אושר

מהו אושר? מה בין אושר ושמחה? מה הקשר שלהם לשפע, או לוויתור חומרי, לפעולה או להימנעות ממנה? מסע בין מלים ואמונות, אלים ותרבויות, אלות ודעות בחיפוש אחר הדבר שמעסיק אותנו ללא הרף
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

על השאלה מהו אושר לא ניתן לענות אלא בהצבעה: "זה אושר!". כשחושבים על המושג לאו דווקא ברגע חי, שבו ניתן להצביע עליו, אושר נשמע דומה לשמחה, לעונג, לשביעות רצון, לנחת, להנאה מהחיים. ובכל זאת, יש משהו באושר שמייחד אותו בין החוויות החיוביות, הרצויות, שאין מי שלא רוצה בהן, ואף מוכן עבורן לעבוד קשה.

ספרי ייעוץ רבים עוסקים בשאלת האושר עם דגש על השגתו, לא על הבירור הפנומנולוגי של החוויה המדוברת. השאלה הנפוצה היא לא: "מהו אושר", אלא: "איך להיות מאושר?". מכאן צומחת שיטה, תרגול, ריכוז, התכוונות לאושר. הפילוסוף ברטרנד ראסל הציע מזור באמצעים תבוניים לאומללות שבחיי יום יום, והמליץ על חיים שקטים ופעילים. 1

ההנחה הרווחת כיום היא שאושר ניתן לשליטה ולעידוד, ולכן יש מקום וייעוד לתורת אושר, למומחים לאושר, למכוני אושר

בשוק מוצעות היום שיטות מגוונות ומתכונים מפורטים להתנהגות שייעודה "טיוב" החיים, בין אם מדובר בתנאי מגורים, בטעם של גלידת שטראוס ("רגעים קטנים של אושר"), בנופש יוקרתי, או במדיטציה. כלומר, ההנחה היא שאושר ניתן לשליטה ולעידוד, ולכן יש מקום וייעוד לתורת אושר, למומחים לאושר, למכוני אושר.

בשנים האחרונות התפתח גם באקדמיה תחום מחקרי שמכונה: "מדע האושר" ובאמתחתו מדדים שונים של אושר, או של דיווחים על אושר, שהרעיון הוא לבחון את ההשפעה עליהם של גורמים פסיכולוגיים, כימיים, חברתיים, פיזיולוגיים, סביבתיים. לכול, בעצם, יש השפעה על מצב הרוח, על שביעות הרצון, על ההרגשה הטובה, על נחת הרוח, או בביטוי הרווח: "איכות חיים" או "well being", לחיות טוב, להיות בטוב. המדדים ושיטות ההפעלה העצמית לא מייחדים את האושר, אלא מפרשים את המושג באופן כללי כחיוביוּת. כך גם נקראת הפסיכולוגיה הקשורה לנושא: "פסיכולוגיה חיובית".

אושר, גלגל ים, ים, ציפה, לצוף, נופש

הצעה מעשית לאושר. תצלום: טקהירו טגוצ'י

הגישה הזו הפוכה לפסימיות של זיגמונד פרויד שטען במאמרו הידוע: "תרבות ללא נחת", שאין נחת. השאלה העומדת למבחן היא שאלה נפשית – שאלת אושרו של האדם, או חיפושו אחר אושר. אכן, השם הראשון שפרויד הגה למאמר היה: "אי האושר שבתרבות" ("Das Unglück in der Kultur"), ורק לאחר מכן שינה ל-Unbehagen, שמשמעו אי נחת. הנחת או תחושת המוצא של פרויד וגם מסקנתו הסופית, היא כי בני-אדם, בהיותם בני תרבות, הם חסרי נחת ביסודם ואינם מסוגלים להיות מאושרים: 2

משימת חיי האושר שעקרון העונג כופה עלינו אינה בת-מימוש, ועם זאת איננו רשאים – לא, איננו יכולים – להרפות מאמצינו להתקרב בדרך זו או אחרת אל הגשמתה.

