גופם של הנידונים

דמיין (Damiens) נידון, ב-2 במרץ 1757, "להתוודות בפומבי לפני השער הראשי של כנסיית פריז", שאליה "יוּבל בעגלה, עירום, רק כותונת לעורו, אוחז אבוקת שעווה דולקת, שתי ליטראות משקלה"; אחר כך יובל, "בעגלה הנזכרת, אל כיכר גרב (Grève), ועל גרדום שיוצב שם ייצבט במלקחיים מלובנים בשדיו, זרועותיו, ירכיו וסובכי שוקיו; יְמינו, אוחזת באותה סכין שבה רצח את אביו, תישרף באש גופרית, ועל המקומות שבהם נצבט יישפכו עופרת מותכת, שמן רותח, זפת בוערת, שעווה וגופרית מותכות; ואחר כך ימשכו ארבעה סוסים את גופו ויקרעוהו, איבריו וגופו יאוכלו באש עד היותם לאפר, ואפרו ייזרה ברוח".

"לבסוף ביתרו אותו", מספר Gazette d'Amsterdam "פעולה אחרונה זו הייתה ממושכת ביותר, שכן הסוסים שבהם השתמשו לא היו רגילים למשוך; וכך, במקום ארבעה היה צורך לרתום שישה; והואיל וגם זה לא הספיק, נאלצו, כדי לקרוע את ירכיו של האומלל, לחתוך את עצביו ולגדוע את הפרקים...

"אומרים שאף על פי שתמיד היה מחרף ומגדף גדול, שום נאצה לא יצאה מפיו; אבל ייסוריו הקיצוניים גרמו לו לפלוט צעקות נוראות, והוא קרא שוב ושוב: אלי, רחם עליי; ישו, הצילני. מאלפת ביותר בעבור הצופים הייתה דאגת הכומר של סן-פול, שחרף גילו המופלג לא איבד רגע במאמציו לנחם את המעונה".

וקצין המשמר בוטון: "הציתו את הגופרית, אבל האש הייתה כה חלשה עד שרק עור היד ניזוק ממנה מעט מאוד. אחר כך נטל תליין, שרווליו מופשלים עד מעל למרפקים, מלקחי פלדה שהוכנו לצורך זה, כרגל וחצי אורכם, וצבט אותו תחילה בסובך השוק הימנית, ואז ביָרך, ואחריה בשני חלקיה הבשרניים של זרוע ימין; אחר כך בשדיים. התליין, אף כי היה חזק וחסון, עמל הרבה בתלישת פיסות הבשר, שתפס וסובב במלקחיו פעמיים או שלוש מאותו צד, ואלה שסילק יצרו בכל מקום פצע שגודלו כגודל מטבע של שש לירות.

"אחרי עינויי המלקחיים, דמיין, שהרבה לצעוק אבל לא קילל, נשא את ראשו והתבונן בעצמו. ואותו מְענה שאב מתוך הסיר, בתרווד ברזל, מן המרקחת הרותחת, ויצק אותה בשפע על כל פצע. אחר כך חיברו בחבלים את הכבלים שנועדו לרתימת הסוסים, ואז את הסוסים הרתומים לכל איבר לאורך הירכיים, השוקיים והזרועות.

"האדון לה ברטון, מזכיר בית המשפט, התקרב פעמים אחדות אל המעונה, ושאלוֹ שמא יש לו דבר-מה לומר. אמר שלא; בכל עינוי הוא צעק כפי שמתארים את נידוני הגיהינום, באין דבר לאומרו: 'סלח, אלי! סלח, אדון'. חרף כל הייסורים הנזכרים הוא נשא מפעם לפעם את ראשו והתבונן בעצמו באומץ. החבלים, שהודקו בכוח רב בידי האנשים שמשכו את הקצוות, הסבו לו כאבים שאין לתארם. האדון לה ברטון התקרב אליו שוב ושאלו אם אינו רוצה לומר דבר-מה; אמר לא. כומרי הווידוי התקרבו אחד אחד ודיברו אליו ארוכות; הוא נישק ברצון את הצלב שהגישו לו; הוא מתח את שפתיו ואמר שוב ושוב: 'סלח, אדון'.

