1. אתה (מסיבת אוזניות)
ראשית כול, היכנע.
אתה תצא משם אל הרחבה. האוויר יהיה קריר. דק-דק. מחטי רוח ינקבו את חורי גופך החשופים. נחיריים, פה, אוזניים, עיניים. תנודות של רוחות אחרות יְיַדְּעוּ אותך על חורים בחולצתך שלא ידעת על קיומם. גופך, לוח מטרה של העולם; שיבולות שועל ממוסמרות על בגדיך, חוזות את מספר ילדיך.
אתה תצא משם אל הרחבה.
סביבך מסיבת אוזניות. מאות אנשים רוקדים לפי מה שבוקע מאוזניותיהם. חללם הפנימי הוא חלל העולם; אילמים רכלנים, חירשים ספקניים, עיוורים עושים עיניים, לבקנים שזופים. רוקדים. מקבלים את שמש הלילה. יחפים, נעולים, מסונדלים. רפויים, בעיקר רפויים. יחיד, ארוז אוזניות, שומע מוזיקה. רק הוא שומע את המוזיקה הזאת. ועוד אחד, ועוד אחד. רק הוא, רק הוא, וכולם. רק הם, רק הם, וכולו. ונותנים למוזיקה, ונתונים למוזיקה, ומושא אהבתם של תנועות האחרים פרטי, כה פרטי עד לכדי נחלת הכלל. מדי פעם אחד מהם מוריד אוזניותיו ומביט על האחרים. ושקט סביבו, רק רעשי סחבות צעדים (אתה תדמה את זה כך: גופות של מייקל ג'קסונים בקליפ "מותחן"), ומחייך, רואה מה הוא מפסיד. רואה מה הוא מרוויח. אתה לא כך, כאמור. זנחת את כל זה. אתה לא זה ולא זה.
אתם תסתכל עליהם, בהתחלה מהצד. לאחר מכן תיכנס לתוכם, תעבור דרכם; חוט תפירה, חריש, חריש. דרכם, אליהם, מהם. אתה תיכנס לתוכם. אתה תסתובב ביניהם, תסרב לדיילת העוברת ומציעה אוזניות. ותרקוד. ותרקוד ללא מוזיקה. אתה תרקוד איתם, ביחד, ללא אוזניות; נטמע אך לא מוטמע, תימהוני אך לא תמוה. תרקוד לפי רעשי תזוזותיהם. תרקוד לפי ברכיהם, גבם, ידיהם, תנודות ראשם, לפי ישבניהם הסוררים, לפי ענן האבק העולה מסוליות נעליהם. הם המוזיקה שלך. אתה רוקד את גופם, את תנועותיהם. רד על ברכיך. אתה יורד על ברכיך. ירדת על ברכיך.
2. אנחנו (תא שירותים)
אנחנו בשירותים של איזה מועדון. אנחנו שתוי, אנחנו מאכלס את כל מה שאנחנו יכול מהלילה. זה היה קצת אחרי שקרה מה שקרה. העור עדיין מגולף. אל הנקבוביות הפעורות שלנו נכנסים עוד ועוד רעשים חדשים, רעשים שלא הכרנו עד כה; שברי מילים, שילוב אותיות שלא נארגו עד עכשיו. אנחנו מקיא את כל זה לתוכנו. אנחנו שומר הכול בפנים. רק בתוך השירותים – "כמה אירוני" – אנחנו מצליח לקחת אוויר. אנחנו נכנס לשם כמה פעמים בתוך הלילה, ושוב אנחנו יוצא החוצה, אל הרחבה, אל הרוקדים. במבוא השירותים אנחנו מקשיב לשיחות ומחכה לתורנו. אין לנו מה להגיד. אנחנו נכנס בכל זאת לתוך אחד מהתאים (לאחר כמה שנים אנחנו חושב על כך שלקתולים, בכל פעם שהם רוצים, יש יום הכיפורים; נכנסים לתוך תא הווידוי ומתמרקים [באותו זמן אנחנו ניכנס רק עם עצמנו. אנחנו המוחל, אנחנו הנמחל]). חרסינות יוצרות אקו זול, אנחנו מקשיב להדהודי הדברים שמחוץ לדלת. עיניים עצומות, אובך מונח על מצח. מבחוץ, צעקת שמחה מפלחת את עורפנו (מישהו פגש אחר שלא ראה הרבה זמן). אנחנו נבהל. לא מזמן – לא משנה מדוע – השתנה לנו העולם; נשים מקוננות וצעקות שבר עדיין בנקבוביות גופנו, ועצב בפנים, ושמחה בחוץ, וזה מתערבב בזה, וזה מתערבב בזה, ואנחנו ערני מדי בתקופה זו, ואנחנו כבר לא יכול להבדיל, ואנחנו מפחד, ואנחנו כבר לא יכול לזלזל בדבר. איזו תרופה נהדרת היא הזלזול!
