ברבור באגם התכלת

אגם ברבורים צייר הצייר מוֹמִיל. תריסר ברבורים ארוכי צוואר שטו בו. רגע נראו שטים ורגע מעופפים, ומעליהם – ענני תכלת, כמו נשיקות שהאגם שולח לשמים.

והאגם? תכלת של פנינים שיופיו מרגיע את הנפש. מי שידע להקשיב יכול היה לשמוע את פכפוך המים ואת המית הברבורים במעופם.
לחדרו של מומיל בא סוחר תמונות. במבט חד התבונן באגם המצוייר, ספר את הברבורים והנהן: "מה המחיר?"
איש מיקח ומימכר היה האיש הזה. הוזיל את המחיר שנקב בו הצייר, הוזיל עוד ועוד.

ב.

בחלון הראוה העמיד הסוחר את הציור שרכש. עוברים ושבים תהו מול התמונה: מי אוהב את מי יותר - האגם את הברבורים או הברבורים את האגם?
"כולם מביטים בציור הזה," הרהר הסוחר, "לא אמהר למכור אותו."
למי שרצה לקנותו בערב –אמר לשוב למחרת.
כך דחה הסוחר את אלה שרצו את התמונה. ובינתיים הקפיץ את מחירה. והעקשנים הסכימו לשלם תמורתה כל מחיר.

טפח הסוחר על קודקודו: "יש לי רעיון!"
הוא נטל זוג מספריים וסכין ומן התמונה האחת עשה שתיים. מיסגר אותן והעמיד בחלון הראוה.
עוברים ושבים המשיכו להתלהב מן האגם ומן הברבורים.
"לא, לא אמכור...אחכה...הסבלנות תמיד משתלמת..." אמר הסוחר ושוב טפח על קודקודו: "אהפוך את שתי התמונות לארבע, דבר לא יקרה לא לאגם ולא לברבורים..."
במספריים ובסכין, לאט לאט ביד מאומנת הפך את שתי התמונות לארבע, מיסגר אותן והעמידן בחלון.
המשיכו עוברים ושבים להתבונן בתמונות.
"אנשים אוהבים את היופי המרגיע...מוכנים לשלם הרבה תמורת שלוות הנפש..." הרהר הסוחר. כשהביט בתמונות פעם בזו ופעם בזו אמר לעצמו: "חי נפשי, אהפוך את ארבע התמונות לשמונה, ודבר לא יקרה, לא לאגם ולא לברבורים..."
אחז הסוחר במספריים ובסכין ועשה שמונה תמונות. ובלבו הצטער הסוחר שרק שמונה תמונות של אגם יש בחלון ולא שש עשרה, אבל לו היו לו שש עשרה, ודאי היה מצטער שלא מדובר בשלושים ושתיים תמונות ויותר.
שבע תמונות של אגם וברבורים מכר הסוחר בזו אחר זו. ורק אחת מהן, זו עם הברבור הקטן ביותר נותרה בחלון.
בעיניים מוטרדות הביט בה הסוחר: "הברבור הזה מסרב להימכר...איני יודע למה..."
וימים רבים נותרה התמונה בחלון הראוה. עוברים ושבים אומנם התבוננו בה בהשתאות, אך לא שאלו למחירה.

ג.

באקראי עבר פעם הצייר מומיל בקרבת החנות לממכר תמונות. ראה את הברבורון המצוייר ומרוב צער ליבו נתקפל לשניים.
"למה? למה?" שאל ביבבה חנוקה.
צחק לעומתו הסוחר: "טבין ותקילין שלמתי לך. כל דבר שאני משלם עבורו – שלי הוא."
בקש מומיל להחזיר לו את הברבורון שבחלון.
"תמורת סכום ראוי," נענע הסוחר בראשו, ודרש מן הצייר סכום כפול ומכופל עבור הברבורון האחד ששט בתכלת העמוקה.
והוא אכן שילם.
שב הצייר לביתו, תלה את הציור על הקיר, נגע בפלומת הברבור ואמר: "ברבור קטן, מתריסר הברבורים שציירתי, רק אתה נותרת לנחם אותי..."
ברגע ההוא לחש הברבור דבר-מה. מומיל לא ידע לפענח את הלחישה. או-אז פתח הברבור את פיו: "מומיל, המילים מדגדגות לי בשפתיים, והסיפור מדגדג לי בלשון. אספר לך משהו מרגיע. סיפורים לפעמים מרגיעים..."

ד.

כך סיפר הברבור המצויר לצייר:
אגרטל חרס עתיק היה בחדרו של מלך ועליו אגם מצוייר וברבורים מצויירים. אהב הוד מעלתו להתבונן בברבורים השטים באגם ולהירגע. ופעם רוח נשבה והפילה את האגרטל. מלא תוגה הרהר המלך: "שברי האגרטל הזה ורסיסיו יקרים לי מאד. אתן אותם מתנה למי שאוהב..."
באהבה ריפד הוד מעלתו את הרסיסים בקופסות קטנות. במו ידיו ארז אותן בבד משי כחול ועטף בסרטי קטיפה אדומים, ונתן לאנשים שהוא אוהב במיוחד.
איש איש פתחו את מתנתו והציצו אל תוכה, ומה רבה הייתה האכזבה שהצטיירה על פניהם.
"חשבתי שאמצא מרגלית טובה...חשבתי שאמצא תכשיט..." אמרו לעצמכם והשליכו את הרסיסים ואת השברים. ורק אחד העבדים חשב בשמחה: "זוהי מתנה יקרה מהוד מעלתו, רסיס מן האגרטל המלכותי."
וכך שמר העבד את המתנה ומדי פעם היה מציץ את תוכה באהבה."

לפתע שתק הברבור שתיקה ממושכת, הניע את כנפו השמאלית הנה והנה.
"ואחר-כך?" שאל מומיל, "מה קרה אחר כך?"
סיפר הברבורון:
"יום אחד פתח העבד את הקופסה ושפשף את עיניו בפליאה: לא רסיס מן האגרטל היה מונח בה, אלא אגרטל קטן, שלם ומושלם, בדיוק כמו האגרטל שנשבר לפני ימים רבים. מומיל, איזה נס...איזה נס..."
ליטף מומיל את פלומת הברבורון: "נסים מתרחשים בארמונו של מלך, לא בחדרו של צייר אביון כמוני..."
"נסים מתרחשים בכל מקום ובכל זמן," חייך הברבור, "וזה שאני מדבר אליך, האין זה נס?"
ורק בגלל השעה המאוחרת ובגלל קורי השינה שכיסו את עיניו, נרדם הצייר על כסא הנדנדה.
בבוקר שלמחרת, כשהתבונן מומיל בציור נדהם לראות תמונה שלמה. תריסר הברבורים שצייר פעם – חזרו לשוט באגם המצוייר.
צבט הצייר את עצמו, ולא האמין למראה עיניו.
ולא נותר לנו, אלא להאמין לדברים.