במדבר דברים

1 אחד

הדברים האלה נכתבים בעת שבה מתחילות הדרכים להיחסם. מרחבים מצטמצמים (אם כי אחרים, במפתיע, נפתחים). אנשים נושרים זה מזה, לעיתים מעצמם.

ועוד אין לדעת מי ימות ומי יחיה, מי בקיצו ומי באיבו, אם תהיה נחמה ואיזו נחמה בכלל באפשר.

הדברים האלה נכתבים באהבה.

2 שנים

ביום בהיר רכבה קורטיזנה על סוסה הלבן הנהדר בשדרה הראשית ביער בולון בפריז. לא: ביום צח רכבה קורטיזנה על סוסה הלבן הנהדר בשדרה הראשית ביער בולון בפריז. לא: ביום נאה? עלמה. אולי עלמה?

כך כתב ושב וכתב פקיד הבנק מדי ערב, כשחזר לביתו בעיר מוכת הדֶבר; מלטש ומלטש את המשפט הראשון בחיפוש עקשני אחר הצליל המדויק, ההכרחי, של המילים.

הדֶבר, אה, הדֶבר. בוודאי, הדֶבר, אמרו אנשים מסוימים זה לזה בחשאי. כאילו אנחנו חיים עכשיו בימים הרעים של מגפת הדֶבר. כמובן שאנחנו חיים עכשיו בימים הרעים של המגפה.

הוא מעולם לא הגיע אל המשפט השני.

3 שלושה

כף יד מונפת באוויר, מתוחה, זרת וקמיצה מחוברות במרווח מהאמה והאצבע המחוברות במרווח מהאגודל: לחיים ארוכים ומשגשגים. ברכת השלום של בני וולקן, שאותה שב והציג ספוק על סיפון ספינת החלל "אנטרפרייז" ובכל העולמות שאליהם הגיעה במסעותיה.

השקת מרפק במרפק מבעד לבד סוודר עבה, או לפחות חולצה ארוכת שרוולים.

לליצנים ולבדחנים שבחבורה (כאשר עדיין היו חבורות): השקת נעל בנעל.

זה מה שנותר לבני האנוש שרצו לברך איש את רעהו כשנפגשו. וגם זה רק בינתיים.

כלומר האיסור החד־משמעי על נגיעה.

כלומר ההוצאה מחוץ לתחום של חיבוק או ליטוף או הנחת יד על זרוע וירך, אפילו של לחיצת יד פשוטה.

אחר כך הוצאו מחוץ לתחום גם העיניים; אי אפשר היה עוד להביט בעיני הזולת.

והתייתמותם הפתאומית של איברי האהבה.

4 ארבעה

רשימת מצרכים לשני אנשים לפרק זמן שאת שיעורו אינך יודעת וגם לא ממש מעזה לדמיין.

(תרופות. בעיקר אנטיביוטיקה, חייבים אנטיביוטיקה. מים מינרליים. נייר טואלט [יבש וגם לח], טמפונים ותחבושות היגייניות, סבון ידיים נוזלי, חומר חיטוי אלכוהולי ומגבות נייר. מזון יבש: קטניות, אורז, אטריות, קוואקר. ופירות יבשים, כן. שימורים: טונה ותירס ושעועית ואפונה, לא משנה שאת לא אוהבת. וגם לפתן. קפואים: בשר, דגים, לקטי ירקות. ולחם ופיתות להקפאה. טחינה גולמית ורסק עגבניות. קפה ותה וסוכר וחלב עמיד. ודבש וריבה, שיהיה קצת מתוק. ואם כבר אז גם בייגלה וביסקוויטים וחטיפי גרנולה, והכי חשוב: שוקולד, הרבה שוקולד. בלי זה הרי תשתגעו.)

כמויות? פשוט תקני כל מה שתשיגי, הכי הרבה שאפשר.

תקני ותסחבי ותעלי הביתה בסלי ענק שאותם תגררי למטבח, שם תעלי בסולם ותניפי ותדחסי הכול בארון הגדול שמעל המקרר, זה שלעולם אינכם פותחים.

ואחר כך תשתדלי מאוד לא לחשוב על זה.

5 חמישה

לצאת. מהר, כל עוד אפשר.

לפני שיבוא הגשם. לפני הברקים והרעמים והסופה.

לפני שתבוא המגפה אל העיר. אל השכונה. אל הרחוב. אל סף הבית. אל תוכו.

