שלושה רישומים בשחור

1.

כך אני נוהגת. לובשת מסכה ויוצאת. הולכת. בוהה. מחפשת, לא יודעת מה. כמעט תמיד אני מוצאת משהו. מוצאת ועושה אותו שלי. זה יכול להיות איש, או בית, לעתים נדירות ילד, או עץ. לפעמים זוהי דלת. סגורה. דלת גדולה ומאחוריה אכסדרה. החלונות פונים אל החצר. המסדרון תמיד חשוך.

האיש רזה ומרכיב משקפיים. אם לא היו לו משקפיים, לא הייתי מבחינה בו. העיניים מאחורי העדשות מדברות אלי, מרמזות על משהו, לא יודעת על מה. אמצא. גם אם לא אדע, אמצא.

כשאחזור הביתה אדליק את המסך. הוא יהיה לבן. ריק.

בבית הזה הייתה גרה אישה. דלת הכניסה עשויה עץ מלא, מסיבי. השם חרוט על לוח ברונזה. שם עתיק, טעון גורל. מה שקרה כנראה לא יכול היה להיות אחרת. שֵׁם הרחוב בזמנים אחרים היה שם של עץ. השם של היום מחזיר אותי לאחור, רחוק מכאן. במקומותיי היו קוראים לו ״רחוב הדודים״ או אולי ״רחוב הגיגיות״.

כך אני נוהגת. לוקחת את מה שמצאתי ברחוב. חוזרת הביתה. פושטת את המסכה. הדבר שמצאתי הוא דבר שקרה. נכתב. אני חורטת את המלים שחור על גבי לבן. השמות כולם כפולים. המסך מחליף כיוון. משמאל לימין così, מימין לשמאל כך. דבר דבר וזמנו. הזמן הוא קצב, והיזכרות. הזיכרון כולו קולות. אין פנים בזיכרון שלי.

עיניה היו ירוקות. מלוכסנות. היא חיה בקומה הראשונה, ״האצילית״. סלון ענק עם תקרה גבוהה, מצוירת. מהרחוב לא ניתן לדעת אם החדרים האחרים פונים אל הגן. אני בוהה. השם על לוח הברונזה. הפעמון. הבר הסמוך. אולי אכנס ואשאל: האם הבניין כאן ליד פונה לגן? אני נכנסת. שואלת. אם את מחפשת דירה, עונה לי הגברת שמאחורי הדלפק, הם כבר מכרו. סיפור רע, היא אומרת.

לצעקה אין קול. היא נבלעת בלובן המסך. הסמן מדלג מהיר וחופשי. האצבעות נעות בזריזות, כאילו היו מנגנות. בחוץ כבר לילה.

זה קרה בלילה, כך קראתי. המיטה הייתה גדולה, התקרה גבוהה, את זה כבר אמרתי, והמסדרונות חשוכים. שם, מתחת לגג, נאספו הקולות של הלילה ההוא. הצרחה החדה של הילד. השתיקה. קול צעדיה הנואשים של האם.

כך אני נוהגת. שחור על לבן. רחוב. צללית של איש. אם ובנה בודדים בלילה. זהו סיפור שקרה. נקרא. אך את הדבר עצמו – איך אגיד?

2.

מעט הלאה, בצדו השמאלי של הכביש, קצת אחרי התיאטרון, ישנו בית מלאכה. בלילה, על תריס הברזל המוגף, תלוי שלט ועליו, בכתב יד: ״אומן | נא לא לחסום | מעבר רהיטים״.

אני עוברת שם אחר הצהריים, פעמיים בשבוע בין ארבע לארבע וחצי. הרחוב צר, שמו ״מריה הקדושה״, קדושה גם כשמקללים בשמה. החנות פתוחה. השלט הפוך על צדו השני. אני קוראת את הכתוב. האיש בפנים, מלטש רהיטים. שיער אפור, גוף כבד, מראה לא נקי. בן כמה הוא? מה היו מעשיו בזמן המלחמה? אבל לא, כאן הרי רובם, כמעט כולם, לא נתנו ידם לעוולה, אולי אף לא ידעו. אכנס, אני אומרת לעצמי, אכנס ואדבר. אוֹמַר לו שכך וכך קרה באותן שנים ומשום כך מוטב להימנע מביטויים מסוימים, גם כאשר הם נאמנים לעובדות. אני עוברת הלאה. בשבוע הבא אולי אכנס, אכנס ואגיד.

בלילה חוזרת תולעת העץ, מכרסמת בשינה. אינני שומעת אותה, רק יודעת שהיא שָׁם. עיקשת. לא עובר לילה מבלי שתעבוד. גם החלומות נגועים בה. היא מופיעה שוב ושוב, מחליפה צורה: לפעמים היא איש, לפעמים מקלחת. לפעמים חומה או יער. מעת לעת נשמעת אנקה מבעד לקוצי השיחים. ענפי העץ היבש חורקים. אין שפה לבכי.

האביב הגיע לפתע, כפול. אנשים מטיילים ברחוב ודעתם פזורה. דוק של שיכרון נסוך על פניהם. מיד כשאני פונה אל הרחוב, נגלה לעיני האיש. הוא עומד על סף המדרכה, שָׁעוּן על כיסא מעץ אגוז שאחת מרגליו שבורה. מדבר עם שכן, מחייך. לאור היום הוא נראה צעיר מששערתי. בזמן המלחמה ודאי היה עוד ילד. השלט עדיין שם, צמוד לזגוגית החנות, הפוך על צדו השני: ״אמנות ושיקום | טיפול | נגד תולעי עץ | בתא גזים״.

3.

קדימה, לחשתי. אל תעשי עניין. צלצלי ותעלי. מה כבר יכול לקרות: ללחוץ על הפעמון שבכניסה, להגיד שאת כאן, להיכנס, לעלות במדרגות, הדלת תהיה פתוחה לקראתך ואת תברכי לשלום. מה הטעם להמשיך ולבהות כך בַּשֵּׁם, גם אם הוא ידוע בחוגים שאת סובבת בהם, מיתולוגי כמעט, שם של מלחין שמת לפני שנים רבות, ועכשיו גם זוגתו הסתלקה, ואיך. מדוע את מתמהמהת ככה. להיכנס דרך דלת הכניסה הגדולה, לחצות את החצר הפנימית, לעלות במדרגות האבן הרחבות, בהירות. החלונות, גבוהים כל כך, אף פעם לא רָאִית חלונות ענקיים כאלה, ודרכם נשקפות מרפסות הבתים שברחוב האחורי. קומה אחת, ועוד אחת, ואז ימינה, פעמון הדירה, והצמחים מכל צד, כאילו כבר נִכְנַסְתְּ לתוך הבית עצמו. אבל לא, את עדיין בחדר המדרגות, דלת הפנסיון מוּלֵךְ ועליה חרוט שמו, שם כפול, שהיה שגור תמיד על פי מכריו ומוקיריו של הזוג שכבר איננו. פנסיון שהפך להיות בן-לוויה למשפחה שמנתה שלושה ועכשיו נשארה ממנה רק אחת, הבת היחידה ששם הפנסיון כמו מהדהד בשמה המוזר, הכפול גם הוא. קדימה. אין לך ממה לחשוש. הם, המלחין וזוגתו, היו שופטים חמורים. אבל עכשיו הם הסתלקו, הוא לפני שנים, והיא לאחרונה, ובאיזו דרך, ואת כאן, מבקשת לכבד את זכרה. זר פרחים קטן בידייך. כך ראוי לעשות. מדוע את לא מצלצלת. לְמָה את מחכה.

יהירות, אמר המבקר המוזיקלי בטון חמור ורווי בוז. מעשה יהיר היא עשתה. נשימתי נעתקה לרגע ואמרתי ״לא״. קסטלנואובו-טדסקו היה שמו של מחבר המוזיקה שנוגנה באותו ערב וחלפה על פניי כאילו לא שמעתי. שמות כפולים מכל עבר. גם לה היו שניים לפני שנישאה.

אל תפחדי, שבתי ואמרתי. קראי לדברים בשמם. העונות חסרות רחמים. האביב משקר. אפריל הוא האכזר בחודשים, ולפעמים זה קורה גם בחודש מרץ.

הקטעים נכתבו באיטלקית בחורף 1999, בעקבות שיטוט ברחובות הרובע Santo Spirito בפירנצה.

הקטע הראשון מתייחס למקרה רצח שהרעיש את העיר. אישה צעירה ממשפחת אצולה, שהתגוררה ב Via delle Caldaie, הרגה באישון לילה את בנה היחיד בן החמש.

הקטע השלישי מביא את הֲגִיגַי מול הבית ב  Via Romana בו התגוררו המלחין Luigi Dallapiccola (שנולד ב-1904 והלך לעולמו ב-1975) ורעייתו Laura Coen-Luzzatto שנטלה את חייה ב 26 במרץ 1995.

אמי, ריבי פקר לבית אלמוג, נטלה את חייה ב 11 באפריל 1992. התרגום לעברית, פרי עטי, מוקדש לזכרה, בכאב ובאהבה.

*

טליה פקר בריו לימדה מוזיקולוגיה באוניברסיטה של סיינה (איטליה) ופרסמה ספרים ומאמרים העוסקים בין השאר בתמורות הלשוניות, האסתטיות והחברתיות במוזיקה של המאה העשרים. היא מכהנת כיו״ר המרכז ע״ש לוצ׳אנו בריו, שאותו יסדה ב 2009, והיא פעילה ב״ש דין״ – ארגון מתנדבים לזכויות אדם.

תמונה ראשית: תחנת הצלה בחוף הים ברימיני. תצלום: ראדק גז'יבובסקי, unsplash.com

Photo by Radek Grzybowski on Unsplash