3. K שקטה (כאבי פנטום)
Kלפעמים כל Kמה שאני רוKצה זו K שקטה, כדי להרגיש כאבי פנטום של שפה.
4. הוא (אונומטופיאה)
פעם אחת קם חדור מוטיבציה. איך ייתכן ש"אונומטופיאה" היא לא כלל עולמי! הרי לפי החוק – היבש, ברור שהיבש – מילים אונומטופיאיות (דוגמת "בקבוק" או "צרצר", ובואו לא נטעה; את הדוגמאות הללו סחב בכיסיו – כמוכם – מכיוון שניתנו לו באותו שיעור ספרות שהוסבר בו המושג "אונומטופיאה", אז, כשהיה נער. ומשם? לשיחות בר או רושם של דייט ראשון שתי אלה מספיקות בהחלט) אמורות להיות אותה מילה בכל העולם; שהרי אם מילה משקפת את הצליל שלה, לא ייתכן שהיא לא יכולה לא להיות אותה המילה בכל העולם. צליל הוא צליל הוא צליל.
הוא אמר לעצמו "חכו, לא רק זאת."
אז בנוסף לכך, ישנן שפות שהמילה כלל לא משקפת את צלילהּ שבאותה השפה. ואכן, באותו בוקר, קם חדור מוטיבציה, ניגש למחשב (אפילו פסח בפזיזות על תפילת "מודה אני"), פתח את Google Translate, הקיש את המילה "בקבוק", בחר בגרמנית, בחר באפשרות השֵמע, והנה: "פלאשה". בחר בצ'כית, בחר באפשרות השֵמע, והנה: "להאֵף". אין צליל של בקבוק. אין את אותה לחי הדורשת דמי חליצה, לחי הנמתחת על-ידי אצבע ומשם אל צליל הפקק הנפתח. הייתכן והחוק החזק בעולם (בסדר, מלבד אצל סקטור אחד; חירשים), לא מתקיים? הייתכן שלא רק שמילים אונומטופיאיות לא משקפות את מה שהן משויכות אליו במקביל לכל העולם, אז שיש שפות שבהן החוק הזה לא מתקיים? ויותר מכך: שאין מילה אחת בעולם הזה לאותו עצם אונומטופיאי כמו שאמור להיות? פאוזה. במה הוא מתעסק? בַּכּלום. לכן היה רק איש של התחלות. זה היה מספיק לשם. לכן גם לא החזיק מערכות יחסים ארוכות טווח. אז, היה הופך ערום, מנושל מכל קסם, חד ממדי, אספרנטי. מספיק. אכן, מספיק עם העולם הזה; הוא אפילו לא חידש את המחשבה שעלתה לו אז, באותו יום, שלפיה מִספרים הם אונומטופיאה מהלכת, הסוף הסופי של השפה, של האפשרויות, שהרי "5", נניח, נשמע כמו "חמש" בעל כורחו, כי רק ככה אפשר להגיד אותו: "חמש".
את אותו יום סיים אז מול שק אגרוף שקנה ותלה בביתו. צייר עליו לוח מטרה ובמרכז כתב "אמורפי". ואגרף, ואגרף, ואגרף, ואגרף, ואגרף, ואגרף. לא לפני שמצפונו היקשה עליו מכיוון שהתעסק בשפה לפני שאמר את התפילה הראשונה של אדם הזוכה לקום אל בוקר, דבר שגרם לו להקליד "מודה אני" בשפות אחרות ולומר אותן כך. בהולנדית זה "איק דאנק".
5. הוא (הכלום)
אבל לא ענית לי: לאן כל הדברים האלה מובילים?
