בקשיש בקושי

אני לא יכול להסביר בדיוק מה קרה רק שעות אחדות לפני טקס החתונה האזרחית שלנו באיסטנבול. התעוררתי בבוקר עם מצב רוח מחורבן. הרגשתי כמובל לגרדום. גם דילק התעוררה עצבנית ומתוחה, וכששני הצדדים מתוחים ו"דלוקים" טבעי שיתרחש פיצוץ. אבל פיצוץ רגע לפני חתונה?! שנינו היינו לחוצים בטירוף, ואחרי שאמרתי משפט אחד לא במקום דילק החלה לבכות והבכי התגבר והתגבר. היא מלמלה כמה מילים בתוך התקף הבכי ואני לא הבנתי כלום.

"חמודה, מה קרה? אני לא מבין. למה את כל כך מתוחה? זאת בסך הכול חתונה עם שני עדים", אמרתי והרגשתי מטופש למדי, כי הרי הייתי מתוח מאוד בעצמי. הייתי בן ארבעים וכבר עברתי משהו בחיים, אבל זה היה מצב חדש ומפחיד גם עבורי.

"מה את אומרת חמודה? אני לא מצליח להבין".

"אני לא רוצה ללכת לשם עכשיו. תראה איך אני נראית. ככה נראים כשמתחתנים?" אמרה והמשיכה לבכות.

"כנראה שכן", אמרתי לעצמי.

רק מאוחר יותר הבנו שנינו שזה לא פשע להרגיש מתוח או עצוב ביום שנוהגים לומר עליו שהוא "היום המאושר ביותר בחיינו". ביום הזה גם חותמים באופן רשמי ויתור על חלק מהחירות האישית שלנו, ועובדה זו לבדה מספיקה כדי לגרום התקפי חרדה אצל חלקנו. אבל דילק כבר היתה בחודש השלישי להריונה והיינו חייבים להתחתן. משום מה, היה לי קל יותר עם הרעיון של לגדל יחד ילד משותף מאשר עם רעיון החתונה. ידעתי שאנחנו אוהבים וששנינו נעדיף לקחת את הזמן ולהכיר זה את זו טוב יותר לפני שאנחנו נכנסים להתחייבות הזו, מה גם שהפן הדתי ריחף מעלינו כענן קודר. ישראלי ותורכייה, יהודי ומוסלמית, נישואים מעורבים שלעיתים קרובות נכשלים. אני חושב שלשנינו היה חשש עמוק שהממסד וגם סביבתנו הקרובה, המשפחה והחברים, לא יפרגנו למיסוד הקשר הזה. אבל בתורכיה השמרנית דילק לא יכלה ללכת לעבודה ולהסתובב עם בטן תפוחה מבלי להיתקל במבטים מוזרים ושאלות חודרניות מצד עמיתיה.

אני זוכר שיום אחד ישבנו על שרפרפי עץ קטנים בפארק מצ'קה, שממוקם על גבעה המשקיפה על מיצרי הבוספורוס, אכלנו גוזלמה — מאפה בצק דמוי מלאווח שאופייני למטבח האנטולי — ושתינו צ'אי. ממש מתחתינו נראה אצטדיון הכדורגל "אינונו" של קבוצת בשיקטאש ומאחוריו השתרע ים המרמרה, במימיו שייטו המעבורות ומעליהן ריחפו כתמיד להקות השחפים שמלוות אותן, ונדמה שאלו ואלו לעולם אינם מפסיקים לנוע. השמש זרחה והרקיע הבהיר איפשר לראות למרחוק עד הצד האסייתי שמעבר למיצרים.

הבעתה של דילק שידרה שמחה מהולה בחשש.

"אתה יודע, אנחנו לא יכולים למשוך את זה יותר מידי. עוד מעט יבחינו בבטן. אני לא יכולה ללכת לעבודה ככה. ישר יתחילו שאלות וחקירות. עוד לא סיפרתי להורים שלי על הקשר שלנו, והעובדה שאני בהיריון רק מסבכת את המצב מולם. ינון, זה לא שווה שנעבור את כל הלחץ החברתי הזה. No way."

"את מתכוונת לומר שאנחנו צריכים להתחתן, נכון?" השלמתי את מה שאמרה לי בלי להגות את המילים המפורשות.

"כן. למה? מה חשבת?"

"לא... תראי, בישראל זה קצת אחרת. יש לא מעט זוגות שעושים ילד בלי חתונה. אני מתכוון לומר, יש גם דרכים אחרות. אני... אני חשבתי שאולי נוכל לחכות קצת..."

