אישה: חיל ורעדה

מנין האימה שגברים רבים כל כך חשים לנוכח נשים חכמות, משכילות ובטוחות בעצמן, ולעתים גם מהממות ביופיין?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אודיסאוס והסירנות

עשר שנים ארוכות נלחם אודיסאוס למרגלות חומות טרויה ובסופן יצא חזרה אל ביתו שבאי איתקה. אולם כעבור מספר ימי הפלגה סחפה אותו הרוח-הרחק ממסלולו והוא נידון לעשר שנות נדודים נוספות ולהרפתקאות למכביר, עד ששב אל ביתו ואל אשתו הממתינה לו. במסעותיו חלפה ספינתו בסמוך לאי הסירנות. בניגוד לדימוי המקובל כיום, הסירנות אינן נשים יפות ואכזריות המפתות ימאים לקפוץ אל מותם בתשוקה מינית בלתי-נשלטת, אלא מפלצות כעורות בעלות ראש אישה וגוף ציפור. שירתן של הסירנות איננה ארוטית, אלא מעניקת ידע. הן שרות על כל המתרחש בעולם, על המלחמה בטרויה ועל כל הדברים המתרחשים בארץ – מעניקות ידע אבסולוטי על העבר והעתיד. המחיר של הידע הזה הוא מוות, שהרי הוא ראוי רק לאלים.

כשאודיסאוס חולף על פני אי הסירנות, הוא מורה לאנשיו למלא אוזניהם בדונג ולקשור אותו עצמו בחוזקה אל עמוד התורן: כך יוכלו הם לחתור במשוטים בלי לשמוע את השירה הממיתה, ואילו הוא יוכל להאזין לשירה היודעת-כל ולהיוותר בחיים.

וכך קרה שאודיסאוס הפך לבן-התמותה היחיד, מלבד נביאים ומשוררים, המחזיק בידע של האלים.

לאורך השנים הלכה דמותן של הסירנות והשתנתה: מדמות המפלצת הן הפכו לדמות היפהפייה/הפתיינית/הארוטית/המסוכנת/המדרדרת/המסרסת שאנו מכירים היום. במקום להודות בָּאימה שגברים רבים כל כך חשים לנוכח נשים חכמות, משכילות ובטוחות בעצמן (ולעתים גם מהממות ביופיין, למה לא?), הפכו אותן לסמלי סקס ואת המיניות הנשית למסוכנת.

הזכות ליֶדע, הזכות לאוטונומיה והזכות לשחרור מיני הן היינו הך.

 

מדיאה - אישה בבדידותה

מֵדֵיאָה היתה בתו של מלך קוֹלכיס, השוכנת בקצה המזרחי של הים השחור. אישה יפה ודעתנית, בעלת כוחות קסם וכישוף, כזו הלוקחת את גורלה בידיה.

יום אחד הגיע אל העיר הגיבור יַאסוֹן, גבר יפה תואר, משכמו ומעלה. הוא הגיע אל פינה נידחת זו של העולם במטרה להשיג את גיזת הזהב – צמר-זהב של כבשים פלאיות, הרועות שם בהרים – כי בעזרתה יזכה במלוכה שנגזלה ממנו בעיר הולדתו. מדיאה התאהבה בו מיד נואשות וסייעה לו לגבור על אביה ולהשיג את הגיזה המופלאה; כל זאת בתנאי שייקח אותה עמו בספינתו ויישא אותה לאישה. וכך היה: השניים נישאו, ומדיאה גייסה את כוחות הכישוף שלה למען אהובה בשלל הרפתקאותיו. אולם זמן קצר לאחר ששבו ליוון נטש אותה יאסון לטובת נסיכה עשירה ומיוחסת, בתו של מלך קורינתוס.

