תיאודור הרצל­­­ לשם - שלום בחזרה

אושה7
הכסף התעופף באוויר
נחת נחיתות רכות
כדרכו של כסף שמקבל אוויר ונעשה קל
לא כדרכה של המחשבה על כסף שהיא כבדה  §

אושה7 קומה שנייה
באותו יום מהחלון הם ראו את אמא יורדת מהווספה המשפחתית שלהם
וספה עם סירה בצד § שנמכרה בַּפרסומת בְּמתכונת של אבא אמא ילד אחד בסירה. הילד מנפנף בידו בשמחה. אמא לא מנפנפת בשמחה, כי אם היא תנפנף בשמחה, היא לא תוכל להחזיק במותניים של האב ותיפול בסיבובים החדים. האב כמובן שאינו מנפנף, כי תפקידו לאחוז בשתי ידיים בטוחות בכידון.

הווספה עם הסירה התאימה למשפחה שלהם
שלושה וכלב
לא כמו בפרסומת של המשפחה המושלמת אבא אמא ילד מנפנף § שם בפלקט, הילד יושב בזקיפות קומה בסירה, מנפנף ביד חביבה, ובלוריתו גם היא מתנפנפת ברוח. השיער של האם לא מתנפנף בכלל, כי הוא אסוף במטפחת פרחונית, והאב כלוא בתוך מעיל עור, כובע ומשקפים של טייסים, ממלחמת העולם הראשונה, נדמה לה.
המשפחה שלהם לא מפורסמת
המשפחה שלהם לא מושלמת
המשפחה שלהם די מוזרה § יש אומרים מאד.
יש מרחיקים לכת אומרים ביזארית § שלושה... וכלב
בצילומים משפחתיים שלא התפרסמו § אבל הם כלכך אמנותיים שממש חבל שלא ראו אור, אפשר לראות חיים.
חיים קפואים § בשחור לבן ישן עד צהוב חמקמק.
רואים את עודי אח שלה הגדול היפה
עיניים כחולות קפואות § ולא רק בתמונה.
יושב על המושב מאחור בלי להחזיק במותניים של אמא שלהם
לא כמוה § שבאותן פעמים שלא ישבה בסירה עם זריז הכלב הזריז שלהם, הייתה לה הזכות לשבת במקום הטבעי של עודי מאחורי אמא, ברגליים פשוקות, הבטן שלה אל הגב שלה.
הבטן שלה אל הגב שלה
מחבקת ומכניסה ידיים לתוך מעיל הרוח
את מעיל הרוח אמא שלהם קיבלה במתנה מהחברות הגרמניות
החברות הגרמניות באו לעבוד יחד אתה ב"מוסד אהבה"­­
בניסיון נואש
לכפר על ההורים הנאצים שלהן § הניסיון היה יותר מנואש, הוא היה מיותר.
חבל על הזמן
להם
הספיק הכסף שהתעופף באוויר
שטר אחרי שטר
מארק אחרי מארק § חבילה של שטרות מתעופפים נוחתים להם, אחד אחד, נחיתות רכות, כדרכו של כסף של שילומים, שמקבל אוויר, על חשבון האוויר ההוא, ש... ההם שלהן לקחו מ... ההם שלהם.
בפעמים שהיא ישבה על הווספה מאחורי אמא § מכניסה את הידיים למעיל הרוח המצוין שאמא קיבלה מהחברות הגרמניות.
היא לא עשתה שום חשבון היסטורי
רק היו לה
תקוות לגבי מטפחת האף § אותה מטפחת בד, מהימים שעוד לא היה טישיו, וניגבו נזלת וזיעה באותה מטפחת, שהיו מכבסים אחרי זמן מה וכמובן מגהצים ומקפלים לארבע.
חשוב היה לה
כמעט חשוב בצורה היסטרית
שהמטפחת תהיה מקופלת פנימה § והיא לא תיגע בנזלת המתייבשת לה בנחת בכיס מעיל הרוח המצוין תוצרת גרמניה. תוצרת אסורה לשימוש, מוחרמת בדין ושלא בדין, ביזיון למשתמש, בגידה, מכירת-נשמות לפולקסווגן-בולטאפ-מרצדס-וגנר, מכירה לשטן בעד כסף- פאוסט.

אושה7 קומה שנייה דירת חדר וחצי § כשאומרים הרבה פעמים אושה שבע ומחברים את האושה לשבע, אושהשבעאושהשבע... זה נשמע מוזר, כמעט מצחיק ומרגישים את שתי השינים, "שָה" בקמץ, "שֶה" בסגול, שנפגשים ויוצרים רווח, בין הלשון המתקפלת כלפי מעלה ובין השיניים. השפתיים פסיביות ומשתתפות רק בהברה האחרונה של ה"שבע", מתכווצות ושולחות צליל פתוח וסגור בו- בזמן, וזה נעים.
בין החדר לחצי
מסתתר
רמז למטבח § הרמז בהחלט הספיק למשפחה שלהם. עניין האוכל לא היה קריטי בכלל. באופן כללי הם אכלו מעט ובאופן גורף לא בישלו, ול"קפה" של אמא, המטבח המרומז, זה בהחלט הספיק. לעומת זאת, החלון הגדול מעל הכיור הקטנטן, היה חסר פרופורציה לחלוטין, וכאילו היה שייך לווילה השכנה להם, אליה היא ערגה בימים וחלמה בלילות. אמא שמחה בו מאד בחלון הגדול, ובמעט הרגעים שהיו לה לנוח, הייתה יושבת מולו, מעשנת סיגריה, שותה קפה, מביטה החוצה ואומרת שיש להם בית עד השמיים.
מהחלון הגדול היא ועודי
רואים את אמא שלהם מחזיקה בהגה
לוקחת שוונג קטן ומעמידה את כלי הרכב שלה במקומו
בגראז' §
הכלי שלה עורר גיחוך בעיקר אצל גברים
עורר רחמנות אצל הנשים של הגברים
הגיחוך והרחמנות הופיעו כשאמא הייתה מתניעה את הווספה
בשיטה של לחיצה על הפֶּדָל § יש לאצור כוח בגוף ולמקד אותו ישירות בכיוון הרגל, שעל הפדל.
זהו רגע קריטי
תצליח או לא תצליח § ההצלחה תלויה בקואורדינציה בין הלחיצה ברגל לבין הסיבוב ביד, שקובע את כמות הבנזין המוזרם למנוע. אם זה לא היה הולך במכה הראשונה או השנייה, היא הייתה נלחצת, כי ידעה שבלחיצה החמישית או השישית, אמא - בין כעס לאכזבה, אבל בהחלט לא חסרת-אונים - תגיד שהמנוע מוצף. בזמן ייבוש המנוע, היו מתאספים ילדים מגחכים, גברים מביני עניין ונשים שדוחקות בגברים שלהן, להוציא את אמא מהבוץ.
לפעמים היא הצליחה
לפעמים היא לא הצליחה
בפעמים שלא
המנוע נשאר דומם­­­­­­­­­­ § היא הייתה מניחה לו, למנוע, מורידה רגל ועוד רגל, ומבלי לנתק מגע פיסי, כשומרת טריטוריה, פותחת את מעיל הרוח ומוציאה מהכיס הפנימי, שבו בכלל אין מטפחת אף, את חפיסת הסיגריות שלה. סיגריות "סילון" או "אל-על", אחת מאותן חסרות פילטר, שהיו מטיסות אותה לשחקים עם שובל עשן שמשתרך מאחור. הווספה, שנשארה בלי נשמה, המשיכה להפגין נוכחות מתכתית, תכולה ובהחלט יפה, גם כשלא זזה ממקומה.
אמא הייתה רק נשענת עליה
על הווספה הדמומה מדליקה סיגריה עוד לפני שהיא מנגבת זיעה § ולא טורחת לשתף אף אחד מהסובבים אותה בבעיות שבינה ובין הכלי שלה.
בזמן הסיגריה
היא ראתה אותה
אישה קטנה מזיעה מלובשת רע
הריחה סביבה גברים מדיפים גבריות
התבשמה בנשים ריחניות § עם הפרפיום "שאנל 5" מתחת לבית שחיין, שהרימו אפן ונשענו על זרועו של הגבר שלהן. כלכך נוח היה להן במעמד של אשת איש, מעמד המאפשר להן לחוש רחמים, וכשנמלאו עד להתפקע ברגש המבחיל הזה, היו הן מתמלאות סיפוק עצמי, כאילו מצאו משמעות בחיים האפרוריים שלהן. בין הסירים לכביסה לשירותים- מלוכלך, אבל בטוח, בטוח לתמיד. כך נדמה להן. עד שיסתבר, בבוקרו של יום בהיר אחד, או לא בהיר בכלל, שכלום לא בטוח מלבד הלכלוך. בטח לא בטוח להן, כשהן מגלות שהבעל שלהן, אחרי עשרים שלושים שנים של יחד, מובהל לבית חולים, אחרי שחטף התקף לב במיטתה של אישה צעירה. איפה יהיה הכוח שלהן אז, כשתישמט להן השכם הגברית עליה נשענו כל השנים. זו שאפשרה להן לרחם על אמא שלה, הנאבקת בפֶּדַל של הווספה. הן תתמוטטנה תצנחנה תיפולנה תיחבטנה תיטלטלנה תתפרקנה לחתיכות, כשיסתבר להן שאפילו הבית שלהן לא ממש שלהן, שיש עוד אפשרויות מגוונות ולא ממש משמחות, יש עוד בתים, עוד נשים, עוד צאצאים. במצבים קיצוניים כאלה רק לעורך-הדין פתרונים ולאמא שלה. "הלבד" בשביל אמא היה טבעי, היה נכון. מעולם לא הייתה לה שכם גברית להישען עליה באהבה גדולה, כמו באופן שנשענה על הכידון של הווספה. מעולם לא קם הגבר שהכניס שמחה בגוף שלה, כמו הרוח בזמן נסיעה, כשהיא פתוחה וחשופה אל העולם.
כשהעניינים הידרדרו
היא נכנסה לסירה ומשכה מעליה את הברזנט § שלא היה כלול במחיר של הווספה עם הסירה. אמא שידרגה והוסיפה אותו כדי שאפשר יהיה להניח דברים בתוך הסירה, אבל בעיקר כדי שהיא וזריז יוכלו להתחבא שם מהגשם. לאמא ולעודי שישבו על מושב הווספה לא היה מחסה, ואפילו שאמא המציאה כל מיני פטנטים נגד הרטיבות, תפרה מכנסי ניילון, השיגה בשוק מכנסי דייגים וכאלה, הם תמיד יצאו רטובים "עד לְשַד העצמות", כמו שאמא הייתה אומרת. אמא, עם כל הדמיון הפרוע שלה, לא תארה לעצמה מה מתרחש שם, מתחת לברזנט, ברגעים הבאמת קשים של הילדה שלה.
מתפללת לאלוהים שייחלץ אותה מהשטח § התפללה והתפללה והתפללה נדרה נדרים הבטיחה הבטחות התכוונה כוונות טהורות.
היא מיהרה
מילים נוגעות במילים
תפילה מתערבבת בתפילה
מנגינה מתנגנת לתוך מנגינה
לא בלעה את הרוק § כדי להספיק הרבה תפילות, אולי אחת מהן תתאים למקרה הספציפי הזה, שבו אתה תקוע עם אמא, עם וספה, עם סירה, מול כל השכונה.
היא לא האטה את קצב התפילות עד שחשה את הווספה מתגלגלת
אהבה את רעש המנוע § ההולך וגובר על פטפוטי האנשים, ומשמש כרקע לזמירות היפהפיות שלה, אותן למדה מהרב, שהגיע למוסד "אהבה" מאמריקה הרחוקה, לשליחות בת שנתיים. רב רפורמי היה מלווה באשתו היפה, הלבושה בשמלה עם שרוולים קצרים ותפוחים, צמודה למותניים צרים, ומשם שופעת בד רך. היא אהבה לראות אותה בחדר האוכל לצדו של בעלה, יושבת זקופה, והשמלה שופעת הבד, מכסה את הכיסא מקדימה ומשני צדדיו, ורק חלקה האחורי מקופל בקפדנות, והיא יושבת עליו. בזמן הארוחות לא הסירה ממנה מבט, עקבה אחריה בדריכות, מהרגע שנכנסה לאולם, עד שנעמדה לפני הכיסא, שלחה יד וגרפה את שולי השמלה הרחבה אל מתחת לישבנה בתנועה נשית- כמו מלכה. הרב הרפורמי, דיבר עברית במבטא אמריקאי, כל ההוויה שלו הוכיחה שיש לו אלוהים. נראה שהקדושברוךהוא היטיב עמו והוא מהלך ברוממות רוח ובנפש חפצה, כשבאמתחתו תפילות ושירים יפים- ברכה לכל הזדמנות. הילדים של המוסד למדו בקלות, פיזמו בשמחה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראאאל ואימרו אמן",ביום חול היו ברכות קצרות לפני האוכל ואחריו "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא וגו'" וברכות ארוכות וחגיגיות יותר בימי שבת ומועד. תפילות מרוממות רוח, שהחלו בהתלהבות רבה, המשיכו בשעמום קל, כשהראש נשען בכבדות על אגרוף והמרפק תקוע באופן עיקש בשולחן, עד שגם המרפק נכנע לעייפות, וחבטות קלות נשמעו פה ושם, בשקט ללקיחת אוויר שבין משפט מוסיקלי אחד למשפט המוסיקלי הבא. בסוף התפילה, ילדים רבים נשארו רדומים, בין פרורי החלה וכתמי היין של שולחנות השבת המכוסים לבן.

