביר - כנרת זמורה ביתן", תרגום מאנגלית: יכין אונא.

תמונה ראשית: שחזור של סמילודון, חתול בעל ניבי חרב. דימוי: סיסרו מוראש, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ביל ברייסון.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שלום ולא להתראות

02
נדב

הפער העצום והמטריד בין התמונה הקודרת הזו, לבין האמונה העוורת בטוּב-לב האדם, או האופטימיזם חסר הבסיס של הנאורות האירופית, רק מדגיש את הצורך במסורת ומסגרת נורמטיבית מוצקה שתטיל על האדם חובות מוסריות קונקרטיות ומגבלות על שרירות ליבו, אשר תנסה ככל האפשר לתעל אותו לכיוון חיובי. יש למישהו רעיון למשהו בסגנון הזה? הרי לא יכול להיות שהמסורת היהודית מספקת משהו כזה, נכון?