באמריקה, צו העצב לא עובד. האושר מככב ביסודות החוקה – המבטיחה את הזכות הבסיסית של כל אדם לחתור לאושר

יהודי אירופי אחר, בן זמנו של פרויד, שפקפק ביכולת להיות מאושר, הוא הרמן כהן, המפורסם באמירתו הסרקסטית על הציונים: "הבחורים האלה רוצים להיות מאושרים", ובגרסה אחרת: "אתם רוצים להיות מאושרים, זה לא בשביל יהודים". 3

באמריקה, לעומת זאת, צו העצב הזה לא עובד. האושר מככב ביסודות החוקה – הזכות הבסיסית של כל אדם לחתור לאושר – The pursuit of happiness. בנקודה זו, דרך ההבדל בין תרבויות ועמים, עולה גם ההבדל בין המושגים, במקרה זה בין עברית לאנגלית: האם happiness ואושר שקולים זה לזה?

כמו בכל עניין תרבותי, מושגים אינם בדיוק ברי-תרגום, גם כשהם דומים זה לזה ונראים כשייכים לאותה סביבה חווייתית. המילה באנגלית מכסה במידה רבה את תחום המילה העברית: "שמח". Happy birthday מתורגם כ"יום הולדת שמח", happy to help כ"שמח לעזור", happy hour כ"שעה שמחה". ויש גם אפשרויות אחרות, כמו happy end, שמתורגם כ"סוף טוב", או תרגום שם מחזהו של סמואל בקט "Happy Days" כ"הו, הימים הטובים", וגם כ"אח, הימים היפים".

אושר הוא מושג ספציפי בין הקרובים אליו – התרגשות, שמחה, עליזות, הנאה, עונג, כיף, פַאן, מבסוטיוּת, התעלוּת ועוד. מתי, אם כן, נזהה בו גוון שאינו "מכוסה" על-ידי כל אלה ולא על-ידי happy? איך נדע שזה אושר? אם, כאמור, נדע מהו אושר רק כשנוכל להצביע ולומר: "זה אושר!", הרי מה שבהמשך הוא ניסיון להבין את ההצבעה – על מה מצביעה המילה "אושר"? מהי לשון האושר, לפחות על-פי גלגוליה המוכרים?

כיוון שזו מילה עברית, הנתונה ופועלת בתוך אריג עברי וקְדם-עברי בן אלפי שנים, מתבקש, כדי להגיע ל"אושר", להכיר את מופעיה בכתובים. העניין הוא עיוני – אך גם ניסיון דרך ההתחקות אחר "אושר" למלא את המילה חיים, לפתוח את הריאות של העברית, לפקוח את נחיריה, עד שבדמיונה יתרוצצו שוב אשֵׁרים ואשֵׁרות, מאושרים ומאושרות, ארמים, כנענים, עברים, ישראלים, יהודים, מקדמת דנא.

קופצים, שמחה, צחוק, חול, משפחה

קופצים משמחה או מאושר? תצלום: חואן מאונטפורד

אושר אֲשֵרָה ואֲשֶר

Happy מקורה ב-hap, שעיקרו מזל (וממנו גם happen, קוֹרֶה), כמו גם המילה הגרמנית: Glück, וכמו המילה: fortune, שמשמעותה מזל או גורל, והתגלגלה למשמעות ספציפית יותר – מזל טוב, ומכאן גם הון-עתק. אדם הוא הֶפִּי כאשר מתמזל מזלו. זכה מן ההפקר.

משמעותה של המילה "אשר" נעה בין כמה הוראות: א. צעד או דרך. ב. אושר. ג. ברכה, חיזוק, במובן קרוב ל"אשׁשׁ" – כמו לאשש את ההשערה וגם לאושש ולהתאושש. במשמעות קרובה מצויה המילה: "אישור", שמקורה בפועל שר"ר, האומר חוזק, וממנו – שְׁריר בגוף, שׁרירות-לב, וגם שָׁריר, כמו בביטוי: "שָׁריר וברור וקיים", שעניינו חיזוק הדברים, מתן תוקף, אישור, אִשרור.

מכאן, שבמילה "אושר" מהדהדים זה בזה השורשים אש"ר, אש"ש ושר"ר – אשֵׁר או אָשׁוּר שמשמעו צעד, להתקדם, ללכת בדרך (משלי ט ו), שמתקשר לברכה (מלאכי ג יב), כך שנוצר צירוף שאומר "ברכת הדרך", ואם כך, הרי חוויית האושר קשורה להשלמת ההליכה, לצליחת הדרך, להצלחה.

לאלה ניתן להוסיף צד מיתי, אלוהי, כמו בקישור שעושה הרש"ר הירש: "אושר הוא התקדמות לטובה, ומכאן אֲשֵרָה, העץ שחושבים עליו כי הוא מתפתח בברכה אלוקית מיוחדת". האֲשֵרָה, עץ המסמל עבודה זרה כי הוא קשור לפולחן האלה, מתוארת כאן דווקא כעץ המטופח במיוחד על-ידי האל, ולכן היא מסמלת אושר. גם אושר הוא תוצאה של טיפוח, של דרך הזקוקה לברכה, ולכן, כשהוא מושג, הוא מהווה עדות לנוכחות האל ולכוונותיו הטובות. 4

אֲשֵרָה היא האלה האם במיתולוגיה הכנענית, בת זוגו של אל. המפתיע הוא, שאשרה הייתה גם בת זוגו של יהוה. יתר על כן, גם אֲשֶׁר הוא אל

אֲשֵרָה היא האלה האם במיתולוגיה הכנענית, בת זוגו של אל. המפתיע הוא, שאשרה הייתה גם בת זוגו של יהוה. יתר על כן, גם אֲשֶׁר הוא אל. כפי שמראה יהודה ליבס, המילה "אֲשֶׁר" בפסוק "יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים ח ב) אינה מילת יחס, אלא שם אלוהים:

גם רטוש וגם הזוהר עומדים על הקושי של שימוש במילת הזיקה 'אֲשֶׁר' לפני הציווי 'תנה', ושניהם פותרים זאת באותה צורה: לדעת שניהם, יש לפרש 'אֲשֶׁר' לא לפי הקריאה הרגילה, אלא כשם עצם פרטי המשמש כינוי לכוח אלוהי... לפי הזוהר, כוח זה הוא אחת מעשר הספִירות...ולפי רטוש, הוא האל 'אֲשֶׁר'... במקום אחר (ח"א מט ע"א) אף מלמדנו הזוהר, בדומה לרטוש, ש'אֲשֶׁר' הוא הזכר של 'אֲשֵרָה', הידועה כאלילה כנענית. יתר על כן: לדעת הזוהר, שָם גם 'אֲשֵרָה', כמו 'אשר' (ואף 'בעל'), היא שֵם קדוש בעיקרו... כידוע, הצירוף 'יהוה ואשֵׁרתו' נתגלה לאחרונה בחפירות סיני, והחוקרים החדשים מאשרים את דעת הזוהר בדבר מעמדה הקדום של האשרה כבת זוגו של אלוהי ישראל. 5

יהוה, אשרה, כונתילת עג'רוד

"יהוה ואשרתו", כונתילת עג'רוד, סיני, המאה השמינית לפני הספירה (איור מתוך ספרו של זלי גורביץ')

אֲשֶׁר ואֲשֵרָה הם אלים ידועים ומוכרים בעברית, ואולי הם המאשרים, מברכים, גורמים לאושר. ייתכן שהם משתמעים גם באָשֵר העברי, בנם של יעקב ולאה, שילדה השפחה זלפה:

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אִתה לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן: וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר. (בראשית ל ט-יג)

הן גד והן אשר הם שמות הקשורים באלים. גד פירוש 'מזל'. בָּא גָד: בא מזל. ישעיהו (סה יא) מזכיר את האל גד, שהיה אל-המזל-הטוב בארם: "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה... הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן". גד ואשר, אם כן, הם מזל ואושר. המזל בא או לא בא, ואילו האושר הוא בַּמַּעֲנֶה. אושרהּ של לאה קשור ביחס הבנות אליה: "אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת". הביטוי מופיע גם בשיר השירים (ו ט): "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ". מן ההקבלה בין "ויאשרוה" "ויהללוה" מצטייר האישור כהכרה וברכה, שבח והלל.

לאלה אפשר להוסיף את הפועל זכ"ה. יהודה ליבס פורשֹ את הרקע לתרגומה של ברכת "אַשְׁרֵי" (שבה ידובר בהמשך) בספר הזוהר ל"זַכָּאִין", ומראה איך המילה "זכות" נבחרה כמקבילה ל"אושר". 6 הפועל זכ"ה אוחז בשתי משמעויות. מקורו בתואר "זך" – נקי, טהור. "זכאי" מציין את טְהור המידות, הצדיק, בעל הזכות ההולך בדרך הישר. הזכייה פועלת כמענה. אדם זוכה בזכות מי שהוא או בזכות מעשיו, מקבל את המגיע לו: "זְכוּתי!". מצד שני, במובן שנוסף לפועל אחרי תקופת המקרא, זכ"ה מציין דווקא את הצד האקראי של הזכייה. הוא קרוב יותר למזל, כמו זכייה בהגרלת פיס, משהו שנפל בחלקי, שניתן לי במתנה. אם כך, הרי אל הזְכוּת מצוי באמצע בין גד אל המזל ואשר אל האושר.

כסף, שטרות, אירו, מזל

בא גד? תצלום: כריסטיאן דובובן

איזהו מאוּשר?

צד המענה שבאושר – התגשמות משאלה, שביעות רצון, מציאת אבדה – פותח שתי אפשרויות. האחת היא לא לשאול ולא לרְצות דבר ולכן לא להיות תלוי בהשגתו, להיפטר ממשאָלות, משאֵלות מציקות, כלומר להפוך את ה"אושר" ללא רלוונטי, והאחרת – לרְצות ואף ללכת בעקבות הרצון, החלום, בדרך למימושו, בציפייה למענה. הדרך הראשונה לאושר מדגישה את העודף, ועל-פיה כדי להגיע לאושר יש להיפטר מן המיותר. הדרך השנייה רואה בחסר את העיקר ובמילוּיוֹ את הנתיב לאושר.

על פי ארסמוס מרוטרדם, האושר מושג לא על-ידי חוכמה, חקר המציאות, החתירה לידיעת האמת לאמיתה, אלא על-ידי הסִכלוּת, השקר, ההכחשה, האשליה, הרמייה. עדיפים אלה היושבים מרוצים במערה של אפלטון על תעתועיה לבין אלה שיוצאים ממנה ותרים אחר הממשי. כדי להיות מאושרים עדיף להיות סְכָלים, להאמין שפני הדברים הם אכן הדברים עצמם, וכך טוב. אם אדם מוצא אישור למה שהוא ממילא, אם הוא האידאל של חייו, בלי לנסות להשתנות, בלי לחפש, בלי לקנא, הריהו מאושר: 7

האושר העילאי מושג כאשר משאלותיך זהות עם גורלך... כאשר כל אחד מרוצה מחיצוניותו, משכלו, ממוצאו, ממשׂרתו, מאורח חייו וממולדתו, עד כדי כך שאירי לא יסכים להתחלף בגורלו של איטלקי, תראקי עם בן אתונה, סקיתי עם תושב איי-האושר... אין יצור אומלל יותר מבן-אדם, הואיל וכל שאר בעלי-החיים מסתפקים במה שהועיד להם הטבע, ואילו רק האדם בלבד מנסה לחרוג מעבר לגורלו.

מרחיק לכת יותר אך גם פסימי יותר הוא טולסטוי בסיפורו הקצר: "המלך והחולצה". בסיפור, מלך אחד חלה מאוד וקרא ליועציו לעוץ לו עצה. עמדו היועצים נבוכים עד שיועץ אחד אמר, שאם ילבש המלך את חולצתו של האיש המאושר בעולם, יירפא. שלחו שליחים לכל קצווי הארץ, אך לא מצאו. גם העשירים והמצליחים נמצאו כמי שתמיד יש להם על מה להתלונן. כמעט שחזרו ממשימתם בידיים ריקות, אך שמעו בדרכם חזרה מפֶתח של בקתה מטה ליפול קול של איש ששר לעצמו שיר אושר. כשביקשו מהאיש בבקתה את חולצתו, הסתבר להם שהוא כל כך עני, שאפילו חולצה אין לו.

אין בסביבתנו אף מאושר עירום, שאין ברשותו אפילו חולצה, נטול כל עודף

על פי מופת העירום, המאושר הוא מי שפטור משאלת האושר. האושר האמתי הוא לחיות בלי לנסות ולהשיג משהו, להתקדם, להגשים, בלי תחושת חסרון או יתרון. דימוי האושר הזה הוא של שחרור מכוֹבד, מנטל, מרכוש, ממסכות וממלבושים. אלא שבכל אפסי הארץ לא נמצא אלא אדם אחד מאושר – והוא לא אנחנו. אין בסביבתנו אף מאושר עירום, שאין ברשותו אפילו חולצה, נטול כל עודף.

הסיפור מדגיש דרך היעדר החולצה את העובדה המתגלה בחיפוש, שרעיון האושר הוא בלתי אפשרי. בני-אדם אינם מאושרים. לכל אחד יש ולוּ משהו שמציק לו, והוא משוכנע, שברגע שייעלם ייגע בו האושר; כשיתנדף כאב השיניים, תשכך הדאגה, תיגול האבן מהלב. במובן זה, אושר הוא תחושת הקלה, מעין "ברוך שפטרנו", שחרור ממה שמעיב, איום שלא מומש, חרדה שהתבדתה, הינצלות. זו תפישה של אושר כשלילה של סבל, של אי-אושר, כלומר: אי-אי-אושר. כשמפסיק לכאוב, כשקלקול או שבר באים על תיקונם, כשמרווים גרון צמא, כשמגיעים לפורקן, זה אושר. כשמשהו פשוט ישנוֹ, הוא גורם פחות אושר מאשר אם הלך לאיבוד ונמצא. דמיון האושר הוא בהקלה, כמו בפסוק של חנוך לוין: 8

בין האדם לבין האושר חוצץ רק הגירוד.

ומה עם רגעים שבהם שום דבר לא מציק? אושר אינו יציב וקשה להחזיק בו כשהוא הופך לשגרה. כשהמצב רגיל, מובן מאליו, כשלא שמים אליו לב במיוחד, לא כואב, לא רעב, לא צמא, לא מגרד, לא מתוח, זה לא אושר. אדם לא חש בראשו כשלא כואב לו. מנוחה, רגיעה ושלווה כשלעצמן אינן זהות לאושר, וגם לא הניסיון להעלות במחשבה את הצרות שאין לי, שהן, מן הסתם, צרות של אחרים, כדי לשמוח על מזלי הטוב. כאסטרטגיית אושר, דרך השלילה הכפולה (טוב לי רק כי לא קרה לי משהו רע) היא מוגבלת וקצרת טווח. גם הדרישה המוכרת הבאה כתגובה למי שמתלונן: "count your blessings", לא ממש מסייעת.

שולחן, מלא, מלאות, פירות, אוכל, טבע דומם

שפע ומלאות: האם די בהם לאושר? תצלום: גבריאלה ברטולטי סטלה

ועדיין לשון האושר מחפשת, חגה מסביב למצבי נפש שונים בניסיון לוודא אם הם יכולים להיקרא מאושרים אם לאו. זה קורה לא רק בהווה, תוך כדי התרחשות, אלא גם בדיעבד – איך לסכם מה שעבר? האם הילדוּת הייתה מאושרת? הנישואים מאושרים? האם אתה מאושר בעבודתך? האם זה וזה היו רגעי אושר? גֵתה בן השבעים וחמש אכן סָפר את רגעי האושר שלו. לשאלתו של אקרמן אם חייו היו מאושרים, הוא ענה שאם ילקט את כל רגעי האושר שהיו לו בחייו, הם יצטברו יחד ללא יותר מארבעה שבועות, ולא פירט כיצד בדיוק הגיע אל הרגעים המעטים שנבחרו על ידו מתוך שבעים וחמש שנות חייו. 9

באמצע שבין גתה לבין חסר-החולצה אפשר להציב את דמות השמח בחלקו, מופת האושר העברי במדרשו של בן זומא במסכת אבות (ד):

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח): 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא.

האיש של בן זומא הוא לא האיש של טולסטוי וגם לא דמותו של גתה. הוא לא התנער מחשבון האושר, מהשאלה: "כמה?", "חלק קטן או גדול"? כפי שנרמז במילת המפתח: ב"חלקו". עם זאת, הוא מקבל את שלו ושמח בו. לשאלתו של אקרמן היה עונה, מן הסתם, שחייו עברו עליו באושר. ברקע מתרוצץ אומנם איזה חשבון, אבל השמח בחלקו פטור מן הרדיפה, מהבקשה המתמדת "עוד". גם אם אינו פטור משאלת האושר, הוא מקבל את מצבו כנתון ולא כחסר. הוא אינו מתלונן ומקונן ואינו מחפש ישועה ב"עוד" – עוד כסף, עוד אדמה, עוד הצלחה, עוד כוח, עוד בגדים, עוד אהבה. אושר כמוצר צריכה. מוכרים וקונים אושר, כמו, לדוגמה, בפרסומת באינטרנט (22.7.2014):

האם כסף יכול לקנות אושר?
חופשה באחד מהמלונות המדהימים האלו
יכולה אולי לשכנע אתכם
שכסף בהחלט יכול לקנות אושר.