התפילה המתוקה מכולן, הייתה במוצ"ש, תפילת ה"הבדלה" בין קודש-לחול, האפופה בריחות ציפורן. אחד הילדים, שנמצא ראוי באותו שבוע, הוזמן להריח את הציפורן מתוך כלי נחושת מעוטר. להיות ראוי זה אם אתה חדש במוסד, או אם הצלחת במשך כל החודש לא לגנוב. גם הילדים שעשו להם גזזת, כלומר גילחו להם את השיער, אחרי שחזרו עם כינים מחופשה בבית, נחשבו ראויים. במקום להסתתר בפינות מבוּשת הקרחת, הזמינו אותם בכבוד רב להריח את הציפורן- שיטה חינוכית נגד טראומה. לא תמיד השתכנעו ה"מגוזזים" מהמעמד המכבד, בעיקר לא הבנות הקרחות, שאמנם כיסו להן את הראש במטפחת פרחונית ועליזה, אבל לא היה בצבעוניותה כדי להשכיח את מחלפות השיער שנשרו על הרצפה. לא פעם היה שם בכי. רותי, בחיים לא היו לה כינים, וכשזכתה להיות "ראויה" הסיבה הייתה כנראה מעצם היותה "הבת של...". היא אהבה מאד את ריח הציפורן. היה בו משהו מנחם, בסופה של השבת. אחרי ההבדלה "בין קודש לחול בין ישראל לעמים", הוקרן סרט. בדרך כלל על ממותות, או "השמן והרזה" וגם הרבה "טרזן", והתרגום לעברית הסתובב לו באופן מקרי, לצדו של הסרט.

רוב הילדים לא הצליחו לקרוא את הכתוב, ואחד המדריכים ביצע תרגום בסגנון חופשי. תפקידו היה גם להחליף גלגלים, להדביק מידי פעם את הסרט שנקרע ולטפל במסרטה, שלא תמיד עמדה בעומס. אין ספק שהיה צורך בתפילות, כדי שהמשימה הכמעט בלתי אפשרית תסתיים בשלום.

בערבים הללו, המרגשים-מפחידים-מצחיקים כאחד, נולדה בה תסמונת מוצ"ש. עצוב לה לנפש, ברגעים הטובים שעומדים להסתיים. בנקודה זו הסתיים פרק האושר בחייה.
ילדי המוסד- ה"מוסדניקים", כמו שכונו "בחוץ", בנימה המערבת חמלה, תיעוב ופחד, היו זורמים עם התפילות ומתבלים אותן בקללות עסיסיות, כאילו אין להם אלוהים, מה שהיה נכון ברוב המקרים.

אלוהים לא היה, לא לילדי הזונות, לא לאלה שנזרקו לרחוב ולא לשמונת הזאטוטים, שאבא שלהם שחט את אמא שלהם, ובאותו לילה הובאו המומים למוסד, הופרדו זה מזה וחולקו לפי קבוצות גיל. אלוהים לא היה לילד המכונה "מוסדניק", בפי אותם מאושרים "בחוץ", שהיה להם אלוהים, בית, משפחה. ואיך יהיה לו, עם אמא שרצה עירומה ברחוב וצורחת ביידיש, ובביקורים המעטים שלה, ראו אותה גונבת מהשולחן את שאריות הלחם מארוחת הצהרים ומחביאה בכיסים.

אלוהים לא היה גם ל"מוסדניקית", שאמא שלה, שושנה, ישבה עם הילדים על הרצפה בפישוק רגליים, וכל ילדי המוסד וגם היא ועודי ראו שאין לה תחתונים. 112781, כמו שקראו לה, לאמא שושנה, השתובבה איתם כחוזרת אל ילדותה, כשעוד היה לה אלוהים ועוד לא היה לה מספר על היד. הילדים, שכלכך אוהבים לקרוא מספרים, קראו לעברה:...11278111278111278111278. שושנה 112781 צחקה השתוללה התגלגלה גלשה שילבה פישקה, והם נשאבו פנימה אל בין ירכיה הבשרניות, ורק הריח הנשי הרקוב שהמתין להם שם, הדף בתקיפות את היצר המציצני שבהם.

אלוהים לא היה להם לילדי המוסד, אבל להתפלל ולשיר כולם ידעו. למדו ממנו, מהרבי העשוי ללא דופי וגם לבוש ללא רבב, בחולצתו הקיצית שהביא מארצות הברית של אמריקה הגדולה. חולצת פסים עדינה, שרוול קצר, שהסתיים קרוב למרפק, ללא קיפול עלקיפולעלקיפול, כנהוג במחוזותינו צרי-הגבולות, המלאים צברים יפי תואר- בלוריות מלאות. ושלא כמותם, מכנסיו היו ארוכים, ולא גילו קצוות של כיסים, הנדחפים בעקשנות על ידי אגרופים, מתחת למכנסיים הקצרים המקופלים קיפולים עלקיפוליםעלקיפולים. הידיים שלו היו עדינות ומטופחות, פנויות לגעת בכתף של ילד, להסביר, ללמד, לנחם. הוא בא מאמריקה. את הפוזה של "שרוליק", כובע טמבל-מכנסיים-קצרים-ידיים-בכיסים, הוא הכיר רק דרך הקריקטורות של דוש. דווקא מאד אהבו באמריקה את הפוזה החצופה של מלח הארץ.
הטרטור היה מרגיע
אבל
היא עוד חיכתה במעמקי הסירה לצליל המתכתי של המנוע
נקי מקולות האנשים­­­­ § כששמעה את ההילוך השלישי נכנס לפעולה, הפסיקה לזמר, בלעה רוק, ידעה שהכל מאחוריה ונרגעה. אמא תיתן עוד מעט גז, ובהילוך הרביעי, תרשה לעצמה להוציא את הראש מתוך הברזנט, תשב בזקיפות קומה, תרגיש את השיער שלה ותשמח שגם הוא, כמו הבלורית של "הילד המנפנף", יתנפנף לו ברוח. רק כשהווספה תרחיק מעבר לסיבוב, הם כבר יהיו רחוקים מאד מהעיניים של האנשים, לא בטוח שיבחינו בו.

רחוב אושה שבע אושה שבע אושה שבע ­­§ אפשר לנסות ולתרגל וזה ממש נעים. לפעמים יש אפשרות להיות לא הגיוניים אם זה משמח שפתיים ולשון.
קומה שנייה דירת חדר-וחצי רמז של מטבח חצר גדולה וגראז'
את הגראז' בנתה אמא שלה במו ידיה § משאריות של מיטות ישנות, דיקט ודלתות של ארונות. את כל ה"אלטה זעאכן" הייתה קושרת בעזרת חבלים, קפיצים, חוטי ברזל וכמה מסמרים, שנדפקו בצורה מאד יעילה. את מלאכת הבנייה למדה אמא מאבא שלהם, שהיה נגר אמן (בקובוץ). בחמש שנות נישואיהם, היא הספיקה בזריזותה, ללמוד ממנו את המקצוע, את האמנות (בקובוץ), כמו שהיא לא שכחה להדגיש. באותם ימים, למדו היא ועודי על ההבדל התהומי, בין אמנות (בקמץ קטן) לאמנות (בקובוץ), אבל בלב היא אמרה לעצמה שזה אותו שורש, גם אם לאמא שלה נורא חשוב אמנות (בקמץ קטן), ובעיקר רצתה להאמין, שאבא היה משהו חשוב, וגם דאגה שאולי אמא לא ממש העריכה אותו. אבל את זה אפילו בלב שלה היא לא אמרה.
אמא למדה לבנות דברים מרוברט
רוברט הוא אבא שלה ושל עודי
ממנו קיבלו את שם המשפחה אולמן § רותי נולדה לשם המשפחה הזה. בת שנתיים, או שאולי הייתה כבר בת שלוש, או משהו דומה, חיברה לעצמה בעצמה תעודה מזהה:
רותי-אולמן-בת-קדימה. קוראים לה רותי. שם המשפחה שלה אולמן. בת, זו מילה המשייכת אותה למין הנשי. קדימה, הוא שם המושב בו נולדה. רותי-אולמן-בת-קדימה. השם, שם המשפחה, המין והכתובת הן מילים מגדירות, שהתחברו למשפט, קיבלו מקצב ותנועה ברוח הרחוב והפכו לשירה האישי החושפני מאד, הכולל את כל הנתונים החשובים ומעיד על הפרספקטיבה, שהייתה לה באותה עת על חייה. המילים היו שלה, גם הצעדים וגם המנגינה. כל פעם ששאלו אותה "איך קוראים לך" או, שלא שאלו אותה "איך קוראים לך" ורק היא שאלה את עצמה "איך קוראים לי", הייתה מיד מזדהה בשמחה. שרה בהתלהבות, מוסיפה דילוגים ומדייקת במקצב 4/4. דילוג על כל מילה. דילוג על רותי. דילוג על אולמן. דילוג על בת. דילוג על קדימה. רותי אהבה את היצירה שלה והייתה חוזרת עליה עודפעם ועודפעם בווריאציות שונות: שינוי כיוון, תוספת סיבוב, "דגש נודד" ופה ושם הייתה משלבת מחיאת-כף, שמדגישה את מקומו החדש של הדגש, או להיפך, מוסיפה מחיאת כף בין הדגשים- אינטרפרטציה מורכבת יותר בסגנון ג'אז. אנשים מביני ריתמיקה, חשבו שהיא מאד מוכשרת, אמא לקחה אותה לכל הסרטים של שירלי טמפל, והיא עצמה החליטה שהיא ילדת פלא. מאד אהבה את עצמה שרה-רוקדת-מדלגת. אהבה שאנשים אוהבים אותה שרה-רוקדת-מדלגת, וכשהבחינה באנשים בסביבה, גם כשלא התכוונו לבוא להופעה שלה, הייתה עושה מהם קהל, מופיעה במספר וריאציות לא מבוטל על הנושא, ומסיימת בגרנד פינאלה, דילוג אחרון גבוה, נחיתה על ברך אחת תוך פריסת ידיים לצדדים, שם נשארה במצב של ""Freeze עד שזכתה ב"כפיים". ב "Timing המתאים" הייתה מתרוממת ומרכינה ראש בענווה לקהל שלה, ולוחשת... תודה.
הסיפור הזה- יש בו פרט לא מדויק. זו האמת. למעשה היא נולדה ברמות-השבים, ומשם עברה המשפחה למושבה קדימה, אבל היא לא עמדה בשומפנימוָאופן במשימה המורכבת, להכניס את השם רמות-השבים לתוך המשפט המוסיקלי, ועדיין לא הייתה בשלה לחבר יצירה של 5/4. ככה היא ויתרה על האמת הצרופה, ונותרה בשמחה עם היצירה הנחמדה שלה: "רותי-אולמן-בת-קדימה", שעוד תלך ותתפתח.
רוברט אולמן אבא שלהם
היה נגר אֻמן שאת אוּמנותו רכש בגרמניה
בתמונה שמונחת על הטלוויזיה § על יד הכלבלב, העשוי ברזל שחור, אותו קיבלה אמא מתנה מאבא, או להיפך, או שזו בכלל המצאה ילדותית, כמו הרבה זיכרונות מומצאים. כלבלבים כאלה, היו מקשטים מזנונים בבתים של אנשים רבים במחוזותינו. אצלם בבית לא היה מזנון, כי אמא שנאה רהיטים וחפצים בורגניים, לעומת זאת מאד אהבה מכשירים חשמליים, שחוסכים זמן ועבודה. אמא, בלי גרוש מיותר, הייתה הראשונה לרכוש פריג'ידר ומכונת כביסה- הכל בתשלומים. בכל ליבה האמינה במשפט "הרבה חשמל פחות עמל", מה שנכון, ומה שפינה לה זמן לדברים חשובים באמת. הדירה הקטנה שלהם הייתה מרושתת בחוטי חשמל חוסכים עמל ומכוערים מאד. היום, כאישה בוגרת, עם כוונות ירוקות, היא חוסכת בחשמל, מבזבזת כוחות, וכנגד כל הכוונות, הבית שלה מתמלא בחוטים מכוערים, ומתוך שהיא שונאת את חוטי החשמל המחברים מכשירים אל ה"שטקר" בקיר, היא מעצבת להם נוכחות אמנותית, ובדרכה היצירתית והלא שגרתית הנובעת תמיד מחסר, היא מדביקה פרפרים מיובשים במסלולי החוטים, והבית מתמלא פרפרים מחושמלים. כך קל להתעלם מהמטענים החשמליים, שמשרתים-מנהלים-משעבדים חיים. אמא, שלא הבינה דבר בשעבוד, השאירה את הפרפרים חיים, ומשנכנסה הטלוויזיה לעולמה, לא הייתה מאושרת ממנה, ולא רק מהסיבה ששימשה כמדף כבוד לתמונה של אבא ולכלב הברזל השחור.
בתוך מסגרת מאחורי זכוכית
במשקפים עגולים ממתכת­­
מניח רוברט סנטר בתוך כף יד בתנוחת "האדם החושב" § גם התנוחה הזו, תנוחת ה"אדם החושב" של אוגוסט רודן, הייתה אופנתית והלמה פינות זיכרון. ככה הושיבו הצלמים את המצולמים שלהם. ככה הושיב הצלם של אבא את אבא שלהם.
דמותו צופה בהם גם כשנעלם מחייהם
אבא נראה אינטלקטואל
יהודי אירופאי רגיש

עטיפת הספר

עטיפת הספר

קוסמופוליט­­ § כאותם אירופאים משכילים, שעל מדף הספרים שלהם מונח הספר "הר -הקסמים", אלא שלא כמו החולים האירופאים של תומס מאן, לא ניתנה לו האפשרות לשכב עטוף בשמיכה בכיסא-הנוח בהמתנה למוות, בבית המרפא על הר גבוה, הנבלע בענני ערפל, קר, מרוחק, מבודד. אבא, לא שרתה עליו אותה נינוחות, שאפשרה להם, לחולי השחפת, לעסוק בהרהורים פילוסופיים על מהות החיים, כשהם ממתינים לסעודה הבאה שתוגש להם באותו ערב. כך או כך גם הם מתו. כבחור אידיאליסט, בחר רוברט לעלות לארץ מגרמניה, במסגרת תנועת "השומר הצעיר", והקים עם חברים לתנועה את קיבוץ הזורע. אולי הייתה זו מהפכנות, אולי הלך שבי אחרי הסיפורים הרומנטיים על הלבנט, אולי הלך אחרי אשתו הראשונה מריאנה, אולי ואולי, ובלעדיהם, חלה בסרטן ופשוט מת, או בפילוסופִית- לא חי.
אמא לא סיפרה עליו יותר מידי. היא לא רצתה להעציב לא את רותי ולא את עודי. הם, השניים, לא שאלו הרבה, הם לא רצו להעציב אותה. התרגלו. ומרוב שלא העציבו זה את זה, אבא כמעט שהתאדה מחייהם. הסתפקו בתמונה שלו, שעמדה על הרדיו, בה הוא נראה צעיר ויפה, מניח סנטר בתוך כף יד ומהרהר. באותם פעמים בהם הסירו אבק מהרדיו, הסירו אבק גם מזכוכית התמונה. רותי, שהייתה אחראית על ניקיון הבית, כבר מגיל חמש, היו לה הזדמנויות להביט בו בתשומת לב וכמעט לגעת בו. הוא היה איש עדין. לא סיפרו לה, אבל היא חושבת... לא עמד בקשיי החיים, היא חושבת... יש להניח שהמחלות המקומיות תקפו אותו- מחלות מקומיות אוהבות זרים... הגוף שלו כנראה לא עמד בחום הנוראי... חם פה בארץ- נורא חם, רוחות שרב מייבשות, מעוררות געגועים למים קרים של שלגים. ומה יצנן... ומה ירגיע... והרי אין "Danke shon" ואין "Bitte shon" בארץ הזו. והכל מובן מאליו בארץ הזאת. העבודה הקשה, החיים בקיבוץ, הגירושים, הנישואין שאחרי, הילדים... לא קל... היא חושבת. היא יודעת, שחיה, הילדה מהנישואים הראשונים שלו, נשארה בקיבוץ. לא קל לעזוב ילדה קטנה בקיבוץ... היא חושבת. לא סיפרו לה, אבל בחיטוטים האין סופיים שערכה בין המכתבים, זיהתה מכתב הפניה לפסיכולוג, וגם מכתב תקיף של אמא, בו נאמר שהיא לא תחיה איתו, שעליו ללכת קודם לפסיכולוג. חסרים לה נתונים. היא חושבת... שזה אומר, שהחיים שלו היו מורכבים. מעניין. היא עושה ספקולציות, מחברת אחד לאחד, קושרת קצוות, ממציאה הקשרים. אף אחד, אף פעם לא סיפר לה, מה שם היה, והיא לא באמת יודעת. היא כן יודעת ולא צריך לספר לה על אמא שלה. אמא שלה, שהידיים שלה היו חזקות כמו ברזל, והרצון העז התלבש עליהן כמו כפפה. אמא שלה, שמוכנה הייתה להתאגרף עם כל העולם בשביל אדמה-בית-ילדים. אבא, ה"האדם החושב", נראה שהוא זה שוויתר. שכבד היה לו המשא. נשאר בלי כוחות, עם סרטן בדם, בן שלושים ושמונה, נקבר רחוק מהשמיים, מטר באדמה. ומכאן כבר הכל ברור. ברור. הוא לא חי.
מת צעיר מאד
נקבר
ובחורף פרחו הרקפות על קברו § יפים הם הרי-המנשה, בעיקר בחודשי החורף, החורש עבות ונוטף מים. מחטי אורן כמצע, כאילו רך. מתחת, אם מחפשים היטב, אפשר למצוא פטריות, וכשמוצאים פטריה אחת, אחריה מתגלות עוד המון, ורקפות יפהפיות- המון המון רקפות, כלכך הרבה, שאין להן מסתור והן מכסות את ההר.
אמא אהבה את הרקפות שפרחו בחורף על הקבר­­
מונח על הר גבוה § רותי אוהבת לחשוב על המסע ההוא, שבסופו טמנו את אבא שלה בבית הקברות של הקיבוץ. רוברט ורשי עזבו את הקיבוץ אחרי שהתחתנו, ובנו בית ומשפחה במושב קדימה שבשרון. קיבוץ כמו הזורע לא עוזבים, מקיבוץ כזה נפלטים. ברשימות של חברי הגרעין שהגיעו להקים את הקיבוץ, היא מוצאת את השם משולם, בין השמות שטיינברג אולמן קאופמן אודנהיימר אופנר בהרנט שילר. משולם-צליל זר. משולם- רשי משולם, נחשבה ה"שוורצע" בין חברי גרעין הייקים החלוצים. הגם שנולדה בברלין, לא נחשבה ברלינאית. הם דיברו על
שוויון-אחווה-שלום, אבל דאגו כמו שכניהם לטוהר הגזע. היהודים הברלינאים זכרו לה לאמא את מוצאה התורכי. ולמה בכל זאת זכה רוברט להיקבר בבית הקברות הקיבוצי... אולי בזכות חיה, הילדה שלו, שנשארה בקיבוץ, אולי זכרו לו חסד נישואיו לאמא שלה- מריאנה, שהיה לה "מעמד". "מה זה מעמד?" שאלה רותי את אילנה, היחידה שנותרה בחיים מאותו גרעין. אילנה לא בדיוק ענתה לה, העדיפה לספר על אבא שלה, העדיפה לספר על הנינים והנכדים שלה. הרגישה, שגם בגילה המופלג תשעים ושש, רצתה, אבל נמנעה לומר במפורש, שרשי הייתה תורכיה קטנה, שהוציאה את רוברט מהקיבוץ, רק אמרה בקורקטיות רבה "אמא שלך גרה במזרח... שם, במזרח ברלין, הם לא היו ממש כמונו". כך או כך אבא נקבר בחלקת הקבר המכובדת של הקיבוץ.
רוברט אולמן
10.10.1914 - 28.12.1952
רשום על האבן
ולא עוד § היא משתעשעת במחשבה, איך אותם חברים שדחו אותו מקרבם, נאלצו להתאמץ בהליכה ביום גשם של חורף, נושאים את הארון במעלה בית הקברות הישן שבמרומי ההר. היום אנשים עייפים, קוברים את המתים שלהם ליד מגרש החניה למכוניות ולאוטובוסים. נעים לה לחשוב על אבא שלה, הקבור בצל האורנים שבהרי-מנשה, מול המוחרקה. מרחוק נגלה הים, מפרץ חיפה, והעשן המכסה את קריית ביאליק. צפונית ממנה - לא רואים אבל יודעים - צור- שלום, ויש תחושה של קשר לקבר של אמא הקבורה שם. "בואו נעשה מבצע סבתא ונעביר את הקבר שלה לפה, לבית הקברות הכי יפה בעולם", מציעים הנכדים והנינים של רוברט, שאוהבים את הסרט "מבצע סבתא", אוהבים מבצעים, ורחוקים מספיק כדי לאהוב "שורשים". והיא, רותי, חושבת שבגילה היום היא כבר הייתה יכולה להיות האמא של אבא שלה, אבל לא מעלה בקול רם את ההרהור הלא מקורי הזה.
לא רבים המבקרים בבית הקברות הישן__ המתים שם ותיקים מאד. בחוץ חיים זורמים, דברים נשטפים, נשכחים. אבל הם שם תמיד- הקברים מעידים. קברים פשוטים עשויים בטון ואבן גיר מקומית, הפכו במשך השנים לחלק טבעי מנוף מההר. האדמה נסחפת, מכסה ומטשטשת את קיומם, הפרחים שולחים שורשים- כמו מתוך האבן הם פורחים, עלי השלכת מרפדים עליהם שמיכה רכה, והאזוב ממלא סדקים, יוצר דוגמאות באבן הקשה. לא רבים המבקרים בבית הקברות הישן. הגשם לעיתים שוטף אותם, את הקברים הנשכחים, הרוח לעיתים מטאטאה את העלים היבשים, עצי האורן מצלים עליהם, השמש שולחת קרניים בודדות שמצליחות לחדור מבעד לחורש העבות, ולפעמים, ממש לעיתים רחוקות, מחממות הקרניים את האבן שעליה חרוט השם ומתחתיו שני תאריכים- לידה ומוות. לעיתים מצוינת באופן לאקוני סיבת המוות: מלחמה. האחרים מתו, כלומר הפסיקו לחיות, מסתם סיבות שלא כותבים על האבן.
למטה
למרגלות ההר
נגלה הקיבוץ § קיבוץ הזורע, הפורח, המלבב, המתעשר על מפעלי הרהיטים שלו. בתי הילדים, חדר האוכל, בתי החברים, הכל חבוי בשלווה, נעטף בירוק של נוי מטופח כלכך. שם למטה, הלולים, הרפתות, המדשאות המוריקות, הכחול של בריכת השחייה, אפילו נחל זורם בו בקיבוץ, כאילו התבלבל, חשב שהוא מתפתל בין בתים אדומי רעפים, בכפר קטן בעמק הריין, ורק טמפרטורת המים מעידה שאלו לא מי שלגים, רק מי גשם פשוטים מגשמי הכרמל.
הכל
נראה קטן מלמעלה
אפילו המפעל העצום "רהיטי הזורע" § רהיטים אותם אפשר למצוא בעיקר בבתים של הייקים, שידעו להבחין בין עבודה ערבית, ל"רהיטי הזורע". שנים אחרי, כשכבר לא היה לה שום קשר לקיבוץ, מלבד קשר דם רופף עם חיה, שעוד הלך והתרופף בחלוף השנים, היה לה צורך לנַכֵס את המפעל לעצמה, להשוויץ בו, כאילו היה של אבא שלה.
את המפעל הקים אבא
חשבה § או שסיפרו לה, שהקים את המפעל כשעלה במסגרת תנועת "השומר הצעיר" מגרמניה והיה לחלוץ בקיבוץ הזורע. כלי הנגרות שהביא איתו כבעל מקצוע, היו הבסיס למפעל, שהלך וגדל והיה למותג בארץ.
כשאבא ואמא עזבו את הקיבוץ נשאר להם § או שאולי אפילו לקחו בהסתר
ארגז כלים § מפעל הרהיטים הלך והתעצם גם בלי הארגז הקטן, שליווה אותם כשהחליטו לבנות את החיים המשותפים שלהם מחוץ לקיבוץ. קצת אחר כך אבא מת ואמא נשארה עם ארגז הכלים והמלך שלו, הפטיש. נראה שהוא זה שליווה אותה לאורך חייה, כצל של אבא, ובהחלט כפונקציה הולמת, שמילאה את מקומו.
ארגז כלים מסודר כל בורג במקומו
משור ברגים פליירים משוף חלוד
פטיש שהחיים בבית שלהם לא היו אפשריים בלעדיו §
חשוב היה לאמא איך אתה דופק בפטיש § לדפוק בפטיש, זה כמו ללחוץ יד של בנאדם, ככה היא הייתה אומרת, וגם הייתה אומרת­ ש... מה שאתה מתחיל תגמור, וגם ש... מה שאתה עושה תעשה טוב, ועוד אמירה חזקה מאד על הבדידות, ש... עד שלא תחיה אותה, לא נולדת, ולפעמים בדרמטיות הייתה מכריזה שלהכות באופן מילולי, זה יותר מכאיב ממכות פיסיות. מכות מהסוג השני, הפחות מכאיב לדבריה, מעולם לא היו בבית שלהם. ולמרות זאת, לעודי הייתה מרידה אחת גדולה, אליה הצטרפה גם רותי בנאמנות יתר לאחיה, אהובה. זה היה כשהשניים ברחו מהבית וזרקו אבנים על החלונות, כשאמא הייתה בפנים. קשה להסביר מה קרה לילדים הטובים שלה. אולי היו לה אמירות קשות יותר ממכות. אבל עניין הפטיש היה כמעט תורה.
אחרי שנפלה החלטה אסור להתלבט האויב מרגיש
אסור להסס § עמרי, בעלה הדואג למזונה-כסותה-עונתה, הגבר הנחוש, אחד הנחושים עלי-אדמות, נתפס על ידה במעשה של הססנות לאעלינו .
יש לדייק § היא יצאה למלחמת עולם נגדו, כאילו הוא נציגם של כל הגברים, שקלקלו דברים בחייה.
להקפיד להעביר מסר ברור
לנצל אנרגיות ולתעל אותן § כשאמא תפסה אותו אוחז את הפטיש בשליש הקרוב לראשו, תלשה אותו מידיו ונתנה לו שיעור ב"איך לדפוק מסמר בפטיש", עמדה היא בין האמא שלה לגבר שלה, לא מצליחה להחליט אם היא יותר כועסת עליה, או יותר מתביישת בו. לא האמינה איך האיש הזה, שיודע ללחוץ יד, שיודע לברור בין חשוב לטפל, שיודע להחליט בשביל כולם, לא הבינה, איך שום דבר מהתכונות הפטישיות האלה, לא גוּלַם בדפיקת המסמר ההוא בקיר. עמדה מעט רחוק מהסולם, אמא עמדה קרוב, ועמרי עמד עליו, מחזיק מסמר טיפשי ביד אחת ובשנייה אוחז בפטיש, בשליש הקרוב של המקל... הרגישה שהסערה מתקרבת, ידעה שזו הנקמה המתוקה של אמא שלה.
אי אפשר היה להטיל ספק במומחיות של אמא
בפטישים ובמסמרים § ספק אם באותו רגע, רק מאוחר יותר הבינה, שהיו אלה הרגעים הגדולים של האיש שלה. עמרי עמד על הסולם, גבוה מהן, מוקטן על ידה ובכל זאת היה פתוח ללמוד ממנה. לא בזבז אנרגיות על רגשות, על בדיקת מקומו של הגבר, על מקומה של האישה ועל הפטיש שביניהם. בשמחה היה מספר, בהזדמנויות שונות, איך אמא של רותי, לימדה אותו להחזיק פטיש. אחרי שמתה, אהבה גם היא שהוא מספר את הסיפור, אבל רק אחרי שאמא נרגעה, התרגלה אליו, אפילו אהבה אותו ואת המשק שבנה. בשמחה באה לבית שלהם, שהתמלא אהבה, ונוסף בו תינוק- יוחאי. הוא לא זוכר את סבתא רשי, היא מתה כשהיה בן שנתיים. רותי חושבת, וגם אוהבת לספר בהזדמנויות השונות, שהיא עצמה דווקא זוכרת דברים מגיל שנה וחצי, וכל השומע אותה מאד מתרשם, וגם מגלה אמפתיה ללילה המוזר ההוא, כשאבא שלה מת ואמא שלה השאירה אותה אצל השכנים, והיא לא נרגעה גם אחרי כל הסוכריות שהלעיטו אותה, ולא שימחו אותה בכלל, רק נדבקו לדמעות ולנזלת. איתַי, הצעיר מבין הילדים, שהצטרף למשפחה שנתיים אחרי יוחאי, לא זוכר את סבתא רשי בכלל, הוא עוד היה בבטן- עובר בן חמישה חודשים, כשמתה, וככזה לא זכה לראות אותה, אבל טולטל הרבה מאד במכונית ה"דה-שבו" סיטרואן- הצרפתייה הקפיצית, בנסיעות הלוך ושוב לבקר אותה, להביא אותה להקרנות, לאשפז אותה, להחזיר אותה. מבין שלושת הילדים, רק בר, זוכרת את סבתא. היא הייתה הנכדה הראשונה, האהובה מאד מאד. הייתה האדם היחיד מזה שנים ארוכות של בדידות, שהחזיר לרשי את טעם האהבה. גוף מתוק של פעוטה, מתחבק בלא היסוס ומחמם את העצמות היבשות של סבתא שלה. עמדתי מרחוק מסתכלת על השתיים, מהרהרת באפשרות של אישה לחיות שנים על שנים ללא חיבוק.
ובבית
היום
פטיש הוא לא רק פטיש § חיים שלמים, שם בין ראש הברזל למקל של העץ. עמרי בעלה, האחראי למזונה-כסותה-עונתה ועושה זאת בכישרון רב, עדיין נתפס על ידה כשהוא אוחז בשליש הקרוב לראש הפטיש. כהרגלה היא לא מפספסת הזדמנות לנעוץ ציפורניים, ושואלת בנחמדות אם הוא לא למד כלום מהאמא הפטישית שלה. וכשיש אנשים בסביבה, מנסה בידענות להשחיל את המושג פטישיזם לסיפור המשפחתי שנקרא "רשי עמרי והפטיש". בסוף הסיפור כולם שמחים, עמרי יוצא גבר עם רגישות, רותי יוצאת מתוחכמת, החברים שלהם, גם צוחקים וגם בודקים את עצמם-רגישותם-חכמתם, ורשי יוצאת רשי.

״תיאודור הרצל ­­­­ לשם __ "שלום" בחזרה״ מאת רותי עתריה ראה אור בהוצאת גוונים.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רותי עתריה.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שעראיור מתוך הספר מאת ובאדיבות דפנה שני ‎ .‎Vs studio


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תיאודור הרצל­­­ לשם - שלום בחזרה