תני חיבוק

ככה זה, הלב נמשך למה שאינו בהישג יד. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ַמרלי לא רצתה שערורייה. היא אמרה לעצמה שתחשוב על שני הילדים שלה, על אמא שמטפלת בהם שם, נוסף על הטיפול בבן של ג'וני, רואה אותה בצריף, שופכת גיגית מים לתוך הערוץ שהיה ביב השופכין של כל מחנה הפחונים, תחשוב על הנהר כשהשמש שוקעת, על עץ הגויאבה שצמח בלי שאף אחד שתל אותו, למי יש ראש אצלם לשתול עצים, פתאום עץ גויאבה עם כל הריח החזק, הנרקב, כמו הריח של הזקן הזה שהיד שלו נוגעת עכשיו בירך שלה. התיישבה לנוח בנחלת בנימין, התיק עם כל החפצים והתעודות מונח על המדרכה ליד הספסל. הגברת זרקה אותה מהבית כשגילתה את בעלה מחבק אותה בחדר האמבטיה. האשרה תספיק לעוד שלושה חודשים. מי ייקח עוזרת או מטפלת לשלושה חודשים, אפילו את השכר של החודש האחרון לא נתנה לה הגברת. לשווא אמרה למתווך שהאדון נטפל אליה, שלא הייתה לה ברירה, שכבר מהשבוע הראשון הוא ניסה להתחיל איתה והיא דחתה אותו, התחננה, אבל פחדה לדבר, מה מילה שלה מול מילה של האדון.

הכסף מספק לחם למשפחה שלה, שולח את הילדים שלה לבית הספר עם מדים וילקוט וכריך, אותו בית ספר שגם היא למדה בו כשהייתה ילדה. היא המליטה אותם כמו חתולה, אחד נתן לה עגילים קטנים עם אבני חן ורודות, אחד לקח אותה לרקוד ב"ַטמַּפס", הקפה־מועדון עם התזמורת הַקריּבית שליד סניף הדואר, השקה אותה רום, הוא עולה על האונייה מחר, הוא אמר, יש לנו לילה שלם של כיף, הוא אמר, והיא רצתה לילה שלם של כיף, כמה לילות של כיף היו לה בחייה. שמה פרח היּביסקּוס בשיער, תופים, גיטרות, היה באמת לילה של כיף, ואחרי תשעה חודשים, כשהיה צריך לרשום את שם האב, היא לא הייתה בטוחה אם זה היה אנטוניו או ֶהר ֶּברט.

ג'וני, האבא המזדמן שהיה עדיין בבית, הוריד את החגורה כשגילה שהיא בהיריון, אבל הקטנצ'יק בבטן היה חזק ועקשן, התעלם מההצלפות ומהצעקות כמו גדול, לועג לאיש הזה שאמא לקחה לעצמה, שמסתובב בבית יחף וערום, רק ג'ינס קצרים על הרגליים העקומות של מי שהיה פעם, לפי סיפוריו הרהבתניים, רוכב מירוצים ב"ַאֶרנה ַנסיֹוַנל". היו לו מדליות, סרטים, פסלים מוזהבים, כל הדברים האלה שאפשר לקנות בשוק בפרוטות, ואיתם עבר מאישה לאישה, אחת שתיתן לו ולבנו אוכל ומיטה וכסף לטקילות של מוצאי שבת. כולן שם במחנה רצו גבר לידן, מישהו שיכריז בעצם נוכחותו "זאת משפחה". יחד הלכו לכנסייה, האמא, "האבא" עם בנו, ושלוש הבנות, משהו מהוגן, מסודר, מוגן, מעיד על חוקי משחק שהיא לא הבינה ולא ניסתה להבין. אמא חבשה כובע קש כחול עם תחרה כחולה שכיסתה את מצחה, היא לא יכלה ללבוש שחור שהרי לא הייתה אלמנה, והוא, בחולצת הניילון הלבנה והז'קט השחור הממורטט בקצות השרוולים והצווארון שאמא הברישה תמיד לקראת התפילה, יושב שם בפנים חתומות, עם העיניים הקטנות הבורקות ברשעות בתוך קערות העפעפיים הכהים, מאציל כבוד בעצם נוכחותו על האמא של שלוש הממזרות שכיבסו את בגדיו ובישלו לו ושתקו לו כדי שיישאר, שרק יישאר, שלא יעזוב כמו כל האחרים.

