תלייה

זה היה בבורמה, בבוקר ספוג מים של עונת הגשמים. אור חולני, כמו נייר בדיל צהבהב, בא באלכסון מעל החומות הגבוהות לתוך חצר הכלא. הִמְתַנּוּ מחוץ לתאי הנדונים למוות, שורת סככות עם סורגים כפולים בחזיתן, כמו כלובים קטנים של חיות. גודלו של כל תא היה בערך עשרה על עשרה רגל והוא היה ריק פרט למיטת קרשים וסיר למי שתייה. באחדים מהם היו גברים חומי עור, שישבו שותקים בישיבה שפופה ליד הסורגים הפנימיים, עטופים בשמיכות שלהם. אלה היו הנדונים למוות, שצפויים היו להיתלות בשבוע-שבועיים הבאים.

אסיר אחד הוצא מתאו. הוא היה הינדי, איש קטן וחלוש, עם ראש מגולח ועיניים נוזליות מטושטשות. היה לו שפם עבה שצימח פרא, מגוחך בגודלו ביחס לגודל גופו, קצת כמו השפם של דמות קומית בסרט. שישה סוהרים הודים גבוהים שמרו עליו והכינו אותו לגרדום. שניים מהם עמדו בצד עם רובים מכודנים, בזמן שהאחרים כבלו את ידיו באזיקים, השחילו שרשרת בתוך האזיקים שלו וקשרו אותה לחגורות שלהם, והידקו את זרועותיו חזק לצד גופו. הם הצטופפו קרוב מאוד אליו, כשידיהם כל הזמן מונחות עליו באחיזה זהירה ומחבקת, כאילו כל הזמן הם חשים אותו כדי להיות בטוחים שהוא נמצא שם. זה היה כמו אנשים שמחזיקים דג כשהוא עדיין חי ועלול לקפוץ בחזרה למים. אבל הוא עמד בלי לגלות שום התנגדות, מגיש את זרועותיו ברפיון לחבלים, כאילו בקושי הבחין מה קורה.

שעון צילצל שמונה ותרועת חצוצרה, חלושה ושוממה באוויר הרטוב, נישאה ממגורי החיילים במרחק. מפקח הכלא, שעמד בנפרד מאיתנו וחיטט במקלו בעגמומיות בתוך החצץ, הרים את ראשו למשמע הצליל. הוא היה רופא צבאי, עם שפם אפור דמוי מברשת שיניים וקול צרוד. "למען השם תזדרז, פרנסיס", אמר בעצבנות. "הבן אדם כבר היה צריך להיות מת עכשיו. אתה עוד לא מוכן?"

פרנסיס, הסוהר הראשי, דראווידי שמן במדי שרד לבנים ובמשקפיים מוזהבים, הניד בידו השחורה. "כן אדוני, כן אדוני", גירגר, "הכל מוכן כמו שֶסָריך. התליין כבר מחכה. אפשר להתחיל". "טוב, אז לצעוד מהר. האסירים לא יכולים לקבל את ארוחת הבוקר שלהם עד שהעסק הזה ייגמר".

יצאנו לכיוון עמוד התלייה. שני סוהרים עמדו מכל צד של האסיר, כשהרובים שלהם מוטים בשיפוע; שניים אחרים צעדו בצמוד אליו, אוחזים אותו בזרוע ובכתף, כאילו בו בזמן הם גם דוחפים אותו וגם תומכים בו. הנותרים מאיתנו, שופטים וכדומה, באו אחריהם. לפתע, אחרי שהלכנו עשרה יארד, נעצרה התהלוכה בבת אחת בלי שום פקודה או אזהרה. דבר נורא קרה – כלב, אלוהים יודע מאיפה בא, הופיע בחצר. הוא קפץ לתוכנו במטח נביחות רמות, וניתר מסביבנו כשהוא מכשכש בכל גופו, מלא שמחה פרועה על כך שמצא כל כך הרבה אנשים יחד. זה היה כלב גדול וצמרי, חצי איירדייל חצי כלב פאריאה. לרגע דילג מסביבנו, ואז, לפני שמישהו יכול היה לעצור אותו, הוא זינק אל האסיר, ותוך כדי קפיצה ניסה ללקק את פניו. כולם עמדו נדהמים, מופתעים מדי אפילו מכדי לתפוס את הכלב.

"מי הכניס הנה את החיה הארורה הזאת?" אמר המפקח בכעס. "שמישהו יתפוס אותו!"

סוהר אחד, שעמד בנפרד ממשמר הליווי, הסתער בכבדות אחרי הכלב, אבל הוא קיפץ ודילג אל מחוץ להישג ידו, מחשיב את הכול כחלק מהמשחק. סוהר צעיר, בן תערובת אירו-אסייאתי, הרים חופן אבני חצץ וניסה להבריח את הכלב באמצעותן, אבל הוא חמק מהאבנים ובוא שוב בעקבותינו. הד הנביחות הצווחניות שלו הוחזר באדישות, כאיל זה היה עוד חלק רשמי מטקס התלייה. עברו כמה דקות לפני שמישהו הצליח לתפוס את הכלב. אחר כך העברנו את הממחטה שלי דרך הקולר שלו וזזנו שוב, כשהכלב עדיין מושך ומייבב.

זה היה כארבעים יארד מעמוד התלייה. הסתכלתי על גבו החום והחשוף של הצעיר הצועד לפני. הוא הלך בכבדות כשידיו כבולות, אבל די ביציבות, עם אותו הילוך מתנדנד של ההודי שמעולם לא מיישר את ברכיו. בכל צעד, שריריו החליקו למקומם באלגנטיות, ציצת השיער שעל ראשו ריקדה מעלה ומטה, כפות רגליו הותירו עקבות על החצץ הרטוב. ופעם אחת, למרות האנשים שאחזו בו בכל אחת מכתפיו, הוא זז מעט הצידה כדי להתחמק משלולית על השביל.

מוזר, אבל עד אותו רגע לא תפסתי אף פעם מה פירוש הדבר לחסל אדם בריא ומודע. כשראיתי את האסיר זז הצידה כדי להתחמק מהשלולית, ראיתי את המסתורין, את העוול שלא יתואר, שבלקפד חיים כשהם בשיא גאוּתם. האדם הזה לא גסס, הוא היה חי בדיוק כמונו. כל איברי גופו תיפקדו – מעיים עיכלו מזון, עור התחדש, ציפורניים צמחו, רקמות נוצרו – טורחים באווילות כבדת ראש. ציפורניו ימשיכו לצמוח כשיעמוד על הגרדום, כשיצנח באוויר עם עשירית-שנייה לחיות. עיניו ראו את החצץ הצהוב ואת החוֹמוֹת האפורות, ומוחו עדיין זכר, חזה, הסיק – הסיק אפילו מסקנות על שלוליות. הוא ואנחנו היינו חבורת אנשים שהולכים יחד, רואים, שומעים, חשים, מבינים את אותו עולם; ובעוד שתי דקות, באבחה אחת, אחד מאיתנו ייעלם – מוח אחד פחות, עולם אחד פחות.

עמוד התלייה עמד בחצר קטנה, נפרדת מהשטח העיקרי של הכלא, ומכוסה בעשבים גבוהים ודוקרניים. זה היה מבנה לבנים הדומה לשלושה קירות של סככה, מכוסה בקרשים, ומעליהם שתי קורות ומשקוף שממנו הידלדל החבל. התליין, אסיר אפור שיער במדים הלבנים של הכלא, המתין ליד המכשיר שלו. הוא בירך אותו בקידה כנועה כשנכנסנו. בהוראת פרנסיס שני הסוהרים, כשהם אוחזים באסיר חזק יותר מאשר קודם, חצי הוליכו חצי דחפו אותו לגרדום ועזרו לו בכבדות לעלות על הסולם. אז טיפס התליין למעלה וקשר את החבל מסביב לצוואר האסיר.

עמדנו והמתנו, חמישה יארד משם. הסוהרים יצרו מין מעגל סביב לעמוד התלייה. ואז, כששמו את הלולאה, התחיל האסיר לזעוק לאלוהיו. זו הייתה זעקה גבוהה וחוזרת על עצמה: "ראם! ראם! ראם! ראם!", לא מפצירה ומפוחדת כמו תפיל או זעקה לעזרה, אלא יציבה, קצובה, כמעט כמו צלצול פעמון. הכלב ענה לקול ביבבה. התליין, שעדיין עמד ליד הגרדום, הוציא שק כותנה קטן דומה לשק קמח ושם אותו על ראשו של האסיר. אבל הקול, חנוק על ידי הבד, עדיין המשיך, שוב ושוב: "ראם! ראם! ראם!", בלי להיעצר לרגע. המפקח, ראשו על חזהו, חיטט לאט באדמה במקלו; אולי הוא ספר את הזעקות, מתיר לאסיר מספר קבוע-חמישים, אולי, או מאה. הפנים של כולם החליפו צבעים. ההודים נהיו אפורים כמו קפה גרוע, ואחד או שניים מהכידונים התנודדו. הבטנו באיש הכבול, מכוסה הפנים, על הגרדום, והאזנו לזעקותיו – כל זעקה עוד שנייה של חיים; אותתה מחשבה עמדה בראשי כולנו; הוי, תהרגו אותו מהר, תגמרו עם זה, תפסיקו את הרעש הנוראי הזה!

לפתע הגיע המפקח להחלטה. תוך שהוא זורק את ראשו כלפי מעלה הוא החווה תנועה מהירה במקל שלו, "צ'אלו!", הוא צעק כמעט בפראות.

נשמע קול שקשוק, ואחריו דממת מוות. האסיר נעלם, והחבל התפתל סביב עצמו. שחררתי את הכלב, והוא דילג מיד אל מאחורי עמוד התלייה; אבל כשהגיע לשם הוא עצר במקום, נבח, ואז נסוג לְפינה של החצר, שם עמד בין העשבים השוטים, מביט עלינו בפחד. הקפנו את עמוד התלייה כדי לבחון את גופת האסיר. הוא התנדנד כשבהונותיו היישר כלפי מטה, מסתובב לאט מאוד, מת כמו אבן.

המפקח הושיט את מקלו וחיטט בגווייה החומה החשופה; היא התנודדה קלות. "הוא בסדר", אמר המפקח. הוא יצא מתחת לגרדום, ופלט נשיפה ארוכה. המראה המצוברח נעלם מפניו לפתע. הוא העיף מבט בשעון שלו. "שמונה דקות אחרי שמונה. טוב, זה הכול להבוקר, תודה לאל".

הסוהרים פרקו כידונים וצעדו משם. הכלב, מיושב בדעתו ומודע להתנהגותו הנלוזה, חמק בעקבותיהם. יצאנו בהליכה מחצר הגרדום, ליד תאי הנדונים למוות עם האסירים הממתינים בתוכם, אל החצר המרכזית הגדולה של הכלא. הכלואים, תחת פיקודם של סוהרים חמושים במקלות לַאתִי, כבר היו בעיצומה של קבלת ארוחת הבוקר שלהם. הם ישבו על עקביהם בשורות ארוכות, כל אחד אוחז ספל ממתכת, כששני סוהרים עם דליים צעדו סביב ויצקו אורז; זה נראה כמו מחזה נעים ושמח, לאחר ההוצאה להורג. תחושת רווחה עצומה ירדה עלינו עכשיו כשהעסק נגמר. חשנו דחף לשיר, לפתוח בריצה, לצחקק. בבת אחת כולם התחילו לפטפט בעליזות.

הנער האירו-אסיאתי שהלך לצדי החווה בראשו על הדרך שבאנו בה, בחיוך ידעני: "אתה יודע, אדוני, החבר שלנו (הוא התכוון לאיש המת), כששמע שהערעור שלו נדחה, הוא השתין על הרצפה של התא שלו. מִפחד. קח בבקשה את אחת מהסיגריות שלי, אדוני. אתה לא מתפעל מקופסת הסיגריות החדשה מכסף שלי? זה מהבּוֹקסוַואלַה, שתי רופיות ושמונה אָנות. סטייל אירופי קלאסי."

כמה אנשים צחקו-על מה, נראה שאף אחד לא היה בטוח. פרנסיס הלך ליד המפקח, תוף פטפוט: "כן, אדוני, הכול עבר בסוּרה מאוד משביעת רָסוֹן. הכל נגמר-פליק! כמו כלום. סֶה לא תמיד ככה-אוה, בכלל לא! הכרתי מקרים שהרופא נֶאלָס להיכנס מתחת לגרדום ולמשוך ברגליים של האסיר כדי לוודא מיתה. מאוד לא סימפטי!"

"התפתלויות לכל הכיוונים, אה? זה גרוע", אמר המפקח.

"אח, אדוני, סֶה יותר גרוע כשהם נהיים סרבנים! איש אחד, אני סוֹכֵר, נֶאחָס בסורגים של הכלוב שלו כשבאנו להוֹסיא אותו. לא תאמין, אדוני, שהיינו סריכים שישה סוהרים בשביל לנתק אותו, שלושה מושכים כל רגל. דיברנו איתו בהיגיון. 'ידידי היקר', אמרנו, 'תחשוב על כל הסבל והטרחה שאתה גורם לנו!' אבל לא, הוא לא רָסָה להקשיב! אח, הוא היה מאוד בעייתי!"

שמתי לב שאני צוחק בקול רם. כולם צחקו. אפילו המפקח גיחך בסובלנות. "כדאי שכולכם תבואו לשתות משהו", הוא אמר די בלבביות. "יש לי בקבוק ויסקי במכונית. לא יזיק לנו".

יצאנו דרך שעריו הכפולים הגדולים של הכלא, לעבר הכביש. "מושכים את הרגליים שלו!", קרא שופט בורמזי לפתע, ופרץ בגיחוך קולני. כולנו התחלנו שוב לצחוק. באותו רגע האנקדוטה של פרנסיס נראתה משעשעת באופן יוצא מן הכלל. כולנו שתינו יחד, מקומיים ואירופים, די בידידותיות. האיש המת היה במרחק מאה יארד משם.

המאמר "A Hanging" פורסם בירחון The Adelphi באוגוסט 1931, בחתימת אריק בלייר.

מתוך: "מתחת לאף שלך" מבחר מאמרים מאת ג'ורג' אורוול, מאנגלית: יועד וינטר-שגב. מבוא ועריכה מדעית: גיורא גודמן. הוצאת "דביר", 2005.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ורג' אורוול.


תגובות פייסבוק