תנהגי במכונית שלי

בהינתן הפעמים הרבות שבהן נסע במכוניות נהוגות בידי נשים, הגיע קאפוּקוּ למסקנה שרוב הנהגות משתייכות לאחת משתי קטגוריות: או שהן קצת אגרסיביות מדי או שהן קצת ביישניות מדי. למרבה המזל — וכולנו צריכים לשמוח על כך — האחרונות נפוצות הרבה יותר. ככלל, נשים ליד ההגה זהירות יותר מגברים. מובן שאין להתלונן על הזהירות הזאת. אבל סגנון הנהיגה שלהן נוטה לעצבן נהגים אחרים.

עם זה, נראה שרוב הנשים האגרסיביות משוכנעות שהן נהגות מעולות. ברוב המקרים אין הן רוחשות כלפי אחיותיהן הביישניות אלא בוז, ומתגאות בכך שהן, לפחות, אינן כאלה. הן אינן מודעות להשתנקויות ולהטחות הבלמים הנלוות לחילופי הנתיבים הפתאומיים והנועזים שלהן, ולמילים הלא־מחמיאות־במיוחד שזורקים לעברן שאר הנהגים.

מובן שלא כל הנשים משתייכות לאחת משתי הקבוצות האלה. יש בהן נהגות נורמליות, שאינן לא אגרסיביות מדי ולא זהירות מדי. חלקן עשויות אפילו להיקרא מומחיות. אף על פי כן, כך או אחרת, אפילו בצד אותן נהגות מומחיות קאפוקו חש בדרך כלל מתח מסוים. אין לכך סיבה קונקרטית שהוא היה מסוגל לנקוב בה, אבל ממקומו במושב הנוסע הוא חש איזה חיכוך באוויר, שמילא אותו מתח. גרונו היה מתייבש, או שהיה מתחיל לומר דברים אוויליים ובלתי נחוצים בעליל, רק כדי לקבור את השתיקה.

אין ספק שגם בקרב גברים יש נהגים טובים ורעים. אך על פי רוב הנהיגה שלהם אינה יוצרת את אותה אווירה טעונה. לא שהם רגועים במיוחד. בפועל, גם הם מתוחים, מן הסתם. אף על פי כן, נדמה שהם מסוגלים להפריד באופן טבעי — וקרוב למדי בלתי מודע — בין המתח שהם חשים לבין מי שהם. יש ביכולתם לדבר ולהתנהג בצורה נורמלית גם בעודם מרוכזים בדרך. זה שייך לשם, וזה שייך לפה, כביכול. לקאפוקו לא היה מושג מה מקור ההבדל הזה בין נהגים לנהגות.

על פי רוב קאפוקו נמנע מלערוך הבחנות בין גברים לנשים בחיי היומיום. הוא גם לא נטה לקלוט שום הבדלי יכולת בין המינים. בתחום עיסוקו היו לא פחות נשים מגברים, ולמעשה היה לו נוח יותר לעבוד עם נשים. בדרך כלל נשים הקדישו תשומת לב רבה יותר לפרטים וידעו להקשיב. הבעיה היחידה צצה כשנכנס למכונית ומצא אישה יושבת לצדו עם הידיים על ההגה. מזה לא היה ביכולתו להתעלם. אך הוא מעולם לא הביע את דעתו בעניין באוזני איש. הנושא כשלעצמו נראה בלתי הולם.

לפיכך כשאוֹבָּה, מנהל המוסך שבו טיפל במכוניתו, המליץ לו על אישה צעירה לתפקיד נהגת אישית, קאפוקו לא בדיוק התלהב. אובה חייך למראה תגובתו. כן, אני יודע איך אתה מרגיש, אמרו פני המכונאי.

"אבל היא נהגת מעולה. לזה אני ערב, במאה אחוז. אולי תיפגש איתה ותראה בעצמך?"

"בטח, אם אתה ממליץ," אמר קאפוקו. היה עליו לשכור נהג מהר ככל האפשר, ואובה היה אדם שבטח בו. זה חמש־עשרה שנה הוא מכיר את האיש השובב בעל השיער הסומר כחוטי ברזל. בכל הקשור בכלי רכב, דעתו של אובה היתה שווה זהב.

"ליתר ביטחון, אני רוצה לבדוק לך את איזון הגלגלים, אבל בהנחה שהוא תקין, תוכל לאסוף את המכונית מחרתיים בשתיים בצהריים. אני יכול לבקש גם מהבחורה לבוא הנה, כדי שתוכל לפגוש אותה, ואולי לבקש ממנה להסיע אותך קצת בשכונה?

אם היא לא תמצא חן בעיניך, תתחשבן איתי. אין לי שום בעיה עם זה."

"בת כמה היא?"

"אף פעם לא יצא לי לשאול אותה. אבל כנראה סביב עשרים וחמש," אמר אובה. אחר כך קימט את מצחו. "כמו שאמרתי, היא נהגת מעולה, אבל..."

"אבל?"

"טוב, איך לומר, היא לא בדיוק טיפוס נחמד."

"באיזה אופן?"

"היא גסת רוח, יורה מהמותן כשהיא מדברת, מה שלא קורה הרבה. ומעשנת כמו קטר," אמר אובה. "תראה בעצמך כשתפגוש אותה. גם לא הייתי אומר שהיא חמודה. כמעט אף פעם לא מחייכת. ואם להודות על האמת, היא די לא מושכת."

"זאת לא בעיה. הייתי מרגיש לא בנוח אם היא היתה יפה מדי, והיו יכולות לצוץ שמועות מכוערות."

"אז אולי זה יהיה זיווג טוב."

"חוץ מכל זה היא נהגת טובה, כן?"

"כן, רצינית מאוד, אפשר להגיד. לא רק כאישה, גם כנהגת, חד וחלק."

"במה היא עובדת היום?"

"אני לא בדיוק יודע. נדמה לי שהיא מגרדת קצת פה קצת שם, קופאית בחנות נוחות, נהגת שליחויות, דברים כאלה. עבודות זמניות שתוכל לעזוב ברגע שיצוץ משהו יותר טוב. היא באה אליי לחפש עבודה בעקבות המלצה של חברה, אבל המצב קצת לחוץ עכשיו, ואני לא יכול לשכור כרגע מישהו למִשרה מלאה. אני קורא לה לפעמים כשאני צריך עזרה. אבל היא באמת אמינה. והיא אף פעם לא שותה."

פניו של קאפוקו התקדרו לאזכור האלכוהול, ואצבעותיו התרוממו מאליהן אל שפתיו.

"אז מחרתיים," אמר קאפוקו. גסת רוח, שתקנית, לא חמודה — התיאור עורר את סקרנותו.

כעבור יומיים, בשתיים בצהריים, הסתיים התיקון של הסאאבּ 900 הצהובה בעלת הגג הנפתח, והיא היתה כשירה שוב לנסיעה. הפגוש הימני העקום שב לצורתו המקורית, החלק שנצבע מחדש התמזג בצורה כמעט מושלמת עם שאר המכונית. המנוע כּוּון, מערכת ההילוכים טופלה, רפידות הבלמים והמגבים הוחלפו. המכונית היתה מצוחצחת, הצמיגים בוהקים, גופהּ משוח בווקס. כמו תמיד, העבודה של אובה היתה ללא רבב. המכונית נמצאה ברשותו של קאפוקו זה שתים־עשרה שנה, והוא נסע בה כמעט מאה וחמישים אלף קילומטר. הגיל ניכר בגג הקנבס. כשירד גשם חזק, היה חשש לדליפות. אבל לעת עתה לא היתה לקאפוקו שום כוונה לקנות רכב חדש יותר. לא רק שהסאאבּ מעולם לא גרמה לו צרות גדולות במיוחד, הוא היה קשור אליה אישית. הוא אהב מאוד לנהוג עם גג פתוח, בלי קשר לעונה. בחורף לבש מעיל עבה וכרך צעיף סביב צווארו, ובקיץ הרכיב משקפי שמש כהים וחבש כובע מצחייה. הוא היה נוהג ברחבי העיר, מעביר הילוכים להנאתו, ובכל פעם שעצר ברמזור, היה מביט מעלה לספוג עננים חולפים וציפורים ישובות על חוטי חשמל. הרגעים הללו מילאו תפקיד משמעותי בחייו במשך שנים רבות. קאפוקו הקיף את המכונית לאיטו ובחן אותה מקרוב כאילו היתה סוס לפני מירוץ.