היה איזה היגיון בסידור הזה. עולם שיש לו ציפיות מאזרחיו, שמגדיר מהוגנות, מעמד, חוקים חברתיים, סדר וכבוד. הם תפסו שורה שלמה בכנסייה ובירכו בנימוס גם את הנשים שהמזל הסתיר את פניו מהן ולא היה להן "ראש משפחה", יודעות בעמקי לבן שהיום זו אני ומחר זו את. ב"דֹונה איֵדיַאֶלה", הז'ורנל הישן שהיה להם בבית, היו תצלומים של הנסיך ֶרנֶייה וגֵרייס ֶקלי וילדיהם, מרלי קראה את הכתבה שוב ושוב, הסתכלה בצילומים, כן, כך צריך העולם להתנהל.

האחות הגדולה עברה למנזר של המיסיון, שם כיבסה עשר שעות ביממה את הסדינים של עשירי העיר, השנייה ברחה עם בעל מטעים, שהתברר לבסוף שאינו אלא פועל במנסרה, ושלחה פעם בשנה ברכה בכתב המעוגל והמסודר שלמדו בבית הספר. תמיד הבטיחה שתבוא לביקור, שתשלח כסף, ופעם שלחה צילום שלה עם בעלה ועם שלושת הבנים ואמא תלתה אותו על הקיר, עוד אחד מהסמלים האלה של עולם שלכל משפחה בו יש קשר למשפחה אחרת, הסתעפויות לעבר ולעתיד, שכל אדם בו שייך לקבוצה השייכת לקבוצה גדולה יותר, לשבט, לעם, לעולם שהשרשרת הזאת של לידות ומוות אינה אקראית בו, שהיא נוצרת על ידי חוקים וכללים וסדר כלשהם, ושהם עצמם הם חלק מהסדר הזה, גם אם האופן שהדברים מתנהלים אינו מובן להם, משהו שחשים בו רק כשיש לך טריטוריה משלך ושבילים קבועים המוליכים לכנסייה, לשוק, לבית הספר, לפנס הרחוב שמתחתיו יושבים עם שאר ילדי הפחונים ומכינים שיעורים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

במרחק, מעבר לגשר שעל הנהר, נסעו רכבות ואוטובוסים ומשאיות שהביאו עד לכאן רעשים ותנועה וכוח, ִגצים של אש או צפירות, שככל שהם מתעמעמים כאן כך כנראה הם הולכים ומתגברים כשהם מגיעים לצמתים הגדולים של הערים, לנמלי הים והאוויר, המובילים בסופה של הדרך לארמון של הנסיך ֶרנ ֶייה ובני משפחתו. שתי חברות שלה — הן היו בנות שלוש עשרה! — מצאו כבר בעלים בין פועלי החווה הנודדים, ומרלי לא העזה לחשוב בכלל "מתי תורי", דוחה את הפחד בקהות חושים של מי שמתאמץ להכפיל שבע בשבע ומחבר את התוצאה לתפילה לבורא עולם. הנה הגאולה, בפתרון הזה הגאולה, בשבע כפול שבע, ובתפילה.

ג'וני הוא זה שהמציא את הסידור המחוכם הזה, שמרלי תיסע לעבוד ב"עולם הגדול" והם — אמא שלה והוא — יעשו איתה חסד ויטפלו בינתיים בשני הממזרים שלה. ג'וני הסתובב במסבאות ובשווקים, חוזר לפעמים שיכור ולפעמים פצוע, והיו לו חברים שהיו בעניינים וידעו דברים שאף אחד כאן בפחונים לא העלה בכלל על דעתו. חבר היה לו, שוער בבית המשפט, וזה האיש שמצא את הסוכן מהעיר
שעשה לג'וני טובה גדולה וסידר למרלי את העבודה בישראל. היו לו הרבה הוצאות לסוכן הזה, כמו גם לסוכן שקיבל את פניה בארץ. כמעט כל המשכורת בשנה הראשונה נמסרה לסוכן בתמורה לכרטיסי הטיסה, לרישיונות ולאשרות. נשארו לה מאתיים דולר כל חודש, שמהם שלחה מאה לאמא, תוהה כמה מזה נשאר לילדים שלה אחרי הוויסקי וקרבות התרנגולים וההימורים של ג'וני, מתפללת בלבה שג'וני לא מאיים בחגורה שלו על שני הקטנים שלה כדי לסחוט מאמה את הכסף.

