תלוּנה

מאהבת לשעבר אינה עדה מהימנה
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

זה לא הייתי אני אז, אבי, שלא רק שחטאתי,
אלא אף הצַתּי כתובת אש מסרט הנייר שהוצמד לאסלה במלון,
שיראו בבירור את כתב הלימון:
"חוטא במיוחד עבורך."
אין לי מה לומר להגנתי.
אציין רק שאיני זוכר כעת בבירור מאיזה חומר היה עשוי הבנזין.
זה לא הייתי אני אז, אשתי, את הרי יודעת.
מי כמוך יודע, אשתי החכמה.
fireאת שידעת להירדם בתבונה ולהתעורר בתבונה, בזמן שאני השתגעתי מגעגועים
וגם עכשיו אני נמס מגעגועים לבנותינו הקטנות עם התיקים הקטנים והפתקים
הקטנים המציינים את שמן.
יתרה מזאת, אבי, יתרה מזאת, אשתי החכמה: זה כן הייתי אני,
זה הייתי אני והבנזין היה מיצן של האחרות. זה היה הבנזין.
אמרתי כתב לימון רק בשביל החרוז, רק בשביל הקינמון של ברונו שולץ,
רק בשביל להסתיר.
שיקרתי אבל עכשיו אני אומר את כל האמת:
זה הייתי אני, והבנזין היה דלק סילוני של סקס. רק סקס. בלי אהבה. בלי להבה.
כן, אבי. כן, אשתי החכמה: בזמן שישנת זיינתי עשרות מהן, זיינתי להן את הצורה.
התגעגעתי, השתגעתי, אז שפכתי בנזין והצַתּי אותי, ואותן.
הייתי זיין פירומן.
עכשיו אני ער, אבי. עכשיו אני בסדר, אשתי החכמה.
בזכותכם, שכל כך ידעתם מתי להירדם ומתי להתעורר.
נגעתם בי ברוך ובחמלה והתעוררתי לתחייה, אסיר תודה, מתוך האפר, ומלמלתי
מתוך ערימת גופותיהן,
הנה, אני בסדר, זה היה רק סיוט. בדיוק-בדיוק כמו שקריין הטלוויזיה אמר.
לפני שנרדמתי שם בין הגופות שלהן ונחרתי, אני נזכר עכשיו שחשבתי,
הייתי בטוח במאה אחוז, שזאת כווייה מדרגה עשירית.

על כל זה לא בא לי לשמוע היום.
לי, המאהבת-לשעבר.
כלומר, פתאום, משום מקום, לא הייתי מסוגלת.
אין לא מסוגלת, יש רק לא רוצה. שמעתי את עצמי אומרת לעצמי,
או אולי זה היה מישהו אחר שרכן לעברי והשיא לי עצה.
אבל לא הייתי מסוגלת. לא ידעתי מה לעשות, התקשרתי למשטרה.
שאלו: מי כאן מוסרת תלונה ועל מה את בכלל מתלוננת?
סיפרתי להם את כל הסיפור והוספתי שאני המאהבת-לשעבר.
אמרו לי: גיברת, את לא עדה מהימנה, אבל אם היה בנזין אנחנו לא לוקחים סיכונים,
ניידת בדרך אלייך.
חיכיתי להם בקרן הרחוב על יד המלון שבו נפגשנו שלוש פעמים.
הגיעו שוטר ושוטרת. הצבעתי על המלון כרְאָיה, ואמרתי:
הנה, כאן נפגשנו, לא פעם ולא פעמיים.
אמר השוטר: אז מה? מיליוני זוגות נפגשים במלונות, יש כאלה שחיים ככה שנים.
זה ממש לא מענייננו.
שאלה השוטרת: היכן סימני הבנזין? ואיפה קבר האחיות של ערימת הגופות?
אמרתי: זאת מטאפורה.
אמרו: גיברת, תיפני לעורך ספרותי. על מה את בכלל מתלוננת?
אמרתי: מתוך הכווייה חשבתי, היום יום שלישי ובא לי לעופף באוויר, להצטרף לקרקס
של מאהבות בכייניות ולהגיד לו, ממרומי הטרפז, עם מוט על חבל דק, משהו כמו למשל:
גם לי מגיע, תביא קצת פירורים.
כן, ככה, איזו קלישאה צפויה, לא מסוכנת מדי, לא מכאיבה, סתם, סתם, סתם לעשות
פעם אחת את מה שצריך, את מה שכל עקרת בית ואם לשני ילדים שהיא גם מאהבת עושה,
כמו להדיח כלים.
התחפשה לאחות רחמנייה, ועכשיו היא מתלוננת, אמר השוטר לשוטרת.
היא לא ידעה שזאת תחפושת, היא חשבה שזה עור גופה הלבן, ככה היא טוענת,
ניסתה השוטרת להעביר לשוטר את לחישותי הצמאות.
בשלב הזה כבר איבדתי את קולי.
בטח-בטח, ענה לה השוטר, כך הן עושות את עצמן, הן כולן אותו דבר,
המאהבות-לשעבר, נִפנה לעברי ואמר:
תחזרי הביתה, גיברת, אין כאן עניין לציבור, ואפילו לא ל"לאישה". את מבזבזת
את זמננו על שום דבר.
תיקחי את עצמך בידיים, לחשה לי השוטרת, בזמן שהשוטר התקדם לעבר הניידת,
זה קורה לכולנו ועובר.

הסיפור "תלונה" פורסם בקובץ הסיפורים הקצרים "כתובת אש" מאת יעל נאמן, שרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר. נאמן היתה מועמדת לפרס ספיר ב-2011 עבור ספרה הראשון "היינו העתיד". הספר זכה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים והוא נרכש לתרגום לשפות פולנית והולנדית.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יעל נאמן .
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמיכל שמיר, "ללא כותרת" 2010. באדיבות גלריה שלוש לאמנות עכשווית


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תלוּנה