"ינון, פה זה תורכיה לא ישראל, ואתה נמצא איתי ולא עם ישראלית! אתה חושב שאני כל כך לחוצה להתחתן? זה סתם תהליך פורמאלי פשוט. מארגנים כמה מסמכים, הולכים ל'אבלינדרמי דיירסי' (בית החתונות) עם שני עדים ומקבלים חותמת. מה אני יכולה לעשות? לא מספיק שאתה יהודי ואני מוסלמית? גם ככה אבא שלי יעשה בעיות. זה לא פשוט ואין פה שאלה בכלל".

"טוב, מותק. את יודעת שאני אוהב אותך. נעשה את מה שצריך", ניסיתי לשדר רוגע כי הבנתי שבתוך המצב החדש והרגיש שנקלענו אליו הניסיון שלי להתחמק מחתונה פוגע בה.

בכלל, דילק היתה צריכה הרבה חיזוקים עכשיו. הרגשתי שהיא חרדה שאנטוש אותה ואשאיר אותה עם התינוק, אבל מקור החרדה לא היה ברור לי. שאלתי את עצמי אם זה קשור למערכת היחסים בין אביה ואמה. הם לא התגרשו אבל ידעתי שהיו שם הרבה בעיות בזמנו. או שאולי הפחד נובע ממערכת יחסים קודמת שלה. האם כבר היתה פעם בהריון ונאלצה להפיל?

לא ידעתי ויכולתי רק לנחש, כי בתחילת יחסינו היא מיעטה לנדב מידע אינטימי על חייה. אני, לעומת זאת סיפרתי לה בהרחבה ובלי הרבה מעצורים על העבר שלי עם נשים, עד שיום אחד היא קטעה אותי בכעס: "למה אני צריכה לדעת כל פרט ופרט על מערכות היחסים הקודמות שלך? זה לא מעניין אותי".

"בסדר חמודה", אמרתי, "אל תתעצבני, אני יודע שלפעמים אני חסר טקט. זה באמת לא צריך לעניין אותך". ובכל זאת מדי פעם לא התאפקתי וחזרתי לעסוק בנושא שעצבן אותה במיוחד.

לקח לה זמן עד שהחלה להיפתח ולשתף אותי בחלקים האינטימיים יותר מהעבר שלה. אני ייחסתי זאת לפערים בין הישראליות הישירה עד בוטות, לבין התקשורת הבין־אישית של התורכים, שתמיד מסתירה טפח או טפחיים ומכריחה אותך לנחש האם זה כך? או כך? עם הזמן למדתי שפה יש דברים שלא מדברים עליהם. לפחות לא בחברה. מחייכים בחביבות כאילו כלום לא קרה וממשיכים הלאה. אבל בדילק יש גם משהו מן הישירות והכנות הישראלית, אם כי אצלה היא פחות מחוספסת, וכמו דילק עצמה היא עדינה ואפילו אצילית.

לאט־לאט נרגענו מהבוקר המתוח, התלבשנו וירדנו למונית שלקחה אותנו לבית החתונות שאליו סיפחו אותנו, באזור קורטלוש, בצד האירופי של איסטנבול.

בחוץ היה יום יפה. אחרי כמה ימים חורפיים וקרים הופיעה השמש והאירה את השמיים התכולים הנקיים מעננים. גשר בואזיצ'י, המפרץ, אחד משני הגשרים התלויים המחברים בין הצד האסיאתי לצד האירופאי של איסטנבול, המכונה גם הגשר הראשון — היה פקוק. הפקק התחיל קילומטרים אחדים לפני הגשר, שנבנה על־פי המודל של הגולדן גייט בסן־פרנסיסקו, אבל כשהתקרבנו אליו התנועה השתחררה ולפנינו נפרש הנוף המרהיב של מיצרי הבוספורוס. מימיננו נראה המפרץ שמוביל עד לשפך אל הים השחור, ומהצד השני הנוף לסולטאן אחמט — אזור העיר העתיקה — ועד איי הנסיכה.

פתחנו את החלונות כדי לשאוף את אוויר המפרץ והבטנו כל אחד לכיוונו בנוף המדהים, כאילו אמרנו לעצמנו: דקות אחרונות של חופש לפני ההתחייבות בברית הנישואין.

הגענו לבית החתונות כמה דקות לפני המועד שנקבע לנו, נכנסנו לבניין ההסתדרותי וחיכינו בלובי עד שיקראו לנו לעלות למשרדים להתחיל את התהליך. פגשנו שם את שני העדים שלנו: חברי הטוב טנג'ו וניהאן חברתה של דילק.

שני עדים וכמה מסמכים רפואיים, זה כל מה שצריך בשביל להתחתן בתורכיה. באמת תהליך פשוט. כעבור זמן קצר הזמינו אותנו לעלות.