"הסוסים התאמצו מאוד, כל סוס, מוחזק ביד תליין, מושך בכיוונו איבר אחד. רבע שעה אחר כך אותו טקס, ולבסוף, אחרי כמה חזרות, נאלצו להניח לסוסים למשוך – אלה של זרוע ימין אל הראש, אלה של הירכיים חזרה אל עבר הזרועות, וכך נשברו זרועותיו בפרקיהן. משיכות אלה אנה ואנה נשנו פעמים אחדות ללא הצלחה. הוא נשא את ראשו והתבונן בעצמו. נאלצו לרתום עוד שני סוסים, לפני אלה הרתומים לירכיים, וכך היו שישה. בלי שום הצלחה.

"לבסוף אמר התליין סמסון לאדון לה ברטון שאין אמצעי ולא סיכוי להשלים את המלאכה, וביקש שישאל את האדונים אם ירצו שיחתוך אותו לנתחים. האדון לה ברטון, בשובו מן העיר, ציווה לחדש את המאמצים, והדבר נעשה; אבל הסוסים נלאו, ואחד מן הרתומים לירכיים נפל על המרצפת. כומרי הווידוי שחזרו דיברו אליו שוב. הוא אמר להם (שמעתי אותו): 'נשקוני, אדונים'. האדון הכומר של סן-פול לא העז, ואז עבר האדון דה מרסיי מתחת לחבל הזרוע השמאלית ונישקוֹ על מצחו. התליינים התגודדו, ודמיין אמר להם שלא יקללו, שיעשו את מלאכתם, שהוא אינו מתרעם עליהם; ביקש שיתפללו לאל בעדו, והפציר בכומר של סן-פול להתפלל בעבורו במיסה הראשונה.

ביום המחרת שכב כלב על אדמת האחו במקום שבו היה המוקד, ואף על פי שגורש משם פעמים אחדות הוא חזר לשם שוב ושוב. אבל לא קשה להבין שהחיה מצאה את המקום הזה חם יותר מאחרים

"אחרי שני ניסיונות או שלושה, התליין סמסון וזה שעינהו קודם לכן הוציאו, איש איש מכיסו, סכין, וכרתו את הירכיים בפאת הגֵּו, וארבעת הסוסים, בקולריהם, גררו את שתי הירכיים אחריהם – את הימנית ראשונה, את האחרת אחריה; אחר כך נעשה אותו דבר לזרועות, הן בכתפיים ובבתי השחי והן בארבעת החלקים; היה צורך לחתוך את הבשר כמעט עד לעצמות, והסוסים, מושכים בקולריהם, קרעו את הזרוע הימנית תחילה ואת האחרת אחר כך.

"לאחר שסולקו ארבעה חלקים אלה ירדו כומרי הווידוי לדבר אליו; אבל תליינו אמר להם שהוא מת, אף על פי שהאמת הייתה שראיתי את האיש מתנועע, ואת לסתו התחתונה נעה הלוך ושוב כאילו דיבר. אחד התליינים אף אמר, מעט אחר כך, שכאשר הרימו את הגֵּו להטילו על המוקד, עדיין היה חי. ארבעת האיברים שהותרו מחבלי הסוסים כבר הוטלו על מוקד שהוכן במתחם בקו ישר עם הגרדום, ואז הוטל הגו, והכול כוסה אחר כך בגזרי עץ ובחבילות זרדים, ואש הוצתה בקש שעורבב בתוך העצים.

"... עם ביצוע גזר הדין היה הכול לאפר. החתיכה האחרונה שנמצאה בין הגחלים לא אוכלה עד תומה אלא אחרי עשר וחצי בערב. בעירת נתחי הבשר והגו נמשכה כארבע שעות. אנחנו, הקצינים שעמהם נמניתי, וכן בני, עם פלוגת קשתים, נשארנו במקום כמעט עד אחת עשרה.

"יש מייחסים משמעות לעובדה שביום המחרת שכב כלב על אדמת האחו במקום שבו היה המוקד, ואף על פי שגורש משם פעמים אחדות הוא חזר לשם שוב ושוב. אבל לא קשה להבין שהחיה מצאה את המקום הזה חם יותר מאחרים".

"שלושה במאי 1808" (1814), פרנסיסקו גויא, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

***

שלושה רבעי מאה אחר כך חיבר ליאון פושה (Faucher) את התקנון "לבית הסוהר לצעירים בפריז":

סעיף 17. יומם של האסירים יתחיל בשש בבוקר בחורף, בחמש בקיץ. העבודה תימשך תשע שעות ביום בכל עונות השנה. שעתיים ביום יוקדשו לחינוך. העבודה והיום יסתיימו בשעה תשע בחורף, בשמונה בקיץ.

