הזנת הנפש

ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, תה מנחה; במקרים קיצוניים, ארוחת בוקר, ארוחת ביניים, ארוחת צהריים, תה מנחה, ארוחת ערב ומשקה חם לפני השינה. באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר־המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? וממה נובע ההבדל? האומנם הגוף חשוב הרבה יותר מן הנפש?

בשום פנים ואופן לא; אלא שהחיים תלויים בהזנת הגוף, ולעומת זאת יש ביכולתנו להמשיך להתקיים כבעלי חיים (כבני אדם — כמעט שלא) גם אם הנפש מורעבת ומוזנחת עד היסוד. אשר על כן, הטבע דואג לכך שאם יוזנח הגוף יסבול האדם מהשלכות נוראות, מאי־נחת ומכאב שיזכירו לו מיד את חובתו; זאת ועוד, כמה מהפעולות החיוניות לקיום עושה למעננו הטבע עצמו, אם נרצה בכך ואם לאו. זו היתה רעה חולה לוּ היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. ״אוי לי!״ היה אדם קורא, ״שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!״

״לא אוכל לטייל אתך היום אחר הצהריים,״ יאמר חבר, ״יש לי לא פחות מאחת־עשרה ארוחות ערב לעכל. הן החלו להצטבר עוד בשבוע שעבר, הייתי כל כך עסוק, והרופא שלי אמר שאם אמשיך לדחות את זה הוא לא אחראי לתוצאות!״

טוב הדבר אפוא, לדעתי, שיש להזנחת הגוף השלכות ברורות ומוחשיות; וטוב היה לאחדים מאתנו לוּ אפשר היה לראות ולחוש באותה מידה גם את הנפש — אילו יכולנו, למשל, לקחת אותה לרופא כדי שימשש לה את הדופק.

״מה זה, מה עשית עם הנפש הזאת לאחרונה? במה האכלת אותה? היא חיוורת והדופק שלה איטי מאוד.״

״ובכן, דוקטור, היא לא אכלה בסדירות בזמן האחרון. נתתי לה הרבה ממתקים אתמול.״

״ממתקים? מאיזה סוג?״

״ובכן, נתתי לה חפיסה של חידות, אדוני.״

״אה, כך חשבתי. שים לב, אם תמשיך בתעלולים האלה תהרוס לה את כל השיניים ותחטוף קלקול נפש. בימים הקרובים אתה בדיאטה של חומר קריאה פשוט. שמור על עצמך! לא לקרוא רומנים בשום אופן!״

 

בהתחשב בכמות ההתנסויות הכואבות שחוו רבים מאתנו בהאכלת הגוף ובהזנתו, נראה שכדאי לנסות לתרגם כמה מהכללים למקבילות בתחום הנפש.

ראשית אפוא עלינו לחפש לנפשנו מזון מן הסוג הראוי לה. אנחנו לומדים עד מהרה מה מיטיב עם גופנו ומה אינו מיטיב עמו, ואין לנו כל קושי לסרב לפרוסת עוגה או לפשטידה מפתה הנקשרות בזיכרוננו לאותה התקפה נוראה על מערכת העיכול, ושְמן בלבד די בו להזכיר לנו אורז צמיגי וחומר משלשל; אך עלינו ללמוד לא מעט לקחים כדי להבין עד כמה קשים לעיכול אחדים מהרגלי הקריאה החביבים עלינו. וכך אנו סועדים את לבנו שוב ושוב ברומן המזיק, ואחר כך עוברים שוב באותו מסלול מוכר ובלתי נמנע של דכדוך, אי־חשק לעבוד ועייפות קיומית — חלום בלהות נפשי, הלכה למעשה.

כמו כן, עלינו לדאוג לספק את המזון הבריא הזה במידה הראויה. גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטייה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון. ידוע לנו שלחם הוא מזון טוב ובריא, אך מי ירצה להתנסות באכילת שתיים או שלוש כיכרות בבת אחת?

שמעתי פעם רופא אומר למטופל — שלא סבל אלא מזללנות וממחסור בפעילות גופנית — ש״התסמין הראשוני של תזונת־יתר הוא שקיעה של רקמות שומן״, ואין שום ספק שהמילים הארוכות והנאות ניחמו את האיש המסכן שמתחת לערמת השומן התופחת.

אני תוהה אם קיים בטבע דבר כזה — נפש שמנה? אני סבור, באמת ובתמים, שפגשתי באחת או שתיים: נפשות שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה איטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהן תלויים בכך; שנתקעו עד מהרה בטיעון צר; ובקיצור, לא יכלו אלא להתהלך מתנודדות וכושלות בנתיבי החיים.

ואף על פי כן, ידוע לנו שגם אם המזון בריא וניתן בכמות הראויה, אל לנו לצרוך סוגים רבים מדי בבת אחת. תנו לאדם צמא כוס בירה, או כוס סיידר, אפילו כוס תה קר, וסביר להניח שהוא יודה לכם (גם אם על האחרונה — לא בחמימות יתרה!). אבל איך לדעתכם ירגיש אם תציעו לו מגש ועליו ספלון בירה זעיר, ספלון זעיר של סיידר, אחד נוסף של תה קר, אחד של קפה, אחד של קקאו, ולצדם חלב, מים, ברנדי עם מים, חובצה? הכמות הכוללת אולי תשתווה לתוכנה של כוס אחת, אבל רק נסו לתת את זה לאיכר השב מעבודת השדה.

 

לאחר שעמדנו על הסוג, הכמות והמבחר הראויים למזונה של הנפש, נותר לנו לשמור על ההפוגות הראויות בין ארוחה לארוחה, ואל לנו לבלוע את המזון בחיפזון ובלי ללעוס היטב, אלא להניח לו להתעכל ביסודיות. הכללים הללו, החלים על הגוף, מתאימים גם לנפש.

בנוגע להפוגות: אלה נחוצות בהחלט, בדיוק כשם שהן נחוצות לגוף, אך בהבדל אחד בלבד — לגוף דרושות שלוש או ארבע שעות מנוחה עד שהוא מוכן לארוחה חדשה, ואילו הנפש תסתפק בדרך כלל בשלוש או ארבע דקות. אני סבור שההפוגה הדרושה קצרה בהרבה מכפי שנוטים להניח, ומניסיוני האישי אמליץ לכל מי שמוטל עליו לאמץ את מחשבותיו שעות רצופות בנושא אחד, להתנסות בהשפעתה של הפוגה כזאת, נאמר, אחת לשעה — להתנתק מהנושא לחמש דקות, להרפות מהדוושה באותן חמש דקות, ולהפנות את המחשבות לנושאים אחרים לגמרי. מפעים לגלות כמה מרץ וגמישות משיבה לעצמה הנפש במרוצת ההפוגות הקצרות האלה.

כמו כן, כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו. זהו מאמץ שכלי גדול הרבה יותר מצריכה סבילה של תוכן הספר. מדובר במאמץ גדול כל כך עד שלעתים קרובות, כפי שאומר קולרידג׳, הנפש ״ממאנת בזעף״ להטריח עצמה בכך; מאמץ גדול עד כדי כך, שקל לנו לאין שיעור לזנוח אותו לחלוטין ולהוסיף לצקת מזון טרי על הערמה שלא התעכלה, ועודנה מוטלת לה בעוד הנפש האומללה טובעת בשיטפון. אך הֱיו בטוחים שכגודל המאמץ כן גודל התמורה. שעה אחת של חשיבה מרוכזת על נושא (טיול רגלי ביחידות הוא הזדמנות טובה לכך) שקולה לשעתיים או שלוש שעות של קריאה בלבד. ורק חִשבו על התמורה הנוספת שיש לאותו עיכול יסודי של הספרים שאנו קוראים; כוונתי לסידור ולקטלוג הנושאים, אם תרצו, בתוך נפשנו, כדי שנוכל לשלוף אותם בקלות כל אימת שנזדקק להם. סֶם סְליק 1 מספר שלמד כמה שפות בימי חייו, אך משום מה מעולם לא עלה בידו ״לשמור אותן כמו שצריך״ בתוך נפשו. ונפשות רבות הממהרות מספר לספר בלי להתפנות לעכל ולסדר דבר מגיעות למצב מעין זה, ובעליהן
האומללים מגלים שהתרחקו מאוד מהשם שיצא להם בקרב ידידיהם ואינם ראויים לו עוד.

״זה איש ספר אמיתי! קדימה, רק נסה אותו בכל נושא שהוא. לא תוכל לבלבל אותו.״

אתה פונה אל איש הספר האמיתי. אתה שואל אותו שאלה, נניח, בהיסטוריה אנגלית (מתברר שזה עתה סיים לקרוא את מקוֹלי). הוא מחייך בטוּב מזג, מנסה להיראות כאילו הוא יודע הכול בנושא ופונה לצלול לתוך נפשו בחיפוש אחר תשובה. והנה מגיחה יד מלאה בשלל פרטים מבטיחים, אבל לאחר בדיקה מתברר שהם שייכים למאה הלא נכונה, והם נזרקים בחזרה פנימה. שלייה נוספת מעלה עובדה דומה הרבה יותר לזו המבוקשת, אבל למרבה הצער נטפלו לה כל מיני דברים אחרים — עובדה בכלכלה פוליטית, חוק אריתמטי, גיליהם של בני אחיו, ובית מתוך ה״אלגיה״ של תומס גריי, וכל אלה נקשרו והתלפפו ללא תקנה סביב הפרט שכה רצה בו. בינתיים כולם מחכים לתשובתו, ומאחר שהשתיקה נעשית מביכה יותר מרגע לרגע, נאלץ ידידנו איש הספר לגמגם לבסוף חצי תשובה, שלא מתקרבת בבהירותה, או בשביעות הרצון שמפיקים ממנה שומעיה, לתשובה שכל תלמיד בית ספר היה נותן. וכל זה משום שהתעצל לסדר את הידע שלו בחבילות ממוינות ומקוטלגות.

התדעו להכיר קורבן של תזונה נפשית לקויה אם תיתקלו בו? האם ייתכן ספק? הביטו בו — משוטט לו קודר סביב־סביב באולם הקריאה, טועם מנה אחר מנה — אתו הסליחה, ספר אחר ספר — ואינו מתמיד אף לא באחד. פותח בנגיסה הגונה מרומן; אבל לא, פוי! זה מה שאכל כל השבוע, וכבר נמאס עליו הטעם. אחר כך פרוסת מדע; אבל אפשר לנחש מיד מה תהיה התוצאה — אה, כמובן, היא קשה מדי לשיניו. וכך הוא ממשיך במסלולו היגע, שכבר התנסה בו (ונכשל בו) אתמול, וכנראה יתנסה וייכשל בו גם מחר.

בספרו המשעשע מאוד ״הפרופסור ליד שולחן ארוחת הבוקר״ מוסר מר אוליבר ונדל הולמס את הכלל שבאמצעותו ניתן לקבוע אם האדם זקן או צעיר: ״המבחן המכריע הוא זה: הַציעו לחשוד לחמנייה תפוחה עשר דקות בלבד לפני ארוחת הערב. אם היא מתקבלת בקלות ונבלעת, אפשר לקבוע בוודאות את גילו הצעיר.״ הוא מספר לנו שהאדם, ״אם צעיר הוא, יאכל כל דבר בכל שעה של היום והלילה.״

כדי לבחון את בריאות התיאבון של נפש החיה האנושית, הנח בידה חיבור קצר, כתוב היטב אך לא מסעיר, על נושא פופולרי כלשהו — לחמנייה לנפש, הלכה למעשה. אם ייקרא החיבור בעניין רב ובתשומת לב מלאה, ואם יוכל הקורא לענות אחר כך על שאלות הקשורות לנושא, אזי פעולת הנפש תקינה לחלוטין. אבל אם יונח החיבור בנימוס במקומו, או אם ירכון עליו הקורא כמה רגעים ויאמר, ״אני לא יכול לקרוא את הספר המטופש הזה! אפשר לקבל את הכרך השני של ׳הרצח המסתורי׳?״ אזי תוכלו לדעת בוודאות לא פחותה שמשהו במערכת העיכול של הנפש הזאת אינו תקין.

אם העניק לכם החיבור הזה אי־אלו רמזים בנושא החשוב כל כך — קריאה, ואם הבהיר לכם שלא רק כדאי לו לאדם, אלא גם חובתו היא ״לקרוא, לסמן, ללמוד ולעכל בקרבו״ את הספרים הטובים שנקרים בדרכו, הרי שהשיג את מטרתו.

מתוך "לחשוב, להתבטל, לטייל", אסופה של טקסטים מאת לואיס קרול, רוברט לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט שראתה אור בהוצאת "תשע נשמות". תרגום מאנגלית: יהונתן דיין.

תמונה ראשית: מתוך "Holyday", ג'יימס טיסו (Tissot), מכונה גם ה"פיקניק" (1876). תצלום: ויקיפדיה 

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לואיס קרול.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הזנת הנפש

02
אמית

מדובר על הגישה הנכונה לקריאה, ניתוח וזכירת מידע בצורה נכונה.
קריאה יכולה להיות למטרות שונות...
קצת מטעה להגדיר זאת כמזון או רפואה לנפש.

05
יוסי

מאמר חשוב וקולע.
עיקרון ההפסקה ועיקרון השהייה והעיכול, נכונים לא רק בקריאת ספרים אלא בכל חוויה מתמשכת.
בעלי אינצטלגנציית ניהול פנימי גבוהה, גם אם הם פחות מוכשרים, הם חיים ברמה גבוהה יותר מאחרים. ואיכות חייהם ויעילותם רבה יותר.