בדרכי למדרגות המובילות לקומה השנייה שמעתי מוזיקה קיטשית מהאולם הסמוך. הסתקרנתי וניגשתי לצפות במתרחש. ראיתי זוג צעיר, הוא בחליפה לבנה צעקנית ועניבה אדומה, והיא בשמלת כלה נפוחה המעוטרת בנצנצים כסופים שזהרו למרחוק, ופניה היפים מאופרים בכבדות. האולם הגדול היה כמעט ריק, למעט עשרים איש, כנראה בני משפחה וחברים קרובים, שישבו יפה בשורה הראשונה וציפו בכיליון עיניים לעליית השחקנים לבמה. במרכז האולם, בין שורות הכיסאות, נפרש שטיח אדום, עליו התקדם הזוג לעבר איש הדת הדור בגלימה ובכובע, שעמד לאשר את האירוסין וחיכה להם על הבמה. זהו טקס הניקהה, טקס האירוסין המסורתי הנהוג אצל התורכים המוסלמים.

גיחכתי והמשכתי לצפות. כל ההצגה הזו. מה הם צריכים את הטקס המצועצע הזה?

בני הזוג עלו על הבמה והתיישבו משני צדי איש הדת. נאמרו כמה מילים, תפילות וברכות ואז מחיאות כפיים סוערות ושוב המוזיקה הקיטשית. נראה היה שכולם, חוץ ממני, התלהבו מהמופע. הם התחבקו והתנשקו ואני המשכתי למשרדים, להצגה הצנועה של דילק ושלי.

במשרד חיכה לנו בחיוך רחב פקיד מעונב, שישב על כיסא מעור אל מול שולחן עץ, ואחז בידו בארשת חשיבות עט נובע.

"סֵבגִילִי אַרקַדַשלַר, אוֹטוּרוּן לוּטפֵן, חברים יקרים, אנא שבו. מזל טוב לזוג הצעיר".

איזה צעיר?! אמרתי לעצמי. אני בן ארבעים והיא בת שלושים וארבע. אבל הנחתי שאצלו זה משפט אוטומטי, כמו צחצוח שיניים בבוקר. מילאנו כמה מסמכים, הגשנו את המסמכים הרפואיים המעידים, בין השאר, שאנחנו לא נשאי נגיף האיידס, ואז הוא פנה אלי.

"אדוני, אני מניח שאתה מכיר את הגברת דילק קוצ'אל?"

"כן, אדוני, אני מכיר".

"ואני מניח שלאור היכרותך איתה ואהבתך אליה אתה בטוח בהחלטתך לשאת אותה לאישה ולדאוג לכל מחסורה כבעלה?"

"אני מבטיח לעשות את המקסימום", עניתי בהיסוס בתורכית הלא מושלמת שלי.

הפקיד לא ממש הבין ופנה לטנג'ו, "מה הוא אמר?"

טנג'ו גיחך וענה, "הוא אמר שכן. הוא מתחייב לדאוג לכל מחסורה".

"הא... אם כך אפשר להמשיך". הפקיד פנה כעת לדילק, "ואת גברתי, מכירה את האדון יוּנאן מועלים?" הוא לא היה הראשון שטעה בהגיית שמי הפרטי. התורכים נוטים לא פעם לבטא אותו כ"יונאן" (בתורכית: יוון). עם שם המשפחה שלי היתה לו יותר הצלחה.

"כן אדוני, אני מכירה את ינון מועלם".

לאחר שתם סבב השאלות עברנו לשלב החתימה על מסמך הנישואין, ואז קרה דבר מה מוזר.

"יש פה בעיה. משום מה העט שלי לא כותב", אמר הפקיד וחייך בממזריות.

"מה?" לא הבנתי מה השתבש.

"העט לא כותב, משהו קרה", הוא חזר ואמר.

הסתכלתי על טנג'ו בחוסר אונים. טנג'ו נראה כאילו קיבל בחילה. "ינון תן לו משהו", אמר לי באנגלית כדי שלא להביך את הפקיד המכובד.

מאז שהגעתי לאיסטנבול יצא לי כבר להיתקל לא פעם בתופעת הבקשיש, המושרשת בתרבות התורכית עוד מהתקופה העות'מאנית.

באחת הפגישות שלי עם עומר, חבר טוב שניהל מועדון מוזיקת עולם באזור טקסים, הוא סיפר לי שיום אחד הגיעו שוטרים למועדון והכריזו שצריך לסגור אותו בגלל שהוא לא חוקי. בעלי המועדון לא הסכימו לשתף פעולה והציגו את כל המסמכים הרלוונטיים המעידים על חוקיותו, אבל השוטרים לא הרפו. הם חזרו שוב ושוב והטרידו את הבעלים באיומים שיסגרו להם את העסק. לבסוף, לאחר חודשים אחדים, נשברו בעלי המועדון ונתנו להם שוחד של כמה אלפי דולרים כדי שיעזבו אותם במנוחה. לאחר כשנה שמעתי מעומר שבכל זאת סגרו את המועדון. כנראה שנמאס לבעלים להתגושש עם השוטרים החמדנים.