הם מובילים אליו. את שורות ספר זה כתב כשהאזין לשקט של "תפילות 18" שהקליט. אסף שקט מ"תפילות 18", תפילה שעם כניסת השבת הייתה מצטמצמת מבקשותיה ונושאת את שמה החדש: "תפילת 7". ספירת בריכות שלא מתחלקת נכון. תפילה זו, תפילת עמידה זו, היא עם רגליים צמודות זו לזו, ללא בקשות לצרכיו של האדם. שפתיים, העברת דפים. והוא היה מקליט את השקט, מאזין בביתו, ורק כך היה כותב. וכך כתב את הספר הזה. היה זקוק לכלום בשביל לכתוב את הכלום.
ואכן, רק לאחר שמיפה את כל הפרטים עד לכדי רפיון, יכול היה להיחלץ אל הכלום; לדעת הכול בשביל לא לכתוב על כך. נלוות, נלוות הדברים. כל המידע הזה, וכל השלבים ותתי השלבים, תפקידם אחד הוא – כתיבה תחת השקט של העברת הדפים. מדי מוצאי שבת היה מחבר את מכשיר ההקלטה למחשב, מנקה ומוחק את רחשי הליכתו לשם, את הפתיחה הבלתי נגמרת, את הדרשות, את תפילת המנחה, את התרומות, את שאר התפילות שנאמרות בקול רם. לאחר מכן מכווץ לאחור גם את כל מה שמהכשיר המשיך להקליט עד סיום הבטרייה הממיתה. ומקשיב. מקשיב לאותו רגע מתמשך שבו התפילות הנאמרות בפה מלא הופכות מתות, לא נשמעות, אל אותו רגע מתמשך שבו השפתיים עושות תנועותיהן ללא ילדים, הרגע שבו אחוּז בית הכנסת שקט – מתמשך – בו המתפללים נעמדים, לוקחים צעדים לאחור, ואז קדימה, מצמידים רגליים, משתחווים, ארבע כריעות, ורק לבם מתחיל מדבר. לבם הקורא מילים ללא קול, ראיית עיניים אל שפתיים נעות ללא גישור הקול. האדם מול עצמו, ומעל כל זה ובצנעה – אל מול האלוהים. האדם העומד ללא פישוק, על רצפת חדר העריכה, מעוך בהווייתו, לוחש ללא בקשת תמורה. קריאה נקייה, רק מילים, ללא חתירה להבנה, וללא בקשה של הבנה. המצב הנקי של קריאה; מילים יש לקרוא, לא להקיש.
והוא.
והוא, כשכתב את הספר הזה, האזין לכלום. ועכשיו, כשהוא קורא את הספר הזה דרך אותם האנשים שאמרו לו שקראו את הספר שלו, הוא קורא את ההווה המושלם המתמשך, את כתיבת הכתיבה. וברקע, בזמן שכתב שורות אלה, שמע מתפללים שלא אומרים קולם; רק רשרושי הדפים (וידע עם הזמן את מהירות הקריאה של כל אחד ואחד לפי החלפת הדפים), רק רעשי שיעולים (וידע עם הזמן לזהות את רעשי השיעולים של כל אחד ואחד), רק רעשי מאווררים (וידע עם הזמן את זמן סיבובם), והקשיב לפס הקול שכולו שקט, שקט מושלם מתמשך. וכתב את הכתיבה.
אודי שרבני הוא כותב. ספרו האחרון, "יש לך בשביל מה", יצא ב-2016 בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים. הסיפור מופיע בגיליון 4 של כתב העת "פטל" המוקדש לנושא "צלילים".
תמונה ראשית: מתוך "אוזניות Grado RS1e על מיטה". תצלום: ג'ונתן גראדו
תגובות פייסבוק
ההומור טוב לעוד כל מיני דברים
גיל גרינגרוזאמרו לנו שהצחוק טוב לבריאות, אבל האם הומור הוא כלי מועיל למערכת...
X 4 דקות
נעמה לי חברותך
ארנה רזנשים מפתחות ביניהן קשרים של קירבה, נאמנות, שותפות, חיבה ואהבה. למרות הגישה...
X רבע שעה
המתמזגים באש ובמים
ג'יימס המבליןהדימוי העצמי שלנו חיוני לנו, ואנו מנסים לשמור עליו באורח עקבי. אז...
X 12 דקות