תצלום

בחלקה הצפוני של זכרון־יעקב עדיין עמדה לפני שנים אחדות חוילת־היל, בנויה בסגנון קולוניאלי, שזור רמזים דקים של הידור גותי אנגלי מן המאה השמונה־עשרה. אל גן החוילה הוליכה שדירת ברושים זקופים, שניצבו כחיילים במסדר חגיגי, ומרפסת ארוכה – ממנה נהגו סר רוברט וליידי כריסטאבּל לחייך חיוכים פוטוגניים – גלשה מן הבית כחלק מן הסיר.

בבית הזה היתה עתה קייטנה לנערים ונערות מן הערים הגדולות. הבית הופתע מן הרעש והמהומה; השטיחים הירוקים והחלקלקים שעל המדרגות הפילו את הנחפזים  מדי, הכסאות המרופדים היו מתהפכים עם כל תנועה בלתי־זהירה, ידיות הדלתות המוזהבות והמסוגננות נשרו כפרי בשל, ופוליפֵם מן הגובלן הענקי והשחוק, שהיה תלוי בחדר־האורחים, היה עומד על פסגת הר, משליך סלעים על אקיס וגלתיאה, ומאיים על הנוכחים.

סולם החשיבויות נוצר בבית־היל חיש מהר. כבר לאחר ימים אחדים עמד חדר מספר ארבע עשרה במוקד ההתעניינות, דיברו בו בלחש בלילות, ובעת הטיולים בסביבה נעטפו דייריו בהילה מיוחדת, הכול ראו בסקרנות שבכבוד כיצד אוכלים אלה סולת לארוחת־הבוקר וכמה כפיות סוכר שם כל אחד מהם בכוס הקפה שלו. דיירים אלה היו ארבעה נערים: יונתן, המבוגר ויפה־התואר מכולם, מתהלך בגאוה רבה, זלזול שתלטני ומהורהר בעיניו הירוקות, השחקן הטוב ביותר בכדור־עף ובכדור־סל; ג'ימי הג'ינג'י, אלוף שחמט, מנגן במפוחית־פה, שמן, לבוש בגדים חומים; אלדו הספורטאי, שכוחו גדול בג'ודו ובאגרוּף, ידיו ארוכות, הנער החזק בקייטנה; והצעיר מכולם, פסח, גוץ ועגלגל כמו חבית קטנה המתגלגלת במהירות, בולע ספרים ומלונים ונמנה עם החברה הנבחרת בזכות ידידותו עם יונתן.

דיירי חדר ארבע עשרה היו אמנם בעלי יתרונות רבים, ואף־על־פי־כן קשה היה להסביר את הסקרנות המיוחדת שעוררו. אולי סייע החדר עצמו לתהילה, שכן גדול היה מן האחרים, ובו ניצבה האח היחידה בבית־היל, ובחלונו נראו עץ עבות וסככה לבנה ויפה. פעם אחת, כשיצאו כל נערי הקייטנה לטיול ממושך, ערכו בו נערים קנאים אחדים, שהעמידו פני חולים ולא הצטרפו אל המטיילים, חיפוש מדוקדק. אולם התהילה תמיד מסתורית היא, ועורכי החיפוש העלו חרס בידם וחזרו כלעומת שבאו. הם גילו רק את הספרים של פסח, את כפפות האגרוּף של אלדו, את מפוחית־הפה. באחת המגירות, שפתיחתה היתה כרוכה במאמץ, נמצא תצלום אשה אנגליה רכובה על סוס, וקרע עתון צהבהב שבו סומן בעיגול קטע של מודעה:

פורטרט מצויר בצבעי־שמן
מהטוב שבתצלומיך.
וכן:
ילדים, חיות, כל דבר.

בדרך־כלל נראו דיירי החדר יחדיו, אלדו מלמד את הג'ינג'י אגרוּף, יונתן מסביר לפסח פירושן של מלים זרות ומושגים מסובכים. אולם גם בהיותם איש־איש לעצמו, היתה התהילה המשותפת עוטפת כל אחד ואחד מהם. החדר היה לשם־דבר, כאילו היו דייריו מפלצת אחת מוזרה, בעלת ארבעה ראשים, גוף מאורגן היטב ולא מפורד כיתר הילדים, יודע את רצונו, מושלם. פסח – המהלך ברגיל ליד ידידו הגדול ומסתכל בו בהערצה – כל שבח ולו הקטן ביותר, היה מעלה סומק בפניו. הוא חיקה את צורת דיבורו של יונתן, את תנועת ידו המסדרת את הבלורית, ואפילו את אופן הילוכו, דבר שלא הצליח בו ביותר, כי ליונתן היו רגלים ארוכות מאוד ורזות.

גם בחדרי הנערות שבאגף הימני של הבית דובר הרבה על חדר מספר ארבע עשרה. כאן לבשה התהילה צורה דמיונית אף יותר. סיפרו שאלדו יש לו חגורה שחורה ושהוא טייס, ואילו יונתן, שאביו היה ציר באחת מארצות אמריקה הדרומית, יצא פעם כמנצח בתחרות ריקודים סלוניים בריו־דה־ז'נירו, ואפילו הנערות מתנועות הנוער, שלא אהבו לשמוע את המלה "סלוני", דיברו על כך בהערצה – תחרות היא תחרות.

פעם אחת יצאה הקייטנה כולה לשיט בכנרת. הסירה הפליגה בצהרים וחזרה בלילה. פסח, הקטן בדיירי החדר, היה חגור כתמיד חגורה רחבה, ובה תלוי פנסו, שאפשר לכוון את עצמה אורו. הוא קרא לפנס זה "פנס של מרגל"; מאוחר יותר הפך הפנס לאקדח "קולְט". פסח היה עומד על סיפון הסירה, מתבונן בירח הגדול והמלא, מלטף ביד ימינו את ה"אקדח", כשקרבה אליו פעמונית, ילדה יפהפיה, שהיה מסתכל בה בעיני געגועים בחדר־האוכל בזמן המשחקים ובעת טיולים ארוכים.

עכשיו, כשאין הוא קשור בחוקי משמעת החדר, האוסרים השתפכויות, סיפר לה פסח על הפנס, ועל ספריו, ועל כך שהיא מוצאת חן בעיניו. פעמונית הלבושה חליפת־ג'ינס עם כתפיות, כסרבל של פועל, וחולצה צהובה הסתכלה בעיניה הגדולות בזה שהוא "אחד מן החדר", ואף שחשה בהלה מסוימת ופעילות לבה הוחשו, נענתה לבקשתו ונישקה אותו על רקע הירח הגדול. מיד אחר־כך ברחה משם נרגשת.

בלילה נערכה מסיבה עם תכנית אמנותית, פעמונית דקלמה שירי עבודה ואהבה, וזכתה בתשואות רמות. בתום התכנית, לפני תחילת הריקודים, ניגש פסח לפעמונית והוליך אותה אל הגן. שם, בגן, אמרה לו:

"אני חושבת, שאני אוהבת אותך, פסח."

פסח היה, כמובן, גאה בהצלחתה של פעמונית באותו ערב, אבל הוא גם נבהל מאוד; אהבה היא דבר מוזר וקשה, ובאמת, כל דיירי החדר התעניינו בפעמונית. המיטות חיכו בחוסר־סבלנות לשיבת הדיירים ולתחילת הישיבה הלילית. הרוח נשבה באח בציפיה, ואפילו ליידי כריסטבּאל על הסוס, באפודה של צמר סקוטי עבה, שתצלומה הועמד על כרכוב האח, הואילה להתעניין בעתיד להתרחש.

"אתה רוקד הלילה?" שאל אלדו את יונתן.

יונתן, עטוף בסדין, רקד ריקודי בטן לצלילי מפוחית־הפה של ג'ימי. אלדו שר בערבית, מניע את ידיו הארוכות, פסח תופף על חבילת ספרים.

"מה אתה אומר על פעמונית?" שאל אלדו את יונתן.

"פעמונית, איזה שם!" אמר יונתן בבוז. "המבוגרים לגמרי השתגעו. מעניין איזה שמות נִתן אנחנו לילדים שלנו בעוד עשרים שנה. פעמונית!"

"אני חושב," אמר פסח, "שזה שם יפה ומבחינה פּוׁנֵטית אינני רואה בו כל רע."

"פונטית, פסח, ולא פּונטית," תיקן יונתן.

"סליחה, יוני," אמר פסח בהכנעה.

"מה כל־כך יפה מבחינה זו בשם פעמונית, פסח?" שאל יונתן.

"אני...אינני יודע, חושב, מרגיש כך..."

"אל תגמגם, פסח."

"אינני יודע, יוני, סתם... נראה לי יפה."

"שמע, יונתן,", אמר אלדו, "אני מכיר את פעמונית זו."

"איך היא?" חייך יונתן.

החדר כולו נמתח, נשימתו נערצה.

"כמו כולן," ענה אלדו, "מתמזמזת."

"שטויות," אמר ג'ימי. "בחיי, אלדו, לפעמים אתה עולה לי על העצבים."

"ספר עוד," אמר יונתן, "זה מעניין אותי."

"אני מסכים עם ג'ימי," אמר פסח, "ואני לא ורוצה לשמוע יותר את השטויות האלה."

"לשמוע עוד, פסח, ולא לשמוע יותר," תיקן לו יונתן בחיוך.

"סליחה, יוני," אמר פסח בהכנעה.

"אוקי," אמר יונתן, "אתה, ג'ימי, אומר, שזה לא נכון. על מה אתה מתערב שהיא תהיה שלי אם ארצה?"

"על לוח השחמט," אמר הג'ינג'י.

"איך תעשה זאת?" שאל אלדו.

"אין דבר קל יותר. על ידי כשפים."

"מתי?" שאל פסח מתחת לשמיכה, שפתאום נעשתה דוקרנית.

"עכשיו, אם תואילו לגשת אתי לחלון הזה, רבותי," ענה יונתן.

כולם קמו וקרבו לחלון הפתוח, יונתן הצביע לעבר חלונה של פעמונית.

"פעמונית," אמר בלחש. "הוציאי את ראשך שאראה אותו בין הפרחים הסובבים את חלונך, חייכי אלי באור הירח. מי תהום עולים לאטם בשרשי הצמחים, הלטאות ישנות חמות משמש היום, רק הנחשים זוחלים בעשב הגבוה והלח מטל, את יכולה לשמוע את נשימתם הגמישה. עשי לי סימן בידך, פעמונית."

הכול הביטו ביונתן בפה פעור. חיור מהתרגשות, יכול היה פסח להישבע שעיניו רואות יד עושה סימן בחלון. הוא הסתכל ביונתן לראות אם גם הוא מבחין ביד, וראה את עיניו מתבוננות בו במתיחות.

מה יהיה, מה יהיה, אמר בלבו פסח, איזה סיכויים יש לי נגד יונתן?

באחת המסיבות הבאות רקד יונתן כל הערב עם פעמונית, ופסח יצא לגן, מחכה, אולי תבוא אליו פעמונית לסככה הלבנה. אבל היא לא באה.

בזמן ארוחת־הבוקר היתה שולחת בו מבטים, אבל פסח לא יכול לפענח את מבטיה. הפצעים מן הלילה הקודם לא הגלידו, ופסח החליט, שמכל־מקום לא הוא יהיה הראשון שיפנה אליה.

בלילה התלבש יונתן ויצא מן החדר. פעמונית, חשב פסח, התבונן בשעונו, רצה לצאת ולעקוב אחרי יונתן. יונתן חזר אחרי שעתים. פסח לא עצם עין עד הבוקר. נדמה היה לו שהוא איננו בחדרו אלא מתעופף במיטתו באיזה מערבולת מפחידה, רק הוא ומיטתו, בלא קירות ובלא בית. חזר ותקף אותו הפחד מפני המוות. חשב על כוכבים ועל סבתו.

כך עברו ימים ולילות. פסח התיסר ושתק.

וסוף הקייטנה קרב.

יומיים  לפני הסיום באה מכונית לקחת את פעמונית. פסח עמד מאחורי וילון וראה את מבטה המכוון אל החדר. יצא מהר והבחין בעיניה, שמלאו דמעות.

"את מי היא מחפשת, בגלל מי היא בוכה?" שאל עצמו.

לא ידע אפילו את כתבתה. ובהפסקת הצהרים התגנב למשרד הקייטנה כדי למצוא את כתבתה בין הניירות, אבל הכול כבר היה ארוז.

כל אותם יומיים היה יונתן במצב־רוח מרומם מאוד. פסח שתק כל הזמן. רק בדרך בחזרה, בהיותם באוטובוס, פרץ המשבר.

"מה אתה מתעוות שם, פסח?" שאל יונתן. "גבר כמוך עם 'קולט' עושה פרצופים אומללים!"

בלא לומר מלה התיר פסח את חגורתו והשליך את הפנס דרך החלון.

"מה אתך, פסח?" שאל ג'ימי.

"סתום את הפה!" ענה לו פסח, לתדהמת כל הנערים.

"הילד נעשה היסטרי לגמרי," אמר ג'ימי ליונתן.

דמעות אין־אונים עמדו בעיני פסח.

"אל תבכה, פסח," אמר יונתן, "כדי שלא תהיה עצוב עכשיו, כשאנחנו חוזרים לעירנו המפוארת, אתן לך מתנה יקרה."

והוא הוציא מכיסו ארנק וממנו פיסת נייר מקופלת. עיניו היפות התבוננו בפסח כעיני כימאי המתבוננות במבחנה שהנה־הנה ישתנה צבעה.

בראותו את פיסת הנייר החויר פסח מאוד. פתאום הבין מה טמון בה: כתבתה של פעמונית.

התחיל זועק:

"אני לא רוצה שתדבר אתי, אתה בוגד, בוגד, אני שונא אותך!"

"פתח את הפתק," אמר יונתן.

"בוגד, בוגד!" צעק פסח.

"שתוק שם, פסח," אמר המחנך חיים.

"שתוק אתה, לַשלשת מחורבנת!" ענה לו פסח.

"לִשלשת ולא לַשלשת, פסח," אמר יונתן. "מלבד העובדה שלא שמעתי מעודי קללה כזאת."

עכשיו כבר געה פסח בבכי ממש.

"קח את הפתק," אמר יונתן.

פסח נטל את הפתק והשליך אותו מבעד לחלון הפתוח.

"אני עוד אראה לך," אמר, "אני אראה לך."

"בסדר," אמר יונתן.

"אתה תראה, תראה."

"בסדר,", אמר יונתן, "הירגע, פסח, הירגע."

אבל פסח לא נרגע. לא בזמן הנסיעה, ולא בימים שלאחר מכן. הוא חשב על פעמונית, על לבושה, על הטעם המוזר של נשיקתה, ואיך הקשיבה כאשר דיבר על הפנס־האקדח, ואיך אמרה לו: אני חושב, שאני אוהבת אותך, פסח." היה מסתכל בתצלומים מן הקייטנה, בתצלום האשה על הסוס, ובקרע העתון האנגלי:

פורטרט מצויר בצבעי־שמן
מהטוב שבתצלומיך.
וכן:
ילדים, חיות, כל דבר.

מתוך "משחק המלאכים", אוסף מסיפוריו של דן צלקה. הוצאת עם עובד, 1986.

תמונה ראשית: מתוך "An Out-of-doors Study" (משנת 1889), מאת ג'ון סינגר סרג'נט, מוזיאון ברוקלין, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה