בום טראח

לקח לצחי ולי תשע דקות לחזור מהתופת אל הכפר השקט והמנומנם. זאת היתה הנסיעה הכי ארוכה בחיי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

״הוא בסטקיית הטייסים, אח שלי אמר שהוא ראה אותו שם לפני עשר דקות מחלק חתימות. עלה כבר לפני שהוא ייעלם,״ צרחה לעברי הקסדה הכחולה של סיגלר. ״שקרן, אח שלך בכלל לא טייס,״ אמרתי. ״נשבע לך, הוא אפילו חתם לו על שטר של מאה לירות,״ השיב סיגלר ונופף בשטר הכחלחל. הוא סחט את ידית הגז עד שבקושי יכולתי לשמוע אותו. אילו רק היה יודע שזוהי אחת הצרחות האחרונות של טוסטוס הטילון המופלא שלו.

״הכדור שלי אצל צחי״ הוא נזכר, ״עלה נו, עוד חתימה אחת חסרה לי.״ הכרתי את האובססיה של סיגלר. כולנו אהבנו את מכבי נתניה, אבל סיגלר אהב אותה יותר מכולם. עליתי על הטוסטוס ודהרנו לבית של צחי לקחת את הכדור. חנינו על השביל בכניסה הראשית והלכנו בשקט לכיוון החדר של צחי שנמצא בצד האחורי של הבית, סמוך לשרידי הרפת הנטושה. ״בוא נדפוק לו על החלון, ההורים שלו בטח ישנים״ לחש סיגלר. בדרך לחדר של צחי עברנו ליד חלון חדר השינה של ההורים שלו. סיגלר נעצר בפתאומיות. נצמדנו אחד לשני והצצנו פנימה. מתחת ללוח שנה של מפעל דשנים שהציג את חודש חשוון 1977, עמד אבא של צחי, ערום לגמרי, עם כתר על ראשו, וטיפטף חלב נר רותח על ישבנה של אישה עבת בשר, שלא דמתה בכלל לאמו הצנומה של צחי. סיגלר צבט אותי מרוב מבוכה והתרגשות. הורדנו את הראש כדי שלא יבחינו בנו ואז שמענו צחוק מתוך החדר. הצצנו שוב. הוא דיגדג אותה עד שלא יכלה לנשום ושניהם צחקו בפראות. זיהינו אותה: מלכה גורן, מנהלת סניף הדואר. שדיה ערופים ממחלת הסרטן וישבנה חרוך מבשר הנר שטיפטף עליו. מתורן פינו של ישראל זיגדון השפריצו עכשיו זרזיפי דייסה קרושה. מדפסת המוח שלי הדפיסה את המראות במהירות מבלי יכולת ומשאבים לפענח את המידע בזמן אמת. הקסדה של סיגלר נפלה לו מהיד. מלכה גורן רצה ערומה לכיוון השירותים וישראל זיגדון המשיך לגעות ולצחוק תוך שהוא סוחט את איבר מינו שנראה כמו אלמוג עתיק. קיבלתי סחרחורת והתחלתי להקיא על החרציות היפות. לא ציפיתי שביום שבת בארבע ורבע אחה״צ של ה-19 בנובמבר, זה מה שיקלטו אישוני עיניי, שבקושי מלאו להם 15 שנים. בום טראח.

שני ילדים לסגן אלוף ישראל זיגדון: צחי וההוא שמת. אחיו של צחי מת במלחמת יום כיפור. קראו לו אילן אבל צחי תמיד קרא לו ״השלישי משמאל,״ כי בתמונה המשפחתית הענקית שתלויה בסלון ביתם אילן הוא השלישי משמאל. ״איזה לוזר, הוא מת בתאונת דרכים בדרך לבסיס ביום הראשון של המלחמה״ סיפר לי פעם צחי בזלזול. אמא של צחי מעולם לא התאוששה ממותו של בנה הבכור והמוצלח. היא הלכה ונסגרה, הלכה והתקמטה כמו מטפחת. עד היום אין לי מושג איפה היא היתה באותו אחר הצהריים כשכל זה קרה. מה שבטוח, הדבר האחרון שהטריד את שושנה זיגדון ארבע שנים לאחר שאיבדה את בנה, היה שבעלה מדליק נרות זיכרון על התחת של מנהלת סניף הדואר המקומי. בום טראח.

סיגלר ניסה להאיץ בי שנעוף משם אבל המשכתי להקיא. בזווית העין ראיתי את ישראל זיגדון מתקרב לעברנו בתחתונים, הכתר עדיין על ראשו, אוחז בטוסטוס בידו האחת ובכוס פלסטיק חשודה בידו השנייה. תחתוניו היו מוכתמים וזרועותיו שעירות, כל זרוע ברוש צעיר. ״שוב פעם אתה? שוב הרסת לי את הגינה!״ צרח ישראל זיגדון, שאף פעם לא הסתיר את סלידתו מסיגלר. הוא פתח את מכסה המנוע של הטוסטוס. ״אתה יודע מה יש לי כאן, סיגלר? הטוסטוס שלך כל כך יאהב את זה.״ ישראל זיגדון רוקן כוס סוכר לתוך מיכל הדלק וסגר את המכסה. ״עכשיו תתניע, בוא נראה אותך.״ הוא טלטל את הטוסטוס כאילו היה כוס יין אדום והגיש אותו לסיגלר. טוסטוס הטילון הכתום מתוצרת ׳מפעלי אופניים ישראליים׳ עם שני הילוכים ידניים ומנוע זעיר בנפח 49 סמ״ק. סיגלר נאלץ לרצוח אותו במו ידיו: שלוש שניות אחרי שהתניע את הטוסטוס, השמיע המנוע הממותק קול יבבה והשתנק, לא לפני שצרח את צרחת הטילון האחרונה שלו, ופלט ענן שחור בריח מבחיל של סוכר מקולקל. ״זה מה שקורה למי שמרגיז את ישראל זיגדון ביום כזה״. לא הבנתי מה מיוחד ביום הזה אבל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. לא מצאתי אפילו מילה אחת מחורבנת במדפסת המוח שלי. פניו של סיגלר נראו כמו אבטיח אפור. הוא לא תיאר לעצמו שסוכר, האבקה שגורמת לו כל כך הרבה אושר יומיומי, מסוגלת לכך. ישראל זיגדון לא נרגע ״צחי לא כאן. עכשיו קחו את הגרוטאה הזאת מפה ושלא תספרו לאף אחד מה קרה כאן.״ הנהנתי באימה. ״אל תסתובב עם הסיגלר הזה. הוא צרה צרורה,״ לחשה באזני מלכה גורן, שבמפתיע ליטפה אותי ואז נתנה לי פליק קטן על הישבן. היה בזה משהו מנחם ומרגיע, כאילו היא מעבירה לי מסר של שפיות בתוך כל השגעון הזה.

״מה זה היה? חולי נפש,״ ייבב סיגלר. ״איפה צחי? איך הוא חי עם האבא הדפוק שלו? ואיפה אמא שלו?״. העדפתי להתעלם מהנסיונות של סיגלר להבין מה ראינו. לא רציתי לשחזר את המראות שזה עתה הוטמנו ונאטמו בקרקעית מדפסת המוח שלי לשלושים ושמונה השנים הקרובות. ״צחי בטח מעשן מאחרי הצרכניה״ הנחתי. ״דיר באלאק להגיד לו מה ראינו. הוא סיפר לי שהוא מצא במחסן מאחרי הבית אקדח ישן שאבא שלו שדד פעם מגופה של חייל מצרי״. בום טראח.

צחי אכן ישב על טרקטור מאחרי הצרכניה עם קופסה של סיגריות קנט. היתה לו שיטה משלו לעשן: בין שכטה לשכטה הוא היה דוחף לפה קובייה של שוקולד בוטנים. ״שוב רבתי עם אבא שלי,״ הוא אמר, ״היום הוא היה עצבני במיוחד.״ סיגלר ואני הסתכלנו אחד על השני. ״כן, גם אנחנו רבנו עם אבא שלך, באנו לקחת את הכדור, נראה לי שהערנו אותו.״ סיגלר השעין את גווית הטוסטוס שלו על שיח ההרדוף המרוט שבפינה. המחשבה על חתימה מהקשר הקדמי המחונן של מכבי נתניה - ׳התימני הכי זריז במישור החוף׳ כפי שכינה אותו ראש העירייה - עמעמה את תחושת הזעם והעלבון. ״עדיף שתשמור מרחק מאבא שלך היום,״ הוא אמר לצחי שאפילו לא הרים את העיניים. כשהשמש החלה להתרסק מאחרי ראשו, צחי היה נראה כמו בדל אדם.

״תביא את הכדור,״ גער בו סיגלר ״הנה הוא כאן בארגז, תירגע, רק עצרתי לסיגריה,״ אמר צחי. לפי מספר האריזות הריקות של שוקולד הבוטנים שהיו מפוזרות מסביב, הבנו שמדובר בהרבה סיגריות ושצחי לא במצב רוח מזהיר. ״דווקא חשבתי שהכדור שלי נמצא כאן,״ לחץ סיגלר בכוח על בטנו הצמיגית של צחי בנסיון לשפר את מצב רוחו. צחי שחרר מהלומת אגרוף לכתפו השמאלית של סיגלר, שהתפתל מכאב ומצחוק. כנער הניזון משוקולד בוטנים וסיגריות קנט, צחי לא היה אתלטי במיוחד, אבל היו לו אגרופים קטלניים. בגיל 15 ושלושה חודשים הוא שקל 87 קילוגרם, מה שהוליד את השיר הכי מפורסם בקריית החינוך על שם לוי אשכול:

צחי השמן
בבטן יש לו בן
איך קוראים לבן?                                                                    
צחי השמן...

וחוזר חלילה

סיגלר לקח את הכדור וסקר בגאווה את החתימות שהצטברו עליו: ״איציק ויסוקר, בני לם, גדי מכנס, גדעון קליינמן, דוד לביא, חיים בר, מוטלה שפיגלר, פודי חלפון, עודד מכנס ושרגא בר. עוד חתימה אחת ויש לי את כל ההרכב!״ צחי לא התפעל במיוחד. ״יאללה, סע לסטקיית הטייסים״ האיץ בו סיגלר. צחי הסתער על ידית ההילוכים של ה״דיוויד בראון״ השרירי. ״אני חושב שהלילה אני הולך להרוג את אבא שלי.״ המשפט הזה הציף אותו באנרגיה. המנוע של הטרקטור הגיב בהתאם וזינקנו משם. ״יאללה מכבי,״ סינן צחי, שלא באמת התעניין בכדורגל אבל נאחז בכל דבר שיכול היה להסיט אותו ממחשבותיו.

כבר מהדרך היורדת אל השדות המותשים, יכולנו להבחין במטוס הססנה החד מנועי בעל ארבעת המושבים והכנף האחורית המוגבהת מתנוסס על חצובת ראשה של הסטקייה, מקושט באורות צבעוניים ומעליו שלט הניאון הבוהק, המגדלור של ילדותנו, ״סטקיית הטייסים״.

אח של סיגלר שהיה טכנאי מוטס נהג לאכול הרבה בסטקיית הטייסים כי זכה ל-10 אחוזים הנחה וקפה חינם. נווטים קיבלו 15 אחוזים, טייסי תובלה 25, טייסי קרב זכו ל-50 אחוזים הנחה, ואילו מפקד חיל האוויר היה אוכל שם בחינם. כך לפחות סיפר התפריט, שהתגאה גם בשיפודי השישליק הכי טובים בעמק חפר ובמילק שייקים ״שלא מהעולם הזה״. מה שנכון נכון. ההערצה לטייסים המהוללים התגלתה כמהלך שיווקי מבריק. אנשי עסקים ותקשורת, חקלאים, פוליטיקאים מקומיים, נהגים, פועלים מהסביבה, כולם הגיעו לזלול שיפודים, לשתות בירה בין פגרי אווירונים ולהתחכך בטייסים וכדורגלנים. ונחשו מה? לבעל המקום שהקים את סטקיית הטייסים קראו סעיד, והוא בכלל מטול כרם. בום טראח.

רק צחי היה מסוגל לנהוג בטרקטור ולהצית בהצלחה שלוש סיגריות אל מול הרוח. הוא העביר סיגריה לכל אחד מאיתנו. סיגלר, שעדיין היה המום ממה שעבר עלינו, השתעל עד שכמעט נחנק. שלושתנו חטפנו התקפת צחוק בלתי נשלטת. סיגלר נעמד על הכנף של הטרקטור והתחיל לשיר במבטא רומני מוגזם את שיר השנה של גרי אקשטיין:

״האורות שמנגד, הם רק נצנוץ של כוכבים, שום גל לא נישא אלעל, ולא רואים שום מרחבים, עוד לוגמים מהיין, כלבלב על הסיפון רוטן, קפטן ג׳ק עוצם עין, את השניה בכוס נותן...״

סיגלר שוב השתעל עד שכמעט נחנק ושלושתנו נשפכנו מצחוק.

חצינו את בית יצחק לשדות של אביחייל: שאריות של פרדסים כרותים, בורות בכביש, טנדר פיז׳ו נטוש, בית אריזה למלפפונים. מי היה מאמין שמהחממות המרופטות האלה יוצאים זרי פרחים מרהיבים עבור הולנדים מזורגגים. ״היי, עצור, תראה שם, מה זה?״ צחי האט והאיר עם אורות הטרקטור לכיוון העצים. זוג חתולים קשורים זה לזה בזנבם, מחרחרים, מייבבים בשארית כוחותם, מדממים, גוססים בצד הדרך. ״זה אבי, אבי פולונסקי. הוא עשה את זה. בדרך כלל הוא גם מצית להם את הזנב כדי שירוצו לכל הכיוונים.״ אמר צחי באדישות. אבי פולונסקי? הבן של דוקטור פולונסקי? הרהרתי לעצמי. ״צריך להרוג אותם, שלא יסבלו,״ אמרתי. הרגשתי שהמעיים שלי שוב גועשים. הייתי משותק. ביקשתי מסיגלר שיעשה משהו. הוא לקח מקל שהיה שם וניסה להתיר את זנבות החתולים הגוססים, שאכן הוצתו. הם רק התפתלו יותר. סיגלר לא היה מסוגל להרוג אותם. הקאתי שוב. ״יאללה בואו, אין זמן, הם ימותו תוך כמה שעות. כולנו נמות בתוך כמה שעות, השאלה היא רק כמה״ התפלסף צחי. ״סתום ת׳לוע שלך!״ צרחתי עליו ״סע מכאן, סע כבר.״ צחי חזר אל השביל תוך כדי שהוא שולח אגרוף זועם לכיוון הכתף שלי. השארנו את זוג החתולים בסבלם. מבחינתי, שלושים ושמונה שנים אחרי, הם עדיין מונחים שם מחרחרים אל מותם. מדפסת ארורה. ואבי פולונסקי? שלוש שנים אחרי זה הוא מת ממכת ברק. בום טראח.

שקט מעיק השתרר על ה׳דיוויד בראון׳. המשכנו לכיוון הסטקייה. הגענו לפסי הרכבת שחוצים את שדות בית יצחק ואביחייל. מעולם לא חצינו את הפסים האלה עם טרקטור, ללא רשיון נהיגה וללא אישור של ההורים. צחי האיץ וחצה את המסילה. הטרקטור רעד כולו וסיגלר כמעט נפל. כבר יכולנו לזהות את התכונה סביב הסטקייה. אנשים מעשנים בחוץ, רכבים עם מוסיקה רועשת באים ויוצאים. חנינו את הטרקטור. ריח השישליק הרעיד את תעלות האף שלי ששלחו מסר מבלבל למיצי הקיבה האחרונים שנותרו לי. ידענו שיש לנו שתי דקות לפעול ולעוף משם. אם מישהו יראה אותנו זה יהיה הסוף שלנו.

למלצרים בסטקיית הטייסים היו מדים עם שמות של מטוסים עליהם. צחי שאל את אף-16 איפה המפורסמים יושבים? מכיוון שצחי היה גדול מימדים ושעיר כאביו, אנשים חשבו שהוא בן 18, וכך התקדמנו אל המטרה כשסיגלר ואני נשרכים מאחור. המקום היה עסוק מאד וכולם מרותקים למסך טלוויזיה ששידר בשחור לבן איזה ארוע ממלכתי. גם שם כיכב מטוס. במרכז המסך רבץ מטוס נוסעים ענקי שנראה כמו לוויתן מת. מישהו חשוב כנראה אמור לצאת ממנו.
סיקורסקי-58, שאחז שש צלחות חומוס פטריות על זרוע ימין שלו, סימן לצחי לאן ללכת. חצינו את איזור הטאבון ובר הסלטים לכיוון אולם הסועדים החשובים. הזמר שמוליק צ׳יזיק שתה בירה אחרי הופעה בבית הגדודים. בשולחן לידו, מנחם זילברמן ישב וכירסם עם חברים פלטה של סיגרים מטוגנים. ושם, ממש מאחוריהם, מצאנו אותו. מי שניסים קיוויתי כינה במילה אחת כל כך מדויקת, ׳הצפעון׳, כי היה חודר במלוא ננסותו לרחבת היריב ומכיש את השער פעם אחר פעם. משה גריאני, הקשר של מכבי נתניה, ישן עם כפכפי פלסטיק על ספה מנומרת ונחר כאילו אין מחר. בום טראח.

״תעיר אותו,״ ביקש ממני סיגלר. ״מה אתה דפוק? אני לא מעיר אותו. תשכח מזה.״ שנינו הסתכלנו אל צחי. הוא הבין את הרמז, לקח את הכדור ונגע לגריאני בעדינות ביד. כשהרים את הראש, גריאני נראה מבוגר ממה שדמיינתי, יותר נמתודה מבוהלת מאשר נחש צפע. ״מה קרה, מי זה?״ הוא שאל את צחי מתוך שינה. ״סליחה שהערנו אותך, רק תחתום פה בבקשה,״ אמר לו צחי בבטחון עצמי מרשים. גריאני שירבט משהו וחזר לישון. לקחנו את הכדור החתום וברחנו משם. המשימה הושלמה. סיגלר ביצע קפיצת ברייקדאנס מושלמת עוד הרבה לפני שמישהו בעמק חפר בכלל ידע מה זה ברייקדאנס. גם אם אף פעם לא הרשים בחכמתו, לסיגלר היה הדבר המופלא הזה המאפיל על כל פיסת אינטליגנציה: הוא היה רקדן עילאי. מי צריך מדפסת משוכללת, כשיש לך שליטה וירטואוזית בגוף וחוש קצב מושלם? טיפסנו על ה׳דיוויד בראון׳ והתחלנו לנסוע חזרה.

עצרנו בדרך בתחנת דלק לקנות מיץ, וסיגריות קנט, ושוקולד בוטנים ולחגוג את נצחוננו הקטן. כל אחד סמך על השני שישלם, אבל גילינו שלאף אחד מאיתנו אין לירה על התחת. סיגלר נזכר בשטר של מאה לירות שקיבל מאחיו עם החתימה של גריאני. הוא פישפש ומצא אותו בכיס של מכנסי ההתעמלות שמתחת לטרנינג שלו. עכשיו, כשכדור החתימות שלו הושלם, הוא לא היה צריך יותר את השטר הזה. ״המסיבה הזאת עליי,״ הוא אמר ונשמע לרגע כמו אביו, הרפתן הגוץ והיהיר, שהתפרסם בכל העולם בזכות מיינקת אוטומטית לעגלים שפיתח: בזמן ההנקה, המערכת מזהה את העגל הרך ומשמיעה לו הקלטה של אמו הגועה. בום טראח.

נשמנו לרווחה. אבל רק לשנייה. שלושתנו השתתקנו בבת אחת כשגילינו שהחתימה של גריאני על השטר לא היתה אפילו דומה לחתימה על הכדור.
כשהסתכלנו ממש מקרוב גילינו שבין החתימות של שרגא בר וגדי מכנס מופיעה חתימה של מוטי מורנו. לא גריאני ולא נעליים. החתמנו את האיש הלא נכון. סיגלר לא האמין. ראיתי איך כלי הדם בפניו העגולות מתלהטים כמו תנור סלילים זול שנרכש בהקפה בכלבו לחקלאי. הוא הרגיש מרומה ונבגד. הוא ציפה שנחזור לסטקייה ונעזור לו למצוא את הגריאני האמיתי. ״הוא כבר לא שם מזמן,״ ניסיתי להרגיע אותו.

״יא זונה בתולה. יא קוקסינל. כולם יודעים שאתה קוקסינל,״. הוא צרח עליי ואז הוציא את כל הזעם על צחי. ״אבא שלך שורף למלכה גורן את התחת, יא אפס, תמיד היית אפס. אתה ו׳השלישי משמאל׳ והרביעי מימין, כולכם אפסים, יא לוזר מסריח!״. צחי שתק. הוא חיטט בתא הכלים של הטרקטור, בין מפתח צינורות חלוד וסט מבולגן של ג׳בקות, ושלף משם אקדח מאקארוב רוסי. ניסיתי להתערב ולהשתלט עליו אבל אף אחד לא היה יכול להשתלט על צחי כשהוא פגוע. גם לא הוא עצמו. הוא זרק את הכדור של סיגלר גבוה באויר וירה בו שלוש פעמים. בום טראח. בום טראח. בום טראח.

למשך שתי שניות השתרר שקט אדיר כאילו העולם כולו שקע במצולות. ואז, מתוך עץ האקליפטוס הענק שמעלינו, נורתה אל השמיים להקת חסידות בצווחת אלוהים. סיגלר קפץ על צחי, חטף פלייר פטנט מתא הכלים וחבט בעוצמה בכתפו. ביום אחד לאבד גם טוסטוס וגם את הכדור עתיר החתימות שלו זה יותר מדי. כל ריקוד הברייקדאנס שלו כאילו התגלגל חזרה אל תוך גופו והתפרץ ממנו עכשיו בשאגה מהדהדת ״בננננני זונננננות!!!״. הוא החל לרוץ מאיתנו עם שאריות הכדור הירוי ולצעוק שהוא שונא אותנו ושנמות מצידו ושלא נדבר איתו יותר לעולם. צחי דימם מתחת לחולצה, אבל כבש את הכאב ואפילו לא טרח לבדוק מה מצב הכתף שלו. הוא שיחרר את הרגל מהברקס וטסנו חזרה הביתה בלי להחליף מילה אחת כל הדרך, מובסים כמו מגבת מטונפת.

לקח לצחי ולי תשע דקות לחזור מהתופת אל הכפר השקט והמנומנם. זאת היתה הנסיעה הכי ארוכה בחיי. החולצה של צחי היתה מלאה בדם ופלומת השפם שלו מרוחה בשאריות של שוקולד בוטנים. משום מה לא היה איש ברחוב, כולם התגודדו בבתים. קפצתי מהכנף של ה׳דיוויד בראון׳ והלכתי על השביל המוביל אל הכניסה של הבית בו נולדתי ובו חייתי יותר מ-15 שנה. הליכה שלוקחת לי בדרך כלל עשר שניות, לקחה הפעם דקות ארוכות, אולי שעות. המדפסת שלי יצאה מכלל שליטה. שיח הפטל נראה שרוף ומיובש. הנדנדה הנמתחת מעץ האזדרכת השמיעה חריקות של רכבת משא. גולדה החתולה הג׳ינג׳ית היתה חצי שקופה עד שיכולתי לראות את ממטרות הדשא משקות דרך בטנה. הדיו שלי אזל. הרגשתי בודד ומותש כמו אפרסמון זקן. כשפתחתי את הדלת, בשעה שמונה שלושים ושתיים בערב, אמא ואבא שלי ישבו בסלון ובכו. לפני עשר דקות סאדאת נחת בירושלים.

ארז הימן, 44, מעצב, תסריטאי וסופר, הוציא לאחרונה את ספר הילדים המצליח ״ארץ היצירות האבודות״ (מטר).
״בום טראח״ הוא חלק מרומן רחב יריעה שיצא לאור ביום מן הימים... חי כרגע בדנבר קולורדו, ארה״ב. נשוי ואב לשתי בנות.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארז הימן.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על בום טראח

03
ניצן הראל

העיקר.. כל שמות שחקני מכבי נתניה..
של עונת הדאבל.
אגב ככל שהמתואר קרה בשבת 19.11.77 זו השבת בה ספג ויסוקר לראשונה באותה עונה ונתניה הפסידה 2:0