אשתו עוד היתה בחיים כשקנה אותה, חדשה. היא זו שבחרה את צבעה הצהוב. במהלך השנים הראשונות הם יצאו לא פעם לנסיעה יחד. לאשתו לא היה רישיון, ותמיד קאפוקו הוא

שנהג. הם יצאו גם לכמה טיולים ארוכים יותר למקומות כמו איזוּ, האקוֹנֶה ונאסוּ. אבל עכשיו כבר כמעט עשר שנים הוא נוהג לבד. הוא יצא עם כמה נשים מאז מות אשתו, אבל אף אחת מהן אף פעם לא ישבה לידו במושב הנוסע. משום־מה לא נקרתה ההזדמנות לכך. הוא גם לא יצא עוד במכונית מהעיר למעֵט לצורכי עבודה.

"יש קצת בלאי בלתי נמנע, אבל היא במצב טוב," אמר אובה והעביר את כף ידו על לוח המחוונים כמי שמלטף את צווארו של כלב גדול. "אמינה מאוד. מכוניות שוודיות בגיל הזה נבנו להחזיק מעמד. צריך לשים עין על מערכת החשמל, אבל ביסודן הן אמינות. ואני מטפל לך יופי בבובה הזאת."

בזמן שקאפוקו חתם על המסמכים הנחוצים ועבר על החשבון המפורט, הופיעה הבחורה הצעירה. גובהה היה כמטר שישים וחמש, והיא לא היתה שמנה כלל אבל רחבת כתפיים ובעלת מבנה גוף מוצק. היה לה כתם לידה אליפטי סגול מימין לעורף, ונראה שלא היתה לה שום בעיה לחשוף אותו לעין. שערה העבות השחור כזפת היה אסוף מאחור כדי שלא יפריע. איך שלא מסתכלים עליה, היא היתה רחוקה מלהיות יפה, ומשהו בפניה עורר אי־נוחות, כפי שאובה רמז. שרידי פצעונים ניקדו את לחייה. היו לה עיניים גדולות צלולות להדהים שהביטו בעולם בחשדנות, וקשתיות חומות־כהות מרשימות בגודלן. אוזניה הגדולות בלטו כמו צלחות לוויין שהותקנו באיזו ארץ נידחת. היא לבשה ז'קט משובץ גברי כבד במקצת לחודש מאי ומכנסי כותנה חומים, ונעלה קונברס שחורות. מתחת לטי־שרט הלבנה ארוכת השרוולים שמתחת לז'קט הבחין קאפוקו בשדיה הגדולים־מן־הממוצע.

אובה הציג אותה בפני קאפוקו. קראו לה וָטארי. מיסאקי וָטארי.

"אין קאנג'י למיסאקי — כותבים את זה בהיראגאנה," היא אמרה. "אם אתה רוצה קורות חיים אני יכולה לשלוח לך." קאפוקו איתר נימת התרסה בקולה.

"אין צורך בקורות חיים בשלב זה," הוא אמר וניענע בראשו. "את מסתדרת עם הילוכים ידניים, נכון?"

"אני מעדיפה ידניים," היא אמרה בטון צונן. היא נשמעה כמו צמחונית אדוקה שנשאלה אם היא אוכלת חסה.

"זאת מכונית ישנה, אז אין בה ג'י־פי־אס."

"אני לא צריכה עזרה בניווט. עבדתי בשליחויות. יש לי מפה של העיר בראש."

"אולי נצא לנסיעת מבחן קטנה? מזג האוויר טוב אז אפשר לפתוח את הגג."

"לאן תרצה לנסוע?"

קאפוקו חשב רגע. הם לא היו רחוקים משינוֹהאשי.

"קחי ימינה בצומת טֶנגֶנג'י וסעי למגרש החניה התת־קרקעי של הסופרמרקט, שאוכל לעשות קצת קניות. אחרי זה נעלה לפארק אריסוּגאוָוה ונרד ליד שגרירות צרפת אל גאיֶין נישי דוֹרי. אחר כך נחזור הנה."

