שרלוט

חלף זמן רב בטרם פגשתי שנית את שרלוט. לא חיפשתי אותה, לפחות לא במקומות שבהם שיערתי שאוכל לפגוש בה, למשל בטקס נישואים בכנסייה שבגדה השמאלית, או בדירה ישנה כלשהי, בחיק אחת מאותן משפחות שגם בלב פריז שומרות בקנאות על אורחות הפרובינציה שלהן. אני מתארת לעצמי שסביב שולחן משושה קטן, עטור רקיקים, נוכחותה היתה נראית לי טבעית לגמרי. דמיינתי אותה יושבת בָּמעיל בצבע ירוק־זית, עם הכובע הקטן נטוי מעל עיניה, הרעלה מושפלת כתריס על אפה, וספל התה התפל מוחזק בין שתי אצבעות. ראיתי אותה, המצאתי, שמעתי את נעימת הענווה והאמת של דיבורה, המיומן ברכישת אמונן של מארחות קשישות: ״אם לומר לך מה אני חושבת...״

לא חיפשתי אותה, כי פחדתי להרוס את המסתורין שאנו מייחסים לאנשים שאיננו מכירים אלא מצִדם הפשוט. ועם זאת, לא הופתעתי למצוא אותה מולי יום אחד, כשמכרתי ספרים באירוע צדקה כלשהו. היא קנתה ממני ספר בחיוך דק מן הדק. במהירות שהפתיעה אותה, כמדומה, שאלתי:

״לכתוב לך הקדשה, מדאם?״

״הו, מדאם!... אם זו לא טרחה בשבילך...״

״בכלל לא, מדאם... מה השם?״

״אה, מדאם... תרשמי פשוט ׳למדאם שרלוט׳...״

לכל אותם ״מדאם״ שהחלפנו ברוב טקס הוסיפה שרלוט צחוק שהיה מוכר לי, שקט, עדין וחודר כלשונה של תנשמת הלילה הקטנה, של יונת המחשכים...

כשלתי ושאלתי:

״את פה לבד?״

״אני כמעט אף פעם לא יוצאת מהבית לבד,״ ענתה שרלוט.

״לא ראינו אותך שם שוב...״

היא הוסיפה בשקט, בעודה מעלעלת בספר שקנתה:

״הם נמצאים שם בכל יום ראשון בערב...״

נעניתי להזמנה העקיפה לשם העונג שבפגישה נוספת עם שרלוט, עונג שהיה רב עוד יותר משקיוויתי, שכן היא היתה לבדה בסטודיו העישון, הפתוח והלא־נעים כמו תחנת רכבת. שום צעיר נרגז לא השגיח עליה באפלולית האדומה הדחוסה שמתחת ליציע. היא נשארה גלוית ראש, הדוקה ועגלגלה בשמלתה השחורה, ולא עטתה את הקימונו המסורתי. היא שתתה מאטֶה והציעה לי, בדלוּעית צהובה־שחורה, את המשקה שריחו ריח תה ואחו מלבלב:

״קחי את הבּוֹמבּיזָ׳ה שהרתחתי,״ אמרה והושיטה לי קשית שטוחת קצה. ״נוח לך? אולי איזו כרית מאחורי המותניים? תראי כמה שקט כאן הערב... אין נשים... אלה שם, מאחור? אנגלים, אנשים רציניים, הם באים רק בשביל האופיום.״

חביבותה הרוגעת, קולה הכבוש ומבטה האפור־ירוק היו פותחים גם את הקשים שבלבבות. זרועותיה הדשנות, הגמישוּת הבורגנית המהוסה שבכל תנועה מתנועותיה - אילו מלכודות למאהב הצעיר, המהיר לרגוז!

״אני רואה שאת לבד, מדאם שרלוט?״

היא הנהנה בשלווה.

״אני נחה,״ אמרה בפשטות. ״ודאי תגידי שאני יכולה לנוח גם בבית... לא נחים טוב בבית.״

היא השיטה סביבנו את מבטה הבוטח והמיטיב, ושאפה אל קִרבה ארוכות את ריח האופיום. גם אני עצמי נהניתי ממנו, כפי שנהנים רק מי שאינם מעשנים.

״של מי הבית הזה?״ שאלתי.

״למען האמת אינני יודעת,״ אמרה שרלוט. ״שמעתי עליו מכמה ציירים. חשוב לך לדעת?״

״לא.״

״באמת הופתעתי מהשאלה... כל כך נחמד לא לדעת אצל מי נמצאים...״

היא חייכה אלי חיוך רוחש אמון. אילולא ידעה את שמי היתה ודאי עוד יותר משוחררת, ושמחתי היתה שלמה.

״אני מקווה שהחבר הצעיר שלך לא חולה, מדאם שרלוט.״

״תודה לאל, לא. הוא אצל קרובי משפחה בכפר. הוא חוזר בעוד שבוע...״

פניה התקדרו קצת, מבטה היטשטש ברקע האדמדם והמעושן של הסטודיו.

״זה כל כך מעייף, לאהוב מישהו!...״ נאנחה. ״אני לא נהנית לשקר.״

״לשקר? למה לשקר?... את אוהבת אותו?״

״מובן שאני אוהבת אותו.״

״אז...״

היא הצליפה בי מבט נהדר ומלא בוז, ומיד ריככה אותו:

״נאמר שאין לי מושג.״

אבל אני חשבתי על הגמול הרומנטי שהעניקה למאהב הצעיר, על העונג הכמעט פומבי, על קינת הזמיר, עם הצלילים המלאים, החוזרים, הזהים, הממשיכים זה את זה ומואצים עד הגעת האיזון הרוטט לפסגה וקריסתו ביפחה מתגלגלת... שם היה טמון ודאי הסוד, השקר המתנגן ורב־החסד של שרלוט. חשבתי מה גדול אושרו של המאהב הצעיר, אם הוא נמדד בשלמוּת הכזב של זו שעמלה לתת בעדינות, לנער קודרני וחלש, את הדימוי הגבוה ביותר שיכול להיות לגבר על עצמו...

רוח נְקֵבִית שכולה רמִייה אוהבת, דאגה לזולת וביטול עצמי, שכנה אפוא באותה שרלוט מוחשית עד מאוד, ידידתם נוסכת הביטחון של הגברים... היא ישבה לצדי בפישוט רגליים וחיכתה בעצלתיים לרגע שתצטרך לשוב ולמלא את התפקיד השמור למיטיבים לאהוב: אחיזת העיניים היומיומית. שקר ירֵא כבוד, הולכת שולל מתוחזקת במסירות, מיומנוּת בסתר שאינה מצפה לכל גמול... רק המקריוּת, האלמוניוּת, אווירת הפריצוּת לכאורה, שחררו והִרפּו את הגיבורה הזאת, ששתיקתה לא הסבה לי כל מבוכה, אותה אישה זרה שנאלמתי מולה כאילו כבר סיימתי להתוודות באוזניה על כל סודותי... נוכחותה העלתה באוב דמויות חולפות ממעמקי זיכרוני, רוחות שהתרגלתי לאבד ולמצוא מחדש, רפאים חסרי מנוח שלא התאוששו עדיין מן ההתנגשות החזיתית, או הצִדית, שהתנגשו אי־אז בשִׂרטון הנסתר ונטול המובן של הגוף האנושי... דמויות אלה הכירו את שרלוט, שכן כמוה גם הן דיברו רק במקום מבטחים, כלומר רק באוזני זרים ובבית זרים. אוזן אפלה - לפעמים אוזני שלי - נפתחה בקרבתן והן השליכו לתוכה קודם־כול את שמן - שם בדוי אמנם, אך כזה שנבחר בחופשיות - ואחר כך, בלי סדר, את כל המטען שהכביד עליהן: בשר, עוד בשר, תעלומות הבשר, בוגדנויות הבשר, כישלונות הבשר, הפתעות הבשר... לחישה נחפזת, חדגונית, ננשפת מפֶּה לא־נראה יחד עם ריח יין, חום קודח או עשן אופיום... או לחילופין בקולה השקול של גברת עירומה, מעט קפוּצה למראה... או מסכת התביעות החמוּצה של אחת מאותן בעלות חוב שהלן פּיקאר* מכנה ״מדאם־כמה־פעמים״: מכל המעיינות האלה נובע שמץ של אמת, שמבעבעת מעלה וצפה על פני תירוש עשיר ולא־מסונן...

עוד כמה רגעים, חשבתי, עוד כמה רגעים של שיחה נסערת, ושרלוט תגלה לי מה היא מסתירה מן המאהב הצעיר והקנאי...

בכך טעיתי. איך לא זיהיתי בשרלוט ברייה עצלה דיה כדי להתיישב ולפוש על כל אבן דרך, וחסונה דיה כדי לקום ולהמשיך בלי כל עזרה?... היא עישנה כמה סיגריות, מזגה מים מקומקום קטן על עלי מאטֶה טריים, שאלה לחלל האוויר מה השעה, וסיפקה לי כמה פרטי מידע שסברה כי יועילו לי:

״את המאטֶה אני מביאה איתי. גם הקומקום החשמלי שלי. אבל אם תבקשי, ׳הם׳ יתנו לך מה שאת רוצה, כריכים, תה, ביסקוויטים. במקרה זה, את מחליקה חמישים פרנק לשוערת

למטה... הכול בסדר, מדאם. בפעם שעברה רק שתית כוס תה ועישנת שתי סיגריות, המצפון שלך יכול להיות שקט... ואני מקווה שלא תעליבי אותי ותציעי לשלם על המאטה... הוא טוב,

נכון? זה משקה קל ולא מעורר את העצבים... בשביל המעשנים יש סידור אחר. חמש המקטרות שהבחור שלי מעשן כשהוא בא הנה, זה בחשבון נפרד.״

רשימה מסודרת כזו של מה שיש לכנותו ״פּריצוּת״ היתה ודאי מצערת כל מאזין זולתי. אבל כל דבר ודבר בשרלוט מצא חן בעיני. למאהבת מזדקנת יש כל מיני אופנים, פסולים כולם, לתאר את ״הבעל הקטן״, ״הילד הרע״, ״החטא המתוק״, ״הילדונת״... שרלוט אמרה ״הבחור שלי״, בשווֹתה לאימהותה המפוקפקת נעימה סמכותית, בוטחת ועניינית. קיוויתי שלא תתגלה כגירסה כלשהי של הנזירות המעיקות שנתקלים בהן בכל קרן רחוב. אני קוראת ״נזירות״ לכל אותן נשים שגונחות בין הסדינים, אבל רק כאילו היתה זו גזירת גורל שנכפתה עליהן, ובסתר הן נהנות מהקרבה עצמית, תפירה, עבודות בית וכיסויי מיטה מסאטן תכול, בהיעדר מזבח אחר לעטותו בתכלת הבתולים... נשים אלה מטפלות בקנאוּת בבגדי הגבר ובייחוד במכנסיים, המפוצלים והמסתוריים. משם הן מידרדרות לגרועה שבסטיות, שהיא הציפייה והכמיהה לכך שהגבר יחלה, ההסתערות על כל כלי מלוכלך ובד לח... שרלוט, כך הרגעתי את עצמי, שייכת למסדר אחר. עצלותה הנינוחה רוממה אותה בעיני; רק נשים מעטות יודעות לשבת בידיים ריקות, ללא ניע ובשלווה. התבוננתי בכפות רגליה, באצבעותיה הרפויות והשמוטות, אות לחוכמה ולשליטה עצמית...

״את ודאי יודעת לחכות, מדאם שרלוט!״

אישוניה הרחבים והתועים, שהתרחבו באפלולית, שבו והביטו בי.

