האיש שידע שפת ג'אווה

באחת הפעמים, במעדנייה, סיפרתי לידידי קסטרו על הפשרות שהיו מנת חלקי בחיים בכל הקשור לאמונות ולהתנהגויות מכובדות, כדי להצליח לחיות.

במקרה מסוים, כשהייתי במָנָאוּס, הייתה פעם שנאלצתי להסתיר את היותי בוגר גימנסיה כדי לזכות ליתר אמון מצד הלקוחות, שנהגו לבוא בהמוניהם למשרד שפתחתי כמכשף ורואה בנסתר. את זאת סיפרתי לו.

ידידי הקשיב לי בשתיקה, מרותק כליל, נהנה מאותה עלילת ז'יל בְּלָאס שחוויתי באמת, עד שברגע של הפוגה בשיחה, כשכילינו את המשקה בכוסות, הוא העיר באקראי:
"היו לך חיים משעשעים ביותר, קסטלו!"

"רק כך אפשר לחיות... הסיפור הזה על עיסוק אחד ויחיד: לצאת מהבית בשעה מסוימת, לשוב בשעה אחרת, משעמם נורא, לא נראה לך? אין לי מושג איך החזקתי מעמד שם, בקונסוליה!"

"זה מעייף. אבל לא זה מה שמעורר בי פליאה. מה שמעורר בי פליאה הוא שהיו לך כל כך הרבה הרפתקאות כאן, בברזיל המטופשת והבירוקרטית הזאת."

"על מה אתה מדבר! ממש כאן, קסטרו יקירי, אפשר לחוות פרקי חיים יפים ביותר. תאר לך, בימיי הייתי מורה לשפת ג'אווה!"

"מתי? פה, אחרי שחזרת מהתפקיד הקונסולרי שלך?"

"לא, לפני כן. ולמעשה, בגלל העניין הזה מינו אותי לקונסול."

"ספר איך זה קרה. תשתה עוד בירה?"

"כן."

הזמנו עוד בקבוק, מילאנו את הכוסות, והמשכתי:

זמן קצר קודם לכן הגעתי לריו, והייתי ממש חסר כל. חייתי כשאני נמלט מפנסיון לפנסיון, בלי שיהיה לי מושג איך ארוויח כסף, כשקראתי בעיתון את המודעה הבאה: 'דרוש מורה לשפת ג'אווה. מכתבים וכו''. אז אמרתי לעצמי, הנה משרה שלא יהיו עליה הרבה מתחרים. אם אקלוט ארבע מלים, אגיש מועמדות. יצאתי מבית הקפה והתהלכתי ברחובות, וכל הזמן דמיינתי שאני מורה לשפת ג'אווה, מרוויח כסף, לוקח חשמלית ונמנע ממפגשים לא נעימים עם כל מיני טיפוסים. בלי לשים לב בכלל, ניגשתי לספרייה הלאומית. לא ידעתי בדיוק איזה ספר אזמין, אבל נכנסתי, מסרתי את הכובע לשוער, קיבלתי קבלה ועליתי. במדרגות, עלה בדעתי להזמין את הכרך של האות J באנציקלופדיה הצרפתית הגדולה, כדי לקרוא את המאמר על ג'אווה ושפתה. כך עשיתי. בתוך דקות אחדות למדתי שג'אווה היא אי גדול בקבוצת האיים סוֹנְדָה, שהיא מושבה הולנדית, וששפת ג'אווה, שפה אגלוטינטיבית מהקבוצה המלאית-פולינזית, היא בעלת ספרות ראויה לציון, שנכתבה באלף-בית שנגזר מן האלף-בית ההודי העתיק.