כי בוא יבואו. ולא יתמהמהו.

אבל עכשיו כמה מתוק האור; האור הזרוע לצדיק ולרשע על פני האדמה המתנערת עוד מעט קט מזה ומזה כאחד.

למהר ולצאת. כל עוד.

6 ששה

מי שעדיין יצא אל העולם בימים ההם היה מצלם ומצלם. דוחס עוד ועוד אל כרטיסי זיכרון שהלכו ונגדשו.

עץ. שיח. פרח. ענן. השתקפות שמיים בשלולית.

לא אחת היו הצילומים האלה נשלחים מאדם לאדם. תראה. תסתכלי. עם לבבות ונשיקות וחיבוקים.

חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו ועל הילדים מאש ומקרח, שר מישהו.

הלילה עברתי ליד עץ עם פריחה שופעת בלבן וורוד; עץ יחידי בתוך שדה רחב ידיים, ירוק מאופק עד אופק. ורציתי לשלוח את המראה אליך, והתקרבתי, וכבר שלחתי יד, אלא שאז צלצל השעון המעורר.

תשמע, אני כותבת לך, כמה יפה זה היה.

7 שבעה

שברי שיחות של החולפים בפארק:

מה הבעיה, אמרתי לה, אני אקנה מצרכים ואשאיר לך ליד הדלת.

אינסטגרם אפשר מהבית. פייסבוק אפשר מהבית. הכול אפשר מהבית.

לוקחת אותו לבסיס, לא רוצה שייסע באוטובוס, לך תדע מי ישב שם לידו.

בשטויות מתעסקים עכשיו, אני אומר לך. בשטויות!

ממשלת חירום לאומית. נו, מה, בטח ממשלת חירום לאומית.

תרגיע, אחי, תרגיע.

וקריאות השחפים.

וצווחות הדררות.

ומשק כנפיים של ברווז נוחת אל תוך מי הנחל, פורע בהם אדוות.

יורם קופרמינץ

תצלום מאת יורם קופרמינץ, מתוך גרסת האמן של הספר. כל הזכויות שמורות ליורם קופרמינץ

8 שמונה

זוכר את הסרט על הגבר הצעיר והמצליח, אהוב הנשים והאלים, איך ברגע אחד שבו הזמן קופא והמרחב מתעוות מתנגשת המכונית שלו בקיר והוא מתעורר כלוא בתוך הגוף, מסוגל רק למצמץ בעין אחת?

ואיך אביו הזקן, הנכה, שכבר שנים רבות איננו יכול לצאת מדירתו, מתקשר לבנו המאושפז בבית החולים ומתייפח, לראשונה בחייו, מפני שהם לא יוכלו להיפגש עוד.

והדמעות של הבן, שאיננו יכול להשיב וגם לא לשאת את הבכי בקולו של האב. אבל גם לא מסוגל להסב את הראש ממה שנשפך עליו מהשפופרת שהונחה ליד אוזנו.

עכשיו, כשאנחנו עומדים משני עבריה של דלת פלדה חומה, אתה לא יכול לצאת ואני לא יכולה להיכנס, חוזר אליי הרגע ההוא. איך התייפחתי אז.

עכשיו העיניים שלי יבשות.

אתה בוכה בשביל שנינו.

9 תשעה

חוסר היכולת לעמוד בקצב האירועים.

שוב ושוב התדהמה: עד כדי כך? כבר?

וכבר רעיון העוועים של הבוקר הוא המציאות של יום המחרת. של הערב. של הצהריים. של השעתיים והשעה אחרי שהושלך לחלל האוויר הנדחס באימה. עוד זה מדבר וזה בא. והדברים ניתכים על ראשינו ללא הפוגה.

והידיעה הברורה: הרע מכול טרם בא.

זו יכלה להיות שעתה הגדולה של קסנדרה. אלא שלמרות הכול סירבו הראש והלב להקשיב לה. קשה היה להאשים את בני הארץ: גם כוח דמיונם של הנועזים והפרועים ביותר שב וכשל נוכח הדיוק החותך של התממשות נבואותיה.

היא נותרה בבדידות אליה דנו אותה אלים שמתו זה מכבר.

10 עשרה

חשבת פעם על יפעתו של נייר הטואלט?

הלובן הזך.

הרכות.

הנדיבות שבה הוא מעמיד את עצמו לרשותך.