סעיף 18. השכמה. בהישמע התיפוף הראשון, על האסירים לקום ולהתלבש בשקט, בעוד המשגיח פותח את דלתות התאים. בתיפוף השני עליהם לעמוד על רגליהם ולסדר את מיטותיהם. בשלישי הם מסתדרים בשורות להליכה לבית התפילה, שבו נערכת תפילת הבוקר. בין תיפוף לתיפוף יש הפסקה של חמש דקות.

סעיף 19. התפילה מנוהלת על ידי הכומר, וממשיכה אותה קריאה מוסרית או דתית. פעולה זו לא תימשך יותר מחצי שעה.

סעיף 20. עבודה. ברבע לשש בקיץ, ברבע לשבע בחורף, יורדים האסירים לחצר, שם עליהם לרחוץ את ידיהם ופניהם ולקבל מנה ראשונה של לחם. מיד אחר כך הם מסתדרים לפי סדנאות ופונים לעבודה, אשר יש להתחילה בשעה שש בקיץ ובשבע בחורף.

סעיף 21. ארוחה. בשעה עשר עוזבים האסירים את העבודה ועוברים לחדר האוכל; הם הולכים לרחוץ את ידיהם בחצרותיהם, ומסתדרים לפי מחלקות. אחרי ארוחת הצהריים הפסקה עד עשרים לאחת עשרה.

סעיף 22. בית ספר. בעשרים לאחת עשרה, בהישמע התוף, מסתדרים בשורות ונכנסים לבית הספר לפי מחלקות. הלימודים נמשכים שעתיים, ומיועדים, לסירוגין, לקריאה, לכתיבה, לשרטוט ולחשבון.

סעיף 23. בעשרים לאחת עוזבים האסירים את בית הספר, לפי מחלקות, ועוברים לחצרותיהם להפסקה. בחמש דקות לאחת, בהישמע התוף, הם שבים ומסתדרים לפי סדנאות.

סעיף 24. בשעה אחת על האסירים להימצא שוב בסדנאות: העבודה נמשכת עד ארבע.

סעיף 25. בשעה ארבע עוזבים את הסדנאות ועוברים לחצרות, שם רוחצים האסירים את ידיהם ומסתדרים לפי מחלקות להליכה לחדר האוכל.

סעיף 26. ארוחת הערב וההפסקה שאחריה נמשכות עד חמש: אז שבים האסירים לסדנאות.

סעיף 27. בשעה שבע בקיץ, בשמונה בחורף, נפסקת העבודה; מתקיימת חלוקה אחרונה של לחם בסדנאות. בתום קריאה של רבע שעה, שעניינהּ רעיונות חינוכיים כלשהם או אמרה נוגעת ללב, מפי אסיר או משגיח, נערכת תפילת הערב.

סעיף 28. בשבע וחצי בקיץ, בשמונה וחצי בחורף, על האסירים להימצא שוב בתאים, אחרי רחיצת הידיים וביקורת הבגדים בחצרות. בהישמע התיפוף הראשון מתפשטים, ובשני שוכבים במיטה. סוגרים את דלתות התאים והמשגיחים סובבים במסדרונות, להבטיח סדר ושקט.

***

לפנינו אפוא עינוי ולוח זמנים. הם אינם מענישים על אותם פשעים, או אותו סוג של עבריינים. אבל כל אחד מהם מאפיין היטב סגנון ענישה מסוים. פחות ממאה מפרידה ביניהם. בתקופה זו חולקה מחדש, באירופה ובארצות הברית, כל כלכלת העונש. תקופה של "שערוריות" גדולות עבור המשפט המסורתי, תקופה של אין-ספור תוכניות לרפורמות; תיאוריה חדשה של החוק והפשע, צידוק מוסרי או פוליטי חדש של הזכות להעניש; ביטול הסדרים הישנים, עקירת המנהגים; תוכנית או חיבור של ספרי חוקים "מודרניים": רוסיה, 1769; פרוסיה, 1780; פנסילבניה וטוסקנה, 1786; אוסטריה, 1788; צרפת, 1791, שנת IV, 1808 ו-1810. עידן חדש למשפט הפלילי.

