תהיי אישה, תקריבי את עצמך

"תפוח זהב / אהב את אוכלהו / אהב את מכהו / בכל איבריו" (דליה רביקוביץ)

הסופרת והפילוסופית סימון דה בובואר מדברת על הקישור המטריד בין אהבה לסבל. היא מביאה סיפורים על אודות נשים שההידרדרות אל תהומות ההשפלה והסבל המזוכיסטי מבטיחה להן את מה שהן רואות כהצלחה בהשגת יעדיהן בשימור הזוגיות.

אידיאל הסבל הקורבני-מזוכיסטי של האישה, המופיע בספרות המערבית לדורותיה כמודל ליחסי גבר-אישה בכלל וליחסיהם המיניים בפרט, הוא שילוב של כניעות וסבל. עמדה מזוכיסטית זו, שאליה מחנכים את הבת, מאפשרת לה לקבל את אלימות החדירה המינית של הגבר ללא כל הכנה ואת סבל הלידה הנורא (בזמנים שבהם לא היה אלחוש), בהיותה מיועדת להיות ולדנית. "נשים נועדו לסבול..."; "ככה זה בחיים..."; "מה אפשר לעשות?" אומרות הנשים.

לפי הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין, מקור המזוכיזם הנשי של תלות וכניעות הוא בפחד ההיפרדות ובמודל ההקרבה העצמית של האם; בהתבטלות ובכניעה של הבת מול האב באהבתה אליו, שהיא כמו התרוקנות למען הגבר האהוב והמואדר. זו יכולה ליצור קשר של יחסי אדון-עבד ביחסים בין המינים. יחסים כאלה מבוטאים בשיר 'אישה' של רחל: "מלמטה למעלה [...] / כך: / במבט מסור ועגום / של עבד, של כלב נבון. / הרגע גדוש וזך. דומִיָּה / וכוסף סתום לנשק את יד האדון - - - ". רחל המשוררת, דמות היגון הרומנטית הנערצת של המשוררת שמתה משחפת, נתונה הייתה במלכודת המבט הגברי, המקדש את הגשמת הציונות ואת הקורבנוּת הנשית. זה המבט שגרם לכך שאחרי גילוי מחלתה היא ננטשה, הופקרה, ונותרה בודדה עד מותה הערירי.

לדברי בנג'מין, הפנטזיה המינית הרווחת ביותר בקרב נשים היא הפנטזיה הסאדו-מזוכיסטית, שבה הכניעה המזוכיסטית של האישה היא ויתור על האוטונומיה של העצמי. דוגמה לכך הוא 'סיפורה שלO ' מאת פולין ריאז'. הוויתור כאן הוא רצוני, מתוך כמיהה עזה להיות מוכרת באופן כלשהו, כאופציה עדיפה על האפשרות לא להיות קיימת כלל.

לגיטימציה למעשי אונס-התעללות באישה, המתרחשים כביכול מרצונה, מוצגת בסרטיו של לארס פון טרייר. בסרטו 'לשבור את הגלים' (1996), הגיבורה מתמסרת לחבורת גברים שמתעללים בה עד מוות, מתוך אמונה שכך היא תציל את אהובה החולה. בסרטו 'נימפומנית' (2014) פון טרייר מתאר את ג'ו, שמתמסרת מרצונה להתעללות פיזית קיצונית ביותר, כדי להגיע להנאה מינית. הבחירה של הגיבורה להיות קורבן להתעללות קשה כדי להגיע לאורגזמה מובאת בסרט ללא כל הסבר. אמנם הגיבורה מספרת על חוויית אורגזמה ספונטנית בגיל 12, שמתוכה היא חוותה חוויה מיסטית והתגלות של דמויות נשיות קדושות, אבל למשמעות של התגלות זו במהלך חייה אין כל הסבר. נראה שהשימוש של פון טרייר בסרטיו בהקשרים נוצריים המצדיקים את המזוכיזם הנשי הוא מעוות וחולני. כך גם בסרטו 'דוגוויל' (2003), שבו מתבקשת הגיבורה לשרת את אנשי העיר, ובכך לממש את החסד הנוצרי שמיוחס למריה על ידי העולם הפטריארכלי. ואמנם שמה של הגיבורה הוא גרייס: חסד. גורלה הוא התגלמות הגורל של האישה שהוטלה עליה ההשלכה הארכיטיפית של החסד, והיא ממלאת את התפקיד הנשי המסורתי של האישה: משרתת הזולת. כתוצאה מכך היא הופכת קורבן לדיכוי ולהשפלה. התוצאה היא זעם המחאה האלים והרצחני שלה, שאולי מבשר את הזעם הקולקטיבי הנשי שעתיד לפרוץ בחברה כתוצאה מעמדה זו.

במהלך צילומי סרטיו של פון טרייר עוברות התעללות גם השחקניות, שמתמסרות כל כולן לתפקידים תובעניים ביותר, מעצם העובדה שהן משחקות תפקיד קורבני קשה. כך, כבמאי, מבטא פון טרייר מיזוגיניה, דרך תפישת האישה כמזוכיסטית, שכבר הפנימה את הסדיזם הגברי כלפיה. באגדות אחדות הנכונוּת לחוות סבל מזוכיסטי נובעת מהדחף להשיג את החתן הרצוי. מזוכיזם מתקיים גם כיום בנצרות הפונדמנטליסטית, בתנועת 'הנשים הכנועות'. נשים אלה מאמינות שעל בעליהן להצליף בהן, כדי שהן ישפרו את התנהגותן.

הקרבה העצמית של האישה למען הגבר היא וריאציה של המוטיב המיתי של המסע הנשי למען האהבה

אני סבורה שגם אמנות גוף נשית, שכרוכה בפגיעה עצמית, היא תוצר מעוות של המערכת הפטריארכלית, שדוחפת נשים לעמדה קורבנית-מזוכיסטית כדרך לשאת את הבלתי נסבל. דוגמה לכך היא עבודותיה המוקדמות של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ'. אלה מאופיינות בעינוי עצמי שמשלב את הקורבנוּת ואת המזוכיזם הנשי: חיתוך צורת כוכב על בטנה, שכיבה בין להבות אש וגוש קרח, הצלפות עד זוב דם; כל אלה נוכח קהל שמתבקש להציל אותה מעצמה או להכאיב לה עוד יותר.

ספרות הנשים העכשווית מבקשת לחלץ את הנשיות מדימויי קורבנוּת הרסניים אלה. הקרבה העצמית של האישה למען הגבר היא וריאציה של המוטיב המיתי של המסע הנשי למען האהבה, אשר מופיע בכל התקופות והתרבויות. אלא שהעולם הגברי ממלכד את האישה כשהוא מציב לה כיעד את אידיאל ההקרבה העצמית למענו.

"חזרת יפתח" (1700-1725), ג'יובאני אנטוניו פלגריני, The Yorck Project, ויקיפדיה

האישה היא קורבן של המערכת הפטריארכלית, המצפה ממנה לגאול את הגבר על חשבון סבלה, ואף חייה

כשהאישה היא קורבן (victim) של האחר היא פסיבית. מלכוד ההקרבה העצמית אכזרי עוד יותר: האישה מקריבה עצמה (sacrifice) מבחירתה למען מישהו אחר כ'קורבן גואל'. האישה היא קורבן של המערכת הפטריארכלית, המצפה ממנה לגאול את הגבר על חשבון סבלה, ואף חייה.

בספר הזוהר מסופר על מלבוש לבן ומאיר, שהיה מוכן עבור איש עני אחד כחלקו לעולם הבא. הכוונה למלבוש לגן העדן, שמוכן לאדם ממעשיו הטובים. כיוון שהמלבוש לא היה מושלם, אמרה לו אשתו שימכור אותה בשוק וייתן את מחירה צדקה לעניים, וכך ישלים את מלבושו. ואמנם כך עשה. אז יצאה בת קול והכריזה: "התבשר כי נשלם חלוקך, וחלוק אשתך טוב מחלוקך". הסיפור המזעזע הזה, שבא להאדיר את צדיקותה של האישה המקריבה עצמה למען זכויות הבעל לעולם הבא – מתקבל בהערכה על ידי המספר. הוא אף מוסיף, שהיא קיבלה שכרה עוד יותר ממנו. בכך הוא מדגיש את הקרבתה העצמית כמעשה חיובי.

במיתולוגיה היוונית המלך אדמטוס שכח להגיש מנחה לארטמיס בעת שזבח לשאר האלים. כנקמה היא ייעדה לו גזר דין מוות, אך ניתן היה לו להציל את עצמו אם יימצא מי שייאות מרצונו החופשי למות תחתיו. רעייתו אַלְקֶסְטיס, שאותה מכתיר הומרוס בתואר 'האלוהית בנשים', הייתה מוכנה להקריב את עצמה. הגם שבסופו של סיפור זה ניצלה אלקסטיס בהתערבות האלים, דבר המלמד כנראה על מחאה מסוימת של המיתוס נגד המוות הזה, המיתוס מאדיר את האישה המוכנה להקריב את עצמה.

במיתוס הבבלי על גשתיננה היא מציעה את עצמה להציל את אחיה דומוזי (תמוז) משהייה תמידית בשאול; היא מציעה-מקריבה את עצמה לשהות בכל שנה במשך חצי שנה בשאול במקומו. במיתוס ההינדי מסופר על סיטה, אשתו של רמה, שנחטפת על ידי רוונה מלך השדים. רמה בא ומציל אותה, אבל אינו מאמין לסיטה שהיא נשארה נאמנה לו. סיטה קוראת לאל האש ומבקשת ממנו לעבור את מבחן האש, שיקבע אם היא דוברת אמת. מבחן האש מוכיח את תומתה. רמה וסיטה שבים לארמון ומולכים שם. אנשים מרכלים ואינם מאמינים לסיטה שהיא לא התייחדה עם רוונה. רמה מגרש אותה ליער, שם היא יולדת תאומים, בן ובת, ילדיו של רמה. הם גדלים ונעשים זמרים נודדים. כשהם מגיעים לארמון מזהה רמה שהם בניו וקורא לסיטה מהיער. סיטה מסרבת לשוב אליו בזוכרה את העוול שנעשה לה. היא קוראת לאדמה, אימהּ, לקבל אותה חזרה, והאדמה בולעת אותה. מיתוס זה מציג פתרון נשי של תוקפנות עצמית, בהיעדר אפשרות לשינוי בתפישה הפטריארכלית ביחסה לאישה. סיטה תלויה בזכותו של בעלה לשרוף אותה, כפי שאישה בהודו חייבת הייתה להישרף עם בעלה המת. סיטה מוצגת כ'אישה טובה' לפי הקוד הפטריארכלי; היא נטולת כל קשב לצרכיה, עד לאיבוד היכולת לשמור על עצמה. לכן השד רוונה תופס אותה כשהוא מחופש לזקן נזקק ללחם. בהצלת סיטה נעזר רמה בקוף הַנוּמאן, המסמל את האינסטינקטים הטבעיים של שימור החיים ואת התושייה הקיומית, שחסרים לה. סיטה עסוקה בשמירת ערכי הפטריארכט, שמחייבים אותה לתום מוחלט, שחשוב יותר מחייה. מה שנדרש ממנה הוא רק לציית ולהוכיח שוב ושוב את צניעותה ואת נאמנותה לרמה בעלה. היא אינה נדרשת לשום תהליך של התפתחות ולרכישת קול משל עצמה. היא קורבן לצורכי הכבוד הנרקיסיים שלו, והוא אינו רואה אותה כלל כאדם וכבעלת רגשות וצרכים משלה. כמו אכו, הנימפה מן המיתולוגיה היוונית, אין לה קיום, אלא בהאדרתו של הגבר. סיטה מוצגת כנאמנה לאמת פנימית, אבל גם כקורבן. היא נחטפת על ידי רוונה מאחר שהיא קורבן לרחמיה כלפיו. ואחר כך, כשהיא מבקשת שהאש תשרוף אותה, וכשהיא גורמת לכך שהאדמה תבלע אותה, היא קורבן של המסירות שלה עצמה לאמת שעוצבה על ידי עולם הגברים. בכל אלה רמה נשאר פסיבי, מושפע מדעת הקהל ומערכי הכבוד, נעדר רגשות ונטול אמפתיה לאשתו. מיתוס זה נועד לחזק את נורמות החברה ההינדית ואת המלכוד הנשי הקורבני, שקיים בה עד היום.

בסיפור הודי אחר, סטי נישאה לאל שיווה, שאותו העדיפה על שאר החתנים שאביה בחר לה. האב מביע את מורת רוחו ומטיח עלבונות בשיווה. סטי נפגעת מכך, וכתגובה לעלבון היא בוחרת למות: היא מפנה את חרונה ללהט, שמכלה את גופה באש. במקום לבטא את חרונה כלפי האב, היא מכלה אותו בעצמה. גם כאן האישה נאמנה לבעלה עד מוות מעלה את עצמה לקורבן. לסיטה ולסטי אין אפשרות להתווכח עם האב והבעל או לכעוס עליהם, אלא רק לצאת כנגד עצמן.