החמלה שבה הוא אוסף אליו את כל הטינופת שלך כדי שתוכלי להמשיך בעניינייך, נקייה, לא מוטרדת.

גדלות הנפש שבה הוא מקבל את כפיות הטובה של השלכתו לאחר השימוש, מבלי שאי פעם ייתן עליו מישהו את הדעת.

חשבת פעם מה יקרה כשיאזל מלאי נייר הטואלט בעולם?

11 אחד עשר

ילדה עוברת על אופניים, לראשה קסדה עם קוצי פלסטיק ורודים של דרקון. את מתחייכת.

תמיד התבוננת, שמת לב לדברים. זה נכון.

אבל עכשיו בכל מבט נמהל טעמה של המחשבה שהוא יכול להיות האחרון.

יורם קופרמינץ

תצלום מאת יורם קופרמינץ, מתוך גרסת האמן של הספר. כל הזכויות שמורות ליורם קופרמינץ

12 שנים עשר

במרחק ים ואוקיינוס או שבע שעות טיסה ממנו, כשלא הצליחה להירדם בלילות, הייתה חושבת על בדידותו של הגן. היא ידעה שתחילה הופסקו הקונצרטים והסיורים. אחר כך נסגרו החממות, בהמשך פינות ההנבטה, גני הירק והסוקולנטים, ולבסוף גם המרחבים הפתוחים: הגן היפני, הערבה, חורש האשוחים ומשטחי הרב־שנתיים. השער הגדול ננעל. הגן נעזב לנפשו. רק הברווזים שטו באגם, והיונים הצטופפו על מעקה הגשר ועל מגדל הפעמון. היא דימתה את הצמיחה המתפראת באין רואה, באין שומע. את חמדת ריחות הפריחה המתערבבים זה בזה ונישאים כבדים באוויר הסמיך.

ובינתיים היו פעמוני רוח מדנדנים לפנות ערב בחצר בית הספר הנטוש שבו למדה פעם. ובמגרש הכדורגל הריק נח כדור אדום, דוהה והולך בגשם ובשמש, ממתין.

13 שלושה עשר

התנים פשטו בפארקים, ולאחר שבוע החלו לפלוש לרחובות. גם חזירי הבר. בהרי יהודה היו אלה יעלים וצבאים, ביישובי הצפון – יחמורים.

בהודו מילאו קופים את הכיכרות. מימי ונציה הכחילו, הצטללו, נמלאו דגים מעופפים.

ביערות האמזונס החל זן מסוים של לטאות לגדול במהירות. איש לא היה שם כדי לחזות בלידתו של הדינוזאור החדש הראשון.

ובמעמקי הים התיכון החלה התגעשות. במהומת המגפה נזנחה מדידת מפלס הים וכך הוחמצה ההזדמנות ההיסטורית לתעד את עלייתו המחודשת של ים תטיס, שאיימה לכבוש מידיה הממאנות של היבשה את הארצות שבין היבשות העתיקות לאורסיה וגוונדנה.

 14 ארבעה עשר

במהרה הופסקו גם הלימודים.

לימים גדל כאן דור שחורים אפלים שכנו בפינות ידיעותיו. היו שלמדו לכפול רק עד שבע. לאחרים לא נודע מי כבש את ירושלים או להפך, שחרר אותה. מי המציא את האור החשמלי. רבים לא ידעו כיצד לדקלם סונטה לאישה אהובה, ואפשר שמטעם זה לא זכו בלבה.

איש לא שם לב לחורים הללו. בימים ההם, זוטי זוטות היו הלימוד והידע נוכח מה שירד מהאוויר ומהשמיים ועלה מהמים ומהאדמה.

איך אפשר לדעת שאבד מה שמעולם לא ניתן.

הספר ראה אור בימים אלה (ספטמבר 2021) בהוצאה עצמית. הצילומים מתוך "במדבר דברים, גרסת האמן", הכוללת עבודות של יורם קופרמינץ המקיימות דיאלוג עם הטקסטים  - https://headstart.co.il/project/64542

תמונה ראשית: תצלום: יורם קופרמינץ, מתוך גרסת האמן של הספר. כל הזכויות שמורות ליורם קופרמינץ

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דנה חפץ.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערתצלום: יורם קופרמינץ, מתוך הספר. כל הזכויות שמורות ליורם קופרמינץ

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על במדבר דברים