בנקודה זו עולה האפשרות השנייה לאושר – לא ביטול הרצון, או לפחות המעטתו והצנעתו, אלא מימושו. כדי לברר מה הקשר בין הרצון ואישורו לבין אושר, חשוב להבדיל בין לרְצוֹת ולרַצּוֹת. מי שמתאמץ לרַצות, מי שרץ ומתרוצץ, לא יכול להיות מאוּשר כי כל מענה שיקבל, לא יהיה לרצונו שלו. מלכתחילה התאים את עצמו לרצונותיו המציאותיים או המדומיינים של הזולת כדי למצוא חן בעיניו וליהנות מטובותיו, ועל כן נותר פסיבי, מגיב בלבד, ולא פועל מתוך עצמו. אושר קשור באישור למה שהוא נטול חנופה, התרפסות, ועל כן נטול זיוף. אם האישור הוא לְמה שרק מוצג כעצמך, אין הוא מביא עמו אושר.

כמו כן, אישור אינו מצטמצם ל"רְצִיּוּת חברתית", ל"להיות בסדר" עם אחרים ועם עצמך, וגם לא למצב שכל מה שאפשר להגיד עליו זה שהוא "בסדר". אושר הוא לא "בסדר". יש להבחין, בהקשר זה, גם בין סיפוק או שביעות רצון לבין אושר. כשהרצון שבע, הוא מסמן שהיה לו מספיק, די והותר, ואילו אושר מעיד על משהו גורף יותר, הנוגע בנפש בעוצמה. לעתים, הוא לא מבוקש מראש. קורה, שמה שבא וממלא אותך אושר הוא מה שלא חשבת עליו כלל, בהפתעה, ובלי שהעלית על דעתך. השאלה מתבהרת רק משניתנה תשובה.

כשמשאלה מתגשמת, האושר הוא לא רק מהתגשמותה, אלא גם מהסרת החרדה שליוותה אותה שמא לא תתמלא

למרות שאושר הוא בחזקת מענה, הוא לא סוגר אלא פותח. אנחת רווחה, חיוך מתפשט, פנים מאירות, אבל גם פרץ שמחה, סערת רגשות, תחושה שמרוב אושר "אני לא יודע את נפשי". כשמשאלה מתגשמת, האושר הוא לא רק מהתגשמותה, אלא גם מהסרת החרדה שליוותה אותה שמא לא תתמלא, וכך גם כיווצה אותה, יצרה סביבה מעטפת הגנה. השאיפה (התמלאות) מתאזנת על-ידי נשיפה (התרוקנות). בלי חרדה, גם המשאלה יכולה להיפתח ולהגביר על-ידי כך את האושר. ההקלה שבאושר אומרת שלעומת הכבד, הנמשך למטה, הנופל, המאושר הוא קל – מוטת כנפיו מתרחבת, רוחו מתרוממת, והוא בעננים, צף, מרחף מרוב אושר.

לכן, העניין אינו רק בהשׂבעת הרצון, או בנחת-רוח, במנוחה. לא די בה בשביל אושר. חייבת להיות גם התרגשות, אולי מה שראסל מכנה בשם "zest" – להט, חשק, התלהבות. הלהט מופנה לערוץ מסוים, יוצר נתיב, מצייר לעצמו מטרה, פועל כדי להגיע להשלמה. להשלמת המעשה קשור גם האישור שבא מאחרים, כמו בסיפור לאה ובנה אשר – תגובת הקהל, הקורא, הצופה, צחוק בַמקום המתאים, הבנה, הכרה, קבלה, אהבה חוזרת.

חברות, חיבוק, קניה, אושר, שמחה, ביחד

אושר ואישור, שמחת הביחד. תצלום: שלום מוונסי

כך, וכנגד דבר הפרסומת דלעיל, הנה ציטוט מדברי הנשיא רוזוולט: "אושר לא בא מעצם הבעלות על כסף, אלא משמחת ההישג, מההתלהבות במאמץ יצירתי". הוא בא כמענה למשאלה מודעת יותר או פחות, לעתים לגמרי לא מודעת, לחיפוש ארוך שנים, שרק כשהגיע לקִצו כמו אהבה שהושגה, מאבק שהוכתר בניצחון, בא אושר. כמו באגדות, רק לאחר עלילה מפותלת, לאחר דרך רצופת מכשולים, לאחר הסתבכות העלילה ופתרונהּ, מגיע ההפי-אנד: "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה".

אם גיבורי האגדה היו חיים באושר ועושר מלכתחילה, הם לא היו גיבורי האגדה

משתמע, אם כן, שאושר קשור לעוצמת הרצון ולמאמץ להשׂבעתו. אם גיבורי האגדה היו חיים באושר ועושר מלכתחילה, הם לא היו גיבורי האגדה. ככל שהמשאלה עמוקה יותר, "ממעמקים", וככל שהדרך ארוכה ורבה יותר, כך רב יותר אושר האישור. זהו האופי הדיאלקטי של אושר, שהוא תלוי בניגודו, בתשוקה לאושר מתוך אי-אושר. מכאן גם, שאושר כחוויה מסעירה, לא כשביעות רצון כללית, בא מצימאון ולא מרוויה מתמדת.

באופן אחר, אך דומה בעקרונו, הברכה והאישור בספר בראשית מושגים במאבק ולא במזל. יעקב זוכה לברכה רק לאחר שהוא שׂורֶה עם המלאך. השם שניתן לו: "ישראל", בלשון עתיד, מעיד כי המאבק הוא לא חד-פעמי, אלא יתמיד. ואולי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", כפי שכתב יהודה עמיחי, 10 אם נקרא את השם בחילוף אותיות: "יאשר-אל".

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר"

הספר הראשון בעברית שבו זוכה הפועַל אש"ר לתפקיד ראשי הוא "תהלים", שבו מוצעת דרך לאושר. כך אומר פרק א':

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:
לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:
עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:
כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

הביטוי הפותח את הספר חוזר במצלול ברור וגלוי על האלף-שין-ריש, "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר", כאומר שיש לשים לב למילות הפתיחה, להתעכב ולשמוע, כי בהן טמון הצופן לספר כולו. לא רק הצליל חוזר, אלא "האיש אשר" כולל בדיוק את אותיות אשרי, למעט הא הידיעה. כאילו האושר מצוי כבר באיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'. 11

מה שבא אחרי "אֲשֶׁר" הוא כאחרי נקודתיים, רשימת העקרונות החשובים למען הזכייה באושר, ובראשם העיקרון המרכזי, לחפוץ בתורת ה'. עם זאת, התורה היא כאן לא הצופן, אלא חלק מרשימת התנאים. ולא רק היומיום התורני של "והגית בה", אלא גם הקריאה מתהומות הייאוש, מגיא צלמוות, היא ביחס לאותו אשרֵי, מתוך איחול וייחול אליו.

מהי, כאשר התנאים מתמלאים, החוויה המובטחת בכותרת: "אַשְׁרֵי"? מהו "מצב אַשְׁרֵי"? הדימוי שבא אחרי "וְהָיָה", ההבטחה, הוא של עץ שתול על פלגי מים. המים משיבים את נפשו ואינו חסר. לא שאין צימאון, אלא הצימאון נענה. העץ השתול חי במלואו, במקומו, לא רץ לשום מקום, אלא עולה ופורח ומניב פירות. הדימוי הוא סטטי, עומד במקום. האושר כאן לא מתפרץ, לא קופץ, לא משתולל מאוֹשר. האושר הוא שקט. שתול. ואולם, הציור הכללי הוא בכל זאת דינאמי – פלגי מים, שילוח שורשים, תנועת תנובת הפרי, ועמה גם טעמו.

עץ אדר יפני

עץ אדר יפני.תצלום: פיי קורניש

ל"אשרֵי" יש היסטוריה ארוכה, שעזה צבי (במסה בשם "שלשלת אַשְׁרֵי") מגוללת אותה מהמקרא דרך הברית החדשה ועד אברהם בן יצחק ("אשרֵי הזורעים") וחנה סנש ("אשרֵי הגפרור"). 12 באופניו ובגלגוליו השונים כוחו של אשרֵי הוא בהיותו הן תיאור במונחי עתיד – ייטב לאיש אשר יעשה כך וכך – והן קריאת ברכה, כאילו האשרֵי עצמו, בפי מי שמכריז עליו, מחולל ברכה. כך גם בפסוק דומה מאוד בירמיהו (יז ז-ח):

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ:
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו...

"אשרֵי" מחליף את "ברוּך" ו"איש" מחליף "גֶבר", אך המבנה זהה. המילה "ברוך" פועלת גם בירמיהו הן כתיאור הגבר שתבוא עליו ברכה, והן כאקט המאגי של הענקת הברכה. המצלול העשיר של "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר" מוסיף מעין לחש המטעין את האקט, את כוחה של הברכה. המברך והמבורך, המאשר והמאושר, הם צמד בלתי נפרד – איך יברך מי שאין לו מבורך, ואיך יאשר מי שאין לו מי שיבקש את תורתו ואת אישורו. זה אומר, שכל אחד הוא גם בחיפוש אחר אישור וגם זה שמאשֵר או לא – כהורה, כבן או בת זוג, כחבר, ומן הסתם, כעצמו.

בתהלים מוצעת דרך אחת אל האושר – דרך התורה. מבחינת המענה, על-פי תהלים, זה לא עניין של מזל והוא לא שרירותי. השואף ללכת בדרכי האל וקורא לו הוא זה שייענה על ידו. מכאן מתבהר גם הקשר בין אושר לאמירת תהלים. אם האושר ניתן על-ידי ה', קבלתו מעוררת רצון להודות, להשיב בהודיה. מן הזכייה בשפע, באישור, במענה, בהחלמה, בשיבה לחיים, לעצמך, נובע הרצון להלל, להודות, לשבח, לתת אישור לאישור, להלל את האל, לברכו, לעשותו מאוּשר.

 

זלי גורביץ' הוא משורר ופרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חי בתל-אביב.מתוך: "העברית על פּינוּ", מאת זלי גורביץ', סדרת "פרשנות ותרבות", בעריכת אבי שגיא, הוצאת "כרמל".תמונה ראשית: "פרפר האושר", תצלום: ניית'ן דומלאו, unsplash.com

Photo by Nathan Dumlao on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זלי גורביץ'.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על אושר

05
שלום בפ

אין גבול לתאוות לשאיפות ולרצונות להשיג עוד ועוד ועוד אפילו ברגעים האחרונים של החיים.

חז''ל אמרו: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
הברכה לשבט נפתלי [דברים לג 23]
''ולנפתלי אמר: נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה''
איזהו עשיר? השמח בחלקו. [פרקי אבות]
לשמוח במה שיש לך זהו האושר.

06
דליה יאירי דולב

האושר אינו שגרה. אינו מצב מתמשך. האושר הוא טיפות הריגוש כשבאופק הבטחה , שאולי תתגשם ואולי לא. הוא טיפת כספית שברחה ממדחום שבור ,ואולי הוא מגע של משהו נכסף .

08
פיני הלפרן

אושר הוא יחסי למי ומה שסביבנו ולמה שאנחנו. הילד העני מאושר לזמן רב עם צעצוע עץ קטן והעשיר מאושר זמנית עם מחשב משוכלל. אחד מאושר בשבת שקטה בבית ואחד רק במלון יוקרה באי אקזוטי. אחד מאושר כי קיבל טפיחה על השכם מחברו לעבודה ואחד רק אם קיבל בונוס שמן. אין אושר מוחלט אלא בהשפעת סם וגם זה מתחלף מהר לדכאון.

09
שלמה ש.

דרוש יפה ואפילו מרגש, קצת קשה לי להסכים אם גישה כל כך דרשנית באתר זה. זהו סגנון מאוד ספקולטיבי, שלא היה עובד כאן אילו היה מדובר במדע, אבל רק משום שמדובר במקורות שפחות מוכרים לקהל הקוראים לא ננעלו שערי הדרוש.

זה שמישהו לפני שנים זיווג בקשקושיו בין אלהי היהודים לבין מה שהיה מצוי במחוזותיו, עדיין אינו מלמד על קשר עמוק, ואשרי האיש אשר, זה מקסימום משחק מילים וכנראה גם זה לא.