"קיבלתי," היא אמרה. היא לא ביקשה שום הנחיות נוספות בנוגע למסלול. היא לקחה את המפתח מאובה, וכיווננה במהירות את מושב הנהג והמראות. נראה שכבר ידעה היכן ממוקמים כל הכפתורים והידיות. היא לחצה על המצמד ובחנה את ההילוכים. אחר כך שלפה משקפי שמש ירוקים של ריי־באן מכיס הז'קט והרכיבה אותם. אז הסתובבה ואותתה לקאפוקו שהיא מוכנה לצאת לדרך.

"נגן קלטות," היא אמרה כאילו לעצמה אחרי שהעיפה מבט במערכת האודיו.

"אני אוהב קלטות," אמר קאפוקו. "קל להסתדר איתן יותר מדיסקים. אני מתאמן עם קלטות על השורות שלי."

"הרבה זמן לא ראיתי כאלה."

"כשהתחלתי לנהוג, כל הנַגָנים היו שמונה ערוצים," אמר קאפוקו.

מיסאקי לא ענתה, אבל הבעתה הסגירה שלא שמעה בעבר על נגנֵי שמונה ערוצים.

כפי שאובה הבטיח, היא היתה נהגת מצוינת. היא תיפעלה את המכונית בצורה מושלמת, בלי שום קפיצות פתאומיות. הכביש היה עמוס, רמזורים פה ושם, אבל היא התמקדה בהחלפה חלקה של ההילוכים. תנועות עיניה העידו על כך. כשעצם עיניים, כמעט שלא היה ביכולתו להגיד מתי העבירה הילוך. רק קול המנוע סיפר לו באיזה הילוך הם נוסעים. נגיעת רגלה בדוושות הבלם והגז היתה קלה וזהירה. ובעיקר, היא היתה רגועה לגמרי. למעשה, היה נדמה שהיא רגועה יותר כשהיא נוהגת. ארשת פניה הסתמית הבוטה התרככה, עיניה התעדנו. אבל השתקנות שלה נותרה בעינה. היא ענתה על שאלותיו ולא יותר.

היעדר השיחה לא הטריד את קאפוקו. הוא לא אהב שיחות חולין. הוא אמנם לא סלד משיחות על דברים חשובים עם אנשים שהכיר היטב, אבל פרט לכך העדיף לשתוק. הוא נשען לאחור במושב הנוסע והביט בעצלתיים ברחובות העיר החולפים על פניו. אחרי שנים ליד ההגה, הנוף ממקום מושבו הנוכחי נראה לו חדש ומרענן.

הוא הורה לה לחנות פעמים אחדות במקביל ברחוב גאיֶין נישי דוֹרי ההומה, מבחן שעברה בקלות ובלי שום מאמץ מיותר. היו לה תחושה טובה של המכונית וחוש תזמון מושלם. היא עישנה רק כשעצרה ברמזורים. נראה שמרלבורו היה הסוג המועדף עליה. ברגע שהרמזור התחלף היא כיבתה את הסיגריה. הבְּדלים לא היו מוכתמים בשפתון. לא היה גם לק על ציפורניה, שלא היו מטופחות. והיא נראתה לא מאופרת כלל.

"אני יכול לשאול אותך כמה שאלות?" שאל קאפוקו כשהתקרבו לפארק אריסוּגאווה.

"קדימה."

"איפה למדת לנהוג?"

"גדלתי בהוֹקאידוֹ, בהרים. התחלתי לנהוג בשנות העשרה המוקדמות שלי. מוכרחים מכונית במקום כזה. הכבישים מכוסים קרח חצי מהשנה. אי־אפשר לא להפוך לנהגים טובים."

"אבל בהרים לא לומדים לחנות במקביל, נכון?"

היא לא ענתה על זה. היה ברור שלא ראתה סיבה לטרוח.

"אובה הסביר לך למה אני צריך נהג פתאום?"

מיסאקי ענתה בקול שטוח נטול רגש, עיניה נעוצות בתנועה לפנים. "אתה שחקן, מופיע כרגע שישה ימים בשבוע. מאז ומעולם נהגת לתיאטרון. אתה לא אוהב מוניות או לנסוע ברכבת התחתית. מפני שאתה מתאמן על השורות בדרך. לפני כמה זמן עברת תאונה קטנה ושללו לך זמנית את הרישיון. כי שתית קצת והיתה בעיה עם הראייה שלך."

קאפוקו הינהן. זה נשמע כאילו מישהי מתארת באוזניו חלום שחלמה.

"המשטרה דרשה בדיקת ראייה וגילו אצלי גלאוקומה קלה. נראה שיש לי שטח מת. בצד ימין, בפינה. לא היה לי מושג."

כמות האלכוהול המעורבת היתה זניחה, אז לא היתה להם בעיה להשתיק את זה. איש לא הדליף זאת לתקשורת. אבל הנהלת התיאטרון לא יכלה להתעלם מבעיית הראייה שלו. במצב העניינים הנוכחי, מכונית היתה עלולה להתקרב אליו מאחור מצד ימין, והוא לא היה רואה אותה. ההנהלה התעקשה אפוא שיפסיק לנהוג, לפחות עד שבדיקות יראו שהבעיה נפתרה.

"מר קאפוקו?" שאלה מיסאקי. "זה בסדר שאקרא לך כך? זה לא שם במה?"

"זה שם יוצא דופן, אבל הוא שמי האמיתי," אמר קאפוקו. "בקאנג'י פירושו 'בית המזל הטוב'. נשמע מבשר טובות, אבל למיטב ידיעתי הוא לא הביא לנו שום גמול הולם. איש מקרוביי אינו מה שאפשר לקרוא עשיר."

מקץ שתיקה מסוימת נקב קאפוקו בשׂכרה כנהגת. לא סכום גבוה. אבל זה המרב שהיה ביכולתו של התיאטרון להציע. אמנם שמו היה מוכר, אבל הוא לא היה מפורסם ככוכבי טלוויזיה וקולנוע, והיה גבול לסכומים שאפשר להרוויח על הבמה. לשכור נהג פרטי, ולו רק לחודשים אחדים, לשחקן ברמתו היה מותרות יוצאי דופן.

"לוח הזמנים של העבודה שלך נתון לשינויים, אבל בימים אלה החיים שלי מתמקדים בתיאטרון, מה שאומר שהבקרים שלך בעצם חופשיים. תוכלי לישון עד הצהריים אם תרצי. אני אדאג לכך שתוכלי לסיים עד אחת־עשרה בלילה — אם אצטרך לעבוד מאוחר יותר אקח מונית הביתה. יהיה לך יום חופשי אחד בשבוע."

"אני מסכימה," אמרה מיסאקי בפשטות.

"העבודה לא אמורה להיות קשה כל כך. החלק הקשה יהיה לחכות שעות בלי לעשות שום דבר."

מיסאקי לא הגיבה. שפתיה היו מתוחות בקו ישר. הבעת פניה רמזה שכבר נאלצה להתמודד עם עבודות קשות בהרבה.

"לא אכפת לי שתעשני כל עוד הגג פתוח," אמר קאפוקו. "אבל לא כשהוא סגור, בבקשה."

"מוסכם."

"יש לך תנאים כלשהם?"

"שום דבר מיוחד." היא צימצמה את עיניה והורידה הילוך בתשומת לב. "המכונית מוצאת חן בעיניי," היא הוסיפה.

הם נסעו את שארית הדרך בלי לדבר. כשהגיעו בחזרה למוסך, קאפוקו קרא לאובה לבשר לו. "החלטתי לשכור אותה לעבודה," הוא הכריז.

קטע מסיפור מתוך ״גברים ללא נשים״ מאת הרוקי מורקמי, תרגום מאנגלית: שאול לוין, הוצאת כנרת, זמורה בשיתוף כתר, 2021

תמונה ראשית: עוד רגע, היא עולה על הבמה. תצלום: אלסנדרו אאוגוסטו לוצ׳יה. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הרוקי מורקמי.
§ קריאה |
- דימוי שערעוד רגע, היא עולה על הבמה. תצלום: אלסנדרו אאוגוסטו לוצ׳יה.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תנהגי במכונית שלי