הסוכן שלח אותה לבית אבות, שם טיפלה בגברת חמדה ("לא, לא גברת, רק חמדה") ובפעם הראשונה בחייה היו לה חדר משלה ואמבטיה ושירותים בתוך הדירה. חמדה לימדה אותה כמה אגורות יש בשקל, איך עוברים ברמזור, איזה ירקות עליה לשים במרק, איזו גבינה ואיזו לחמנייה היא אוהבת. בבוקר ובערב היא טיילה עם הגברת חמדה ברחוב, וזו מנתה באוזניה שמות של עצים ופרחים שהיא לא ניסתה אפילו לזכור, ודיברה על דברים שהיא לא הבינה ולא ניסתה להבין. הבת של הגברת חמדה קנתה למרלי טלפון סלולרי במתנה לראש השנה כדי שתוכל לטלפן הביתה והסבירה לה איך משתמשים בו והורתה לה להשתמש רק בו כשהיא מטלפנת למשפחה שלה בפיליפינים, והיא התביישה לומר לה שאין להם טלפון בבית.

בפחונים היה טלפון ציבורי אחד שמשום מה נעקר שוב ושוב מהקיר. חמדה היא שערכה למרלי היכרויות עם פיליפיניות אחרות שעבדו בבית האבות, ולפעמים ישבה איתן כשקשקשו וצחקקו וריכלו על הגברות שלהן ועל העובדים האחרים במוסד ועל החברים שלהן. אחדות מהן גרו בדירה שכורה בעיר, שם חלקו חדר שלוש וארבע ביחד כדי לחסוך בשכר הדירה. רובן באו מהערים הגדולות והיא הקשיבה להן ולא דיברה, מנסה להבין וללמוד איך עליה לנהוג בעולם החדש והזר הזה שנפלה לתוכו. הילדים של הגברת חמדה, הבן והבת, היו מגיעים בימים קבועים. הבן בשבת בבוקר, והבת בימי שני וחמישי אחרי הצהריים. הבת טלפנה כמעט כל יום אבל הגברת חמדה חיכתה תמיד דווקא לטלפון מהבן, שהמעיט לטלפן. לפעמים היה מודיע שהוא נוסע ללונדון או לציריך וייעדר לזמן מה. הוא עורך דין חשוב, אמרה לה גברת חמדה, ומנהל עכשיו את המשרד של בעלה המנוח ביחד עם הבעל של הבת שגם הוא עורך דין חשוב. בימי שישי בבוקר, אחרי שמרלי הביאה את חמדה למספרה, הייתה מרלי יוצאת להביא עוגת שמרים מהקונדיטוריה לקראת ביקורו של הבן, וכשהבת באה הייתה מקבלת פרוסה מהעוגה שהספיקה להתייבש בינתיים. "נכון שהוא נחמד? הוא כל כך נחמד! וטוב לב! ומוכשר כל כך!" אמרה חמדה אחרי שהלך, וכבר החלה להתגעגע לביקור הבא שלו. יש לה בת מסורה כל כך, חשבה מרלי, והיא דווקא אוהבת את הבן. אולי ככה זה באהבה, הלב נמשך למה שאינו בהישג יד.

אמה כתבה לה שג'וני הסתלק עם הבן שלו, ואינה יודעת לאן נסע ואם יחזור בכלל, ומרלי חשבה שלפחות לא ייקח מהילדים שלה את הכסף שהיא חוסכת עבורם. עוד שלושה חודשים תגמור לשלם את החוב לסוכן ואז תוכל לשלוח לִאמה מאתיים דולר כל חודש. אם אמה תנהג בחוכמה ולא תכניס איזה ג'וני חדש הביתה היא תוכל לצאת סוף סוף מהפחונים ולשכור חדר קרוב יותר לעיר. ביום שישי אחד כשמרלי חזרה מהקונדיטוריה והלכה לקחת את חמדה מהמספרה אמרו לה שחמדה במיון, היא מעדה ושברה את עצם הירך. היא חזרה לבית האבות בכיסא גלגלים והבת אמרה שהרופאים אינם יודעים כמה זמן יעבור עד ההתאחות, בגיל הזה קשה לנבא. בטיולים שלהם המשיכה חמדה לדבר על דברים שמרלי לא הבינה, על ְּכליל החורש ועל היערה ועל הד ֹו ֶלב, דיברה על עצים שזכרה ממקומות אחרים, מזמנים אחרים. אחרי אחד ממסעותיו הביא הבן שוקולד למרלי, ואחרי שהסתלק גערה בה חמדה שהיא "עושה לו עיניים", שלא תחשוב שהיא לא רואה מה קורה ביניהם. יום אחד לא הסכימה להיכנס לחדר שלה והתעקשה שהיא רוצה הביתה. אל הבן התייחסה עדיין בחביבות, אך הייתה בחביבות הזאת ק ֹו ֶקטיות שהביכה את הבן והוא התחיל לדלג על השבתות וחמדה שכחה את עניין הקונדיטוריה.

כשהבת באה ביום שני התחילה חמדה לבכות שהיא רוצה את אמא, לשווא התעקשה הבת שחמדה היא האמא, זה רק הרגיז את חמדה והיא אמרה לה בקול חמור, "אני מכירה אותך, לי אל תספרי סיפורים, גברתי, ואודה לך מאוד אם תניחי אותי לנפשי." לפעמים זיהתה את מרלי ולפעמים לא. מרלי טיילה איתה ברחובות ועל שפת הים ולקחה אותה לבתי קפה, שם דיברה בכעס על הפיק ּוסים שהשורשים שלהם הורסים את היסודות של הבניין וציוותה על מרלי שתביא את יעקב כדי שיעקור אותם. לאט לאט הצטמצמו השיחות עם חמדה ל"כן" ו"לא" ו"בבקשה" ו"תודה". לפעמים גירשה את מרלי, ופעמיים כבר נעלה את עצמה בדירה. הבת אמרה למרלי שלא תדאג, הם מעבירים את אמא ל"חוסים".

התברר שב"חוסים" יש צוות מיוחד ומרלי לא תהיה נחוצה יותר לגברת חמדה. הבת נתנה לה מכתב המלצה והסוכן אמר שהתיווך יעלה כסף אבל לא תהיה בעיה למצוא לה מקום עבודה חדש שכן הוויזה שלה עדיין בתוקף. עד שיימצא לה מקום היא עברה לדירה השכורה של גלוריה ופלֹורי, שתי מטפלות שעבדו איתה בבית האבות אך שכרו לעצמן חדר בתחנה המרכזית, שם הבינה שהיא שייכת למעמד מיוחד של עבדים מכל ארצות העולם שבאו לכאן כמוה כדי לעזור לבני המשפחות שלהן בסין, בתאילנד, בניגריה, בפיליפינים. כולם כאן פחדו ממשטרת ההגירה, מספרים סיפורי אימה על אנשים שנכלאו במשך שבועות וחודשים על לא עוול בכפם, שנתפסו כמו כלבים משוטטים רק מפני שבמקרה לא היה איתם המסמך הנכון, מפני שהסוכן לקח להם את הדרכון, מפני שהמעסיק רצה להיפטר מהם. את מקום הגאווה על האומץ שהיה לה לחצות את כדור הארץ כדי להביא לחם לילדיה תפסה עכשיו תחושה של פחד.

הסוכן מצא לה משפחה ברשפון, זוג עם ילד בן עשר, ילדה בת שש ותינוקת בת חודשיים. הייתה להם נגרייה וחנות רהיטים. בנגרייה עבדו הבעל ושני תאילנדים, והאישה ומוכרת ישראלית עבדו בחנות. בשבוע הראשון לימדה אותה האישה איך לטפל בתינוקת, להאכיל, לעשות אמבטיה, להכין צהריים וערב לילדים כשהם חוזרים מבית הספר. מרלי לא סיפרה שיש לה ילדים משלה והיא יודעת כל מה שצריך לדעת על תינוקות, והאישה נראתה מרוצה מהתפיסה המהירה שלה כי זה ִאפשר לה לחזור לעבודה בחנות בלב שקט. היא ידעה כבר מילים בסיסיות בעברית וזה ִאפשר קומוניקציה גם עם שני הילדים הגדולים. היא ישנה בחדר של התינוקת ובלילות הייתה קמה שלוש וארבע פעמים כדי להאכיל אותה או להחליף לה חיתולים או להרגיע אותה כשבכתה. הפעמים היחידות שיכלה לישון לילה שלם ללא הפרעה היו כאשר התינוקת חלתה וההורים היו לוקחים אותה לחדר שלהם. כשהרגישה שכוחותיה כלים הייתה מחממת מדחום ואומרת להורים שהיא חוששת שהתינוקת שוב חולה. היו לה נקיפות מצפון כשראתה את ההורים ממהרים לרופא,
אבל לא עד כדי כך שתוותר על לילה אחד שלם של שינה רצופה. כבר שנה הייתה בביתם כשזה קרה בפעם השלישית, ואחרי מבטים חשדניים והתנצלויות מגומגמות הם נתנו לה מכתב המלצה ושילחו אותה מביתם בטענה שהחליטו לשלוח את הילדה לפעוטון. האשרה הייתה תקפה לעוד שלושה חודשים בלבד והסוכן אמר שהוא יתקשה למצוא לה עבודה לזמן כה קצר אבל ישתדל כי הוא יודע שהיא עובדת טובה ומסורה. היא עברה שוב לדירה של גלוריה ופלורי, קונה, מבשלת, מנקה, משתדלת להצדיק את הכנסת האורחים שלהן, אלא שאז הגיעה אחותה של פלורי מהפיליפינים ולא היה מקום לעוד מזרן בדירת החדר.

בתה של גברת אחת בבית האבות חיפשה עוזרת בית לפעמיים בשבוע וגלוריה המליצה על מרלי שחיפשה בינתיים מקום לגור בו. היא התיישבה על הספסל הזה בנחלת בנימין, החפצים שלה בתיק לידה, תוהה לאן תלך, איפה תישן, ואם כל המאמץ הזה כדאי כשיש לה בסך הכול אשרה לשלושה חודשים — כשהזקן הזה, קטן ושברירי, ורגליו בקושי נושאות אותו, התיישב לידה. "את חמודה, את יפה, תני חיבוק, תני חיבוק," הוא אמר. כשלא ענתה אמר: "את חמודה, את יפה, תני חיבוק, תני חיבוק." הוא פתח את הארנק והראה לה את כל התעודות שלו, פנסיונר של העירייה, אזרח ותיק, קופת חולים, עשרים שקל, ובצד עם הפלסטיק השקוף היה משהו לבן והוא אמר "קונדום". "בן כמה אתה?" שאלה. "שמונים וחמש," ענה. בפינה צצו שני שוטרים והיא העמידה פנים שהיא המטפלת של הזקן. היא ידעה שהאשרה שלה בתוקף אבל לא היה לה מקום עבודה וכשהזקן אמר שוב, "תני חיבוק, תני חיבוק", היא חייכה אליו והתקרבה אליו ולפני שהספיקה להבין מה קורה כבר הייתה היד שלו על החולצה שלה, חופנת את השד, "עכשיו יעצרו אותי על זנות," חשבה בבהלה כששני השוטרים ניגשו אליהם.

"אדוןַ וֶסרַמן,"אמר אחד מהם, "שוב אתה עם ה׳תני חיבוק' שלך? לך הביתה, אדון וסרמן או שניקח אותך למשטרה." הזקן הביט בשוטרים כשחיוך ערמומי על שפתיו: "הן נמשכות אלי כמו דבורים לדבש." "קום, אדון וסרמן, לך הביתה לפני שנגיש עוד תלונה. הבן שלך אמר שלא אכפת לו שיכניסו אותך לבית סוהר, נמאס לו מכל התלונות נגדך." זה כנראה הבהיל את הזקן. הוא לקח את המקל, קם ממקומו והסתלק ברגליים רועדות שנשאו בקושי את גופו הקטן. "מצטערים, מותק," אמרו השוטרים כשהם מסתכלים על הזקן, מחכים שייעלם. מרלי מעולם לא שמחה כל כך לפגוש שוטרים. היא החליטה שכבר מחר תקנה את כרטיס הטיסה הביתה.
אפילו לעץ הגויאבה היא התגעגעה.

הסיפור ״תני חיבוק״ פורסם באסיפת הסיפורים ״חלומות של אחרים״ שרואה אור בהוצאת כתר ספרים. שולמית לפיד היא סופרת ומחזאית. בשנת 1996 זכתה בפרס ניומן ובשנת 2013, זכתה בפרס סטימצקי על ספרה "רכוש נטוש".

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שולמית לפיד.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תני חיבוק

01
ישראל לבני

בתחילת הסיפור הנימוק הוא ש"הגברת זרקה אותה מהבית כשגילתה את בעלה מחבק אותה בחדר האמבטיה." ואילו בסופו הנימוק אחר: מרלי נתפסת כשהיא מחממת מדחום וגורמת להורי התינוקת לחשוב שהיא חולה, ובשל כך מפוטרת.