הגיבור בעל אלף הפנים

המפגש עם האלה, המתגלמת בכל אשה, הוא המבחן האחרון של יכולת הגיבור לזכות במתת האהבה
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

המפגש עם האֵלה

ההרפתקה האולטימטיבית, משהובסו כל המפלצות והמכשולים, מתוארת במקרים רבים כזיווג או נישואים מיסטיים בין נשמת–הגיבור המנצחת לבין האלה–המלכה של העולם. זהו המפנה המתרחש בנקודת השיא, בזֶנית, בקצה–קצהו של העולם, בציר היקום, בקודש–הקודשים שבפנים המקדש, או באפלת חדרי חדריו של הלב.

במערב אירלנד מסופר עדיין סיפורם של נסיך האי הבודד והגבירה מטאבֶּר טינטַיי. בתקווה לרפא את מלכת אֶרין נטל הצעיר על עצמו להביא שלושה בקבוקים ממימיה של טאבר טינטיי, באר הפיות הבוערת. בעצתה של דודה על–טבעית שפגש בדרכו, ורכוב על גב סוסון מופלא, כחוש, מלוכלך ומדובלל שהעניקה לו, חצה הנסיך נהר של אש וחמק ממגע חורשה של עצי רעל. הסוס חלף כרוח סערה ליד קצהָ של טירת טאבֶּר טינטיי; הנסיך קפץ מעל גבו ומבעד לחלון פתוח, ונחת בטירה בריא ושלם.

הטירה, עצומה ורחבת–ידיים, היתה מלאה כולה בענקים ומפלצות נמים שוכני ים ויבשה ־ לווייתנים אדירים, צלופחים ארוכים וחלקלקים, דובים, וחיות מכל סוג ומין. הנסיך עבר ביניהם ומעליהם עד שהגיע לגרם מדרגות עצום. בראש המדרגות נכנס לחדר, ובו מצא את האישה היפה ביותר שראה מעודו, שרועה ישנה על ספה. “לא יהיה לי מה לומר לָך,“ חשב לו, ועבר אל זו שאחריה, וכך הביט לתוך תריסר חדרים. בכל אחד מהם היתה אישה יפה מקודמתה. אבל כשהגיע אל החדר השלושה–עשר ופתח את הדלת, סימא ברק הזהב את עיניו. הוא עמד זמן–מה עד ששבה אליו הראייה, ואז נכנס. בחדר הגדול והבוהק היתה ספת זהב על גלגלי זהב. הגלגלים הסתובבו בלי הרף; הספה חגה סביב–סביב ללא עצור, יום ולילה. על הספה שכבה מלכת טאבר טינטיי; ואם תריסר נערותיה יפות היו, הרי לא היו כה יפות אילו נראו לצדה. למרגלות הספה שכנה טאבר טינטיי עצמה ־ באר האש. הבאר היתה מכוסה בכיסוי זהב, וגם הוא חג סביב עם ספת המלכה.

היא כלילת–יופי מכל כלילות–היופי, היא המענה לכל תשוקה, היא מחוז חפצו מרעיף–האושר של כל גיבור במסעותיו הארציים והלא–ארציים

“חי נפשי,“ אמר הנסיך, “אנוח כאן מעט.“ והוא עלה על הספה ולא ירד ממנה שישה ימים ושישה לילות.

הגבירה מהיכל הישֵנים היא דמות מוכרת באגדות, במעשיות ובמיתולוגיה. כבר דנו בדמות זו כשהיא לובשת את צורותיהן של ברונהילדה ושל היפהפייה הנמה. היא כלילת–יופי מכל כלילות–היופי, היא המענה לכל תשוקה, היא מחוז חפצו מרעיף–האושר של כל גיבור במסעותיו הארציים והלא–ארציים. היא אם, אחות, פילגש, כּלּה. כל פיתוי שבעולם, כל דבר שהבטיח אושר, רמז על קיומה ־ ולוּ במעמקי התרדמה, אם לא בערי העולם וביערותיו. שכּן בה מתגלמת הבטחת השלמוּת; אותה ודאוּת של הנשמה כי בתום גלוּתה בעולם שהוא ביסודו בלתי–מספק, תדע שוב את האושר העילאי שידעה אי אז; את האם “הטובה“, המנחמת, המזינה ־ צעירה ויפה ־ שהכרנו, ואפילו טעמנו, בעבר הרחוק ביותר. הזמן סגר עליה, אך עדיין היא מתגוררת, כרדומה באַל–זמן, בקרקעית אותו ים על–זמני.

ועם זאת, הדמות שבזיכרוננו אינה רק מיטיבה; כי במסתרי זיכרון הילדות של המבוגר שרדה גם האם ה“רעה“ - 1. האם הנעדרת, הבלתי–מושגת, שנגדה מופנות הפנטזיות התוקפניות, ושיש חשש לתוקפנות–נגד מצדה; 2. האם המפריעה, האוסרת, העונשת; 3. האם השואפת לשמור לעצמה את הילד הגדל, בעוד הוא מנסה להדוף את עצמו ממנה; ולבסוף 4. האם הנחשקת אך האסורה (תסביך אדיפוס) שנוכחותה היא פיתוי לתשוקה מסוכנת (תסביך סירוס). אֵם זו היא לעתים אף הכוח החזק יותר. היא המקור לדמויותיהן של אלות אדירות ובלתי–מושגות, כדיאנה הבתולית והנוראה ־ שהאסון המוחלט שהמיטה על הספורטאי הצעיר אקטאון ממחיש את עוצמת הפחד שמכילים סמלי התשוקה החסומה של הגוף והנפש.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

אקטאון ראה במקרה את האלה המסוכנת בשעת צהריים; אותו רגע גורלי שבו פוסקת השמש מעלייתה מלאת הכוח והנעורים, מתאזנת, ומתחילה בצלילה האדירה אל מותה. הצעיר השאיר את בני לווייתו לנוח, עם כלביו המגואלים בדם, אחרי בוקר של ציד, ובלי מטרה מודעת שוטט לו, התרחק מחורשות ושדות הציד המוכרים לו, ותר את היערות הסמוכים. הוא גילה עמק מכוסה עצי ברוש ואורן. בסקרנותו חדר למעבה החורש. בתוכו היתה מערה שבה פכפך מעיין ענוג והפך לנחל שהתרחב לבריכה מדשיאה. נִקרה מוצלת זו היתה מקום מנוחתה של דיאנה, ובאותה שעה רחצה שם בין בנות–לווייתה הנימפות, עירומה לחלוטין. היא הניחה הצדה את חנית הציד שלה, את אשפת החצים ואת הקשת שאת המיתר שלה רופפה, וכן את סנדליה ואת גלימתה. אחת הנימפות העירומות אספה את מחלפותיה של דיאנה לפקעת; כמה מהנימפות האחרות יצקו מים מכדים גדולים.

כשהבקיע הזכר הצעיר והמשוטט אל תוך מקום נעים זה, עלתה צווחת נשים מבועתות, וכל הנימפות הצטופפו סביב גבירתן בניסיון להסתירה מן העין מחללת–הקודש. אולם היא התנשאה מעליהן משכמה ומעלה. הצעיר ראה, והוסיף לראות. היא העיפה מבט לחפש את קשתה, אך זו היתה מחוץ להישג ידה, ולכן נטלה בחיפזון ממה שהיה מצוי לידה, מים, והטיחה אותם בפרצופו של אקטאון. “עכשיו אתה חופשי לספר, אם רק תוכל,“ קראה אליו בזעם, “שראית את האלה עירומה.“

קרניים צצו על ראשו. צווארו גדל והתארך, קצות אוזניו התחדדו. זרועותיו התארכו והיו לרגליים, וכפות ידיו ורגליו הפכו לפרסות. הוא ניתר באימה והתפלא על מהירות תנועתו. אולם כשעצר לנשום ולשתות וראה את מראהו בבריכה צלולה, נסוג אחורה בבעתה.

מר ואיום היה גורלו של אקטאון. כלביו שלו שריח הצבי הגדול הגיע לנחיריהם, התקרבו בנביחות בין העצים. לרגע עצר מרוב שמחה לשומעם, אבל אז נתקף בהלה ונמלט. להקת הכלבים דלקה אחריו, והמרחק ביניהם הלך והצטמצם. כאשר הגיעו כבר עד עקביו וראשוניהם זינקו אל צלעותיו, ניסה לקרוא בשמותיהם, אך הקול שיצא מגרונו לא היה קול אנוש. הם נעצו בו את מלתעותיהם. הוא נפל לארץ, וחבריו הקודמים לציד, בעודם מדרבנים את הכלבים בקריאותיהם, הגיעו בזמן להנחית את מכת המוות. אשר לדיאנה, שבאורח פלא ידעה על המרדף והמוות, סוף–סוף נחה דעתה.

באמצעות דמותה המיתולוגית של האם האוניברסלית מיוחסות ליקום תכונותיה הנשיות של אותה ישות ראשונה, מזינה ומגִנה. בחלקה הגדול נובעת פנטזיה זו מתוך הנפש עצמה; כי קיים קשר הדוק וברור בין יחסו של הילד הקטן לאמו ויחסו של המבוגר לעולם החומר שסביבו. ואולם, דתות רבות עושות בדמות ארכיטיפית זו שימוש פדגוגי מכוּון במטרה לטהר ולאזן את התודעה ולהכניסה בסוד טיבו האמיתי של העולם הנראה לעין.

בכתבים הטנטריים של הודו הימי–ביניימית והמודרנית נקרא מקום משכנה של האלה “מאני–דוויפָּה“, שפירושו “אי המרגליות“. ספת המלכות שלה עומדת שם, בחורשה של עצים שביכולתם למלא משאלות. לחופי האי הזהובים נושקים מימיו השוקטים של אוקיינוס צוף–האלמוות. האלה אדומה מאש החיים; הארץ, מערכת השמש, הגלקסיות שבמרחבי החלל העצומים, כולם תופחים ברחמה. כי היא בוראת העולם, לנֶצח אם, לנֶצח בתולה. היא חובקת את החובק, מזינה את המזין, והִנָּה החיים בכל החַי.

היא הנה גם המוות בכל אשר מת. בתחום שִלטונה מתחולל בכל מחזור החיים כולו, מהלידה דרך ההתבגרות, הבגרות וההזדקנות, ועד לקבר. היא הִנָּה הרחם והקבר; החזירה הזוללת את גוריה. כך מתמזגים בה הטוב והרע, והיא מייצגת את שני פניה של האם השמורה בזיכרון, לא רק ברמה האישית אלא ברמה האוניברסלית. חסיד הטנטרה אמור להתבונן בשני ההיבטים הללו באותו שוויון נפש בדיוק. בדרך זו מיטהרת רוחו מן הרגשנות והטינה הילדותיות שעבר זמנן, ותודעתו נפקחת אל אותה ישות נשגבת מבינתנו, שקיומה אינו בראש ובראשונה “טוב“ או “רע“ ביחס לרצונותיו האנושיים הילדיים, ביחס לתלונותיו ומצוקותיו, אלא שהיא–היא החוקיות וההתגלמות של מהות הקיום.

כתבי הקודש ההינדיים (השַסטרות) מתחלקים לארבע קטגוריות: 1. שרוּטי הנחשבים לגילוי אלוהי ישיר; באלה כלולות ארבע הוודות (ספרי מזמורים עתיקים) וחלק מהאופנישדות (ספרי פילוסופיה עתיקים); 2. סמריטי, בהם מופיעות התורות המסורתיות של חכמי ההינדואיזם האורתודוקסי, הוראות קאנוניות לטקסים ביתיים, ויצירות מסוימות העוסקות בחוקים חילוניים ודתיים, וכן האפוס ההינדי הגדול, המַהאבּהארטָה, אשר כולל כמובן גם את הבּהגוָוד־גיטא; 3. פּוּראנָה, יצירות המופת המיתולוגיות והאפיות של המסורת ההינדית, הדנות בידע קוסמוגוני, תיאולוגי, אסטרונומי ופיזיקלי; ולבסוף 4. טַנטרה, טקסטים המתארים טכניקות וטקסים לסגידה לאלים, ולהשגת כוחות־על. הטנטרות כוללות קבוצה של כתבי קודש חשובים במיוחד (האגאמות) שמאמינים כי נמסרו ישירות מידי האל “האוניברסלי“ שיווה ובת־זוגו, האלה פָּרוואטי (ועל כן הם מכונים “הוודה החמישית“.) עליהן מתבססת מסורת מיסטית הנקראת גם היא “הטנטרה,“ ולה נודעה השפעה עמוקה על הצורות המאוחרות של האיקונוגרפיה ההינדית והבודהיסטית. הבודהיזם הימי־ביניימי הביא את אוצר הסמלים הטנטרי מהודו גם אל טיבט, סין ויפן.

המיסטיקן ההינדי הדגול ראמאקרישנה (1886-1836) כיהן כאיש דת במקדש חדש שהוקם לכבוד האם הקוסמית בפרוור של כלכותה ששמו דַקְשִינֶשְוָואר. דמותה של אלה זו הוצגה בו על שני פניה, הפן האיום והפן המיטיב. ארבע זרועותיה הציגו את סמלי כוחה האוניברסלי: היד השמאלית העליונה הניפה חרב מגואלת בדם, התחתונה אחזה בשערותיו של ראש אדם כרות; הזרוע הימנית העליונה היתה מורמת במחווה שפירושה “אל פחד“, והתחתונה מושטת להעתיר ברכוֹת וחסדים. לצווארה ענדה זר של ראשי אדם; למותניה לבשה חצאית של זרועות אדם; לשונה הארוכה היתה משורבבת ללקק דם. היא היתה הכוח הקוסמי, הטוטאליוּת של היקום, הקיום ההרמוני של כל צמדי ההפכים, ובה חל מיזוג פלאי בין הרס איוֹם ומוחלט לבין הרגעה אִמהית, גם אם לא–אישית. בהיותה ייצוג של שינוי, של נהר הזמן, של זרימת החיים, אלה זו בוראת, שומרת ומחריבה בעת ובעונה אחת. שמה הוא קאלי, שפירושו “השחורה“; כינויה: “הרפסודה החוצה את אוקיינוס הקיום“.

אחר צהריים שקט אחד ראה ראמאקרישנה אישה יפת–תואר עולה מנהר הגנגס ומתקרבת אל החורשה שבה ישב אותה שעה שרוי במדיטציה. הוא הבחין שהיא עומדת ללדת. כעבור רגע נולד התינוק, והיא היניקה אותו ברוך. אבל כעבור זמן–מה הפכו פניה מבעיתים, והיא תפסה את הילד בין לסתותיה שהתכערו וריסקה ולעסה אותו. לאחר שבלעה אותו שבה אל הגנגס ונעלמה בו.

רק גאונים רוחניים המסוגלים לתפיסה הנעלה ביותר יכולים לעמוד בהתגלות מלאה של טבעה הנשגב של אלָה זו. בפני בני אדם שלא הגיעו לדרגתם היא מעמעמת את זוהרה, ומואילה להתגלות בצורות התואמות את כוחותיהם הלא–מפותחים. מפגש עם מראהּ האמיתי יניב תוצאות איומות עבור מי שאינו בשל רוחנית, ולראיה גורלו האומלל של הגבר הצעיר והיצרי אקטאון. הוא לא היה קדוש, אלא ספורטאי שלא היה מוכן כלל להתגלוּת של אותה דמות שיש לחזות בה ללא הרגשות הנלווים האנושיים (כלומר הילדותיים) של תשוקה, הפתעה ופחד.
האישה, בשפת התמונות של המיתולוגיה, מייצגת את הטוטאליוּת של כל שניתן לדעת.

האלה קאלי, לה מוקדש בית המקדש דאקשינשוואר שבקולקטה.

האלה קאלי, לה מוקדש בית המקדש דאקשינשוואר שבקולקטה.

הגיבור הוא מי שמגיע לידיעה. בעוד הוא מתקדם בתהליך החניכה האטי שהנו החיים, האלה מופיעה לפניו בשׁוּרה של צורות שונות. היא אינה יכולה להיות נעלה ממנו, אם כי תמיד ביכולתה להבטיח יותר משהוא מסוגל להבין עדיין. היא מפתה, היא מנחה, היא מורה לו לפרוץ את שלשלאותיו. ואם יצליח להגיע לדרגתה, אזי שניהם, היודע והנודעת לו, ישתחררו מכל מגבלה. האישה מורה את הדרך אל הפסגה הנעלה של ההרפתקה החושנית. עיניים שיש בהן דופי מנמיכות אותה למעמדות נחותים; העין הרעה של הבערות כובלת אותה אל הבנאליות והכיעור. אך עיני ההבנה גואלות אותה. הגיבור שבכוחו לקבל אותה כמות שהיא, לא תוך מהומה מיותרת אלא תוך הענקת טוב הלב והביטחון הדרושים לה, עשוי להפוך למלך, להתגלמות האֵל של עולמה הבּרוּא.

מסופר, למשל, על אודות חמשת בניו של המלך האירי יוֹהֵה (Eochaid) אשר יצאו לציד יום אחד ותעו בדרך, והגיעו למקום שאין ממנו מוצא. בצימאונם יצאו בזה אחר זה לחפש מים. פרגוס היה הראשון:
והנה נקרתה בדרכו באר, ולידה ניצבה זקנה על המשמר. מראהּ של הזקנה היה כזה: שחורים מפחם היו כל איבר ומפרק בגופה, מקודקוד ועד קרקע; דומה לזנבו של סוס פרא היה סבך השיער האפור והנוקשה שבקע מעור קרקפתה; בשֵן ענקית ירקרקה שהתעקלה מראשה כחרמש עד שהשיקה לאוזנה יכלה לכרות ענף מוריק של עץ אלון העומד במלוא שגשוגו; עיניים מושחרות וטרוטות מעשן היו לה; אף עקום, רחב–נחיריים; כרס קמוטה ומנומשת, כולה פצע וחבורה; שוקיים מעוותים ומעוקמים, שבקצותיהם קרסוליים ענקיים וזוג אתי–חפירה רחבים; ברכיים מסוקסות היו לה וציפורני ארגמן. כל מראהּ של הישישה, למעשה, היה מעורר גועל. “כך הדבר, אם כן?“ אמר הבחור, ו“ממש כך,“ השיבה. “שומרת את על הבאר?“ שאל, והיא אמרה, “אכן.“ “התרשי לי לקחת מעט מים?“ “אתן,“ הסכימה, “אך ורק אם אקבל ממך נשיקה אחת על לֶחיִי.“ “לא כך,“ אמר. “אזי לא מידַי תקבל מים.“ “על דברתי,“ הוסיף ואמר, “מוטב לי למות בצמא מאשר לנשקך!“ אז חזר הצעיר למקום שבו היו אחיו, ואמר להם שלא הביא מים.

גם האחים אוֹליוֹל, בּרַיאן ופְיאכְרָה יצאו למסע החיפוש והגיעו גם הם לאותה באר. כל אחד מהם ביקש מים מאת הזקנה, אך סירב לנשקה. לבסוף יצא נאיאל לדרך, והגיע אל אותה באר עצמה.

“הבי לי מים, אישה!“ קרא. “אתן,“ אמרה, “והענק לי נשיקה.“ הוא השיב: “לא זו בלבד שאשק לך, אלא גם אחבקך!“ אז רכן לחבקה, ונשק לה. משנעשה המעשה והוא הביט בה, לא היתה בכל העולם כולו עלמה שצעדיה חינניים כל כך, שכל מראהּ נאה כל כך: כאחרון השלגים הנח בתעלות היו כל איבריה, מקודקוד ועד סוליה; זרועות שמנמנות כשל מלכה, אצבעות ארוכות שראשיהן דקים, רגליים ישרות שצבען שובה–עין היו לה; שני סנדלי ארד צחור בין כפות רגליה החלקות והרכות לבין האדמה; עטופה היתה גלימה שופעת מצמר משובח שבמשובח, שצבעה אדום טהור, ובבגדה עדי כסף לבן; היו לה שיני פנינים בוהקות, עיניים מלכותיות גדולות, פה אדום כעין התות. “הנה, אישה, יקום שלם של קסמי–יופי,“ אמר הצעיר. “אכן נכון הדבר.“ “ומי את?“ הוסיף ושאל. “המלכוּת אנוכי,“ השיבה, ואמרה כך:

“מלך טארה! אני היא המלכוּת.“
“לך כעת,“ אמרה, “אל אחיך, וקח עמך מים; יתרה מזאת, לךָ ולבניך יהיו לעד הממלכה והכוח העליון... וכאשר ראית אותי לראשונה מכוערת, גסה, מעוררת גועל ־ ולבסוף, כלילת יופי ־ הרי כך גם המלכוּת: כי ללא קרבות, ללא מאבק אכזר, לא ניתן לזכות בה; אולם הודות להם מתגלה המלך ־ ימלוך על אשר ימלוך ־ והוא יפה תואר ומראה!“

כך גם חוק המלכות? הרי כך גם החיים עצמם. האלה המופקדת על הבאר הבלתי–נדלית ־ אם בדמות שֶבּה הופיעה בפני פרגוס, בפני אקטאון או בפני נסיך האי הבודד ־ דורשת שהגיבור יהיה בעל “לב מעודן“, כפי שכינו זאת הטרובדורים וחבורות המינזינגר ־ משוררי האהבה הנודדים בגרמניה של ימי הביניים. היכולת להבינה ולשרתה כיאות לא תבוא מן התשוקה החייתית של איש כאקטאון ולא משאט–הנפש האנין של פרגוס ודומיו, אלא רק מן העֶדנה: “אווארֶה“ ־ תמהיל ענוג של אהבה, געגוע והתפעמות ־ כינו זאת בשירה החצרונית הרומנטית של יפן במאות ה–12-10.

בתוך הלב העדין חוסָה האהבה,
כציפורים בצלו הירוק של החורש.
טרם היות הלב הענוג, בתכנית שרקם הטבע,
לא היתה אהבה, והלב הענוג לא היה טרם היות האהבה.
כי יחד עם השמש, באחת,
בקע מיד האור; ולידתו
לא קדמה ללידת השמש.
והאהבה משפיעה את השפעתה בָּעֶדנה
עצמה; כשם שבלב הלהבה
הלהט בשיאו.

המפגש עם האלה (המתגלמת בכל אישה) הוא המבחן האחרון של יכולת הגיבור לזכות במתת האהבה (החסד, “אהבת הגורל“) ־ שהיא–היא החיים, שבחובּם צפון הנצח. וכאשר, בהקשר זה, לא עלם אלא עלמה היא היוצאת להרפתקה, תהיה היא זו שבזכות מעלותיה, יופייה או כמיהתה תימצֵא ראויה להיות זוגתו של בן–אלמוות. אז יורד אליה הבעל השמימי ומוביל אותה אל מיטתו ־ מרצונה או שלא מרצונה. ואם עד כה הפנתה לו עורף, ייפקחו עיניה לראות; אם רצתה בו, תמצא תשוקתה מנוח.
הנערה משבט אַרַאפּאהוֹ שטיפסה בעקבות הדורבן על העץ המתארך, הוּבלה כך אל מעגל–המחנה של עַם הרקיע. שם נישאה לצעיר מבני השמים. הוא היה זה שבמסווה דורבן פיתה אותה לבוא אל משכנו העל–טבעי.

בת המלך מן המעשייה, למחרת ההרפתקה על שפת הבאר, שמעה דפיקות בדלת ארמונה: הצפרדע הגיע לתבוע שתקיים את חלקה בעסקה. למרות שאט–נפשה העצום בא אחריה אל כיסאה ליד השולחן, אכל ושתה עמה מצלחת ומכוס הזהב שלה, ואפילו התעקש לשכב לישון עמה במיטת המשי הקטנה. בהתקף זעם חטפה את הצפרדע מן הרצפה והטיחה אותו בקיר. כשנפל לא היה עוד צפרדע אלא בן מלך, ולו עיניים יפות וטובות. ואז, מסופר לנו, נישאו השניים והוסעו בכרכרה נהדרת אל ממלכתו הממתינה של הצעיר, שם היו למלך ולמלכה.

ובדומה לכך: משעמדה פסיכה בכל משימותיה הקשות, נתן לה יופיטר עצמו ללגום משיקוי האלמוות; אשר על כן היא מאוחדת כעת ולנצח עם קופידון, אהובהּ, בגן עדן של הצורות שבאו לידי שלמוּת.
הדת הקתולית והדת היוונית האורתודוקסית חולקות גם הן כבוד למיסטריה זו בציינן את יום עליית מריה השמיימה:
“הבתולה מריה נישאת ועולה אל חדר הכלולות שבמרומים, שם יושב מלך המלכים על כס מלכותו עטור הכוכבים.“
“הו בתולה חסודה, אנה הולכת את, מאירה כבוקר? כולך יפה וענוגה, בת ציון, נאווה כלבנה, מובחרת כחמה.“

האישה כפתיינית

פסיכה וקופידון. אורציו ג'נטילצ'י, המאה ה-17

פסיכה וקופידון. אורציו ג'נטילצ'י, המאה ה-17

הזיווג המיסטי עם המלכה–האלה של העולם מייצג את הגעתו של הגיבור לשליטה מלאה בחיים; כי האישה היא החיים, והגיבור הוא היודע אותם ומושל בהם. המבחנים שהיה על הגיבור לעבור לפני שהגיע להתנסות ולפעולה שבשיא מסעו, סימלו את המשברים בדרך להגשמה, שבאמצעותם הועצמה תודעתו וחוּזקה עד שתוכל להכיל לגמרי את האם–המשמידה, הכּלה שגורלו ייעד לו. או–אז מתחוור לו שהוא והאב אחד הם: הוא נמצא במקומו של האב.

כאשר סוגיה זו מנוסחת במונחים כה קיצוניים, היא עשויה להישמע מנותקת מענייניהם של בני אדם מן השורה. ובכל זאת, כל כישלון בהתמודדות עם מצב כזה או אחר בחיים נובע תמיד, בסופו של דבר, ממגבלת מודעוּת. מלחמות ופרצי זעם הם כֵּלֶיה המאולתרים של הבוּרות; חרטות הן הארות שבאו מאוחר מדי. הרי כל חשיבות המיתוס הכלל–עולמי של מסע הגיבור טמונה בכך שהוא משמש דפוס כללי לגברים ולנשים, יהיו מצבם ומעמדם אשר יהיו. לכן הוא מנוסח במונחים כוללניים ביותר. כל שעל האדם לעשות הוא לגלות היכן הוא עומד ביחס לנוסחה אנושית כללית זו, ולאפשר לה לסייע לו בפריצת החומות המגבילות אותו. מיהם והיכן הם השדים הרודפים אותו? אלו משקפים את החידות הלא–פתורות של אנושיותו. מהם האידאלים שלו? אלו מעידים על תפיסתו את החיים.

במרפאת הפסיכואנליטיקן המודרני מתגלים שלבי הרפתקת–הגיבור בחלומותיו ובהזיותיו של המטופל. במהלך הטיפול נחקרת מצולה אחר מצולה של בערותו לגבי עצמו, כאשר המטפל משמש בתפקיד המסייע, הכוהן החונך. ותמיד, משחולפת ההתרגשות הראשונית של היציאה לדרך, מתפתחת ההרפתקה למסע של חושך, זוועה, גועל, ופחדים מתעתעים.

לרוב אנו מסרבים להודות בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין ידידינו, במלוא עוצמתה של אותה קדחת דחפנית, מתגוננת, מבאישה, טורפנית ומלאת זימה שהיא טבע ברייתו של התא האורגני

קשיים משונים אלה מקורם בעיקר בכך שהשקפתנו המודעת לגבי מה שהחיים צריכים להיות אינה תואמת בדרך כלל את מה שהם באמת. לרוב אנו מסרבים להודות בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין ידידינו, במלוא עוצמתה של אותה קדחת דחפנית, מתגוננת, מבאישה, טורפנית ומלאת זימה שהיא טבע ברייתו של התא האורגני. במקום זאת אנו נוטים לבשם, להלבין ולפרש–מחדש, וכל העת אנו מדמיינים לעצמנו שכל קוץ באליה, כל מסמר בפרסה, הם באשמתו של גורם לא נעים כלשהו מבחוץ.

אולם כאשר לפתע אנו תופסים, או נאלצים להכיר בכך, שאף אחד מהרהורינו וממעשינו אינו חף מריח הבשרים, לא נדיר שאנו נתקפים שאט–נפש: החיים, מעשי החיים, איברי החיים, ובראש וראשונה האישה כסמלם העילאי של החיים ־ את כל אלה אין הנשמה הטהורה, הנשמה הזכה כל כך, יכולה עוד לסבול.

הה. אילו נתמוגג זה גוש בשר מוצק, הה לו ניתך, נמס עד הינדפו כטל!
או אילו לא חשב ריבון–העולמים
לחטא לבן אדם טֵרוּף–נפשו–לדעת! כך מפליא המלט לתאר את אותו רגש. אלי! אלי! עד מה סר–טעם וריקן, מוגיע ועָקר נראה לי העולם. הבוז לו! בוז! כי הוא משול לגן שומם,כיסוהו חרולים, וצמח–באושים
פשט בו מִקצֶה. ועד היכן הגענו!

חדוותו התמה של אדיפוס בהתעלסו לראשונה עם המלכה הופכת לסבל רוחני כשמתחוורת לו זהותה. כמו את המלט, גם אותו רודפת דמותו המוסרית של האב. כהמלט מפנה גם הוא עורף למראותיו היפים של העולם ופונה אל החשכה לחפש ממלכה נעלה יותר מממלכתה של האם המוּעדת לניאוף ולגילוי עריות, השופעת והסוררת. הרוצֶה בחיים שמעבר לחיים חייב לעבור בנחישות על פניה, להתעלות על הפיתוי שבקריאתה, ולנסוק אל האֶתר הטהור שמעֵבר לה.

היה זה אֵל אשר קרא לו שוב ושוב:
‘הי, אדיפוס, מה מעכב אותנו עוד
מלֶכת? כבר התמהמהת למכביר!
כאשר שאט–הנפש שחשו אדיפוס והמלט דבֵק בנשמה, אזי העולם, הגוף, והאישה מעל לכול, כבר אינם מסמלים ניצחון אלא מפלה. כשהדבר מתרחש במסגרת של מערכת מוּסר נזירית–פוריטנית, שוללת–עולם, אז משתנים בבת אחת ומקצה אל קצה כל הדימויים המיתולוגיים. הגיבור אינו יכול עוד להישאר במנוחה ולתומו עם אלת הבשר והדם; זו הפכה לאלת החטא.
“כל עוד מייחס האדם חשיבות כלשהי לגוף זה, שהוא כעין גווייה,“ כותב הנזיר ההינדי שאנקאראָצ‘אריה, הרי הוא טמא, וסובל בגלל אויביו וכן בגלל ההיוולדות, החולי והמוות; אולם כשהוא רואה עצמו כטהור, כמהות הטוב והקבוע במקומו, הוא נעשה בן–חורין... השליכו הרחק את מגבלת הגוף, שהוא כבד, אטי ומזוהם מטבעו. אל תהרהרו בו עוד. כי מה שהוקא החוצה (כפי שעליכם להקיא החוצה את גופכם) יכול לעורר רק גועל כאשר נזכרים בו.

זוהי נקודת מבט המוכּרת למערב מחייהם וכתביהם של קדושי הנצרות.
כאשר נוכח פטרוס הקדוש לדעת שבתו, פטרונילה, יפה מדי, ביקש מהאל כי יעשה עמו חסד ויכה אותה בקדחת. והנה יום אחד, כשתלמידיו היו עמו, שאל אותו טיטוס: “אתה המרפא את כל החוליים, מדוע לא תעשה כך שפטרונילה תוכל לקום ממשכבה?“ ופטרוס ענה לו: “כי שבע רצון אני ממצבה כמות שהוא.“ לא היה בכך כדי לומר שאין בכוחו לרפאה; שכן מיד אמר לה: “קומי, פטרונילה, ומהרי לשרתנו.“ הנערה, בריאה ושלמה, קמה ובאה לשרת אותם. אך כשסיימה אמר לה אביה: “פטרונילה, שובי למיטתך!“ היא חזרה, ומיד שבה ותקפה אותה הקדחת. וכעבור זמן, כשאהבתה לאלוהים הגיעה לכדי שלמות, השיב אותה אביה לאיתנה.

באותה עת בא אציל ושמו פלאקוס שהוקסם מיופייה, לבקש את ידה. היא השיבה: “אם חפץ אתה לשאתי לאישה, שלח קבוצת נערות שתובילני אל ביתך!“ אולם בהגיען החלה פטרונילה מיד בצום ובתפילה. היא אכלה מלחם הקודש, וכעבור שלושה ימים החזירה את נשמתה לבורא.

בילדותו סבל ברנאר הקדוש מקלֶרבוֹ ממחושים בראשו. יום אחד באה עלמה לבקרו ולהמתיק את סבלו בזמרתה. אך הילד גירש אותה ברוגז מחדרו. והאל גמל לו על אדיקותו; כי מיד קם ממיטתו והנה הוא בריא. ואויב האדם מימים ימימה ראה כמה חפה נפשו של ברנאר הקטן, והתאמץ בכל כוחו לטמון פחים לצניעותו. אולם משעמד הנער יום אחד, בעטיו של השטן, והתבונן זמן–מה בגבירה אחת, הסמיק לפתע מרוב בושה, ולשם כּפּרה נכנס לאגם של מים קרים כקרח, ונשאר בו עד שקפאו עצמותיו. בפעם אחרת, בשנתו, באה עלמה עירומה אל מיטתו. ברנאר, בהבחינו בה, פינה בדממה את חלק המיטה שבה שכב, התהפך אל הצד האחר ושב לישון. משליטפה אותו זמן–מה נתקפה המסכנה בושה כה גדולה, על אף היותה חסרת בושה, עד שקמה ונמלטה, נחרדת מעצמה ומלאת הערצה לעלם.

ושוב, כאשר ניאותו ברנאר וחבריו יום אחד להתארח בביתה של גבירה עשירה אחת, ראתה היא את יופיו ונתקפה תשוקה לשכב עמו. אותו לילה קמה ממיטתה ובאה והשתרעה לצד אורחהּ. אולם הוא, מיד כשחש כי מישהו נמצא קרוב אליו, החל צועק: “גנב! גנב!“ מיד ברחה האישה משם, כל יושבי הבית קמו והחלו מתרוצצים, עששיות נדלקו, והכול תרו סביב אחר הגנב. אך משלא מצאוהו חזרו ושכבו לישון, פרט לאותה גבירה שהואיל ולא הצליחה לעצום עין, קמה שוב ונכנסה חרש למיטתו של האורח. ברנאר פרץ בצעקות: “גנב!“ ושוב בהלה וחיפושים! עוד פעם, שלישית, גרמה הגבירה באופן כזה לדחייתה; ולבסוף ויתרה אפוא על מזימתה, מרוב פחד או ייאוש.

כל אותם מקרים שכנעו את ברנאר שהחיים במחיצת הנחש הם עסק מסוכן למדי. לכן תכנן לפרוש מן העולם ולהצטרף למסדר הנזירים הציסטריאנים

במהלך מסעם למחרת שאלו אותו חבריו מדוע חלם חלומות כה רבים על גנבים. והוא השיב להם: “באמת ובתמים נאלצתי להדוף מעשה גניבה; כי בעלת הבית ניסתה לשדוד ממני אוצר שאילו אבד לי לא הייתי מוצא אותו שוב לעולם.“

כל אותם מקרים שכנעו את ברנאר שהחיים במחיצת הנחש הם עסק מסוכן למדי. לכן תכנן לפרוש מן העולם ולהצטרף למסדר הנזירים הציסטריאנים. אך אפילו חומות המנזר, אפילו בדידות המדבר, לא יוכלו להגן מפני הישויות הנְקֵביות; כי כל עוד בשרו של הנזיר דבק בעצמותיו ופועם בחוֹם, דרוכות דמויות החיים להסתער על תודעתו. את אנטוניוס הקדוש, כאשר הסתגף במדבר תבאי במצרים, הטרידו הזיות שופעות–חמוקיים שבראו שֵדות, אשר כוח המשיכה של בדידותו פעל עליהן את פעולתו. דמויות–רפאים כאלה שחלציהן מבעירים תשוקה בלתי–נשלטת ושדיהן מתחננים למגע, מוכּרות לכל אתרי המתבודדים והסגפנים בהיסטוריה.

“Ah! bel ermite! bel ermite!... Si tu posais ton doigt sur mon épaule, ce serait comme une traînée de feu dans tes veines. La possession de la moindre place de mon corps t‘emplira d‘une joie plus véhémente que la conquête d‘un empire. Avance tes lévres

כותב קוֹטוֹן מאתֶ‘ר, בן ניו–אינגלנד:
המדבר שבו אנו הולכים בדרכנו אל הארץ המובטחת שורץ נחשי–אש מעופפים. אולם, השבח לאל, אף אחד מהם לא הצליח עד כה להיאחז בנו עד כדי זריעת מבוכה מוחלטת בקרבנו! לאורך כל דרכנו אל גן עדן שוכנים מעונות אריות והררי נמרים; להקות שֵדים בל–ייאמנו עומדות בדרכנו... נוודים עלובים אנו בעולם שהוא בעת ובעונה אחת שׂדֵה השטן וכלאו של השטן; עולם שבו השטן אורב בכל כוך ועמו כנופיות ליסטים, לרדוף את כל אשר פניהם אל ציון.

"הגיבור בעל אלף הפנים", ספרו חוצה התרבויות והזמנים של המיתולוג ההשוואתי ג'וזף קמפבל, פורסם לראשונה ב-1949. הספר רואה אור בהוצאת בבל ומשכל, בתרגומה של שלומית כנען.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'וזף קמפבל .

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הגיבור בעל אלף הפנים