תיאטרון המציאוּת: וילה בריגיטֶה

בית הכלא היה מצבור צפוף ומוסווה של צריפים צבאיים ירוקים במדבר הנגב, מוקף גדר תיל. בכל פינה עמדו מגדלי שמירה. לחברי קהילת המודיעין הישראלי היה המקום ידוע כווילה בריגיטה; לשאר העולם המקום לא היה ידוע כלל. בריגיטה, כפי שהסביר לי קצין צעיר דובר אנגלית מהשב"כ בזמן שנהג בג'יפ בתוך מערבולות חול, היתה אקטיביסטית רדיקלית גרמנייה, שכרכה את גורלה בזה של קבוצת טרוריסטים פלסטינים. התוכנית שלהם היתה להפיל מטוס אל־על בזמן שהתקרב לנחיתה בנמל התעופה ג'וֹמוֹ קֶניאטה בניירובי, ולשם כך הם השיגו משגר טילים, גג בטווח מסלול הטיסה של המטוס ואת בריגיטה.

כל מה שבריגיטה — עם המראה הנורדי והשיער הבלונדיני שלה — היתה צריכה לעשות זה לעמוד בתא טלפון בתוך נמל התעופה עם מכשיר קשר בגלים קצרים על אוזן אחת וטלפון על אוזנה השנייה, ולהעביר את הוראות הטיסה של מגדל הפיקוח לחבר'ה שעל הגג. וזה מה שהיא עשתה כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול. נתנו לי להבין שאני זוכה לפריווילגיה נדירה הודות לרצונו הטוב של האלוף שלמה גזית, עד לאחרונה ראש אמ"ן הישראלי ואחד ממכרי המוערכים.

בריגיטה היתה כעת אסירה בידיים ישראליות, אך היה חיוני לשמור על סודיות המבצע, הזהירו אותי. הרשויות בקניה שיתפו פעולה עם הישראלים, אבל לא רצו להתסיס רגשות מוסלמיים מקומיים. הישראלים לא רצו לחשוף מקורות ולהביך בעלת ברית מוערכת. לקחו אותי לבקר אותה בהבנה שלא אכתוב עליה עד שאקבל את רשות הישראלים. וכיוון שאמרו לי שעד עתה לא הודו בפני הוריה או בפני ממשלת גרמניה שידוע להם מקום הימצאה, ייתכן שאצטרך לחכות זמן־מה. אבל זה לא הפריע לי יותר מדי. עמדתי להכיר לצ'רלי הבדיונית שלי את האנשים שאיתם תתחבר אם תצליח לחדור לתא הטרור המערב־גרמני־פלסטיני שאליו שודכה. מידיה של בריגיטה, אם יתמזל מזלי, תקבל צ'רלי את השיעורים התיאורטיים והמעשיים הראשונים שלה בטרור.

"בריגיטה מדברת?" שאלתי את הקצין הצעיר.

"אולי."

"על המניעים שלה?"

"אולי."

עדיף שאשאל אותה בעצמי. בסדר. אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה. יש לי תחושה שאני הולך לפתח קשר עם בריגיטה, גם אם הוא כוזב וזמני. למרות שעזבתי את גרמניה שש שנים לפני צמיחתה של סיעת הצבא האדום של אולריקה מיינהוף, איני מתקשה להבין את מקורותיה, ואף להזדהות עם כמה מהטיעונים שלה — רק לא עם השיטות שלה. בכך, ובכך בלבד, אינני שונה מרבים מבני המעמד הבינוני בגרמניה, אשר תמכו בחשאי בקבוצת באדר־מיינהוף בכסף ובשירותים שונים. גם אני נגעל מנוכחותם של נאצים בכירים לשעבר בפוליטיקה, במערכת המשפט, במשטרה, בתעשייה, בבנקאות ובכנסיות; מסירובם של הורים גרמנים לדבר על הנאציזם עם ילדיהם; ומהתרפסותה של ממשלת גרמניה המערבית בפני מדיניוּת המלחמה הקרה של ארצות הברית על ביטוייה המכוערים ביותר. ואם בריגיטה תבקש המלצות נוספות, הרי ביקרתי במחנות פליטים ובבתי חולים פלסטיניים, הייתי עד לסבל ושמעתי את הבכי. כל אלה יחד ודאי אמורים להקנות לי כרטיס כניסה כלשהו, קצר מועד ככל שיהיה, לתוך מוחה של גרמנייה רדיקלית בשנות העשרים לחייה.