האנציקלופדיה פירטה מחקרים העוסקים באותה שפה מלאית ולא היססתי לעיין באחד מהם. העתקתי את האלף-בית וכן את צורת ההגייה המשוערת שלו, ויצאתי. התהלכתי ברחובות, משוטט ולועס את האותיות בפי. בראשי ריקדו חרטומים. מפעם לפעם עיינתי ברשימות שלי. נכנסתי לגנים וכתבתי את הקשקושים האלו על החול כדי להיטיב לנצור אותם בזיכרוני ולהרגיל את ידי בכתיבתם.

בלילה, כשיכולתי להיכנס לבית בלי שיבחינו בי, כדי להימנע משאלות לא דיסקרטיות של האחראי, עדיין המשכתי לבלוע את האלף-בית המלאי בחדרי, והתמסרתי למשימה עד כדי כך, שבבוקר ידעתי אותו ללא דופי.

השתכנעתי שמדובר בשפה הקלה ביותר בעולם, ויצאתי. אך לא יצאתי מוקדם מספיק כדי לחמוק מהיתקלות עם האחראי על השכרת החדרים:

"אדון קסטלו, מתי אתה מתכוון לפרוע את החשבון שלך?"

ואז עניתי לו, בתקווה המקסימה ביותר:
"בקרוב... המתן מעט... גלה סבלנות... אני עומד להתמנות למורה לשפת ג'אווה ו..."

בשלב הזה האיש קטע אותי:
"ומה לכל הרוחות היא שפת ג'אווה, אדון קסטלו?"

שמחתי על הסחת הדעת ותקפתי את הפטריוטיות של האיש:
"מדובר בשפה המדוברת באזור טימור. אתה יודע איפה זה?"

הו! נשמה תמימה! האיש שכח את החוב שלי ואמר לי באותו דיבור רם של הפורטוגזים:
"אני מצדי לא יודע בדיוק, אבל שמעתי שמדובר באזורים שיש לנו שם בסביבות מקאו. ואתה מבין בזה, אדון קסטלו?"

מעודד מהמוצא הנאה שהעניקה לי שפת ג'אווה, שוב חיפשתי את המודעה. הנה היא הייתה. החלטתי להציע את עצמי במרץ רב כמורה לשפה ההיא מאוקיאניה. ניסחתי תשובה, עברתי במשרדי העיתון והשארתי שם את המכתב. מיד לאחר מכן שבתי לספרייה והמשכתי בלימודי הג'אווה שלי. באותו יום לא רשמתי התקדמות גדולה. אינני יודע אם הסיבה הייתה שסברתי כי האלף-בית של שפת ג'אווה הוא הידע היחיד הדרוש למורה לשפה המלאית או שמא כיוון שהשקעתי יותר בביבליוגרפיה ובהיסטוריה של הספרות מאשר בשפה שהתכוונתי ללמד.

יומיים לאחר מכן קיבלתי מכתב שהזמין אותי לבוא לשוחח עם דוקטור מנואל פֶלִיסִיאָנוֹ סוּאָרֶס אַלְבֶּרְנָז, הברון מזָ'קוּאֶקַנְגָה, ברחוב קוֹנְדֶה דֶה בּוֹנְפִים, אינני זוכר בדיוק באיזה מספר. חשוב שלא תשכח שבינתיים המשכתי ללמוד מלאית, כלומר את אותה שפת ג'אווה. מעבר לאלף-בית, ידעתי את שמותיהם של מחברים אחדים, וגם לשאול "מה שלום אדוני?" ואף להשיב לשאלה, וכן שניים או שלושה חוקי דקדוק, תוך שאני מכתיר את כל הידע הזה בעשרים מלים מהלקסיקון.

אין לך מושג עם אילו קשיים התמודדתי כדי לארגן את ארבע-מאות הרֵייס שנדרשו לי לנסיעה! אתה יכול להיות בטוח: קל יותר ללמוד את שפת ג'אווה... הלכתי ברגל. הגעתי מיוזע ביותר. ובחיבה אימהית, עצי המנגו העתיקים, שהצטיירו בשדרה נאה מול ביתו של האדון, קיבלו את פניי, פתחו בפניי את זרועותיהם וניחמו אותי. בכל חיי, היה זה הרגע היחיד שבו הרגשתי חיבה כלפי הטבע...

הבית היה ענק, והוא נראה שומם. הוא היה מוזנח, אך אינני יודע מדוע עלה בדעתי שבהזנחה הזאת יש מידה רבה יותר של אי-סדר או עייפות מן החיים מאשר עוני. הבית בוודאי לא נצבע מזה שנים. הקירות התקלפו והרעפים, מסוג הרעפים המזוגגים של ימים עברו, היו חסרים פה ושם, כמו שיניים הנתונות בנסיגה או לא מטופלות היטב.

הבטתי מעט על הגן וראיתי את העצמה הנקמנית שבה צמחי הג'ונגל הדיחו ממקומם את צמחי הנוי והבגוניות. החלבלובים, לעומת זאת, המשיכו להתקיים על עלוותם שצבעה כגוון פניו של מת. דפקתי בדלת. לקח זמן עד שפתחו לי. לבסוף, ניגש שחור אפריקני עתיק יומין, שזקנו ושיערו שדמו לצמר גפן העניקו לו מראה מובהק של זִקנה, מתיקות וסבל.

בסלון הייתה גלריה של דיוקנים: אדונים יהירים בזקנים מטופחים הצטיירו בתוך מסגרות זהובות ענקיות וצדודיות רכות של גברות, מתחת לכרכובי בד, עם מאווררים גדולים, נראו כאילו הן רוצות לרחף באוויר, עטופות בשמלות עגולות ותפוחות. אך מבין אותם חפצים עתיקים, שעליהם האבק הניח עוד יותר עתיקוּת וכבוד, החפץ ששימח את עיניי יותר מכל היה כד יפה של חרסינה מסין או מהודו, כמו שאומרים. אותו טוהר של החרסינה, השבריריות שלה, התמימות של העיצוב, ואותו בוהק עמום של אור ירח, אמרו לי שהחפץ ההוא נעשה בידיו של ילד חולם, לשמחת עיניהם העייפות של זקנים שאשליותיהם אבדו להם זה מכבר...

המתנתי רגע לבעל הבית. הוא התעכב מעט. מעט גמלוני, בידו מטפחת משובחת, כולו אומר כבוד של דור אחר, ראיתי אותו מגיע לעברי. רציתי להסתלק. גם אם הוא לא היה אמור להיות התלמיד, היה זה בכל זאת פשע להונות את הקשיש ההוא, שזקנתו העלתה במוחי דבר-מה מלא הדרת כבוד, מקודש. היססתי, אך נשארתי.

הקדמתי לומר: "אני המורה לשפת ג'אווה, שאדוני אומר שהוא זקוק לו".

"שב, בבקשה", ענה לי הזקן. "אדוני מכאן, מריו דה ז'ניירו?"

"לא, אני מקָנָבֵיירַס".

"מה?", הוא אמר. "דבר בקול מעט רם יותר, אני חירש".

"אני מקנביירס, בבָּאהִיָה", התעקשתי אני.

"היכן השלמת את לימודיך?"

"בסָאוֹ סַלְבָדוֹר".

"והיכן למדת את שפת ג'אווה?", חקר הוא, באותה עקשנות המיוחדת לזקנים.

לא לקחתי בחשבון את השאלה הזאת, אבל מיד המצאתי שקר. סיפרתי לו שאבי היה מג'אווה, איש צוות על סיפונה של ספינת סוחר, שהתגלגל לבאהיה והתיישב באזור קנביירס כדייג, התחתן, עשה חיל וממנו למדתי את השפה.

"והוא האמין לך? והמראה הפיזי שלך?", שאל ידידי, שעד לאותו רגע הקשיב לי בשתיקה.

אני לא כל כך שונה מבן ג'אווה. השיער הצפוף הזה שלי, הקשה והעבה, ועורי השחום יכולים בהחלט לתת לי מראה של בן-תערובת מלאי... אתה יודע היטב שבינינו יש מכל וכל: הודים, מלאים, בני טהיטי, אנשי מדגסקר, ילידי האיים הקנריים ואפילו גותים. הרי מדובר בתערובת של גזעים וטיפוסים שמעוררת את קנאת העולם כולו.

"טוב", אמר ידידי הוותיק. "תמשיך".

הזקן, הוספתי אני, הקשיב לי בתשומת לב, בחן ארוכות את חזותי, ונראה שהוא סבור שאני אכן בנו של מלאי, ושאל אותי במתיקות:

"אם כך, אתה מוכן ללמד אותי את שפתה של ג'אווה?"

"התשובה נפלטה ממני בלי מחשבה: 'ובכן, לא.'"

"אדוני בוודאי משתומם", הוסיף הברון מז'קואקנגה, "שאני, בגילי, עדיין רוצה ללמוד משהו, אבל..."

"אין לי סיבה להשתומם. האם לא נראו דוגמאות על דוגמאות לכך...?"

"מה שאני רוצה, יקירי, אדון..."

"קסטלו", הקדמתי אני.

"מה שאני רוצה, יקירי אדון קסטלו, הוא לקיים נדר משפחתי. אינני יודע האם אדוני יודע שאני נכדו של היועץ אַלְבֶּרְנָז, מי שליווה את הקיסר פדרו הראשון כשהוא ויתר על כס מלכותו. כששב מלונדון, הוא הביא איתו לכאן ספר בשפה נעלה, שהייתה לו אליו הערכה רבה. נתן לו אותו בלונדון איזה איש מהודו או מסיאָם, כהוקרה על אינני יודע איזה שירות שסבי עשה. כשסבי עמד ללכת לעולמו, הוא קרא לאבי ואמר לו: 'בני, הנה הספר הזה אצלי, והוא כתוב בשפת ג'אווה. מי שנתן לי אותו אמר לי שהוא מונע אסונות ומביא שמחה ואושר למי שמחזיק בו. אינני יודע דבר בוודאות. בכל אופן, שמור עליו. אבל אם אתה רוצה שהגורל שהחכם המזרחי העתיר על ראשי יתקיים, דאג לכך שבנך יבין אותו, כדי שמשפחתנו תהיה מאושרת תמיד'.

"אבי", כך המשיך הברון הזקן, "לא האמין במיוחד לסיפור. יחד עם זאת, הוא שמר על הספר. כשניצב בשערי המוות, הוא נתן לי אותו ואמר לי את מה שהוא הבטיח לאביו. בתחילה, לא נתתי דעתי לסיפור של הספר. זרקתי אותו באחת הפינות ועסקתי בחיי. אפילו שכחתי אותו. אבל בזמנים שחלפו מאז, חוויתי כל כך הרבה אי-נחת, כל כך הרבה אסונות ניחתו עלי בזקנתי, שנזכרתי בקמיע המשפחתי. אני חייב לקרוא אותו, להבין אותו, אם אינני רוצה שימיי האחרונים יבשרו על האסון המצפה לדורות הבאים. וכדי להבין את הספר, כמובן, צריך להבין את שפת ג'אווה. הנה לך."

הוא שתק. הבחנתי שעיניו של הזקן הצטעפו. הוא מחה את עיניו בדיסקרטיות ושאל אותי האם אני רוצה לראות את הספר האמור. עניתי לו שכן. הוא קרא למשרת, נתן לו את ההוראות והסביר לי שהוא איבד את כל ילדיו, את כל אחייניו, ונותרה לו רק בת נשואה אחת, שכל צאצאיה הצטמצמו לכדי בן יחיד, חלש בגופו, בריאותו רופפת וכולו מתנדנד.

הגיע הספר. היה זה כרך עתיק וגדול, ספר "קוורטו" עתיק יומין, בכריכת עור, מודפס באותיות גדולות על נייר צהבהב ועבה. חסר עמוד השער ולכן אי-אפשר היה לראות את תאריך ההדפסה. היו בו מספר עמודי מבוא, כתובים באנגלית, שבהם קראתי שמדובר בסיפורים של הנסיך קוּלַנְגָה, סופר בן ג'אווה בעל זכויות רבות.

מיד מסרתי על כך לברון, שהיות שהוא לא הבין שהגעתי לידע הזה דרך האנגלית, התרשם מאוד מן הידע שלי בשפה המלאית. המשכתי לעלעל בכרך העבה, כמי שיודע ללא דופי את הלהג המשונה ההוא, עד שסיכמנו את התנאים, את התעריף ואת השעות, כך שהתחייבתי בפניו שהוא עתיד לקרוא את החרטומים הללו לפני תום שנה.

בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי נותן את השיעור הראשון, אך הזקן לא היה חרוץ כמוני. הוא לא הצליח ללמוד להבחין ולכתוב אפילו ארבע אותיות. ובכן, מחצית האלף-בית דרשה מאיתנו חודש תמים, והאדון הברון מז'קואקנגה לא בדיוק הפך לריבון על החומר: האיש למד ולקחו נשמט, שוב ושוב.

בתו וחתנו (אני חושב שעד לאותו רגע הם לא ידעו דבר על עניין הספר) באו לברר על לימודיו של הזקן. הם לא הוטרדו. הם חשבו שהעניין משעשע ושטוב שיש דבר המסיח את דעתו.

אך מה שיפליא אותך, קסטרו יקירי, הוא ההתפעלות שהחתן גילה נוכח המורה לשפת ג'אווה. איזה דבר ייחודי! הוא לא עייף מלומר פעם אחר פעם: "מפליא ממש! כל כך צעיר! אילו ידעתי את זה, אה! איפה יכולתי להיות היום!"

בעלה של דונה מריה דה גלוריה (זה היה שמה של בתו של הברון) היה שופט בכיר, אדם מקושר ורב עצמה. אך הוא לא היסס להראות לכל העולם עד כמה הוא מלא הערכה למורה לשפת ג'אווה. ומצד אחר, הברון היה מאושר לחלוטין. בתום חודשיים, הוא ויתר על הרעיון ללמוד וביקש ממני לתרגם עבורו, מדי יומיים, קטע מן הספר הקסום. די יהיה לו להבין את הכתוב, כך הוא אמר לי. אין כל מניעה שמישהו אחר יתרגם ושהוא יקשיב לדברים. כך הוא יימנע מטרחת הלימוד ובכל זאת יקיים את הדרישה.

אתה יודע היטב שעד עצם היום הזה איני יודע דבר בשפת ג'אווה, אבל המצאתי כמה סיפורים טיפשיים ביותר וסיפרתי אותם לזקן כאילו הם מתוך הכרוניקה. ואיך שהוא היה מקשיב לשטויות הללו!...

הוא היה אקסטטי, כאילו הוא שומע מלים הבאות מפיו של מלאך. ודמותי רק גדלה בעיניו!

הוא גרם לי לבוא להתגורר בביתו, הרעיף עלי מתנו והעלה את שכרי. בקיצור, חייתי ללא כל מאמץ.

לכך תרמה לא מעט העובדה שהוא קיבל ירושה מאיזה קרוב נשכח שלו שחי בפורטוגל. הזקן הטוב ייחס את הדבר לידיעותיי בשפת ג'אווה. אפילו אני כמעט האמנתי בכך.

אט-אט איבדתי כל עכבה. אך בכל מקרה, תמיד חששתי שיופיע לו פתאום מישהו שיודע את אותו להג מלאי. והחשש הזה שלי היה רב כשהברון המתוק שלח אותי עם מכתב לוייקאונט מקָרוּרוּ, כדי שיכניס אותי לשירות הדיפלומטי. העמדתי בפניו כל הסתייגות אפשרית: כיעורי, חוסר האלגנטיות שלי, חזותי הפיליפינית.

"על מה אתה מדבר!", היה הוא משיב. "אתה, ילדי, יודע שפת ג'אווה!" אז הלכתי. הווייקאונט שלח אותי למשרד החוץ ובידי כל מיני המלצות. הייתה זאת הצלחה.

המנהל זימן את ראשי המחלקות: "ראו! אדם שיודע שפת ג'אווה – איזה הישג!"

ראשי המחלקות לקחו אותי לאחראים ולפקידים והיה בהם מי שהביט בי יותר בשנאה מאשר בקינאה או בהערכה. וכולם אמרו: "אז אתה יודע שפת ג'אווה? היא קשה? אין פה אף אחד שיודע את השפה!"

ואחד הפקידים שהביט בי בשנאה, התערב ואמר: "זה נכון, אבל אני יודע את השפה של איי הוואי. אדוני יודע?" אמרתי לו שלא והלכתי לפגישה עם השר.

בעל הסמכות הבכירה קם ממקומו, הניח את ידיו על הכיסאות, סידר את משקפי המצבט על אפו ושאל: "ובכן, אתה יודע שפת ג'אווה?" עניתי לו שכן. ולשאלתו היכן למדתי את השפה, סיפרתי לו את הסיפור על אבי שהיה בן ג'אווה. "יפה", אמר לי השר, "אדוני לא צריך ללכת לקריירה דיפלומטית. חזותך אינה מתאימה... הדבר הטוב יהיה תפקיד קונסולרי באסיה או באוקיאניה. בשלב זה, אין משרה פנויה, אבל בדעתי לערוך שינויים ואדוני ימצא את מקומו. אך מהיום ואילך, אדוני מסופח למיניסטריון שלי ואני רוצה שבתוך שנה תצא לבאזל, שם תייצג את ברזיל בקונגרס לבלשנות. ילמד-נא את הָוֶולָאק, את מקס מילר ואחרים!"

תאר לך שעד לאותו שלב לא ידעתי דבר וחצי דבר בשפת ג'אווה, אבל קיבלתי משרה ועמדתי לייצג את ברזיל בקונגרס של מלומדים.

הברון הזקן הלך לעולמו. הוא העביר את הספר לחתנו כדי שיעבירו לנכד, כשהלה יגיע לגיל המתאים, וגם הוריש לי סכום כסף בצוואתו.

השקעתי את כול כולי בלימוד השפות המלאיות-פולינזיות, אבל לא היה סיכוי!

כעת, כשאכלתי היטב, התלבשתי היטב וישנתי היטב, לא הייתה לי האנרגיה הדרושה כדי להכניס לקודקודי את הדברים הנעלים ההם. קניתי ספרים, חתמתי על מנוי לכתבי-עת: Revue Anthropologique et Linguistique, Proceedings of the English-Oceanic Association, Archivo Glottologico Italiano, אבל לעזאזל: כלום! ותהילתי גדלה. ברחוב, מי שידעו – נהגו להצביע עלי ולומר לאחרים: "הנה ההוא שיודע את שפת ג'אווה". בחנויות הספרים, המומחים לדקדוק נהגו להיוועץ בי בסוגיית מיקום שמות הגוף באיזה להג של איי סוֹנְדָה. קיבלתי מכתבים ממלומדים מפנים הארץ, העיתונים ציטטו את ידענותי, וסירבתי לקבל על עצמי הוראה של כיתת תלמידים שנפשם יצאה להבין את שפת ג'אווה. להזמנת המערכת, כתבתי בעיתון מאמר בן ארבעה טורים על אודות הספרות העתיקה והמודרנית בשפת ג'אווה....

"אבל איך, הרי לא היה לך מושג?", קטע אותי קסטרו שהקשיב בתשומת-לב.

פשוט מאוד: ראשית, תיארתי את האי ג'אווה, בעזרת מילונים וכמה ספרי גאוגרפיה, ולאחר מכן ציטטתי ככל יכולתי.

"והם מעולם לא פקפקו?", שב ושאל אותי ידידי.

מעולם לא. אלא שפעם כמעט חרב עלי עולמי. המשטרה עצרה אחד, איזה ימאי, טיפוס שחום שדיבר רק בשפה עלומה. קראו למתורגמנים שונים, ואיש לא הבין אותו. וקראו גם לי, עם כל הכבוד הראוי לידענותי, כמובן. התעכבתי לפני שהלכתי, אבל בסופו של דבר – הלכתי. האיש היה כבר חופשי, תודות לקונסול ההולנדי, לאחר שהצליח לגרום לקונסול להבין אותו בעזרת חצי תריסר מלים בהולנדית. והימאי היה מג'אווה, אוף!

לבסוף, הגיע מועד הקונגרס, ונסעתי לאירופה. איזה תענוג! נכחתי בפתיחה ובמושבי ההכנה. רשמו אותי בסקציה שעסקה בשפות טוּפִּי-גוּאָרָנִי, והסתלקתי לפריס. אבל קודם לכן, דאגתי לפרסם בעיתון המכובד בבאזל את דיוקני, וכן פרטים ביוגרפיים וביבליוגרפיים. כששבתי, הנשיא התנצל בפני על כך שייעד אותי לאותה לסקציה. הוא אמר שהוא לא הכיר את המחקרים שלי ולכן סבר שכיוון שאני מדרום-אמריקה, ברזילאי, אני מיועד באופן טבעי לסקציה על טופי-גוארני. קיבלתי את הסבריו ועד עצם היום הזה לא הזדמן לי לכתוב את המחקרים שלי על שפת ג'אווה ולשלוח לו אותם, כפי שהבטחתי.

עם סיום הקונגרס, דאגתי לפרסם קטעים מתוך המאמר מהעיתון בבאזל – בברלין, בטורינו ובפריס, שם קוראי היצירות שלי ערכו לכבודי נשף, כשבראש השולחן ישב הסנטור גורו. כל השעשוע הזה עלה לי, כולל הנשף שנערך לכבודי, כמעט עשרת-אלפים פרנקים, כמעט כל סכום הירושה של הברון התמים והטוב מז'קואקנגה.

אבל לא בזבזתי את זמני וגם לא את כספי. הפכתי להיות דמות לאומית מהוללת, וכשירדתי למזח בריו דה ז'ניירו, זכיתי לדברי הלל מפי של שדרות הציבור, וימים אחדים לאחר מכן נשיא הרפובליקה הזמין אותי לארוחת צהריים בחברתו.

בתוך ששה חודשים נשלחתי כקונסול להוואנה, שם ביליתי שש שנים, ולשם גם אשוב, כדי להשלים את מחקריי בשפות מלזיה, מלנזיה ופולינזיה.

"מדהים", העיר קסטרו, אוחז בכוס הבירה.

"תשמע, אלמלא הייתי מאושר, אתה יודע מה הייתי?"

"מה?"

"בקטריולוג בעל שם עולמי. הולכים?"

"הולכים."

הסיפור התפרסם ב"Gazeta da Tarde" בריו דה ז'ניירו, ב-28 באפריל 1911

לִימָה בָּרֶטוֹ (Lima Barreto) היה סופר, עיתונאי וסטיריקן ברזילאי. נולד בשנת 1881 והלך לעולמו בשנת 1922. נחשב כיום לאחר מגדולי הספרות הברזילאית.

מפורטוגלית: יורם מלצר

תודה ל-Mario Helio Gomes de Lima, שהפנה את תשומת לבנו לסיפור.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לִימָה בָּרֶטוֹ.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על האיש שידע שפת ג'אווה