כאבהּ של מדיאה לא ידע גבול והיא שלחה אל האישה החדשה שמלה מורעלת, שהביאה למותה – וגם למות אביה המלך ,שניסה לכבות את הלהבות ונלכד אף הוא באש. אחר כך נמלטה ונדדה על פני מרחבים גדולים. בדרכה הגיעה לתבאי וביקשה שם מקלט, אך כעבור זמן קצר סולקה מן העיר. משם נדדה לאתונה ונשאה למלך, אולם בסופו של דבר גורשה מהארמון. לאחר מכן חזרה אל ביתה שבקולכיס וגם שם לא נשארה ימים רבים. סופה שמצאה עצמה ברמה המרוחקת של איראן ושם סיימה את חייה, בינות לברברים המתגוררים בקצוות הארץ.

בגרסאות המוקדמות של הסיפור, שניים מבניה של מדיאה סייעו לה לנקום ביאסון ולרצוח את הכלה החדשה, ובתגובה הרגו אותם אנשי קורינתוס הזועמים. אולם בגרסתו המפורסמת של אוּריפידֶס, בן המאה החמישית לפני הספירה, מדיאה עצמה רוצחת את הבנים כנקמה ביאסון על בגידתו. מאז ועד היום התקבעה דמותה של מדיאה כמכשפה אכזרית, רוצחת בניה, זו שזעמה אינו יודע גבול והיא מקריבה את יוצאי חלציה על מזבח תשוקותיה והשפלתה, וככזו היא מופיעה בעיבודים הרבים שנעשו לסיפור בתיאטרון, באופרה ובקולנוע.

הו, מדיאה! איך הפכו אותך, האישה העצובה, האוהבת והנבגדת, למכשפה רעת לב ואכזרית? קריאה אחרת של הסיפור יכלה לפרש אותו כמסע אישי בחיפוש אחר שותפות גורל, אחַר מישהו לחלוק עמו חיים, מישהו להתרגש ממנו ולמצוא בו מרגוע. הכול היא נתנה ליאסון – נטשה למענו את אביה ובֵיתה, גלתה מארצה, הגישה לו סיוע ועצה – ואילו הוא נטש אותה לטובת זוהר המעמד והממון. וגם אז לא אמרה נואש, המשיכה בחיפושה אחר בית ואחר גבר, אך לשווא. וגם אם היתה נקמנית, הרי שחולשותיה רק מעצימות את אנושיותה הפגיעה.

 

תן לי לספר לך על פדרה

שתי בנות היו למינוֹס מלך כרתים – אַרִיַאדְנֶה ופֶדְרָה, וגורל שתיהן נקשר בגורלו של תֶזֶאוּס מלך אתונה. הראשונה התאהבה בתזאוס כשבא לכרתים, סייעה לו להתגבר על המינוטאור המפלצתי ולפתור את חידת הלַבּירינְת, אך בסופו של דבר ננטשה על אי בודד בלב ים. אז לקח לו תזאוס לאישה את פדרה, אחותה הצעירה של אריאדנה, ויחד מלכוּ שניהם על אתונה.

אלא שפדרה התאהבה בבנו של תזאוס, הִיפּוֹליטוּס, עלם צעיר ויפה תואר. היא ניסתה לפתות אותו בדברי אהבה רכים, אך הוא דחה אותה וסירב לה. עלבונה של פדרה גאה בה והיא מיהרה אל בעלה וסיפרה לו כי בנו ניסה לאנוס אותה. תזאוס, בזעמו, השתמש באחת משלוש הקללות שקיבל מפּוֹסֵידוֹן, אֵל הים, נגד בנו האהוב. כאשר יצא הבן לרכוב במרכבתו נבהלו סוסיו ממפלצת ים, נתקפו פרץ השתוללות והביאו על הרוכב את מותו. פדרה, מזועזעת ממות אהובה ומהאסון שהמיטה עליו, לקחה את חייה בידיה ותזאוס נותר בודד, אכול אשמה וכואב. הרי לכם טרגדיה יוונית ראויה.

דמותה של פדרה מיוסדת על חוסר יכולתה לעמוד מול דחפי המין והאלימות של עצמה. היא חושקת בעלם צעיר, שאהבתה אליו היא על גבול גילוי העריות, ואז נמלאת דחף נקמה חסר שליטה וחסר אחריות, המביא לחורבן הבית כולו. ביצירות הספרותיות הרבות המציגות את דמותה היא לא זוכה ולוּ לטיפּה אחת של אמפתיה או מחילה; היא מודל של אישה תאוותנית, אלימה ואכזרית, חשקנית ונקמנית – אחת הדוגמאות המובהקות לתפיסות מיזוגיניות, הרואות במיניות נשית סכנה הרסנית שתביא למפלתו של הגבר. קוראים לזה Vagina Dentata – ואגינה עם שיניים, כּוּס טורף.

פדרה, פרדריקה אוקונל

"רחל בתפקיד פדרה", פרדריקה אוגוסט אוקונל, 1850, מוזיאון Carnavalet, פריס. תצלום: Plum leaves

שיער נחשים ולב של אבן

בנעוריה היתה מֶדוּזָה, ששימשה ככוהנת במקדש האלה הבתולה אתנה, היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלים גולשים. יום אחד ראה אותה אל הים פוסידון והתאהב בה. מעשי איחוד בין אלים לבני-תמותה מתרחשים תמיד על הגבול המתעתע שבין התמסרות אהבים לבין אונס, לעולם אלה יחסי שליטה וניצול מרוּת. כך גם במקרה הזה: פוסידון הוביל את הנערה אל מקדשה של אתנה, אלת החוכמה, ושם בא אליה – ספק תינה עמה אהבים, ספק אנס אותה. כשגילתה אתנה כי מקדשה חוּלל, הענישה את הנערה ולא את האל (גישה קלאסית של האשמת הקורבן) והפכה אותה ליצור מפלצתי - גוֹרגוֹנה.

מדוזה היתה אחת משלוש גורגונות, מפלצות מחרידות; שערן היה נחשים חיים, הן צימחו ניבים אדירים כשל חזירי הבר, ידיהן היו עשויות ברזל, לגופן כנפי זהב ומבטן הפך לאבן כל מי שהביט בהן. אחיותיה של מדוזה היו בנות-אלמוות, אולם היא היתה בת-תמותה. יחד חיו שלושתן על אי קטן מעבר לגדת האוקיינוס.

בסופו של דבר נקטלה מדוזה בידי הגיבור פֶּרסֵאוּס, שהשתמש במגן הקרב של אתנה על-מנת להתקרב למפלצת בעודו מביט בה דרך השתקפותה – ואז, באבחה אחת, ערף את ראשה. את הראש הכרות העניק פרסאוס לאתנה, שהציבה אותו על שריון החזה שלה. בעולם העתיק נהגו להטביע את ראשה של מדוזה, ראש מפלצת בעלת שיער נחשים ולשון זקורה בין ניבים חדים, על דלתות בתים, על מצבות, על מגינים ושריונות חזה, כקמע נגד כוחות הרוע. ואולי זה מקור שמה של המפלצת – "מדוזה" פירושו מגינה או שומרת.

איך שלא נתבונן בסיפור, המיזוגיניה כאן שולטת. או שזהו סיפור על עלמה יפה, הנופלת קורבן ליצר גברי אלים ואז נענשת על עצם היותה קורבן, הופכת לדמות אימים המנודה מהחברה וסופה שנרצחת, בלי שהקוטל יתבונן אפילו  בעיניה – או שמדובר באישה הבטוחה במיניותה ומתמסרת ברצון לגבר הזה, הסבור שהוא אל, אולי אפילו מפתה אותו; והרי אישה כזו היא מסוכנת, מפלצת שדי במבט אחד מעיניה כדי לשתק אותך, לסרס אותך, להפוך אותך לאבן.

מדוזה הפכה עם השנים לארכיטיפ של נשיות מסוכנת, שיש להביסה ולהשתיק אותה. שורה ארוכה של נשים בעלות כוח יוצגו כבנות דמותה: מארי אנטואנט, הילרי קלינטון, מרתה סטיוארט, אנגלה מרקל, אופרה וינפרי, מדונה; כולן הוצגו בהקשרים כאלה ואחרים כנשים בעלות שְׂער-נחשים, פעמים רבות כשראשן ערוף ומדמם. נשים חזקות ובעלות שררה מהוות עדיין סכנה לגבר, שהופך אותן בדמיונו למפלצת שיש לאנוס ולהביס.

פרסאוס, מדוזה, צ'ליני

פרסאוס אוחז בראשה של מדוזה. בנוונוטו צ'ליני (1545). תצלום: ויקיפדיה

עוצמה נחבאת אל הכלים

יום אחד כעס זאוס כעס גדול על אפרודיטה, אלת האהבה המחדירה בלבבות בני-האדם והאלים מיני חשקים ותשוקות. נמאס לו להיות עבד לתשוקותיו בעוד היא מביטה מהצד ולועגת. על כן החדיר בלבה השתוקקות בלתי-נסבלת לנסיך טרויאני אחד בשם אַנְחִיסֵס.

שטופת תאוות בשרים ירדה אפרודיטה מהאולימפוס אל מקדשה שבקפריסין, רחצה והתבשמה, לבשה את שמלתה היפה ביותר, ענדה את תכשיטיה ואף את חגורת הקסמים שלה, המציתה חשק מתוק, ומיהרה אל היער הסמוך לטרויה, שם רעה אנחיסס את עדריו.

כשאפרודיטה התהלכה ביער התעורר הטבע משנתו, האחו הדשיא, חיות קטנות יצאו ממחילותיהם והזדווגו, אריות ירדו בשאגה מההרים לתנות אהבים. וכשנעמדה במלוא פארהּ מול אנחיסס, התמלא העלם בתשוקה בוערת ולא האמין ששפר עליו כך גורלו. אך לא עבר יותר מהרף עין והוא נמלא אימה ואמר לה שיופייה כה רב, שהיא בוודאי אלה בת-אלמוות וכי יאבּד את כוח הגברא אם ייעתר לחיזוריה. האמת הפשוטה היתה שאנחיסס לא היה מסוגל לעמוד מול עוצמתה הזוהרת, וחשש שאישה כמוה תרוקן אותו.

אפרודיטה נאלצה לשקר. סיפרה לו שהיא בת-תמותה, נסיכה מארץ לִידיָה, שכל חייה עוברים עליה בנדודים חסרי בית. סוג של עלמה במצוקה. רק אז הסכים לקחת אותה אל בקתת הרועים שלו ולשכב עמה.

הֵם לַמִּשְׁכָּב אַךְ עָלוּ, לַמִּשְׁכָּב הֶעָשׂוּי בְּתִפְאֶרֶת,
תֵּכֶף מִמֶּנָּה פָּרַק אֶת עֶדְיָהּ הַמַּבְרִיק בְּרָב
-זֹהַר,
אֵת הַפְּרִיפוֹת
, הַצְּמִידִים הַקְּלוּעִים, נְזָמִים וְשַׁרְשֶׁרֶת.
לָהּ חֲגוֹרָהּ אָז אַנְחִיסֵס פִּתַּח
, וּלְבוּשָׁהּ רַב-הַנֹּגַהּ
הוּא מֵעָלֶיהָ הֵסִיר וַיָּשֶׂם עַל כֵּס עָשׂוּי כֶּסֶף
.
אָז בְּמִצְוַת הָאֵלִים וְעַל פִּי הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזָרָה
בָּא
, מִבְּלִי דַעַת, אָדָם אֶל אֵלָה יְלִידַת הָאַלְמָוֶת.

(מתוך ההמנון ההומרי לאפרודיטה, בתרגומו של שלמה שפאן)

היה זה מעשה האהבים המדהים והעוצמתי ביותר שחווה אנחיסס המבולבל, וגם הטוב ביותר שיחווה אי-פעם.

ובבוקר, לאחר שהתעוררו והתלבשו, סיפרה לו את האמת ופניו נפלו.

הוא ידע שאין בכוחו לעמוד מול עוצמתה האלוהית.

 

האישה הראשונה

הֶסיוֹדוֹס, המשורר בן המאה השביעית לפני הספירה, מספר על בריאת האישה, היא פַּנדוֹרָה.

פנדורה היתה האישה הראשונה. היא באה לעולם כעונש לבני-התמותה, לאחר שפרומתאוס גנב עבורם את האש מהר האולימפוס. האש מסמלת את מוֹתר האדם ובאמצעותה יכול האדם להאיר את לילותיו, לחמם את ביתו, לבשל את בשר הציד ולחשל כלי נשק. כעונש על יוהרתו של האדם, אשר בידל את עצמו באמצעות האש משאר בעלי החיים, שלחו לו האלים את האישה וציידו אותה בכד גדול. בתוך הכד כלאו את כל הצרות, המכאובים, המחלות, המלחמות והיגון והורו לה לשבת בבית בעלה ולעולם לא לפתוח את הכד. אך פנדורה, כמו חוה, מתפתה ופותחת. אז משתחררים כל שדי הצער והסבל והורסים את עולמם של בני-התמותה. יחידה נשארת בַּכּד התקווה: היא לבדה מאפשרת לבני-האדם לשאת את האימה והכאב. הביטוי ״תיבת פנדורה״ הפך עם השנים לסמל לקופּת שרצים שעדיף שלא לפתוח.

וכך מספר הסיודוס על בריאתה של פנדורה: זאוס קרא להֶפַייסְטוֹס, נפַּח האלים, בעל המלאכה המיומן שהיה אֵל חיגר ומכוער, וציווה עליו לברוא את האישה. הפייסטוס לש עפר ומים יחד ויצר דמות בצלם אלה בת-אלמוות, בתולה ומושכת. אתנה, אלת החוכמה, לימדה אותה לארוג ולרקום. אפרודיטה, אלת האהבה, יצקה על ראשה קסם, חשק מכאיב וערגה מרופפת ברכיים. לסיום ציוווה זאוס על שליחו הרמס –

״מֶזֶג כַּלְבָּה לְסַגֵּל לָהּ וְאֹפִי מְתַעְתֵּעַ".

 (הסיודוס, מעשים וימים, בתרגום אהרון שבתאי)

 

קיים איזה פער בלתי-מובן בין משאלתם של גברים מודרניים לפגוש באישה משוחררת, פראית ובטוחה בעצמה, כזאת עם רצונות וחשקים משלה, עם חוכמה, ליבידו ויצר חיים, אחת שרוצה לטרוף את העולם ולערער על גבולותיו–  לבין חוסר היכולת שלהם לעמוד מול אישה כזאת. על פי רוב רוצים אותנו נזקקות, רגועות ומתוקות, שקצת נטפֵּל וקצת נקנא והרבה נחמיא, שנציב גבולות וניתן לגבר שלנו להרגיש גבר; צייד הכובש אותנו ומערער את עולמנו. וכשהם עומדים מול אישה פראית, שמחה ומרדנית, הם עטים עליה כמוצאי שלל רב, אך בסוף תמיד קוראים לה אישה משוגעת. אנו עבורם פדרה, מדוזה ומדיאה. אנו פנדורה הפתיינית, בעלת מזג הכלבה.

מתוך "על התשוקה" מאת רחל גוטסמן, בהוצאת פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 2017

תמונה ראשית: מתוך "ונוס ואנחיסס", ויליאם בלייק (1890). תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רחל גוטסמן.
§ קריאה | # דת
- דימוי שער"ונוס ואנחיסס", ויליאם בלייק (1890). תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על אישה: חיל ורעדה

02
ד.ד.

צודקת. גברים מעדיפים אותן כנועות, מקסימום סוערות לפי הזמנה. אבל אולי הסיבה היא חלוקת התפקידים בין המינים בעבודה, בפרנסה, במאבק על הקיום?

03
Mosheshy

איזו אלילות. :)
כל התיאור הנשי שלמעלה אינו מאיים עליי. בעצם... זה קצת משעשע. היום יש טרנד להאללת נשים.אזזז,לא חיל, לא רעדה, ולא בטיח' אצפר.בסך הכל אשה. שהיא אדם. עלה הנידף הרוח. גוף מתכלה .אשה אינה שונה מגבר,חתול,כלב,תפוח אדמה או גרגיר אפונה .כולם מתכלים. מעולם לא הרגשתי איום מאף אשה. להיפך. אוהב נשים כמתואר למעלה. רק בקשה אחת לי לאותה האשה . אמון הדדי, והתמסרות הדדית. אם אין אמון הדדי והתמסרות הדדית,כל התכונות שנמנו למעלה בטלות בשישים. שתתבשׂם בכל התכונות המתוארות למעלה,ותישאר בבדידותה "האלוהית-אלוקית ".

04
עכגעכ

לא הבנתי את הקשר בין סיפורים נבחרים מהמיתולוגיה היוונית, שנכתבו בתקופה שאישה הייתה במעמד של חפץ נוי או חיית מחמד, לפסקה האחרונה, שהיא הבעת דעה אישית (שנראה כי מושפעת מתיסכולים בחיים האישיים ולא מנתונים מאומתים).

נראה שטקסט זה מחזק יותר את הצד השוביניסטי שטוען שנשים היסטריות, רגשניות וחסרות היגיון, וחבל.

    05
    אראל

    כמו הנשים בליזיסטרטה, שעושות שביתת מין עד שהגברים יפסיקו עם המלחמות? כשאריסטופנס כתב את זה, ביוון העתיקה, הוא לא ממש כתב על נשים בתור חפצי נוי או חיות מחמד.

    06
    שם

    לאראל:
    מתוך ויקיפדיה
    "החברה ביוון הייתה פטריארכלית, ומכאן היחס לנשים. בדרך כלל מקומה של האישה נשמר בבית (באויקוס) בתחום שהוקצה לה - הבית היה מחולק למספר אזורים ביניהם: מגורים, בישול, חצר, מחסנים. החדר המרכזי בבית היה חדר הגברים - האנדרון - שבו ישבו הגברים ואורחיהם, וגם סעדו בו. לנשים לא התירו את הכניסה אליו. הנשים ישבו במקום נפרד, קרוב לאזור הבישול, וגם אכלו בנפרד מבעליהן. בדרך כלל חדרי הנשים (gunaikeion) נמצאו בקומה העליונה, והן ישנו שם ביחד עם הילדים. הגבלת מקומן של הנשים לא הצטמצם לתחום הבית אלא גם לתחום הציבורי והחברתי. לנשים אסור היה לצאת מהבית אלא לאירועים מיוחדים כמו הלוויות, טקסים דתיים (החג לאתנה פוליאס-פאנאתנאיה, חג התסמופוריה שנועד לנשים בלבד, והמיסטריות באלאוסיס עם הפולחן לדמטר ופרספונה) וכן ירידה לבית המעיין לשאוב מים, אבל גם במקרים אלה התלווה אליהן בדרך כלל אחד מהגברים במשפחה. כמו כן, לנשים אסור היה להשתתף או להיות נוכחות באירועים פוליטיים כמו אסיפות העם וההצבעות שנערכו שם, ובאירועים חברתיים כמו הצגות תיאטרון. לנשים לא הייתה זכות לתבוע במשפט, ואם תבעו או נתבעו היו חייבות להיות מיוצגות על ידי גבר. נישואים ואימהות נחשבו כנושאים העיקריים בחייה של האישה. מטרת הנישואים הייתה בראש ובראשונה הולדת ילדים. בחיי הנישואים הייתה חלוקה ברורה - האישה דאגה לכל הכרוך בניהול משק הבית - בישול, אריגה בנול, ייצור הבגדים עבור בני הבית, השגחה על המשרתים, וכן גידול הילדים, ואיפשרה בכך לגברים את החופש לפעול מחוץ לבית, בפוליס. נשים לא יכלו לעמוד ברשות עצמן בשום שלב משלבי חייהן. מיום הולדתן ועד יום מותן הן היו שייכות לגבר - לאביהן (או לאחיהן, אם האב נפטר), ואחרי כן לבעליהן. אם האישה התגרשה או התאלמנה, היא חזרה אל בית אביה. בדרך כלל לנשים לא היה רכוש פרטי משלהן ותלותן הכלכלית בגבר הייתה רבה מאוד. עם נישואיה קיבלה הכלה את הנדוניה מאביה, אבל הנדוניה נשארה בשליטתו של הבעל. הגיל האידאלי לנישואים של הנשים ביוון היה 15 ואילו הגיל האידאלי עבור הבעל היה 35.[1] הנשים היחידות שהיו להן תפקידים ציבוריים במסגרת הפוליס היו הכהנות במקדשים. הן נבחרו לתפקיד בגיל מאוחר, ונחשבו חכמות ובעלות ניסיון. גם המיילדות נחשבו כבעלות סטטוס גבוה. מעמד מיוחד היה לנשים ששימשו כהטיירות, ונועדו לשעשע את הגברים. הן קיבלו השכלה רחבה, למדו שירה, מוזיקה ופילוסופיה והשתתפו בסימפוזיונים עם הגברים. חלקן אף עלה לגדולה והמוכרת ביניהן היא אספסיה, בת זוגו של פריקלס, שמאוחר יותר גם נישא לה, אף על פי שעניין זה לא נתקבל יפה בעיני האתונאים."

    על פניו נראה שהמעמד של נשים דומה יותר לזה של חיית מחמד בימינו מאשר בן אדם...

    ובכל מקרה רחוק מאוד מהמצב היום (שאינו שיוויוני או קרוב לכך)

07
איציק

ואני מעדיף את נשות התנך הנותנות ההשראה לשירה בשיר השירים ועוצמה ליעל שהסירה איום מעמה במו ידיה .ומעריץ אני את מרים שליוותה את נביא העם בעיניה ואת העם במימיה ויש עוד מרבקה והלאה

11
יוסי הדס

יוסי
הכותרת והקדמת המאמר הקצרה מבטיחים רעיון מדעי/פסיכולוגי חדש אשר סיקרנו אותי לקרוא אותו. אבל כל סיפורי המיתולוגיה היוונית אפילו אינם מרמזים על איזה רעיון חדש או כלשהו, כפי שציפיתי, אלא אגדות פנטסיה בלבד. אך קיוויתי שבסוף האגדות יבוא גם סיכום מפתיע – אך גם שם מאומה. יש רק תחושה שהנטייה הפמיניסטית של הכותבת דחפה אותה להעלות את חשיבות הנשים עקב הרגשת המסכנות של רבות, וכנראה גם שלה, וכך חשבה שתרגיש טוב גם בעצמה.
בניגוד לספקולציה על האימה "שגברים רבים כל כך חשים לנוכח נשים חכמות, משכילות ובטוחות בעצמן..." – הטעות היא בפרוש המוטעה על הנשים הדוחות בהתנהגותן המתנשאת, אך מוצגות כאילו שהן מאיימות על גברים. רבים כמוני אינם מאוימים, אלא סולדים מנשים דוחות כאלה המנסות בחוצפתן/טיפשותן להתנהג בכוחנות/גסות גברית וכך מאבדות את כוח משיכתן הטבעי. אישה המשתדלת להיות גבר מפסיקה להיות אישה מושכת.
בהזדמנות זו אביא את פרשנותי על הפמיניזם. זו מלחמה יזומה של נשים הנוגדת את הטבע: גבר ואישה אינם שווים – לא רק במראה החיצוני, אלא גם בטבעם ובתכונותיהם. הטבע יצר אותנו עם יכולות שונות כדי שנמלא את תפקידינו להישרדות אישית ובעיקר ליצירה וקיום תא משפחתי להמשך הדורות. לכל מין יש תפקידים חיוניים שונים, ולעיתים גם מנוגדים (כמו היגיון ורגש). אם כך איך אפשר שיהיה שוויון בין בלתי שווים? הפמיניזם יצר אווירת מלחמה של הנשים כנגד הגברים, המנסה להוכיח את האבסורד שהן שוות יותר. דברים שונים הם רק שונים ואי אפשר להגדיר חלקם כאילו שווים יותר! על כן יש להבין שלמען הגזע האנושי, גברים ונשים נועדו להשלים זה את זו בתפקידי קיום האנושות ולא להילחם!
אני מסכים עם הפמיניזם רק בתחום אחד: – שלא יהיה קיפוח על מה שמגיע לאישה, כמו שכר שווה לעבודה שווה, או נגד הנהוג בארצות נחשלות בהם האישה היא שפחה חסרת ערך. וקיים גם קיפוח הפוך, שגברים נושאים בהוצאות כספיות מופרזות על נשים, כי ככה מקובל – בתהליך החיזור, במתנות ובתכשיטים בהמשך, ובגירושין בחצי הרכוש לפחות (מלבד מלחמות מתישות). את כל הטכנולוגיה שמביאה רווחה גם לנשים, יצרו בעיקר הגברים. אמנם הנשים אפשרו להם את הזמן הדרוש, אך רובן של הנשים, בהעדר תכונות מתאימות, לא היו מגיעות להישגים אלה . לכן אפשר לטעון שהגברים מנוצלים לסיפוק יתרונות הטכנולוגיה וגם רכוש עבור הנשים. אמנם יש נשים שהצליחו בהישגים שונים וגם ברכוש אך אינן הרוב. את התופעה הזו ממחישה הצהרה של אישה אחת מרבות שהעיזה וסיפרה:
התחתנתי והתגרשתי פעמים רבות – ובכל פעם יצאתי יותר עשירה!

13
מדו יאק

הסיפורים נהדרים, המיתולוגיה מרשימה והידע המופגן - מרשים מאוד

אבל מה הקשר בין הסיפורים האלה לבין הכותרת או הסיום?
מאום. אין כזה קשר.

לשפוט סיפורים מתקופה אחת לתוך קונטקסט של זמן אחר, לערכים ומעמד של זמן אחר.
הכותרת יכלה להיות "שלל סיפורים על נשים מהמיתולוגיה היוונית ועוד שתי פסקאות לא קשורות"
זה היה הרבה יותר מדוייק

14
אלכס

קיים איזה פער בלתי-מובן בין כל הטקסט לפסקת הסיום.
איזה גבר רוצה "אישה פראית ומרדנית" ויעוט עליה כמוצאי שלל רב?!
למה אישה בטוחה בעצמה... "כזאת עם רצונות", צריכה להיות גם פראית ומרדנית, מה הבעיה עם אישה בטוחה בעצמה, בעלת דעות וגם רגועה ומתוקה?
מה הבעיה עם להחמיא - יש משהי שלא אוהבת שמחמיאים לה?
איזה אישה תרצה גבר עם התכונות של פדרה, מדוזה או מדיאה - אף אחד לא רוצה פרטנר עם מזג כזה.