לבתי כלא יש השפעה לא נעימה עלי. זהו הזיכרון הנצחי של אבי כאסיר שאינו מרפה. בדמיוני ראיתי אותו ביותר בתי כלא משהיה כלוא בהם, תמיד אותו אדם מגושם חסון וחסר מנוח, עם מצח כמו של איינשטיין, מתהלך בכלוב שלו ומצהיר על חפותו. קודם לכן בחיי בכל פעם שנשלחתי לתחקר אנשים בכלא, הייתי צריך להתעשת בכוח כדי שהכלואים שבאתי לתשאל לא ילעגו לי כשדלת הברזל תיטרק מאחורי.

בווילה בריגיטה לא היתה חצר, או לפחות לא זכורה לי כזו. נעצרנו בשער, בדקו אותנו ונתנו לנו לעבור. הקצין הצעיר הוביל אותי במעלה מדרגות חיצוניות ואמר משהו בעברית. רב־סרן קאופמן היתה מנהלת הכלא. אינני יודע אם שמה אכן היה קאופמן, או שמא אני הענקתי לה אותו. כשהייתי קצין המודיעין הצבאי באוסטריה, סמל קאופמן היה השומר של כלא העיר גראץ, שבו כלאנו את החשודים שלנו. אבל היה לה תג שם לבן מעל לכיס החזיתי השמאלי במדים, שבאופן לא טיפוסי היו ללא רבב, והיא היתה רב־סרן בצבא כבת חמישים, חסונה אך לא מלאה, עם עיניים חומות וחיוך כאוב אך אדיב.

ואנחנו מדברים אנגלית, רב־סרן קאופמן ואני. דיברתי אנגלית עם הקצין, וזה רק טבעי שאמשיך לדבר אנגלית. אז באת לראות את בריגיטה, היא אומרת, ואני אומר, כן, זאת פריווילגיה רצינית, אני מאוד מודע לכך, אסיר תודה, האם יש משהו שכדאי לי לומר או אסור לי לומר לה? אני ממשיך ומסביר לה את מה שלא הסברתי לקצין: שאני לא עיתונאי אלא סופר, שבאתי לאסוף חומר רקע עמוק, ושהבטחתי לא לכתוב או לדבר על המפגש היום ללא אישור מהמארחים. היא מחייכת אלי בנימוס ואומרת, כמובן, האם אני רוצה תה או קפה? ואני אומר קפה.

"לא היה קל עם בריגיטה לאחרונה," היא מזהירה אותי בטון של רופאה המדברת על מצב החולה שלה. "כשהגיעה לכאן בהתחלה, היא השלימה עם זה. עכשיו, בשבועות האחרונים, היא" — אנחה קלה — "  לא משלימה עם זה."

כיוון שאינני מבין איך מישהו יכול להשלים עם כליאה, אני לא אומר דבר.

"היא תדבר איתך, ואולי לא. אני לא יודעת. בהתחלה היא אמרה לא, עכשיו היא אומרת כן. היא לא החליטה. להביא אותה?"

במכשיר הקשר היא מבקשת בעברית שישלחו אותה. אנחנו מחכים, ומחכים. רב־סרן קאופמן מחייכת אלי, ואני מחייך אליה בחזרה. אני מתחיל לתהות אם בריגיטה שינתה שוב את דעתה, כשאני שומע צעדים של כמה אנשים מתקרבים לדלת פנימית, ולרגע מחליא אחד אני רואה בדמיוני צעירה משוגעת באזיקים, עם שיער פרוע, נשלחת אלי כנגד רצונה. מנעול הדלת נפתח מצדה השני, ואישה גבוהה ויפה במדי אסירה, בתוספת חגורה הדוקה, נכנסת עם סוהרות זעירות משני צדיה, כל אחת מחזיקה קלוֹת באחת מזרועותיה. שׂערה הבלונדיני הארוך משתפל בחופשיות על גבה. אפילו מדי האסיר מחמיאים לה. הסוהרות שלה מתרחקות, והיא צועדת קדימה, קדה קידה אירונית, וכמו ילדה מחונכת היטב מושיטה אלי את ידה.

"עם מי יש לי הכבוד?" היא שואלת בגרמנית מלוטשת, ואני שומע את עצמי חוזר בגרמנית על מה שכבר סיפרתי לרב־סרן קאופמן באנגלית: שאני סופר ושבאתי ללמוד. היא לא אומרת דבר, ומביטה בי עד שרב־סרן קאופמן, היושבת בכיסאה בפינת החדר, אומרת באנגלית המעולה שלה:

"את יכולה לשבת עכשיו, בריגיטה."

בריגיטה מתיישבת, צנועה וזקופה כמו תלמידת בית הספר הגרמנייה הטובה שהחליטה להיות. תיכננתי להחליף איתה כמה משפטי פתיחה שגרתיים, אך מתברר שאין לי כאלה בהישג יד. אז אני ניגש ישר לעניין עם כמה שאלות מסורבלות, כמו: "האם בדיעבד את מתחרטת על מעשייך, בריגיטה?" ו"מה הביא אותך לדרך הרדיקליזם?" אין לה תשובה לשתי השאלות, והיא מעדיפה במקום זה לשבת בלי תזוזה, ידיה מונחות על השולחן, ולהביט בי בתערובת של תמיהה ובוז.

רב־סרן קאופמן מצילה אותי:

"אולי תרצי לספר לו איך הצטרפת לקבוצה," היא מציעה, מדברת כמו מורה לאנגלית עם מבטא זר.

נראה שבריגיטה לא שומעת אותה. היא סוקרת אותי מלמעלה למטה בשיטתיות, שלא לומר בחוצפה. בתום הסקירה ארשת פניה מספרת לי את כל מה שאני צריך לדעת: אני רק עוד משרת לא נאור של בורגנות הדיכוי, תייר טרור, חצי גבר במקרה הטוב. למה לה לטרוח בשבילי? אבל היא מטריחה את עצמה. היא תיתן הצהרת כוונות קצרה, היא אומרת, אם לא בשבילי אז בשביל עצמה. מבחינה אינטלקטואלית היא כנראה קומוניסטית, היא מודה, מנתחת את עצמה באובייקטיביות, אך לא בהכרח קומוניסטית במובן הסובייטי. היא היתה רוצה להאמין שאינה כבולה לדוקטרינה אחת. השליחות שלה מופנית כלפי הבורגנים שטרם התעוררו, הוריה למשל הם דוגמה מצוינת לדעתה. אביה מראה סימנים של הארה, אך אמה טרם עשתה זאת. גרמניה המערבית היא מדינה נאצית שמנהלים אותה פשיסטים בורגנים מדור אושוויץ. הפרולטריון רק מחקה את הדוגמה שהם נותנים.

היא חוזרת להוריה. היא מקווה להמיר אותם, במיוחד את אביה. היא חשבה הרבה איך לשבור את החסמים התת־מודעים שלהם שהנאציזם הותיר. אני תוהה אם זו דרך מקודדת לומר שהיא מתגעגעת להוריה. שהיא אפילו אוהבת אותם? שהיא דואגת להם יום ולילה? וכאילו כדי לתקן מחשבות בורגניות סנטימנטליות שכאלה, היא מתחילה לדקלם רשימה של אנשי החזון המדריכים אותה: האבֶּרמאס, מרקוזה, פרנץ פנון ועוד כמה שלא שמעתי עליהם. מכאן היא נואמת על הרֶשע של הקפיטליזם החמוש, המיליטריזציה המחודשת של גרמניה המערבית, התמיכה של אמריקה האימפריאליסטית בדיקטטורים גזעניים כמו השאה של איראן, ונושאים אחרים שאולי הייתי מגיע איתה לתמימות דעים לגביהם אילוּ היא התעניינה באופן קלוש בדעותי, אך זה לא המצב.

"ועכשיו אני רוצה לחזור לתא שלי, בבקשה, רב־סרן קאופמן."

ועם קידה אירונית נוספת ולחיצת יד היא מסמנת לסוהרות שהן יכולות לקחת אותה חזרה.

רב־סרן קאופמן לא עזבה את מקומה בפינת החדר, ואני לא עזבתי את מקומי בשולחן מול כיסאה הריק של בריגיטה. הדממה בינינו קצת מוזרה. כאילו שנינו התעוררנו מאותו חלום רע.

"קיבלת את מה שבאת בשבילו?" רב־סרן קאופמן שואלת.

"כן, תודה. זה היה מאוד מעניין."

"בריגיטה קצת מבולבלת היום, הייתי אומרת."

ואני עונה, כן, טוב, למען האמת, גם אני קצת מבולבל בעצמי. ורק עכשיו, כשאני שקוע בעצמי, אני מבין שאנחנו מדברים גרמנית, ושלגרמנית של רב־סרן קאופמן אין מבטא יידי או אחר. היא מבחינה בהפתעה שלי ועונה על השאלה שלא שאלתי.

"אני מדברת איתה רק באנגלית," היא מסבירה. "אף פעם לא בגרמנית. אפילו לא מילה אחת. כשהיא מדברת גרמנית, אני לא יכולה לסמוך על עצמי." וכאילו נדרש הסבר נוסף: "אתה מבין, הייתי בדכאו."

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "מנהרת היונים" מאת ג'ון לה קארה, תרגם מאנגלית: שאול סתיו, הוצאת "כנרת זמורה", 2017.

תמונה ראשית: במחנה דכאו. תצלום: ho visto nina volare

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ון לה קארה.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תיאטרון המציאוּת: וילה בריגיטֶה