בין הספרים שהשאלתי ולא חזרו אליי יש אחד שהייתי רוצה שיחזור לידיי יותר מכל האחרים. כריכתו לבנה ועליה מתנוססת כותרת שחורה. נראה כמו מצבה. גם בגלל הכותרת, שנשמעת כמו כתובת שנחקקה על מצבה: דוֹדי. זהו יומן של נזירה בקלאוזוּרָה. 1 נזירה אמריקאית. מהמסדר הכרמליתי. אין לי עניין בסגפנות. יש לי עניין באי־רציונליות. אני מאמין שההיגיון לבדו אינו מסוגל להסביר את המציאות. כפי שאינו מסוגל להסביר את הקלאוזורה.
הצלחתי לשכנע כומר בעל השפעה לתת לי להיכנס לאחד ממנזרי הקלאוזורה, לבוש בבגדי פועל בניין. לשהות כמה ימים בין החומות האלה, לנשום את אותו אוויר המחזיק בחיים את הנשים הללו שוויתרו על החיים — זה נראה לי הצעד הראשון שצריך לעשות. הכומר הסכים איתי ולבסוף מצא מקום מתאים, מנזר קטן בעיר צפונית. עם זאת, הוא לא החזיק בדעה שהנזירות הן נשים שוויתרו על החיים. בהיותו אדם מלומד לא חמקו ממנו פרטי הדילמה: מצד אחד כל מה שנותן משמעות לקיומנו, ומצד שני הכפירה בכך שכל זה הוא בעל משמעות. יתרה מזאת — בוז עמוק לערכים שלנו, לחפצים, לרגשות.
נזירי הקלאוזורה, כך אומרים (הכומר ההוא ואחרים), הם חלק מקהילה של תפילה, הקרבה ואהבה. כדי למצוא בטרינום הזה תשובה לשאלות המעשיות של קיומם יש לעמוד על משמעות התפילה, ההקרבה והאהבה. נזירות הקלאוזורה אוספות את תחנוני העולם ומתרגמות אותם לשיחה עם אלוהים. כבר הושמעו אלפי טענות בדבר חוסר התועלת הבסיסית של חיים מבוזבזים בהסגר מרצון, בדבר אופיו האשלייתי של עיסוק שתכליתו להציל את העולם, תוך הימנעות מהעולם באופן הטוטאלי ביותר. אולם מבחינה דתית התועלת של דבר מסוים אינה נמדדת על פי תפיסת המציאות שלנו או לפי הנוחות שלנו. איזו תשובה יכולות לתת הנזירות הללו, שבחרו בדרך חיים של אי מתן תשובה? הקושי להבין את חייהן אינו נעוץ בנוקשות החוק או באופני אכיפתו. הוא נעוץ בנו, שאיננו מחפשים אחר הפוגה לצורך הרהור ברזי חווייתן.
דיון מסוג זה אינו חדש, אבל אני לא מעוניין בו. אחרים, מוסמכים ממני, דנו בזה ועל כל פנים זהו דיון ששורשיו נעוצים הרחק. בהודו או רחוק יותר. כשתרזה הקדושה, שלמעשה הייתה מייסדת המסדר הכרמליתי כפי שהוא מוכר לנו למן המאה השש־עשרה, מספרת שבמהלך ההתעלות הנחווית בעת התפילה הנפש עוזבת את הגוף והגוף מאבד את חומו הטבעי ומתקרר אט אט, היא בעצם מתארת אקסטזה הדומה באופייה לזו שחווים הנזירים ההודיים בזמן המדיטציה. מטרת הפרקטיקות האוריינטליות נראית אפוא זהה לזו של המיסטיציזם המערבי. מחיקה עצמית והזדהות עם אלוהים. הצבתן של בעיות מעין אלה, מזהיר יונג, אינה ממטרותיה של הפסיכולוגיה. נפלא. אינני זוכר מי אמר שאין דבר מלבד הטירוף האינדיווידואלי. אם כולם משוגעים, הרי כולם בריאים. אפשר להסתכל על זה ככה. גם מפני שמה שמשך אותי היה בראש ובראשונה ההיבט החיצוני, אעז ואומר החזותי, של הקלאוזורה. כלומר החוק, החונק כל כך בנוקשותו, עד כדי אבסורד.
כך או כך הצמא לסבל ולעלבון שאפיין את החיים במנזרי הקלאוזורה חלף מן העולם. שום נזירה אינה משקעת עוד את פניה ברפש או נותנת לחברותיה לנקות את לשונה בסחבות המשמשות לניקוי הרצפות. גם הקלאוזורה הספיקה להתעדכן, וכיום הנזירות מרגישות שהן נשים בדיוק כמו כל האחרות. הפניתי לאחת מהן את השאלה. ענתה לי: ברור שאנחנו נשים כמו כל האחרות. נשים בתולות, נשים מקודשות, נשים כלות, נשים אימהות... חיים לא נוצרים בדרך הבשר בלבד, אלא גם בדרך הרוח. האם הרגילה מעניקה לבנה את האור הפיזי; האישה האימהית, אם היא אמיתית, מעניקה לו מרוחה אור אחר, זה שאינו יודע ערב, האור האלוהי. אני יודעת שכל זה בוודאי נשמע לך חסר שחר, אבל זה לא ככה. קיימת דרך טהורה לאהוב מבלי לבקש דבר לעצמנו, אלא את טובת האחר לבדה. במובן הזה הפרישות היא אהבה צרופה.
גם בגרסה העדכנית נותרו כמה חוקים נוקשים מאוד. כך למשל חוקי התפילה בשעות הלילה או אלה הנוגעים לצום בתקופת הפסחא. ואם נזירה כלשהי חשה צורך להצליף בעצמה בשוט, לחגור חגורת סיגוף או ללבוש חולצה העשויה משיער סוס, היא חופשייה לעשות זאת. ממה שקראתי וממה שהבנתי בעקבות ביקוריי בארבעה־עשר מנזרי קלאוזורה, יש לי הרושם שאם החברויות המיוחדות, שתרזה הקדושה כינתה "מלנכוליות", נשארו בגבולות צנעת הפרט, הן התקבלו במידת הסובלנות, בסופו של דבר. במאות הקודמות מי שחרגה מהגבולות הללו נענשה ונשלחה לכלא, כמו מי שנמצא אשם בהמרת דת. כיום אין יותר כלא. בספרות מסוימת עוד דנים בכך, אך הדיון עניינו רישומים המתייחסים לפרק הזמן שבין השנים 1500 ל־1700. לא לפני כן ולא אחרי כן. מערכות הענישה הללו אינן מיושמות עוד. אם אחת הנזירות תעשה טעות, אֵם המנזר תנסה להחזירה למוטב בדברים, ואם האחות תתמיד בטעותה, היא תתפלל עבורה, אבל לא שום דבר יותר מזה. כלומר מתעקשים על האהבה, על המיזריקורדיה. האטימולוגיה היא: miseris cor dare 2.
חוק אחר שעוד נאכף הוא האיסור על בד צבעוני בבגדיה של נזירה או בכלי המיטה שלה. כמו כן אסור שיהיה לה משהו משלה. אם האחראית רואה שאחת האחיות קשורה לחפץ מסוים, היא דואגת להרחיק אותו ממנה. פעם היה אסור לגעת אפילו נגיעה תמימה באחות אחרת או להיכנס לתאה. החוק דרש שכל אחת תישאר בגפה. עוד נאסר לדבר על המזון שהוגש בחדר האוכל. באחד המנזרים שביקרתי בהם הרמתי את מפית הבד שכיסתה את ארוחתה של אחת הנזירות. היו שם עגבנייה אחת, קצת לחם, חתיכת לימון ותפוח. מנזר זה היה ידוע בנוקשותו, השתיקה היא רק אחד החוקים הנהוגים בו, התפילה המנטלית גוברת על זו שבעל־פה: גם הקול צריך לדמום. להתייסר או למות, לזאת עלינו לשאוף, כך המליצה תרזה הקדושה.
ההקדמה הארוכה הזאת מייצגת את הליבה של אחד מפרקי היומן, שבו הייתי רוצה לפתוח את הסרט. הוספתי למענכם קצת צבע בשעה שחשבתי על אופן הוצאתו אל הפועל, ועם זאת כיבדתי את האותנטיות שלו.
עד היום אני תוהה איך ייתכן שנתתי לעצמי להימשך לנושא מעין זה. אני מאמין שזה היה בשל הרושם שהותירה בי האמרה החותמת את הפרק הנידון. הסדק שהמשפט הזה פוער במוחה של הגיבורה מניח לנו לדמיין תהום עמוקה שממנה לא עולָה אלינו, כפי שאפשר להתיימר ולומר, משמעות הנצח, כי אם דימוי ארצי. גן מוקף חומה גבוהה, פרחים חסרי תועלת, נזירות חיוורות, לרוב חולות, ועם זאת מלאות אושר הנובע מביטחונן באהבת האל. ומעליהן השמים הכחולים והשמש, באירוניה מפלצתית.
ערב חג המולד. לילה גשום וריחני. "ריחני" אינו שם תואר קולנועי, אבל אני משוכנע שהקולנוע מסוגל להעביר גם את התחושה הזו. ביום ההוא השמש השתפלה מאחורי עננים תמימים למראה שהופיעו ממרחק. הגשם ירד זמן קצר אחר כך, באלכסון, על הקירות. היה אפשר לחוש בריח הטיח והאספלט הנרטבים.
גבר יורד במדרגות בניין מפואר, חוצה את המבואה, פותח את השער. לא יוצא. נשאר להביט ברחוב ובשמים. הוא צעיר, בן שלושים וקצת. היום הקרב אל קצו מוצא חן בעיניו. חיוני, ממריץ. יום מלא מברקים דמיוניים, היה אומר פיצג'רלד. הצעדים המתנגנים מאחוריו הם מאורע בפני עצמו. הוא מסתובב. הנערה מבקשת בחיוך לעבור. הצעיר זז. הנערה יוצאת ומתחילה לפסוע לאורך המדרכה. לבושה מעיל גשם שאינו מסגיר את מתאר גופה, אולי היא חטובה. צעדיה ארוכים, קצובים. היא הולכת משם ללא קול, כמו בסרט אילם. כשחלפה מול הצעיר הוא ניסה לצוד את מבטה אך לא הצליח. הוא לא יכול לומר בוודאות שהיא נמנעה מלהביט בו. רק הפנתה את עיניה לכיוון אחר.
באותה טבעיות היא מקבלת את ניסיונו המוצלח להדביק את צעדיה. היא אינה מגבירה את קצב הליכתה, אינה מפגינה סלידה כלפיו. אפילו לא כשהוא פונה אליה בדברים ונעמד לצדה. אילו ראתה בו מטרד היה די במבט אחד שלה לגרום לו להבין זאת. אבל לא היה מבט. הנה הפרט המסקרן — היא לעולם אינה מביטה בו. היא לא צריכה שהפנים שלו יאשרו אותה. היא לא מחפשת ביטחון, הנערה המוזרה הזאת. נראה שיש בה שלווה הגובלת באדישות, ורגיעה זו מחלחלת אל האוויר שמסביבה, אל הרחוב. ואכן הצעיר אינו משגיח עוד בגשם, בריחות. מתקיים ביניהם דו־שיח, רגוע אף הוא, ובו השאלה: לאן את הולכת? תשובתה: למיסה. — מה השעה? — קצת לפני חצות, נזדרז? היא אומרת. כאילו מובן מאליו שהצעיר ילווה אותה לכנסייה.
אין הרבה אנשים בכנסייה, אך אלה ששם ממלאים אותה בחיוניות בלתי רגילה. עד שיתחיל הטקס הם מפטפטים, צוחקים, מנופפים לשלום מרחוק וניגשים זה לזה בין ריצות הילדים, צקצוקי הזקנות ותנועת ההלוך ושוב של הצעירים השזופים מהסקי. הפסקול הוא אוושוש חרישי המופרע מעת לעת בצליל חד שהיה גורם למחט של מד ווליום לזנק ממקומה באחת.
הנערה מתיישבת על אחד הספסלים הריקים, לחוד. במחוות יד קלה ובמבט חטוף, הראשון שהפנתה אליו, נתנה לבן לווייתה להבין שהיא מעדיפה להישאר לבד, וכרעה על ברכיה. היא נשארת כך לכל אורך המיסה.
הצעיר אינו דתי. גם אינו אדם מאמין במיוחד. הוא מתבונן בדמותה הדוממת, הרכונה בגינוני התפילה, ומחכה שתזוז. היא מסתובבת. סימן כלשהו של עניין מצדה היה מסב לו עונג רב. אבל הסימן לא בא. הצעיר מסרב לחכות, דעתו מוסחת. האנשים, הכומר העורך את הטקס, הקישוטים היומרניים והמרופטים, קולות המקהלה נטולי ההבעה. ובבת אחת שקט. השפלת המבט בעת טקס האויכָריסטיה מעולם לא הייתה טבעית לו. הרי הגביע ולחם הקודש מוצגים בפני המאמינים, לא? אז למה לא להביט בהם? אך לא החפצים הללו מושכים את תשומת לבו, כי אם הנערה שעוד נמצאת שם, ללא ניע. כעת היא נראית לו דוממת אף יותר. בלתי ניתנת לפענוח. כאילו הייתה ריקה. מעיל גשם ריק שהגוף הושלך ממנו. גוף הבוץ הזה, אומרת תרזה הקדושה. אולי היא עוצרת את נשימתה. כל כך הרבה זמן? הוא מנסה לחקותה. חצי דקה, דקה, דקה וחצי. לא מצליח. היא בטח מתה.
אולם מראה הנערה השקועה בהשתחוויה הממושכת נגע ללבו. הוא מרגיש את הדם מתחיל ללחוץ בתוך העורקים. זה כבר קרה לו בעבר עם כמה בחורות וקצת סמים בגוף, הדחף הזה להתאחד איתן, להזדהות עמן ובה בעת לחוות דרך ההתגפפות מודעות מוזרה ומספקת לקיומו שלו. מעין אושר נטול ייסורים, אינטנסיבי מאוד.
דעתו הוסחה כשנזכר ברגעים אחרים, ובינתיים הנערה נעלמה. הספסל ריק. הצעיר מזנק על רגליו, יוצא מהכנסייה, כולם שם אחוזי תזזית, ממהרים, רעבים, אין טעם לחפש אותה בהמולה הזאת. עצב וחרדה לוחצים על חזהו. עכשיו הוא ינשוך לעצמו את האצבעות, היה מטופש מצדו לתת לה לברוח ככה. הוא אפילו לא יודע את שמה. אבל הוא יודע איפה היא גרה. הוא מסתלק משם בריצה.
בדיוק כשהיא נעלמת מעבר לפינת הרחוב הוא מבחין בה. בפעם השנייה הערב הוא מצליח להדביק את צעדיה והיא צוחקת. עיניה מבריקות, כאילו עישנה.
אני חוזרת הביתה, היא אומרת. הולכת זקופה, בצעדים איטיים. הצעיר מרגיש מאושר לצדה. אם מישהו היה אומר לו שהנערה הזאת לא נועדה לזרועותיו של שום גבר, ודאי היה צוחק לו בפרצוף.
הדרך חזרה קצרה מאוד. תכף השער. הנערה נעצרת ומרימה את ראשה, סוף סוף גם היא מישירה אליו את מבטה. רק עכשיו הוא מבחין בתווי פניה החזקים, החושניים. נראה לו שמעולם לא חש תשוקה עזה כל כך להשיג אישה. אך זוהי תשוקה מסוג שונה, יש בה משהו עדין ומכבד. זה מגוחך, הוא חושב. ובכל זאת אינו מצליח להסוות את נימת ההיסוס הנשמעת בקולו כשהוא אומר:
— אני יכול לראות אותך מחר?
היא ממשיכה לחייך בשניות השקט המקדימות את תשובתה. קולה נטול כל רגש כשהיא מדברת.
— מחר אני נכנסת למנזר הקלאוזורה.
איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן.
מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר", מאת מיכלאנג'לו אנטוניוני, מאיטלקית: אופיר פלדמן, הקדמה ואחרית דבר מאת מאוריציו ג'. דה בוניס, עריכה והפקה: שירה חפר, הוצאת "לוקוס", 2017.
תמונה ראשית: מתוך "גבר ואישה בחלון", פרה פיליפו ליפי, סביבות 1440. Metropolitan Musem of Art, תצלום: ויקיפדיה
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על גוף הבוץ הזה
תודה על הסיפור היפיפה הזה. כתבתי אותו כלשונו בבלוג שלי עם כמה תוספות שלי
http://cafe.themarker.com/post/3396526/
חזאי-העל: אמני החיזוי המדויק
APS Observerהמחקר מגלה שיש קבוצה של חזאים שתחזיותיהם נוטות להיות מדויקות במיוחד: אלו...
X 3 דקות
חיבוטי נופש
לורן גרוףחופשה חלומית במקום דמוי גן עדן? לכל מקום כזה יש צד אפל,...
X 12 דקות
בין קודש לחול
יותם יזרעאלילא רק שיהדות ודמוקרטיה קשורות זו בזו באופן יסודי, למעשה, הפילוסופיה הפוליטית...
X 17 דקות