החדר ההרוס

עכשיו בחנה את הצילום מקרוב: שלושה קירות בצבע בורדו. ואולי זה בכלל טפט. בקיר שממול נפער קרע גדול בצורה של מפת ישראל ומתחתיו עץ או שעם בגוון תפוז. הכניסה לחדר - משמאל ומהדלת שנעקרה מצירה נותרו שתי כלונסאות יתומות. מה קרה שם שהוביל להשחתה שכזאת? מזרן יחיד מכוסה בסדין ירקרק עם חתך מכוער, כאילו מישהו חיפש משהו שהוחבא בתוכו. אולי פורצים שחיפשו סמים. גם החלון ממול לדלת נעקר מצירו ומישהו קבע במקומו שני לוחות עץ בצורת איקס. סרח עודף של וילון קרוע נצמד לאחד הלוחות. משמאל לדלת ארונית עץ שמגירותיה פעורות ובגדים משתלשלים מתוכן באי סדר. אי סדר. אלימות. לא היה דבר אחד שלם, או מונח במקומו בחדר ההוא. כובע קש ועשרות בדים, צעיפים, בגדים שונים מגוללים על הרצפה, בינות לשולחן וכיסא שבורים וגם משקפי שמש לבנים של אישה. היא הרגישה את האלימות והשנאה של מי שעשה את זה מחלחלים לתוכה. היו שם מיליון פרטים נוספים אבל ראשה הסתחרר. זה החזיר אותה לבלגן ההוא. ככה, בתקופה מסוימת נראו החיים שלה.

"יפה, הא?"
גם אחרי עשרים שנה מיד זיהתה את הקול שלו, שלא השתנה בכלל. גם לא הנימה הידענית הקרה המנוגדת למבט הכהה הבוער שפעם רגשה אותה כל כך. כי גם מבלי לפנות לאחור ידעה שהמבט שלו נותר חודר ומסעיר.
דווקא כאן, חשבה בפליאה, מול צילום של ג'ף וול במוזיאון תל אביב ביום סערה.

היא ידעה שעליה להסתלק משם, מהר, אבל היא נותרה נטועה במקום. חיוורת מתשוקה פתאומית. מה רצתה להוכיח? היא תהתה כמה שניות לוקח למי שראה אותך בת עשרים ערומה ומיבבת לזהות אותך כשאת בת ארבעים בז'קט צמר כחול מחוייט ובעקבים.
התחשק לה לצחוק. צחוק היסטרי עם דמעות אבל היא שמרה על איפוק. היא חשבה – הצילום הזה הוא קשה, הוא אלים. הוא כמו סיפור קצר, כואב שמתחיל מהסוף. ואולי מהאמצע. היא יכלה לחשוב על כמה אפשרויות וזה מה שהלהיב אותה. אבל - יפה? זה לא.

היא תסתובב לאחור, לאט, הוא יזהה אותה. היא הרי לא השתנתה עד כדי כך. לא חיצונית. רק קיצרה את שערה שהיה אז ארוך מאוד והתחילה להתאפר. מאז שזה קרה כמעט ולא יצאה מהבית בלי מייק אפ. הושיטה אינסטינקטיבית את ידה לשערה שנרטב מעט בסופה ובגשם.
הוא יבחן אותה במבט הביקורתי שלו ויחייך את החיוך העקום הזה שפעם המיס את ליבה. הוא בטח יזמין אותה לשתות קפה לזכר הימים ההם.
הוא יגיד את זה בנון שלנטיות כאילו שזה ברור לו שהיא תבוא איתו.
היא תניד בראשה לשלילה. היא לא תחזור לאחור.
הוא ימתין בסבלנות. בביטחון הגברי הקצת מאיים הזה שתמיד הפנט אותה ואז מה?

שלא תעזי, הקול של הפסיכולוגית שלה הדהד אי שם בחלל התצוגה. מזמן לא שמעה את הקול הזה. כבר חמש שנים שהיא לא בטיפול.
אבל היא לא תעמוד בזה. תגיד שהיא רוצה ללכת לאגף הישן כי בית הקפה באגף החדש מנוכר והחלל שם לא מוצא חן בעיניה. אולי קשה לו להבין, אבל היא כבר לא מה שהייתה אז. ממש לא.
הם עוזבים את אולם התצוגה עם הצילומים המופלאים של ג'ף וול והולכים לאגף הישן. בשקט. היא הולכת לפניו זקופה ואלגנטית, ורק קול העקבים שלה מהדהד.

הקפה באגף הישן ריק, כמו תמיד. הם הזוג היחיד במתחם המוזר הזה שפתוח מצד אחד למדרגות המובילות לאולם הגדול ומצד שני למסדרון של קומת הקרקע. תמיד נדמה לה שהזמן קפא שם כמו בצילום משנות השבעים. שולחנות הפורמייקה הכהים המרובעים, המסודרים בשלושה טורים, הכיסאות ללא שום סטייל, אותו דלפק הארוך מזכוכית שעליו מוצגות כמה עוגות ומיני מאפים, שגם הם ישנים מאוד, וצעירה משועממת ליד הקופה, תולה עיניים מלאות צפייה במי שמתקרב.
שיתחילו לגלגל שיחת חולין מטופשת עד שיגיעו לעיקר? שוב תצחקק במבוכה ותשנא את עצמה?
שתבחר לשבת בשולחן המרוחק ביותר, למרות שרק הם בבית קפה? שתחזור להרגלים הישנים?

בפעם האחרונה ששתו קפה יחד הוא סקר אותה בקפדנות הכמעט נשית שלו, הביט בה בחומרה ושתק. הוא כעס. הוא היה נמוך ורזה אבל תווי פניו החדים והזקן השחור שיוו לו מראה מאיים. תמיד נראה כאילו הביט בעולם מבעד לעדשה השחורה של המצלמה שלו. היא שאלה את עצמה אם היא עדיין יפה בעיניו. הרי כך הכירו: הוא עצר אותה ברחוב וביקש לצלם אותה לאיזו פרסומת. הוא היה מבוגר ממנה בעשור והמראה האינטלקטואלי שלו עם המשקפיים העגולים הדקים, הלשון המצוחצחת וההומור ביחד עם המבט הקצת אכזרי הזה כבשו אותה במקום.
הוא מערבב לאט את הסוכר בכוס החרסינה, מניח את הכפית בזווית ישרה על השולחן ועוטף את הכוס החמה באצבעות שלו.
טביעת האצבעות שלו.

שלושה ימים ניסתה למחוק אותה ואז החלה להשתמש במייק אפ.
מציצה בו בחשאי כשמוציא חפיסת סיגריות ומצית לעצמו אחת, כי משום מה היא די בטוחה שלא הפסיק לעשן. רק אז שמה לב שתווי הפנים לא נותרו כשהיו, שצנחו מעט ושהקו העמוק היורד מהאף אל השפתיים משווה להם מבע מריר. היא עוכבת אחר הקמטוטים הקטנים מסביב לעיניים שהופיעו כבר אז ושתמיד חיבבה כי שיוו לעיניו עומק ותבונה. אבל העיניים שלו נראו לה לפתע ריקות. לא, גרוע מזה, כאילו הוא מתבונן רק לתוכו ולא החוצה.

כמה פעמים חלמה על הפגישה הזו ומה תאמר לו. ואיך בשנים האחרונות כמעט הצליחה להרחיק אותו ממוחה. חוץ מהחלומות.
היה חלום אחד שחזר: היא צעדה ברחוב חשוך והוא בא מולה עם אגרופים קפוצים ופנים בצורת עיגול שחור שלא רואים בהם אף תו אבל היא ידעה שזה הוא. הוא דווקא רצה לדבר אבל היא התחילה לברוח, לרוץ כמו משוגעת.

לא כך בדיוק היה במציאות: הם רבו. כבר באוטו כשחזרו מהמסיבה הוא שתק בקור והיא הרגישה את האימה מזדחלת בערפה. כשהגיעו הביתה הוא התיישב בסלון והביט אל החלון ואמר בקול מקפיא שאם עוד פעם אחת היא מפלרטטת ומשפילה אותו ככה הוא הורג אותה. היא זכרה שהייתה עייפה. גם מהמסיבה שנגמרה מאוחר וגם מסצנות הקנאה שלו שפעם החמיאו לה. היא לא זכרה מה בדיוק ענתה לו אבל כרגיל ניסתה להרגיע אותו. באותה הפעם, משום מה התוצאה היתה הפוכה. הוא קם, התקרב אליה והעיף לה סטירה כזו חזקה שהיא עפה לרצפה. סימני האצבעות שלו נשארו לה על הלחי כמעט שבוע.

עוד באותו היום עזבה את הדירה והלכה לגור אצל חברה, עד שמצאה דירה אחרת. לאוניברסיטה לא הלכה שבוע וכשלבסוף שהלכה, קנתה מייק אפ מיוחד שמסתיר את הסימנים הכחולים שנותרו על לחייה עוד זמן ממושך.
היא לא הסכימה לראות אותו עוד.

הוא התקשר לחברה שלה ואמר שזה נורא אחרי כל מה שעשה למענה.
והוא באמת עשה למענה הרבה דברים. היא באה מבית פשוט. אביה היה נהג מונית ואימה עקרת בית. לא היו הרבה ספרים בבית, לא לקחו אותה למוזיאונים, לקונצרטים. והוא כן. הוא אמר לה שהיא הפרוייקט שלו. הוא הכיר לה את המוסיקה הקלאסית ואת הג'אז, את המשוררים הגדולים ואת הציירים החשובים. הוא צילם אותה כמו מטורף ופיזר את התמונות בכל הדירה. הוא עשה ממנה נסיכה. אבל לפעמים, לפעמים היו לו יציאות כאלו. הוא לא אהב שהיא מתווכחת איתו. שיש לה דעות אחרות משלו. והוא שנא שהיא מדברת עם גברים אחרים.

היא חשבה על הטיפול שעברה, כי אחרי זה כבר לא יכלה לצאת עם אף גבר. הפסיכולוגית אמרה שהיא חייבת לעבור גמילה. שהמשיכה הזו שלה לאלימות הגברית זאת נכות שחייבים להיפטר ממנה. אבל הוא אהב אותי באמת, התעקשה אז בילדותיות והמטפלת שלה הנידה בראשה בסלחנות ואמרה לה: "אני לא מדברת רק על אלימות פיסית, אני מדברת על הרבה לפני זה. כשאתה אוהב מישהו כל-כך, יותר מאשר את עצמך, ושאתה עצמך עשוי מחוטים דקים ומרגיש אפס ואותו המישהו שמכיר בחולשה הזו מעמיק את התלות שלך בו, במקום לעודד אותך להיות עצמאית.. תסלחי לי, זאת לא אהבה. אולי אהבה עצמית, זה כן".
הוא יזמין קראוסון?
פתאום הייתה לה בחילה.

הוא מספר איך החיים שלו נהרסו. כמה שהוא התחרט. שאף פעם לא התאהב יותר. שהלך לטיפול ומבקש, מתחנן, שתחזור אליו.
היא רעדה. מזעם.
חתיכת חלאה. מתכוונת להשמיע את המונולוג שהיה בראשה בעשרים השנים האחרונות. כן, היה לה נאום מאוד מרשים. ניתוח מדויק של מה שקרה אז. של אישיותו. של התלות שלה בו. של הדרך שעברה. והרי עשרות אם לא מאות פעמים דמיינה איך היא עומדת מולו במבט שליו ואומרת שהיא כבר לא זקוקה להוכיח לו דבר, לא מפחדת ממנו. שזה כבר לא עובד עליה המשפטים שלו שפעם גרמו לה לרצות למות.
אבל בעצם - למה?

לא. היא לא תאמר כלום. כלום. פתאום הבינה שכבר אין לה צורך לא לחנך ולא לנקום לא להשפיל ובטח לא למצוא חן. היא הרגישה שזה לא רק מפני שעכשיו היא יכולה להסתכל על שניהם מהצד, כמו על צילום של חדר צבעוני הרוס, ולא רק כי היא כבר לא באמת נמשכת לזה. אלא כי כשהביטה עוד על הצילום הבינה שכנראה הדרך היחידה שלה לצאת משם הייתה דרך הזעם. אלא שעכשיו, בפעם הראשונה, הזעם שלה לא היה מופנה כלפי עצמה.
היא שאפה אוויר ופנתה לאחור, לאט לאט, חזקה, בטוחה בעצמה, מלאת בוז, אפילו.

עמדו שם שלושה, זרים: גבר אישה וילד. האישה כבת חמישים, נאה, אפה ארוך, מבטה נעוץ בצילום ומצחה מכווץ. הילד כבן עשר, ממושקף ורציני, אוחז בידו של הגבר. הגבר היה שמנמן וגבוה מאוד, עם פני תינוק. הוא חייך אל אשתו בחום ושוב שאל: "יפה, אה?"

אלה מושקוביץ-וייס היא סופרת ומחזאית, בוגרת החוג לספרות עברית אונ ירושלים. בין ספריה: "כתוב בים", "לחווה לא הייתה אמא", "דברי הלילות" והמחזה "קפיצה". הרומן שלה "רגשות" עומד להופיע באביב בהוצאת ידיעות ספרים בסדרה "קראתי" של חיים פסח.