״כן, אני די טובה בזה. אבל עכשיו, כמו שאומרים רופאים      שיצאו לגמלאות, פרשתי מהפרקטיקה.״

״תמיד מחכים... הרי רק עכשיו אמרת - ׳אני מחכה שיחזור בעוד שבוע׳...״

״אה, כן...״

היא נופפה באוויר כמו למישהו שעובר במרחק:

״נכון, אני מחכה לו... אבל אני לא מחכה לשום דבר ממנו. יש הבדל קטן.... אני לא יודעת אם את מבינה אותי...״

״נדמה לי שכן.״

״זה היה יכול להיות נפלא, אהבה של כזה גבר צעיר, אילו רק לא הייתי נאלצת לשקר...״

היא נאנחה, צחקה והפנתה אלי את פניה החביבות והעגלגלות, שרנואר היה ודאי מוקירן:

״זה משעשע, לא, שבזוג כמו שלנו דווקא המבוגר - הוא בן עשרים ושתיים - הוא זה שנאלץ לשקר... אני מסורה בכל לבי לילד הזה. אבל מהו הלב, מדאם? מפריזים בערכו. הוא נוח, מקבל הכול. מציידים אותו במה שיש, הוא לא בררן... הגוף, לעומת זאת... מה יש להגיד! הוא אנין טעם, כמו שאומרים, יודע בדיוק מה הוא רוצה. הלב בכלל לא בוחר. בסוף תמיד אוהבים. הנה, אני ההוכחה.״

היא נשכבה בליאוּת על מזרן הפּיקֶה, והשעינה את עורפה על כרית רַפְיָה קטנה, לבנה וקרה. בשוכבה כך יכלה לעקוב במבטה אחר שני עיגולי האור החיוורים, עטורי השוליים והמוזהבים קלות, שהוטלו על התקרה האדמדמה מעששית אופיום חסרת תועלת, מתלכדים ומתפרדים חליפות. משלא עניתי הפנתה אלי את פניה, בלי להרים את הראש.

״אני לא יודעת אם את מבינה אותי...״

״אני מבינה אותך מצוין,״ מיהרתי להרגיע אותה. ״מדאם שרלוט,״ הוספתי בדחף של חמימות. ״יכול מאוד להיות שאני מבינה אותך יותר מכל אחת אחרת בעולם.״

היא גמלה לי בחיוך שבמבטה:

״זו לא אמירה של מה בכך. כמה נחמד שאנחנו כמעט ולא מכירות זו את זו! אנחנו מדברות על דברים שלא מגלים בין חברות. חברות - אם יש - אף פעם לא מעֵזות לגלות זו לזו מה באמת חסר להן...״

״מדאם שרלוט, את מחפשת את... את מה ש׳באמת׳ חסר לך?״

היא חייכה בראש נטוי לאחור, ובאור המטושטש נגלו תחתית אפה היפה והקצר, סנטרה השמנמן, וקשת מושלמת של שיניים, ללא סדק או פגם:

״אני לא כזו תמימה, מדאם, וגם לא כזו מופקרת. על מה שחסר לי ויתרתי, זה הכול, אל תזקפי זאת לזכותי. אבל דבר שאת מכירה היטב, משהו שהיה גם היה לך אותו, לעולם אינו נגזל ממך לגמרי. זו ודאי הסיבה לכך שהוא כל כך מקנא, הבחור שלי. כל כמה שאני מתאמצת - ושמעת בעצמך שאני לא גרועה בזה - המסכן הקטן מרגיש בְּחוּש, נתקף זעם בלי סיבה, מטלטל אותי כאילו הוא מנסה לפתוח אותי ויהי מה... זה מצחיק,״ אמרה, ואכן צחקה.

״ו... את הדבר שחסר לך... באמת אין שום אפשרות להשיב?״

״יכול להיות שכן,״ אמרה בהדרת כבוד. ״אבל בהשוואה לשקר, הייתי מתביישת בָּאמת. רק תארי לעצמך, מדאם... לאבד שליטה כמו שוֹטה, בלי לדעת מה הגוף עושה, מה הפה אומר... עצם המחשבה... הו, אני לא מסוגלת לחשוב על זה.״

כנראה אף הסמיקה, שכן פניה נראו לי כהים יותר. היא הניעה את ראשה מצד לצד על הכרית הלבנה, נסערת, בפה פשׂוּק, כאישה שהעונג מאיים להטביעהּ. שתי נקודות אור אדומות נספחו להתרוצצות אישוניה הרחבים, האפורים והלחים, ונטיתי לשער שאם תפסיק שרלוט לשקר, תסתכן רק בהעצמת יופיה. בעדינות רבה אמרתי לה זאת, והצלחתי רק לעשותה קרירה וזהירה, כפי שהיתה במונית. היא התעשתה ונסגרה. תוך מילים ספורות חסמה בפנָי את ממלכת הנפש שעוררה בה לכאורה רק בוז, ולה שֵם אדום של קרביים: הלב. גם את הכניסה למרתף הריחות והצבעים אסרה עלי, למפלט הנסתר שבו פִּרכסו ודאי איזו ערבסקה של הבשׂר, צופן של איברים שלובים, מונוגרמה של חוסר רחמים... בצמד המילים הזה, חוסר רחמים, אני מאגדת יחדיו את מכלול הכוחות שלא מצאנו להם שם מוצלח יותר מ״חושים״. החושים? לא החוש? זה היה יכול להיות צנוע ומספֵּק. החושים – חמישה תתי־חוש, שמגששים ומתרחקים מן החוש האחד והלאה, והוא מחזיר אותם אליו במשיכה אחת, כאילו היו משושיו הקלילים והצורבים של איזה יצור ימי, ספק עלים, ספק זרועות...

החושים, אדונים חסרי פשרות, בורים כמו הנסיכים מימי קדם, שלמדו רק מה שהכרחי: להערים, לשנוא, לצווֹת... ועדיין הובסתם בידי שרלוט, שבשוכבה בשלוות הלילה מפויס האופּיוּם קבעה סייג לממלכתכם. אך איש, גם לא שרלוט, לא יוכל לקבוע את גבולותיכם הנודדים...

החמאתי לעצמי במחשבה ששרלוט, בבקְשה את אישורי, תרצה גם באהדתי. לא דובים ולא יער. עם עלות השחר חזרה לפטפוט בטל לפי כל הכללים, דרך שתיים־שלוש אמרות נדושות ונאות למדי, כגון, ״הקול האדנותי היחיד שגבר באמת משמיע בבית הוא כשהוא עומד בחדר המדרגות ומגשש במפתח אחר חור המנעול.״ כשקמה ללכת העמדתי פני ישנה על המזרן האישי הקטן שלי. היא הידקה את המעיל בקפידה ובלי חופזה סביב צווארה העגלגל, משכן ההֶמיה הכוזבת, ובטרם צאתה השפילה על פניה רעלה דקיקה, שכיבתה את צמד הניצוצות האדומים בעיניה הגדולות. כמה צללים עוד מסתירים אותה... לא לי לפוגג אותם. בחושבי על שרלוט אני נסחפת על זִיכרם של לילות שלא הוכתרו בשינה, גם לא בוודאות. דמותה הרעוּלה של אישה מעודנת, מפוכחת, בקיאה בהולכת שולל ובדקויות הרגש, ראויה לעמוד במפתן הספר הזה, שלמרבה העצב ידבר בָּעונג.

מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט. תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. ראה אור בהוצאת "אפרסמון" 2020.

תמונה ראשית: מתוך "הכובסת" (1884-1888), אנרי דה טולוז לוטרק, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קולט.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"הכובסת" (1884-1888), אנרי דה טולוז לוטרק, תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק