בין חולות הישימון

סיפור בדואי
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בחצי האי ערב, בואכה העיר מכּה, קרוב לגבול המדבר הגדול ששדמותיו חול וחצץ ומימיו מלח, שכן לפני שנים רבות שבט בדואי קטן ואמיץ. השבט הזה התפרסם בכל הסביבה בבניו הבריאים והמוצקים כברזל, ברוכביו המהירים ועזי הנפש, בדורכי־הקשת ורומי־הרומח המצוינים, ובייחוד נודעו לתהילה בני השבט בגזעי סוסיהם האבירים והעזים.
כי תעבור בְּנַגְ'ד ובעירק לאורכה ולרוחבה בין כל השבטים העוסקים בגידול סוסים, ותלך מזרחה בין הנהרות עד מקום יושבי האוהלים החונים ליד בגדד עיר השלום; כי תרד דרומה אל חצרמות וחקרת ושאלת: אי מקום הסוסים הטובים בכל ערב? וענו כל שומעיך ואמרו פה אחד: לך אל בני־ליִש, שם תמצא את חפצך.
ואמנם יפים וחסונים היו הסוסים אשר לבני־ליש. בני הערבה והסלעים הקשים היו, ומהם קיבלו את פראותם ואת אמון רוחם. קומתם גבוהה ועיניהם גדולות וצלולות. ראשם זקוף; נחיריהם רחבים וצהלתם אימה; צווארם כצווארי היעלים בהריחם מים; רעמותם ברק להן והן חלקות ורכות כמשי ומשתלשלות על שיפולי צווארם; חזם רחב ובולט; בטנם קטנה ושוקעת ושוקיהם מוצקות; פרסותיהם קטנות; וזנבם צפוף ומגיע עד לארץ.
ורבים הם המבקשים את סוסי בני־ליש.
כי כיופיים כן טוּבם. נודעים הם לשבח בבהרת הלבנה שבמצחם ובאושר שהם מביאים לבית קוניהם, בדבקותם לאדוניהם, אשר במותו יורידו ראשם וילכו בלי חמדה. מעירים הם אותו משנתו בשעת הסכנה. ששים אלי קרב ונחלצים מידו למען הסתער שוב על יריביהם. מעולם לא העיזו הולכי רכיל לרנן אחרי סוסי בני־ליש כי לא הצילו את בעליהם בעת צרה ומצוקה.
אלפי ריאלים ישקלו באוהלי בני־ליש במחיר סוסיהם. מדי שנה בשנה, אך התחילו ראשי העשבים לבצבץ, נוהרים דורשיהם מארבע קצוות הארץ. מדמשק ומבגדד, מצנעא ומסטנבּוּל, מאלכסנדריה של מצרים ואף מהמדינות הרחוקות של הכופרים הם באים וצרורות כספם בידיהם, ואולם לא את כולם יכולים בני־ליש להשביע רצון. רבים מהם שבים על עקבותם בבושת פנים, כי מעטים הסוסים אשר יצאו למכירה. בני־ליש אינם מגדלים סוסים לשם מקח וממכר, לחרפה ייחשב להם הדבר, ואף הנמכרים לא יימכרו, כי אם בהסכמת כל בני השבט, בנטילת רשות מאת השיך ובמסירת הודעה לבעלי הסוסים הנשארים.
את הסוסות אינם נוהגים למכור בעד כל הון. בן־ליש ימכור את בתו לאמה ולא ימכור את סוסתו לאיש נוכרי אשר לא מבני שבטם.
אוהבים בני־ליש את סוסותיהם ושומרים אותן כאישוני עיניהם, בחיבה וברחמים יגדלון וברוך ועידון יכלכלון, מתמריהם הן אוכלות ואת חלב נאקותיהם הן שותות, על צוואריהן הם מתרפקים באהבים, ובאוזניהן הם שופכים את מרי שיחם להקל את לחץ יגונם.
תפארת בני־ליש על סוסותיהם, ותפארת סוסותיהם על בעליהן. ואולם גאוות השבט ונזרו היתה סוסת מנצוּר. לבנה היתה הסוסה ומבריקה לאור השמש כשלג החרמון ביום אביב בהיר. עיניה היו גדולות ורטובות, טובות ומלאות חן, ובינה יתרה נשקפה מתוכן. רגליה דקות היו וארוכות, אמיצות וגמישות ורבות־חן כרגלי עופר האיילים וקלות ממנו. כחץ מקשת היתה נישאת על הסלעים ודומה היה שאין פרסותיה נוגעות בהם. בהסתערה על המרחק דמתה ללביאה, שוחרת לטרף, אך לפני רוכבה כרעה על ברכיה נכנעת לרצונו.
וסייח שחור כלילה היה לסוסה. פיו טרם ידע רסן, ועל גבו לא עלה רוכב, מאמו ירש את קלותה ועדינותה, ומאביו את פחזותו ופראותו ואת נפשו השוקקה אלי קרב, אך לא טעם משא אדם.
עוברי אורח, עולי רגל שנטוּ אל אוהלי בני־ליש לבקש חסות ולוויה לדרכם, ואף סוחרים כבודים ומביני דבר אשר באו מקרוב ומרחוק כדרכם מדי שנה לקנות את סוסי השבט המוצעים למכירה — בעוברם על אוהלו של מנצור ובראותם את הסוסה ואת הסייח על ידה היו מפסיקים ממהלכם ומדבריהם כתקועים במקומם בפה פעור ובעיניים לטושות. במבט חטוף עמדו על טיבם והכירו כי הם מטובי הסוסים טהורי היחס המבורך, נצר מגזע הקושלני, מצאצאי סוסתו של הנביא עליו התפילה והשלום. אף כי לא דמו זה אל זה בצבעם ובצביונם הנה כל סימני הגזע המובהקים היו טבועים בהם. לשניהם ראש מחודד ופה מחוטב וקטן כְּפִי נערה. אוזניים קטנות ודקות, נעות בלי הרף. שיער ארוך, צפוף וחלק ורך כמשי, מבריק מרחוק כעין הקטיפה.
טובי הלב היו נוהרים מגיל, מברכים את אללה: "ישתבח על אשר ברא, ריבוננו יהיה להם למחסה ויסתירם מן העין." לעומתם צרי העין היו כוססים שפתותיהם מתוך קנאה והופכים את ראשם באנחת אנקה.
אלה ואלה הודיעו את תהילתם בכל קצות ערב, ושם "חממה" נישא בפי כול. משוררים סיפרו כבודה, יופייה וגבורתה בכל מקום שהבדואים הגיעו לשם, תלו עליה נבליהם והִללוּהָ בשיריהם.
שם הסוסה הגיע עד למרחוק, ועד אוזני השיך הקדוש של מכה הגיע. ידוע היה השיך באהבתו הגדולה לסוסים, והוא חקר ודרש אחריה אצל כל עוברי דרכים, ובשומעו את כל תהילתה ויחמדנה בלבו, ותבער בו תשוקתו לקנותה בכל מחיר אשר ישיתו עליו בני־ליש. ובלי מחשבות רבות ציווה ויבהילו אליו את מנצור.
ומנצור הבין כי קרוא הוא אל השיך בדבר סוסתו, ויעצור את שליחיו להלינם באוהלו, כמנהג. ובעת אשר ישנו את שנתם התייעץ עם זקני שבטו, ותהי העצה היעוצה לו, כי ילך אל השיך ושמע מה בפיו. ואולם על חממה לא ירכוב, פן תעורר את יצרו לבלי חוק. והיה אם יגוֹשׂ בו השיך בחוזקה, ישוב אליהם וידעו לכלכל דבר.
עם קריאת הגבר חבש מנצור את סוסת שארו, וייקח את עבאיתו וכאפייתו, חרבו ורומחו, וישם את פעמיו אל נאות הדשא, מקום משכן הקיץ, בלוויית שליחי השיך.

טחנת החיים, יצחק שמי

טחנת החיים, יצחק שמי

 

ב.
בצל אוהל האורחים הגדול, שיריעותיו משי ויתדותיו כסף, נשען השיך ג'עפר על כרו הממולא נוצות בת יענה. מקטרתו הארוכה, פיה שן, רעדה בין שפתיו, ועיניו הגדולות והשחורות מביטות נכחו, נשואות למרחקים, כאומרות לעבור את תחום האופק. בנטות צללי ערב נגלו לו הנקודות השחורות אשר כה חיכה להן. ויקפוץ ממקומו ויעמוד פתח האוהל, גא ושׁלֵו לקבל את פני אורחו.
סוסים ורוכביהם עמדו לפני האוהל, והשיך ג'עפר יצא לקראתם בצעדיו המדודים, זרק מבט בגנבה על הסוסה ורוכבה, ושפתיו התלכדו בבת־צחוק של לעג. הוא ניגש אל אורחו, הושיט אליו את ימינו ושמאלו אחזה ברסן סוסתו. מסרה לאחד מעבדיו ואת רוכבו הביא בצל אוהלו.
חרד ומשתומם מכל העושר הרב אשר ראו עיניו, ישב מנצור בקצה השטיח הפרסי הרך ובלב דופק חיכה לדברי השיך. עיניו תעו בבהלה סביב, משקיפות על האוהלים הרבים הפרושים כנשרים פרושי כנפים על פני כל המרחב שבו, ונשארו תלויות בשפתי השיך, חוטפות כל הגה וניד, חודרות לכל זעזוע קל בפניו.
כל הערב ההוא לא הסב השיך את השיחה אף ברמז קל על הסוסה. אחד־אחד התלקטו אל האוהל זקני השבטים ונכבדיהם, אנשי חסותו של השיך ג'עפר, השיך בעצם ידו כתש את הקהווה ויגֵש לאורחיו — ציווה — וישחטו נאקה צעירה ויפתחו כד שמן משומר, ויאכלו וישתו וישמחו כל הלילה.
כמשפט הזה עשה השיך מדי יום ביומו שלושה ימים. ביום הרביעי לעת בוקר קרא השיך את כל אורחיו להראותם את סוסיו.
וייזעקו מכל המקומות ויעמדו בשורה סוס ורוכבו. השיך ג'עפר ואחריו העבד הכושי מורג'ן, הנושא בידיו שני סלי־חריות, ובהם קלי ודבלי תמרים, עובר מסוס אל סוס, מחליף מילים אחדות עם רוכביהם, מציע שאלות ומקבל תשובות, חופן מן הסל ומאביס בכפו לכל סוס וסוס, כשהוא קורא לו בשמו, טופח ומחליק בחיבה וברוך לזה בשׁוֹקוֹ לזה ברעמתו. ליד הסוסות המשובחות הוא שוהה יותר, מחלק להן מנה אחת אפיים, מחבק את ראשן, פורש במעלותיהן ומונה ייחוסן הכפול.
זמן רב ארך הביקור, ורק בבוא העבד להודיע כי האורז והבשר כבר מוכנים בעריבות, חזרו השיך ומלוויו אל אוהל האורחים לסעוד את לבם.
ככלות הארוחה, אחרי שהממונה על כך זלף מכלי כסף מי ורדים על ראשי אצבעות המסובים ומשנהו יצק את הקהווה בספלולים, שם השיך את פניו אל מנצור, בחנהו בעפעפיו ויאמר:
"מנצור, המצאו חן בעיניך סוסי?"
"במאוד מאוד, אדוני השיך, יַדוּם ח'ירךָ (יאריך טובך)."
"ומה דעתְךָ על בּנת עמתי חַ'צ'רה (בת דודתי ירוקה)?"
"נפלאה!" ונשק את ראשי אצבעותיו, "אללה יאריך את חייה וישמרנה מכל צרה ופגע, אותה ואת בעליה."
"הנכונה השמועה שהגיעה לאוזני, כי אתה בעל הסוסה היפה בסוסות בכל ערב?"
"נכונה, אדוני השיך!"
"האם בּנת עמתי ירוקה לא תשווה לה?"
"לא, אדוני."
"אם כן," אמר השיך בקול יבש ובפנים זועפים, "מכרנה לי כיום, ואני אקוֹב לך מחירה מאתיים כיס ושתי סייחות."
פני מנצור חוורו, גל דם חם פרץ אל לבו, אך התאפק ולא ענה דבר, ונראה כשת עצות בנפשו. רגע אחד כמעט התמלטו מפיו המילים: "הסוסה סוסתך!" ואולם במשנהו נתן אל לבו, כי בלעדי הסוסה חייו אינם חיים, ויזכור את עיניה המביטות אליו כמתחננות ואומרות: "אל תרחיקני מעליך! זכור את צהלותי בוקר וערב, עם עלות השמש ובואה..." ובקול צלול וברור פתח את פיו ויען:
"לא אמכור בעד כל הון את יחידת לבי ומשוש חיי."
כל הנאספים הרימו את ראשם בתימהון. כי מי זה המרה את פי השיך הקדוש וישלם? לחי השיך רעדה, מצחו העלה קמטים ועיניו רבו ברקים, ואולם התאפק, הסתיר את מבוכתו, ויתאמץ להעלות על פניו בת־צחוק קלה, ויאמר:
"אם כן תננה לי במתנה ושא את פני אורחי."
"את בתי אתן לך לאמה, ואולם מסוסתי לא אוכל היפרד, רצחני וירשתני!"
רעש ושאון קמו באוהל. עיני השיך אדמו כדם. מנצור שמע מאחוריו את קולו הנחנק מכעס: "הניחו לכלב המדבר ואל תגעו בו לרעה. דם פלאח בעורקיו."

ג.
ימי פחד וחרדה באו לבני־ליש. על הגבעה הרחוקה עמדו הצופים על משמרתם ולא גרעו עין מן הדרך העולה אל קבר הנביא. יום ולילה עמדו הסוסים חבושים וירקעו ברגליהם וישכו את מתגיהם מקוצר רוח. בלילות האפלים עשו להם משמרות, לכל נביחת כלב היו מקיצים בחרדה, מטים אוזן לעבר המדבר ושולחים רץ אל פרשת הדרכים. ורק אחרי אשר נוכחו לדעת כי פחדם שווא, שב המחנה למנוחתו. הגברים היו מתנמנמים על יד סוסיהם, מותניהם חגורים, חרבם על ירכם ורומחם בידם.
מקץ שלושה ירחים כאשר ראו בני־ליש כי עקבות השיך ושבטיו לא נודעו, שבו אל אורח חייהם, התנחמו בלבם ואמרו: "אין זאת כי הסִיח השיך הקדוש את דעתו מן הסוסה וישכחנה."
אך הם שגו ברואה. שיך ג'עפר לא יכל לשכוח את הסוסה אף רגע. עננה כיסתה את פניו ועצב עמוק נשקף מתוך עיניו השחורות. סר וזעף התהלך כל היום סביב אוהלו. נפשו כלתה אל הסוסה ובה היו כל מעייניו. ואף כי לא ראה אותה מעודו, הנה לפי התיאורים והסימנים שמסרו לו כל רואיה, ניצבה כמו חיה לנגד עיניו ויחלום עליה גם בלילות. ויתהפך בתחבולותיו, ויטכס עצות לזכות בה ולא יצטרך להניף את חרבו על השבט ולהכריחו. אך לא ידע כל דרך. לאחרונה נהרו פניו, הקמטים אשר במצחו התיישרו, שפתיו התלכדו בלעג דק, ובת־צחוק טמירה ריחפה עליהן. הוא מצא עצה לבוא עד מטרתו.
לכלי יוצר למעשהו בחר השיך בעבד הכושי מוּרג'ן. העבד הזה היה זריז וממולח ועינו חדה כעין האַיה. רגליו קלו מצבאים, וידיו אמונות בגנבות ותעתועים. את הלובן שבָּעַין גנב ולא נתפס בכף. פחד לא ידע מימיו. פנים אל פנים נפגש במדבר עם רודפיו בלכתו לפעמים בשליחות השיך בעלילות ומעשים שכבודם הסתר דבר. באורח פלא היה מתחמק מתופסיו ושב אל אדוניו.
עתה הגיעה השעה לשיך ג'עפר לחשוב על גנבת הסוסה מבעליה.
ויקרא אליו את העבד הכושי למועצת סתרים וכה אמר לו:
"לך אל קצה המדבר, אל בני־ליש היושבים אחרי התמרים בקצה הערבה, וגנוב את סוסת מנצור. והיה אם יצליח חפצך בידך, חופשי תהיה לנפשך, וחמשת אלפים ריאלים אשקול על ידך."
עיני הכושי נוצצו מחמדה. הוא הניד את ראשו לאות הסכמה, ויחשוף את שיניו הלבנות, ויזחל על הארץ, ויתחמק כנחש מתחת ליריעות האוהל.
כעלות השחר נפרד הכושי מאת השיך. ילקוט רועים וחמת מים קשר על גבו, חגר את חרבו על ירכו, ואת רומחו לקח בידו, וישם אל עבר המדבר פניו.

ד.
עשרה ימים ועשרה לילות תעה הכושי בערבה. ביום קדח החול תחת רגליו היחפות ובלילה נקשו שיניו מקור. וביום העשירי, אך פקח המזרח את עינו, הבחינו עיני העבד באופק הרחוק שדרות דקלים מוריקות, על עטרותיהם ריחפו עננים קלים, חוורוורים, התנשאו למעלה מכל עבר וכלו באוויר הבהיר. זה היה עשן המדורות אשר הבעירו בני־ליש לאפות את פת הבוקר.
שמח וטוב לב השתרע הכושי על החול, שם את רומחו למראשותיו, הליט את פניו בעבאיתו ויישן.
כחום היום התעורר משנתו, ויקום ויחש את צעדיו. ובנטות הצללים הגיע אל חורשת התמרים, ואוזניו לכדו את רחש כפותיהם.
עייף וכושל התנהל בין שורות האוהלים. עיניו הביטו סביביו וריגלו את הכיכר לאורכה ולרוחבה. בקצה האוהלים הבריקה לעיניו הסוסה לנוגה השמש כריאַל כסף חדש ומתנוצץ. סייח שחור כעורב התגולל לידה על העשב, שכיסה את הכיכר כמרבד ירוק משובץ בפרחים, והוא התחכך בו להנאתו. לא הרחק מהם ישב מנצור על הקרקע, ראשו נטוי הצדה וידיו עסוקות בשזירת חוט. על ברכיו אוכף, והוא נראה כמתקן בו דבר־מה.
קל כחתול התגנב העבד על בהונות רגליו וייגש עד מנצור. תקע את ידו בחגורתו, ובקול נפעם ונבהל כאיש החרד לנפשו, פתח ואמר:
"הנני נא ושמרני בצל אוהלך ויחנך אללה."
"יחנך אללה!" ענהו מנצור, ויקום לאט ממקומו, "אחרי אשר באת בגבולי לא תאונה אליך כל רעה, מפתי תאכל וממימי תשתה. שערה משערות ראשך לא תיפול ארצה. אוהלי אוהלך וחסות שבטי עליך. הישען בצל האוהל, עד אם הוצאתי אליך את הדרוש לך."
מנצור נכנס אל האוהל, אל מחיצת הנשים, ונתן שם את פקודותיו. בה בשעה קרב העבד לאטו אל הסוסה ויעמוד נכחה הרחק שניים או שלושה צעדים, התבונן סביביו וירא כי אין איש רואהו ויתבונן ארוכות וחדות בעיניה במללו בשפתיו לחשים ודברי קסם.
וסוסת הפלא הסתכלה ארוכות בכושי כבוחנת אותו. והעבד התקרב אליה ויעבר את ראשי אצבעותיו בחיבה על ראשה ולאורך שדרתה, חיכך בקודקדה, טפח על ירכה ועל שוקיה ויכרוך את זנבה הארוך והחלק כמשי על זרועו ויבלט את החרוזים הירוקים ואת גרגרי הנשדור המושחלים בזנבה. והסוסה שלחה את ראשה הארוך לעבר הכושי והתחככה בזרועו מרעידה את שריריה, ומרחיבה את נחיריה, מנערת את רעמתה ורוקעת ברגליה.
בצאת מנצור מן האוהל ראה לתימהונו את העבד חובק את ראש סוסתו, נושק לה על מצחה וחופן מלוא קומצו קלי ובו פתותי מלח ומגיש לה, והיא לועסת את הקלי לתיאבון, מושיטה לו את צווארה, ולוקקת בלשונה את ידו המלאה. עיניה הרטובות והגדולות הביטו אליו בלי פחד וליוו ברצון את תנועותיו.
צל חרדה, קנאה ודאגה עברו על פני מנצור. רגש לא טוב ניעור בלבו על הכושי המתנה אהבים עם סוסתו. מי הוא זה? חשב מנצור. נדמה לו כי ראהו פעם, ואולם לא יכול לזכור היכן. מתוך קרירות יתרה דיבר אליו:
"האוכל מוכן לפניך. גש וסעד את לבך בשם אללה!"
בלי חמדה נפרד העבד מן הסוסה, והיא ניערה רעמתה, הרחיבה נחיריה וצהלה אליו בקול.
כל שעת האוכל לא גרע הכושי עין מן הסוסה. כעל גחלים בוערות ישב. מדי רגע ברגע ניסה להתרומם מעט מעל מושבו לראותה. אך פני מנצור ההולכים הלוך וקדור ומבטיו השלוחים אליו מעל האוכף, עצרוהו במקומו.
"בשם אללה. שמורה תהא מעין רעה. מה יפה ונחמדה היא לבנתך! לב גבר יתרונן למראה."
"מפני מי אתה בורח ומי גואלי הדם המבקשים את נפשך?" שאל הבדואי את אורחו בכעס עצור.
הכושי הצית אש במקטרתו אשר העלה מחגורתו, וישאף עשנה מלוא פיו, ובעשותו עצמו כלא שומע, שב וידבר:
"לו אני תחתיך, כי עתה ידעתי מה לעשות בלבנה זו. פונה הייתי אל אחד השיכים העשירים והנדיבים בערב, ואומר לו: 'סוסה כזו אין
כתבל משלה. ענתר לא רכב על נאה ממנה. הלבנה של אבּוּ־זיד (ענתר ואבו־זיד — גיבורים אגדיים) כאין וכאפס לעומתה. אספנה אליך ומאתיים כיס ביני ובינך מה הם.' כה הייתי אומר לו, בחיי אללה!"
הבדואי זקף את ראשו בגאווה, ויגלגל את האוכף מעל ברכיו. הקמט אשר במצחו התעמק והתרחב עד קצה רקותיו, ובזורקו על הכושי מבט מלא בוז קרא:
"אל תעז לשנות את הצעתך! מה ערך הריאל לעומת ברק שערות סוסתי. צליל שק שקלי כסף לא ינעם לאוזני כצהלתה. השיך ג'עפר הקדוש חמד בה וירבה במחירה, אך לבי לא נתנני להיפרד מעליה ואשיב את פניו ריקם."
"כן, כן," ענהו הכושי, "המקרה הזה היה לשיחה בפי כל גרי המדבר. ואולם חי אללה וחי זקן הנביא! שיך ג'עפר יחפיר את שיבתו ולא ייחשב לאחד מצאצאיו, אם לתקופת השבוע לא יקשור את רסן סוסתך ביתד אוהלו."
צחוק לעג, בוז ומשטמה השתפך על פני מנצור.
"רואה אני את לשונך והיא לטושה כתער הגלבים, בן השטן והתופת. פניך מעידים כי עבד הנך. השיך! היכן הסתתר הוא וכל חלוציו? ינסה נא לגשת אל סוסתי, אם לא תכבדהו מנה אחת אפיים עד כי שן אחת שלמה לא תישאר בפיו."
קצף לבן עלה על שפתי הכושי לשמע חרפת אדוניו. גידי צווארו השתרגו, ומקטרתו צנחה מפיו. הוא הרימה וישוך את פיו בחוזקה. פניו שקטו ובמנוחת אכזריות פנה אל מנצור ויאמר:
"אני אחד מקטני העבדים אשר לשיך ג'עפר. אדוני השיך, ישמרהו הנביא וינצרהו, שלחני אליך לגנוב את סוסתך. נדיב־רוח הוא ואין את נפשו להכרית שבט מבני ערב ולתת את בשרכם למאכל לעוף השמים ולכלבי הארץ. את המילים האלה שם בפי: 'לך אל מנצור ואמור לו: אנשים־אחים אנחנו ולא אחפוץ לראות בחורבן בארותיכם ונאות מדברכם. השיך ג'עפר שולח אליך את אחד מדַלי עבדיו לגנוב את הסוסה בעורמה ולא בחוזקת היד. אתה בעצמך תעיר עליה ותשמרנה. אך לילה אחד תיתן לי להוציא את זממי לפעולה. ואם לא יצלח חפצי בידי, הנני נותן לך את דברתו צדק לבלי געת בך לרעה ולא יפריד עוד בינך ובינה.'"
פני מנצור אדמו מכעס, עיניו הבריקו כגחלי אש וידו הימנית רעדה. תשוקה עזה התעוררה בו לקום ולהחזיק בצווארו הדק של העבד החצוף לשים לו מחנק ולרומסו כתולעת. ואולם מנהג הכנסת אורחים ועיני הכושי הנטויות אליו בלי מורא הניאוהו מחפצו. הוא נשך בשיניו וישקע במחשבותיו.
והכושי מילא שנית את מקטרתו ויבער בה אש, ובאוחזו את הספוג הבוער בידו הוסיף בקול חזק:
"אם תשיב את הצעתי אחור והיית לקלס בעיני כל אחינו יושבי עבר הנהר מזה ומזה. שם שבטך לא ייקרא עוד בני־ליש כי אם בני־ארנבת."
רגעים אחדים עברו עד אשר מצא הבדואי להוציא הגה מפיו. הכעס שם מחנק לגרונו, אך התגבר על רגשותיו ויקרא:
"בן מוות אתה בגלל עזותך וחוצפתך, אך ידי לא תהיה בך אחרי הבטיחי לך את חסותי ואחרי אוכלך מפתי וממלחי. גנוב את הסוסה, אם יש לאל ידך! הנני מפתח את כבל רגלה, למען יקל לך הדבר לעשותו. ואם תקצר ידך מקחתה, נקי הנני מדברי ומהבטחתי. מחר, הבוקר אור, בצאתך את התמרים, אוקיע את נבלתך על ראש אחד מהם. את לשונך המדברת גדולות אכרות, ואת ראשך הכרות אשלח מתנה אל השיך שולחך."
צחוק קל עבר על שפתי העבד. מבלי דבּר דבר קם ממקומו, הפשיל את קצות עבאיתו על כתפו, ויתרחק מן האוהל כמטחווי קשת. שם ישב על החול ופניו אל עבר הסוסה.

ה.
היום פנה לערוב. השמש כבר באה מאחרי ראשי הדקלים והזהיבה את קצות לולביהם. חרש התגנבו־באו הצללים ויתפשטו על פני המישור. שורות האוהלים קרבו ולובן יריעותיהם הפך כעין האפר. דומם ישב העבד על החול ויעשן במנוחה את מקטרתו. הבדואי החזיק את רומחו בידו ויכוננהו ישר מול חזה אויבו ולא גרע עין מכל תנועותיו.
החשכה גדלה ועבתה, וצורת העבד טושטשה לגמרי. עיני הבדואי החדות בחנו גם בעלטה את כאפייתו הלבנה ואת האש הלוחשת אשר במקטרתו. רוח לילה ניעורה פתאום, עילעלה בכפות התמרים וניפנפה את יריעות האוהלים. קצה חרמש הירח הדק של תחילת החודש הגיח לרגע מבעד לעננים ויתכס שנית ולא הגיה את חשכת הלילה.
שעה אחרי שעה עברה. מנצור ישב במנוחה על מקומו ולא הניד עפעף. והכושי יושב בלי כל תנועה, האש במקטרתו כבר דעכה, אך כאפייתו ועבאיתו עודן ניכרות בחשכה ומזדעזעות מפני הרוח הנושבת. ופתע נדמה לו, כי אוזניו צדו מאחוריו קול רחש דק. מנצור חידד את שמיעתו והפך את פניו אל המקום ממנו נשמע הקול החשוד. ואולם הקול חדל וכל דבר חשוד לא נראה. הגוש השחור אשר סימן לו באופל את מקום ישיבת הכושי רבץ באשר רבץ ולא חל בו כל שינוי. המקטרת היבהבה ושוב כבתה. מנצור נרגע והשעין את ראשו על ידו.
תנועות חשודות כאלה נשנו פעמים אחדות, עד כי חדל לשים להן לב, כן חשבן לפרי דמיונו. והנה לקחו אוזניו קול צעדים זהירים, ושוב תנועה חרישית כתנועת פרש המפנה את סוסו במהירות גדולה. נבהל למשמע אוזניו קפץ הבדואי ויעמוד על רגליו. בו ברגע התרומם צל אדם מאחורי הסוסה, קפץ על גבה והסוסה עם רוכבה ניתקה ממקומה ותסער בשטפה.
רגע עמד מנצור במקומו כהלום רעם. קולו מת בגרונו, וידו המחזיקה ברומח דבקה בניצבו. אחרי זמן־מה התאושש ויזרקנו בחמת כולו אל דמות העבד היושב עוד בלי נוע על מקומו. הכאפייה והעבאיה התמוטטו ונפלו, אך כל צעקה לא נשמעה. נבהל וחרד רץ מנצור אל מקום נפילת הרומח, ומה גדלה חרדתו בראותו כי הרומח הפיל את הכאפייה והעבאיה התלויות במקל נעוץ באדמה בצורת אדם. הכושי נמלט על סוסתו הגנובה!
מנצור רץ אל המקום שם עמדה הסוסה ונשאר עומד קופא, מבלי דעת את אשר עליו לעשות. הסייח עוררו מקיפאונו. בראות הסייח את אמו רצה במרחב ואת בעליו הקרב אליו, הזדקף על רגליו האחוריות וצהל בערגה ודאגה.
מנצור מיהר התיר בידיים רועדות את הכבל, קפץ על גבו וינופף את רומחו להחיש את מרוצתו.
מנצור זכר אנה הפנה העבד את סוסתו ויפן שמה. הוא ידע ברור כי עמלו לשווא, כי נבצרה מאת הסייח להשיג את הסוסה המהירה. מי כמוהו ידע את קלות רגליה ואת אמונה לרוכבה. אך כעסו וכאבו המריצוהו לרדוף אחריה בלי חסך.
מרוצת הסייח הלכה וגדלה, דהרותיו נעשו מהירות וקצובות. כעבור שעה הבחינה עינו החדה בָּאופק צל מגמא ארץ במרוצתו. "חממה היא!" חשב מנצור ולבו ניתר בקרבו מרוב חדווה. רגע והתקווה שיחקה לפניו ותשעשעהו כי אללה הטוב והמיטיב יהיה בעזרו וישיג את סוסתו, יצילנה מיד חומסה ויקום את נקמתו. אך רגע משנהו נפל לבו בו בראותו את הסוסה נישאת כרוח המדבר בלי יכולת להשיגה עוד. והכושי הרגיש ברודפו ויאמץ את מרוצתה. המרחק ביניהם שב ויגדל, עד נעלמה הסוסה במרחב.
והסייח בראותו כי נעלמה הסוסה שנית בחשכת הלילה, ויט את צווארו ויזקוף את גבו ויזנק במרוצה שוטפת וסערה. כוחותיו נבעו ביתר עוז, שני הרוכבים התקרבו מעט למען שוב והתרחק. המחזה הזה חזר פעמים אחדות. ובקור הלילה נמלא פי הסייח קצף ומגופו שפעה הזיעה.
עיני הבדואי העוקבות אחרי תנועות העבד גילו לתימהונו כי הכושי הארור הוא אחד הרוכבים המהירים בערב. בלי מתג ורסן ניהל את הסוסה כמו אדוניה הוא מתמול שלשום. מדי פעם בפעם הסב את ראשו אחורנית לראות את רודפו, ובראותו כי הסייח עודנו ממנו והלאה, עצר את הסוסה במרוצתה. ואחרי שאפה רוח הרעישה שנית ונבלע איתה באישון לילה ואפלה.
לאט־לאט חוורו הכוכבים. פני המזרח התחילו מאדימים, והסוסים לא פסקו עוד ממרוצתם. קו האור הראשון חידש את כוחם ועודד את מרצם. כחץ מקשת נישאה הסוסה וכנשר עט אל טרפו רץ אחריה הסייח. לאסונו תעה הכושי בחושך ויבא את הסוסה אל ערבה שוממה מלאה אבני נגף. חלוק אבן חד ניתז מתחת פרסתה ונתקע בקרסול רגלה בצומת הגידים. קילוח דם זירזף מן הפצע. היא הבליגה על כאבה ואזרה כוחותיה, אך שטף מרוצתה הלך הלוך ורפה, וראשה נכפף עם כל פסיעה.
בשמחה מהולה בדאגה התבונן הבדואי כי הסוסה פיגרה במרוצתה. עוד רחוק היה ממנה ולא יכול לעמוד על סיבת כישלונה. והנה עצר הכושי, קפץ ארצה, בדק את רגלה, כרכה במטלית אשר קרע מכותנתו — ושנית קפץ כחתול על גבה, והיא שבה למרוצתה כבראשונה.
אך המרחק בין הרוכבים הלך הלוך וצר. הסייח התחיל מחלחל וקופץ, זוקף אוזניו וזנבו ומרחיב את נחיריו. כמו אש זרמה בעורקיו וירוץ כגלגל לפני סופה. המרחק בינו ובין הסוסה הלך הלוך וקטן. הנה נראה לעיני הבדואי העבד הרוכב על הסוסה והוא פרוע ועירום חציו. הנה הוא רואה בבירור את רגלה הפצועה, המלוכלכת בדם והמוצגת על הארץ בלי כוח.
שמחתו הגדולה אשר שמח בראשונה בהתקרבו אל מטרתו נחלשה. תוגה גדולה התחילה מעיקה על לבו בראותו את אובדן כוחותיה, ואנחה חרישית התפרצה מגרונו.
הוא ידע ברור כי רגלה הפצועה והצולעת היו בעוכריה. ואולם מה יאמרו בני שבטו והשבטים הקרובים והרחוקים בהיוודע להם כי סייח צעיר השיג סוסת מנצור? והשיך ג'עפר ישמח לאידו ויחזה בו נקם על אשר לא מכר לו את סוסתו? היציל את שמה ותהילתה בעוצרו את סייחו? אם ככה יעשה הלא חממה תאבד ממנו לנצח! כן, ממנו תאבד, ואילו כבודה ושמה יישארו נקיים מכל כתם ודופי. אב לבן יספר מעלותיה, וכה יאמרו: היא היתה הטובה והיפה בסוסות ערב, מנצור בן שבט בני־ליש גידלה וחינכה. היא היתה ששונו ונחמתו בחייו, גאוות השבט ונִזְרוֹ. אשרו לא ארך ימים, כי שיך ג'עפר חמד בה ויגזלנה בתחבולותיו.
שקע במחשבותיו אלה וידיו הרפו את מתג סייחו. והסייח אשר כלו כוחותיו האט את מרוצתו, והמרחק בינו ובין הסוסה הלך וגדל. לאט־לאט נעלמה הסוסה בין ערפלי השחר. זנבה הנטוי הבריק לנוגה קרני השמש הראשונות, עד כי כבה וייעלם בתוך הערפל.

מנצור העביר את ידו על עיניו כמסיר קורי חלום רע. אחר הפך את סייחו, הוריד את ראשו, וישוב אל שבטו עצב ומשמים.

 

מתוך "טחנת החיים", מאת יצחק שָמי, שראה אור בסדרת "רטרו" בהוצאת כנרת-זמורה.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יצחק שָמי.

תגובות פייסבוק