חוויתי על בשרי מקרה דומה. הופעתי באחד מאולמות הקונצרטים הגדולים והמכובדים באיסטנבול. זה היה פרויקט מעניין שבו הזמנתי מוזיקאים הודים לשתף פעולה עם ההרכב המקומי החדש שיצרתי. ניגנו איתנו גם גוקסל בקטגיר (ההופעה התקיימה עוד לפני שנפרדתי מההרכב "איסטנבול סאז אנדלרי"), הזמרת סומרו, וידידי הישראלי עידו סגל, שמנגן בגיטרה הודית. 1 היה ערב מדהים. היינו אחד עשר מוזיקאים על הבמה וניגנו שעתיים וחצי, ואחרי הכול הקהל דרש עוד שני הדרנים.

לאחר המופע, כשפירקנו וארזנו את כלי הנגינה, התגודדו מסביבי אנשי הבמה והתחזוקה של האולם ושאלו אם יש לי משהו לתת להם. בהתחלה לא הבנתי, אבל חבריי התורכים הסבירו לי שהם מצפים לטיפ. הייתי נבוך ולא רציתי לשתף פעולה. זה נראה לי מנהג ששייך לזמנים חשוכים ורחוקים. חשבתי לשחק אותה לא מבין, אבל הייתי אורח בתורכיה וזר. לא ידעתי מה תהיה תגובתם אם אסרב. לבסוף הוצאתי בחשש וחוסר חשק כמה שטרות ונתתי להם, בזמן שחבריי המוזיקאים התורכים צופים במחזה משועשעים.

הכרתי אם כן היטב את תופעת הבקשיש, ועדיין הופתעתי. במעמד הנישואין? אין גבול לחוצפה? הוצאתי מהכיס שטר של עשרים לירות ונתתי לפקיד הנישואין, כדי שיוסיף את חתימתו המשוחדת ויוציא אותנו החוצה מהמשרד המחניק לדרך חדשה.

בדרך חזרה חגגנו יחד עם צמד חברינו ובקבוק יין על גג מסעדה המשקיף על מיצרי הבוספורוס. שתינו מהיין האדום המשובח, אפילו דילק ההרה שתתה מעט, וחלקנו בדיחות על הטקס המשעשע שחווינו זמן קצר לפני כן.

למחרת בלילה דילק התקשרה אלי בזמן שרכבתי על אופניי בטיילת של קדיקוי.

"ינון, סיפרתי להורים שלי שהתחתנו. סיפרתי להם עליך. אבא שלי הגיב רע מאוד והיתה לנו מריבה ארוכה בטלפון". היא החלה לבכות, "אין לי כוח לזה, ינון".

עצרתי את אופניי והנחתי אותם על סלעי המזח. ניסיתי להרגיע אותה.

"מותק, טייק איט איזי. יהיה בסדר. הוא יירגע. אולי כדאי שניסע לאנקרה כדי שיכירו אותי?"

"אתה לא מכיר אותו. הוא עקשן וקשה. האחיות שלי מנסות לרכך אותו עכשיו".

"יופי. חמודי, אל תדאגי (חמודי זו מילה שאנחנו משתמשים בה בינינו בעברית גם כשאנחנו מדברים אנגלית או תורכית). קחי נשימה עמוקה ואני אבוא מחר ואחבק אותך".

"טוב מותק, אני אוהבת אותך, ביי".

ניתקתי את השיחה והתיישבתי על אחד מסלעי המזח. הסתכלתי על הים הרגוע שהיה צבוע בחלקו בתאורת הטיילת הלבנה. הקשבתי לרחש הקל של הגלים ולקולות השחפים. שאפתי עמוק את אוויר הים המלוח והבטתי לעבר סירת הדייגים הקטנה ששבה מהים הפתוח לעבר המרינה של קלמיש.

פרק מתוך "איסטנבול –  תל אביב", מאת ינון מועלם, הוצאת "פרדס", 2016

ינון מועלם הוא מלחין ומוזיקאי ישראלי, שפיתח קריירה מוזיקלית בתורכיה, ניגן במסגרות בינלאומיות, הוציא לאור שמונה אלבומים ואף שימש נספח תרבות של ישראל בתורכיה.

תמונה ראשית: משלוח ביצים ב-Kadiköy, איסטנבול. תצלום: ccarlstead

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ינון מועלם.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בקשיש בקושי