שיווה נושא את גופתה של סאטי על קלשונו (סביבות 1800), ציור מים מ-Himachal Pradesh, הודו. מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס. תצלום: ויקיפדיה

האישה צריכה להתפתח ממוסריות של הקרבה עצמית, שכרוכה במרכיבים של הרס עצמי, למוסריות הכוללת גם את ראיית עצמה בין הזקוקים להגנה ולטיפול

הקרבה למען האהבה מגלמת גם סוניה בספר 'החטא ועונשו' מאת דוסטויבסקי. אף שהיא עוסקת בזנות כדי לכלכל את משפחתה הענייה מרודה, ליבה נשאר טהור. היא תמימה וילדותית, רגישה לסבל הזולת ומרחמת גם על מי שפוגע בה. סוניה יוצרת תמורה בלבו של רסקולניקוב, מביאה אותו לחרטה על הרצח שביצע ומביאה אותו לחשיבה הנוצרית של אהבת הזולת וחמלה לכול. היא אף מוכנה לִגלות איתו לסיביר, שם ירצה את עונשו. העובדה שדוסטויבסקי מבטא את המודל הנוצרי האידיאלי של הקרבה עצמית בדמות אישה אינה מקרית. נקל לראות שבסוניה, כמו בשאר הנשים שתוארו כאן, מתגלמות התכונות המיוחסות לנשים במאות הקודמות: פסיבית, תמימה, עוסקת ברווחת המשפחה והזולת ואינה מתייחסת כלל לעצמה. כך התרבות גרמה לה להיות קורבן מובן מאליו של החברה, של המשפחה ושל עצמה. לעיתים הברירה היחידה שלה היא להתמיר את העלבון, את הסבל ואת ההשפלה בהזדהות עם קורבנוּת ישועית מרטירית. דוגמאות מהיצירה התרבותית לקורבן העצמי של האישה יש עוד רבות, בהן, האחות באגדה 'שבעת העורבים', האחות באגדה 'ששת הברבורים', הנערה היפה באגדה 'היפה והחיה', נעמי מ'פונדק הרוחות' מאת אלתרמן, אופליה במחזה 'המלט' מאת שייקספיר. אפילו ז'אן ד'ארק היא קורבן של התרבות הגברית, המענישה אותה על כוחה.

אופליה והמכשפה מייצגות ניגודים קוטביים של הדמות הנשית בספרות: פסיביות וחלשות לגמרי או מכשפות מרושעות ומיניות. לא במקרה אופליה והמכשפה כרוכות גם בדימויי שיגעון. מה רבה הקרבה שבין קורבנוּת לשיגעון ולמוות.

הספר 'העץ הנדיב' מאת הסופר היהודי של סילברסטיין  – ספר שרבים כה אוהבים – מתאר עץ המקריב את ענפיו וגזעו למען הילד שלו. הספר הוא הלל סמוי לאם המקריבה את עצמה וכורתת את הבסיס לקיומה למען הילד, שנותר אגוצנטרי לעד אפילו בהיותו אדם בוגר. (בגרסתו האנגלית המקורית של הספר ההתייחסות אל העץ היא בלשון נקבה.) כל פרקי הספר מסתיימים במילים: "והעץ היה מאושר". כקורבנות של שטיפת המוח החברתית המחייבת את האם להיות אם מסורה, "אם יהודייה", "אם פולנייה", הופכות אימהות מבלי משים את עצמן לקורבנות, ולא אחת הן עושות זאת, להרגשתן, מרצונן. הפמיניסטית קרול גיליגן אומרת שהאישה צריכה להתפתח ממוסריות של הקרבה עצמית, שכרוכה במרכיבים של הרס עצמי, למוסריות הכוללת גם את ראיית עצמה בין הזקוקים להגנה ולטיפול.

לקריאה נוספת: בנג'מין, ג'סיקה. 2005. כבלי האהבה. דביר.גיליגן, קרול.[1982] 1995. בקול שונה. התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה. תרגום נעמי בן חיים. ספרית פועלים.דה בבואר, סימון. [1949] 2007 א. המין השני. כרך ראשון. תרגום שרון פרמינגר. בבל.סילברסטיין, של. 1980. העץ הנדיב. תרגום יהודה מלצר. הוצאת אדם.ריאז', פולין. ([1954] 1999) . ספורה שלO  . הקבוץ המאוחד.

מתוך הספר "מסע הגיבורה אל עצמיותה" מאת רות נצר, הוצאת "מודן", 2018. 

תמונה ראשית: מתוך הצגת "Iphigenia en Tracia", אופרת בארוק, בתאטרון Zarzuela במדריד. תצלום: אוסקר גונסאלס, NurPhoto, אימג'בנק / גטי ישראל