חדר העינויים בארמון בפראג. תצלום: קלייטון טאנג, ויקיפדיה

מתחילים לחשוד שהטקס ה"מסיים" את הפשע מטפח קרבת משפחה מפוקפקת אתו: שהוא משתווה אליו, אם לא עולה עליו, בפראותו, מרגיל את הצופים לאכזריות שממנה מבקשים להניאם, מראֶה להם את שכיחותם של הפשעים, מדמה את התליין לפושע, את השופטים לרוצחים

מבין שינויים כה רבים אתייחס לאחד: היעלמות העינויים. היום קצת נוטים להמעיט בחשיבותו; אפשר שבזמנו הוא עורר מלל רב מדי; אפשר שייחסוהו בקלות יתרה ובהדגשה יתרה ל"הומניזציה", ובכך נפטרו מניתוחו. ומכל מקום, מה חשיבותו אם משווים אותו לשינויים המוסדיים הגדולים, עם חוקים מפורשים וכלליים, כללי נוהל מואחדים; שיטת חבר המושבעים שאומצה כמעט בכל מקום, הגדרת אופיו המתקן בעיקרו של העונש, והנטייה, המתחזקת ללא הרף מאז המאה ה-19, לאפנן את העונשים בהתאם ליחידים (individu) האשמים? ענישות הפוגעות בגוף באופן ישיר פחות, מידה של צִנעה באמנות גרימת הסבל, משחק של כאבים מעודנים יותר, מרופדים יותר ומופשטים מהדרם הגלוי: האומנם ראוי שנראה בזה מצב מיוחד, בעוד שוודאי לא מדובר ביותר מהשפעה של היערכויות חדשות עמוקות יותר? ואף על פי כן, עובדה: נעלם, בתוך כמה עשרות שנים, הגוף המעונה, המשוסע, המקוטע, המוטבע סמלית בפנים או בכתף, המוצג לראווה חי או מת, המושם ללעג. נעלם הגוף כמטרה עיקרית לדיכוי העונְשִי בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, למרות אי אלו נצנוצים גדולים, חגיגת הענישה הקודרת הולכת ודועכת. בשינוי זה מעורבים שני תהליכים. הם לא היו זהים לגמרי זה לזה, לא בכרונולוגיה ולא בהצדקות. מצד אחד, היעלמותו של מחזה הענישה. טקס העונש נוטה לעבור אל הצל ולהיות לא יותר מאשר צעד חדש של סדרים או מִנהל. הווידוי הפומבי בצרפת בוטל לראשונה בשנת 1791, ואחר כך שוב בשנת 1830 לאחר התחדשות קצרה; עמוד הקלון סולק בשנת 1789; ובאנגליה בשנת 1837. העבודות הציבוריות ברחוב או בדרכים הראשיות שהנהיגו אוסטריה, שווייץ וכמה ממדינות ארצות הברית כגון פנסילבניה – נידונים לעבודת פרך בקולר ברזל, בבגדים ססגוניים, משקולות קשורות לרגליהם, המחליפים עם ההמון קריאות תיגר, קללות, התקלסויות, מהלומות, אותות של טינה או של הבנה הדדית – בוטלו כמעט בכל מקום בסוף המאה ה-18 או במחצית הראשונה של המאה ה-19. ההצגה לראווה נותרה בעינה בצרפת בשנת 1831, חרף ביקורות תקיפות – "סצנה נתעבת", כמאמר ריאל היא בוטלה סופית באפריל 1848. אשר לשרשרת שגררה את הנידונים לעבודת פרך דרך צרפת כולה, עד ברסט וטולון – בשנת 1837 מחליפים אותה רִכְבֵי אסירים צנועים, צבועים בשחור. הענישה חדלה בהדרגה להיות סצנה, וכל אלמנט של מחזה שיכלה להציע סומן מאז ואילך בסימן שלילי. כאילו חדלו תפקידי טקס הענישה, בהדרגה, להיות מובנים, מתחילים לחשוד שהטקס ה"מסיים" את הפשע מטפח קרבת משפחה מפוקפקת אתו: שהוא משתווה אליו, אם לא עולה עליו, בפראותו, מרגיל את הצופים לאכזריות שממנה מבקשים להניאם, מראֶה להם את שכיחותם של הפשעים, מדמה את התליין לפושע, את השופטים לרוצחים, הופך ברגע האחרון את התפקידים, עושה את המעונה מטרה לחמלה או להערצה. אמר זאת, מוקדם מאוד, בקריה (Beccaria): "הרצח שמתארים לנו כפשע איום, אנחנו רואים אותו מתבצע בקור רוח, בלי ייסורי מצפון". ההוצאה להורג בפומבי נתפסת עכשיו כמדורה שהאלימות מתלקחת בה מחדש.

רחוק מהעין: הובלת עצור במתקן הכליאה האמריקני בגואנטאנמו, קובה. תצלום: Navy Petty Officer 1st Class Michael Billings, ויקיפדיה

ההרשעה עצמה היא הנתפסת כמטביעה בעבריין את הסימן השלילי החד-משמעי, ועל כן פומביים הם הדיונים ופסק הדין, ואילו ביצוע העונש נחשב לחרפה משלימה שמערכת המשפט מתביישת להמיט על הנידון

הענישה נוטה אפוא להיהפך לחלק המוצנע ביותר של התהליך הפלילי. ויש לכך כמה תוצאות: היא יוצאת מתחום הקליטה היומיומית כמעט ונכנסת אל תחום התודעה המופשטת; את יעילותה מייחסים לאי-נמנעותה, לא לעוצמתה הגלויה לעין; הוודאות של אדם שייענש, ולא עוד התיאטרון הנתעב, היא האמורה להניאו מפשיעה; המנגנון המרתיע של הענישה מחליף את גלגליו. וכך, מערכת המשפט שוב אינה מקבלת עליה בפרהסיה אחריות למנת האלימות הקשורה להפעלתה. העובדה שהיא, גם היא, הורגת או מכה שוב אינה מפארת את כוחה; זה מרכיב שלה שעליה להשלים אתו, אבל קשה לה לציינו. ציוני הקלון מחולקים מחדש. בָּעונש-מחזה, אימה עמומה הייתה פורצת מן הגרדום, עוטפת את התליין ואת הנידון כאחת; ואף על פי שהייתה מוכנה תמיד להמיר את הבושה הנגרמת למעונה בחמלה או בתהילה, היא הפכה בקביעות את אלימותו החוקית של התליין לקלון. מעתה, השערורייה והאור נחלקים אחרת: ההרשעה עצמה היא הנתפסת כמטביעה בעבריין את הסימן השלילי החד-משמעי, ועל כן פומביים הם הדיונים ופסק הדין, ואילו ביצוע העונש נחשב לחרפה משלימה שמערכת המשפט מתביישת להמיט על הנידון. היא מתרחקת ממנה אפוא, נוטה תמיד להפקידה בידי אחרים, תחת חותם של חשאיות. מכוער להיות ראוי לעונש, אך מעטה היא תהילת הענישה. זה מקור מערכת ההגנה הכפולה שמערכת המשפט העמידה בינה ובין העונש שהיא מטילה. ביצוע העונש נוטה להיהפך למתחם אוטונומי שמנגנון אדמיניסטרטיבי פוטר את מערכת המשפט ממנו; היא משתחררת ממבוכה עמומה זו הודות להצנעה ביורוקרטית של העונש. אופייני הוא שבצרפת היה מִנהל בתי הסוהר כפוף זמן רב למשרד הפנים, ומִנהל מחנות העבודה היה בפיקוח חיל הים או המושבות. ומעבר לחלוקת תפקידים זו מתרחשת ההכחשה התיאורטית: עיקרו של העונש שאנחנו, השופטים, מטילים – אל תחשבו שהוא ענישה; הוא שואף לתקן, לשקם, "לרפא"; טכניקה של שיפור מדחיקה בעונש את הכפרה על הרע, משחררת את השופטים מהמקצוע הבזוי של הענישה. בצדק המודרני ובקרב אלה המפיצים אותו שוררת בושה להעניש, שלא תמיד מוציאה מן הכלל להיטות; היא גדֵלה ללא הרף: בפצע זה שורצים הפסיכולוג והפקיד הקטן של האורתופדיה המוסרית.

מתוך "לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר", מישל פוקו. תרגום מצרפתית: דניאלה יואל, יעוץ מדעי: ד"ר יואל רגב. הוצאת "רסלינג", 2019. 

תמונה ראשית: מתוך "איקסיון" (1632), חוסה ריברה. מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה