הדיוקן

יופיו הנדיר הביא לסופו האיום.

שמעו של יופי זה יצא למרחוק וציירים מכל קצווי תבל הוזמנו לנסות ללכוד את דיוקנו מזוויות מגוונות ככל הניתן, כל אחד לפי מידת כישרונו הייחודי, ולהתיכו בתבנית אָמנותם החד-פעמית. אולם למרבה המבוכה, ולאחר שהשוו את ציוריהם, נוכחו לדעת כי כל עמלם היה לשווא – הדיוקנאות שיצאו תחת ידם היו זהים לחלוטין, כאילו הדביר יופיו את אפשרות דיבובו בכליה הרגילים של האמנות.

יש שסברו שמקרה זה העיד כאלף עדים על כך שהיופי בגילומו המזוקק ביותר אינו אלא דיוקן-אב אפלטוני, ושהמקרה של גיבורֵנו זה, אומלל הגורל, מוכיח זאת; שהרי אלמלא היה יופיו רק אידיאלי ושמיימי, אלא גם בעל מאפיין ארצי ופרטי, כזה המופקר לחסדי הזמן והמקום, ודאי היו ציירֵנו המיומנים מתחקים אחר עקבותיו ומהדהדים את זיקתם הייחודית במעשה אמנותם. משקלו הבלתי רגיל של היסוד האידיאלי שביופיו היה המעקש שסינוור – לפי סברה זו – את גדולי הציירים הגאונים של זמנו ושחסם מהם, פשוטו כמשמעו, את הגישה אל תווי הפנים הפרטיקולריים של דמותו. סוד כישלונם המחפיר היה נעוץ, אפוא, במושא חסר התקדים שניצב בפניהם, ולא בקוצר ידם האמנותי; שכן כיצד ניתן למסור על הבד דיוקן של יופי משולל כל אינדיווידואליות? אפשרותו של מעשה הדיוקן, החותר מטבעו ללכידת הפרטי, השברירי והחומק, או לכל הפחות: לעירויו של הכללי בפרטי ולמהילתו של הפרטי בכללי, לא יכול היה למצוא לו כל אפיק להתממש במקרה קיצוני זה.

לעומתם גרסו אחרים שההיפך הוא הנכון, וכי יופיו ניבע דווקא ממעיינותיו הכמוסים של העפר הארצי, שזוקק לכדי שלמות הרמטית-מונאדית שתקפה באלם משתק את מי שניסה לחקותה. המבעית שבכישלונם – כך לפי גרסה זו – שורשו דווקא בהיעדרו הגמור של צד לא פרטיקולרי בהופעתו; אמצעיהם המשוכללים של האמנים – מלים, צבעים, צלילים, החומר הנילוש לכדי צורה – אין תכליתם אלא להנגיש ולזווג את הייחודי, המתפורר והנמוג מטבעו, עם אורה הכללי והמופז של מראית העין, היינו לחלץ את מה שניתן למסירה מתהומותיו האבודים של החד-פעמי, חסר הקיום הממשי. ואילו מושא אמנותם הנוכחי, שהיה רק הוא בלבד ולא שום דבר מעבר לו, סימא בשל כך לחלוטין את עיניהם, שכן משהושיטו לעברו יד מגששת וגואלת לא מצאו אף זיז מוצק שיוכלו לאחוז בו, וכמו נשמטו ונהדפו אל תהום פעורה וחסרת שם.

והיו שהטעימו לבסוף כי כישלונם של הציירים חשף לעיני כל – ללא כל קשר לטעמי סרבנותו העיקשת והפלאית של מושא ספציפי זה להתמסר לקווי הדיוקן – את המופרכות העקרונית הניצבת ביסוד כל מעשה אמנות באשר הוא. שכן הדיוקנאות הזהים העמידו את הציירים – לראשונה בחייהם – ערום ועריה בפני יוֵן המצולה של האפס הגמור, האדיש לחלוטין לייחודיות באשר היא והמאיין את עצם אפשרותה של גאוניות אותנטית. וכפי שהעיד סופו המחריד, על קִעקוע זה של הפשר העמוק והמקודש ביותר של קיומם לא יכלו עוד להבליג.

גופתו המעונה, שנדמה כְּלוּ אמני כל הדורות – ולא רק הציירים בני זמנו, ששחטוהו שחוט בחמת זעם – נקמו בה את הנקמה הנוראית ביותר האפשרית, נמצאה לא הרחק מן הנהר, ועוברי האורח הספורים שזכו להציץ בה העידו כי יופיו האלוהי נסתלק מעל פניו בבת אחת בלא להותיר זכר ושארית, כאילו לא היתה הגוויה שהותיר מאחוריו אלא מצע מקרי לְצֵל מפיל חלום שלא היה שייך, בחשבון אחרון, לקיומו הממשי שבחלד.

יש שהתעקשו שגם במותו ניצח; שכן האמנים, המבקשים אחר היופי, חפצים לְנָטְעוֹ בנצח האינסופי, והמוות לדידם אינו אלא גילומה השלם ביותר של האמנות, המשמר מכל משמר את המתפורר מטבעו והמנציח בפעם האחרונה בהחלט את הנשמט ובר החלוף. ואילו הוא, במותו, הותירם אומללים משהיו, שכן מבט חטוף בגופתו הביאם לכדי בעתה בדיוק מפני שהמחיש כיצד המוות מפוגג, תחת שינציח, גם את היופי האידיאלי ביותר, אותו קיוו בסתר ליבם לְקַבֵּעַ מעל ומעבר לזמן, היינו כיצד מחוז חפצם האחרון והסמוי, שלוֹ העלו קטורת כל ימיהם, חומק מבין אצבעותיהם ומסכין אף הוא לכיליון שאין ממנו תקומה.

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת מאגנס. 

תמונה ראשית: מתוך "ילדים על החוף" (1910), חואקין סורויה, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה