הטענה הזאת טיפשית ומגוחכת

על הסיפור הגדול של התנגשות בין דת ומדע, בין ממסד מקובע ובין חדשנות אינטלקטואלית: למרבה המזל, אפשר לקבוע מי צדק
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ברומא התחיל גלילאו לעמוד על עוצמת ההתנגדות הניצבת בפניו. התברר לו במהרה כי מה שדרוש יותר מכול הוא הדגמה או הוכחה ברורה לתנועת כדור הארץ. מתוך תחושתו זו ניסח גלילאו בינואר 1616 תיאוריה על גאות האוקיינוס ושפלו, שאולי התבססה על רעיונות קודמים של ידידו פאולו סרפי. הוא התווה את עיקרי התיאוריה במכתב שנשא את הכותרת דיון בגאויות, ואותו שלח לחשמן צעיר מאוד, אלסנדרו אוֹרסִינִי, שהיה עתיד להיעשות תומכו של גלילאו.

הוא הבחין שכאשר הדוברה מאיצה, המים מצטברים מאחור, וכשמהלכה מואט, הם מצטברים מלפנים. תנועת ההלוך־ושוב הזו, חשב גלילאו, מזכירה את הגאות והשפל

תיאוריית הגאות והשפל של גלילאו צמחה בוודאי, לפחות במידה מסוימת, מתצפיותיו שלו (או מתצפיותיו של סרפּי) במים המשכשכים כה וכה בקרקעית דוברה, במסעותיו מפדואה לוונציה. הוא הבחין שכאשר הדוברה מאיצה, המים מצטברים מאחור, וכשמהלכה מואט, הם מצטברים מלפנים. תנועת ההלוך־ושוב הזו, חשב גלילאו, מזכירה את הגאות והשפל. מכאן עלה על דעתו הרעיון שכאשר מדובר בכדור הארץ, ההאצה יכולה להיות תוצאה של תנועת הסיבוב היומית שלו על צירו, כשהיא פועלת באותו הכיוון, ובמשולב, עם מהירותו של כדור הארץ בהקפתו את השמש; דבר זה קורה אחת ליממה בכל נקודה נתונה על פני הארץ, כגון נקודה א' באיור 7.1. ההאטה, באיור זה, קורה (שוב, אחת ליממה) בעת שהמהירויות הנוגעות לתנועה המסלולית ולסיבוב על הציר מנוגדות בכיווניהן (כגון בנקודה ב' באיור 7.1). ההנחה הייתה שהיבשות אינן זזות ממקומותיהן עקב שילוב שתי התנועות, אבל האוקיינוס אמור להגיב עליהן בשכשוך. לכן השתכנע גלילאו כי בהיעדר אפילו אחת משתי התנועות הללו, "הגאות והשפל של האוקיינוסים אינם יכולים לקרות."

איור 7.1. המחשה סכמטית של תיאוריית הגאויות של גלילאו.

סיבוב כדור הארץ סביב השמש ממלא תפקיד משני מלבד בגאות ובשפל, ובפירוש לא היה ביכולתו להסביר את התצפיות הממשיות בגאויות הים האדריאטי

למרבה הצער, למרות העובדה שגלילאו חשב כי עלה בידו לקשר באורח אלגנטי את תנועת כדור הארץ עם תופעת הגאות והשפל, "בקבלת הראשונה כסיבת השנייה, והשנייה כאות וכנימוק בזכות הראשונה", תיאוריית הגאות והשפל שלו לא הייתה נכונה ואף לא משכנעת. סיבוב כדור הארץ סביב השמש ממלא תפקיד משני מלבד בגאות ובשפל, ובפירוש לא היה ביכולתו להסביר את התצפיות הממשיות בגאויות הים האדריאטי, שם יוצרים התנאים המקומיים וסיבות משניות תוצאים משמעותיים. התיאוריה גם עלתה בקנה אחד עם נטייתו הכללית של גלילאו להתעלם מפעולתם של כוחות בלתי־נראים שמשפיעים ממרחקים גדולים, כגון משיכת הכבידה של הירח, אף­־על־פי שרעיונות ברוח זו התקיימו מאז העת העתיקה; למעשה, המתמטיקאי הפלמי סימון סטֶפִין ויוהנס קפלר העלו במפורש (ב־1608 וב־1609, בהתאמה) את הרעיון שמשיכת הכבידה היא הסיבה לגאות ולשפל. הגם שהייתה טעות בידו של גלילאו, מחויבותו לסיבתיות מכנית קלה להבנה שיוותה לתיאוריית הגאות והשפל שלו מראית עין סבירה, לפחות. בסופו של דבר הסתמך ניוטון על תיאוריית הכבידה שלו כדי להסביר בפירוט כיצד יוצרת הפעולה המשולבת של כבידות הירח והשמש את הכוחות מחוללי הגאות והשפל.

בניסיון לשכנע אחדים ממתנגדיו, נפגש גלילאו עם קצ'יני בתחילת פברואר 1616, אבל לא הצליח לפייס אותו או להניע אותו לשנות את דעתו. הוא גם גילה יריב חדש, מונסיניור פרנצ'סקו אִינגוֹלִי, שחיבר בינואר 1616 מסה בשם "מחלוקת על מקום הארץ ואי־ניעותה כנגד שיטת קופרניקוס"; הוא היה עתיד להתגלות כאנטי־קופרניקאי פעיל.

ב־19 בפברואר חלה תפנית לרעה במצב, כשהיועצים התיאולוגיים ליד לשכת הקודש נתבקשו לחוות את דעתם על שתי טענות: (א) השמש נמצאת במרכז העולם ואין לה כל תנועה מקומית; (ב) הארץ אינה נמצאת במרכז העולם, ואינה חסרת תנועה – היא נעה כמקשה אחת בעצמה, וכן בתנועת סיבוב יומית. האירוניה היא שאותה לשכה עצמה שהתנגדה בחריפות שכזו לפלישת מדענים לתיאולוגיה, ביקשה עתה מהתיאולוגים לחרוץ משפט בשני שאלות של מדע טהור – שניים מעיקריו המרכזיים של המודל הקופרניקי.

היועצים היו הארכי־הגמון של אַרמָה שבאירלנד, מנהל הארמון האפוסטולי הקדוש, נציב לשכת הקודש ועוד שמונה אנשי דת, רובם דומיניקנים. איש מהם לא היה אסטרונום מקצועי או אפילו מדען ראוי לשמו בכל תחום שהוא. נדרשו להם רק ארבעה ימים כדי למסור חוות דעת משותפת. בשאלת היותה של השמש במרכז מערכת השמש וחסרת תנועה, מסקנתם הייתה ש"הטענה הזאת טיפשית ומגוחכת בפילוסופיה, והיא בגדר כפירה רשמית, שכן היא סותרת במקומות רבים את משמעות כתבי הקודש." הם היו קצת פחות נחרצים ויותר מהוססים באשר לטענה השנייה, הואיל ובשום מקום בכתבי הקודש לא נאמר בפירוש שהארץ אינה נעה. לכן קבעו כי "הטענה מקבלת את אותה הפסיקה בפילוסופיה, ובאשר לאמת התיאולוגית, היא לפחות שגיאה שבאמונה". כלומר, הם החליפו את "הכפירה הרשמית" הפסקנית ב"לפחות שגיאה שבאמונה".

מכאן ואילך התנהלו האירועים ברצף מהיר. האפיפיור פאולוס החמישי נפגש עם החשמנים שלו ב־24 בפברואר. החשמן אלסנדרו אורסיני שאך־זה נמשח, קרוב משפחה של בני מדיצ'י דרך אמו, ניסה ללמד סניגוריה על גלילאו ולהציג את תיאוריית הגאות והשפל של המדען. אורסיני התרשם מאוד מטיעוניו של גלילאו, בשיחה ממושכת שהתנהלה בין השניים כחודשיים לפני־כן. למרבה הצער, האפיפיור קטע את דבריו בהוראה נמרצת שעליו לשכנע את גלילאו לזנוח את השקפותיו הקופרניקיות. ב־25 בחודש ציווה האפיפיור על החשמן בלארמינו לזמן את גלילאו ולהתרות בו שעליו להתכחש לדעה שהשמש עומדת דום והארץ שרויה בתנועה. הוא הוסיף ופסק כי סירוב להיענות להוראה זו יגרור מאסר. בלארמינו וגלילאו נפגשו ב־26 בחודש במגוריו של בלארמינו, בנוכחות מיקלאנג'לו סֶגִיצִי, הנציב העליון של לשכת הקודש, ושני אנשי כנסייה אחרים מבני משק ביתו של החשמן. פקיד העלה על הכתב מסמך שסיכם את מה שהתרחש באותה פגישה, ומסמך זה נעשה האבן הראשה של הראיות במשפטו של גלילאו, שבע־עשרה שנים אחר־כך:

בארמון מגוריו הרגילים של השר החשמן בלארמינו הנעלה מכול ובחדריו של השר הנעלה מכול הנ"ל, ובנוכחותו המלאה של האב הנערץ מיקלאנג'לו סגיצי מלודי, איש המסדר הדומיניקני והנציב העליון של לשכת הקודש, לאחר שזימן את גלילאו הנ"ל להתייצב לפניו, התרה השר החשמן הנעלה מכול הנ"ל בגלילאו כי הדעה הנ"ל שגויה וכי עליו לזנוח אותה; ולאחר מכן, ולמעשה תכף ומיד, לפנַי ולפני עדים אחרים, ובעוד השר החשמן הנעלה מכול עצמו נוכח עדיין, פקד וציווה האב הנציב הנ"ל על גלילאו הנ"ל, שעדיין היה נוכח בעצמו, בשם הוד קדושתו האפיפיור, לנטוש לחלוטין את הדעה הנ"ל כי השמש עומדת דום במרכז העולם והארץ נעה, ומכאן ואילך אל לו להחזיק בה, להורות אותה או להגן עליה בכל דרך שהיא, אם בעל־פה אם בכתב, שאם לא כן תפתח לשכת הקודש בהליכים נגדו. גלילאו הנ"ל קיבל עליו את הצו הזה והבטיח לציית.

מסמך שני המתאר את מה שהתרחש לקוח מפרוטוקול ישיבה של לשכת הקודש ב־3 במרס, ובו כתוב לאמור: "השר החשמן בלארמינו הנעלה מכול דיווח כי המתמטיקאי גלילאו גליליי נענה, משהוזהר בדבר צו המועצה הקדושה לזנוח את הדעה שבה החזיק עד אז, לאמור שהשמש עומדת דום במרכז הספֵירות אבל הארץ שרויה בתנועה."

עובדת הימצאותן של סתירות, קלות אבל משמעותיות, בין שני המסמכים שנכתבו בתאריכים שונים, עוררה ספקולציות מרובות בקרב חוקרי גלילאו. במיוחד, משמעות הביטוי "לאחר מכן, ולמעשה תכף ומיד", אינה ברורה. האם הורשה גלילאו להגיב על אזהרת הפתיחה של בלארמינו? אם לא, אזי לא היה יסוד לצו שנתן הנציב העליון. ואם, כפי שמשתמע מהמסמך השני, גלילאו הבטיח לציית כבר אחרי אזהרתו של בלארמינו, אזי שוב, לא הייתה סיבה להתערבותו של סגיצי, ולפסיקתו החמורה הרבה יותר (כולל שלא "להחזיק בה, להורות אותה או להגן עליה בכל דרך שהיא"). אם נאמץ פרשנות פחות קנונייתית, הרושם המתקבל הוא שאולי, מששמע את אזהרתו הבלתי־צפויה של בלארמינו, היסס גלילאו לרגע בטרם הגיב עליה, ודבר זה הביא להתערבותו נטולת ההצדקה של הנציב העליון חסר הסבלנות, שניסח את הצו במונחים בלתי־מתפשרים לחלוטין. בשלב זה היה על גלילאו להיכנע, שאם לא כן היה מגיע לכלא.

גם מועצת האינדקס הייתה צריכה להגיע להחלטה על הצעדים שעליה לנקוט בנוגע לפרסומים הקשורים למשנת קופרניקוס. את הסוגיה העלה שוב בלארמינו, בישיבות שהתנהלו בתחילת מרס 1616. ב־5 במאי פרסמה המועצה את הצו המחריד שלה:

מועצת הקודש הזאת גם שמעה על ההפצה ועל הקבלה על דעת רבים של הדוקטרינה הפיתגוראית הכוזבת, המנוגדת לחלוטין לכתבי הקודש, כאילו הארץ נעה והשמש ניצבת ללא ניע, כאשר הורו גם ניקולאוס קופרניקוס בספרו על הסיבובים ודייגו דה סוּניִיגָה בספרו פרשנות על איוב. 1 אפשר לעמוד על כך ממכתב מסוים שפרסם אב כרמליתי מסוים, שכותרתו מכתב מאת האב הנערץ מאסטרו אנטוניו פוסקריני הכרמליתי על דעתם של הפיתגוראים ושל קופרניקוס על ניעות הארץ ויציבות השמש ושיטת העולם הפיתגוראית החדשה, וגו', שבו ניסה האב האמור להראות כי הדוקטרינה הנ"ל על אי־ניעות השמש במרכז העולם ועל תנועת הארץ עולה בקנה אחד עם האמת ואינה סותרת את כתבי הקודש. לפיכך, על־מנת שהדעה הזאת לא תחלחל הלאה ותחלל את האמת הקתולית, החליטה המועצה כי ספריהם של ניקולאוס קופרניקוס (על הסיבובים) ודייגו דה סונייגה (פרשנות על איוב) יוחזקו כחשודים עד אשר יתוקנו; אבל ספרו של האב הכרמליתי פאולו אנטוניו פוסקריני ייאסר לחלוטין ויוּקע; וכי כל ספר אחר שיורה זאת ייאסר בדומה להם, על־פי השאלה אם בהתאם לצו הנוכחי היא אוסרת ומוקיעה, או משעה אותם, בהתאמה.

במילים פשוטות, גלילאו קיבל את אזהרתו החמורה הראשונה בימיו של האפיפיור פאולוס החמישי, האנטי־אינטלקטואל העיקש

במובן מסוים, הבשורה ה"טובה", מבחינת גלילאו, הייתה שהוא לא הוזכר בשמו, וגם לא נמתחה ביקורת על ספר מספריו בצו הזה. אף־על־פי־כן, רק יום אחד אחרי פרסום הצו שלח שגריר טוסקנה גיצ'רדיני – שבזמנו יעץ לגלילאו שלא לבקר ברומא – מכתב לדוכס הגדול, בנימה תקיפה של "אמרתי לך": "הוא [גלילאו] דבֵק בלהט יוקד בדעותיו ומשקיע בהן יצר עז, אך אינו מגלה די חוסן וזהירות בריסונן; לכן נעשה האקלים ברומא מסוכן לו מאוד, בייחוד במאה הזאת, כי האפיפיור הנוכחי, המתעב את המדעים הרוחניים ומחשבות מסוג זה, אינו יכול לשאת את החידושים ואת הדקויות הללו; והכול כאן מנסים להתאים את מחשבותיהם ואת טבעם על פי השליט." במילים פשוטות, גלילאו קיבל את אזהרתו החמורה הראשונה בימיו של האפיפיור פאולוס החמישי, האנטי־אינטלקטואל העיקש.

קשה להתעלם מקווי הדמיון בין תיאור גיצ'רדיני את הלוך הרוחות ששרר ברומא ב־1616 לבין המצב השורר בארצות הברית כיום, אם תוחלף המילה אפיפיור בשמו של השליט הנוכחי "המתעב את המדעים הרוחניים" וש"אינו יכול לשאת את החידושים ואת הדקויות הללו". מכאן מתעוררת שאלה חיונית מאין כמוה: האם חופש המחשבה, וקבלת ההחלטות המבוססת על חשיבה מושכלת בהסתמך על ראיות, עדיין חזקים די הצורך כיום, ויש בכוחם למנוע גם תוצאות הרות אסון וגם את הישנותן של גרסאות מודרניות של פרשת גלילאו. למרבה הצער, ההיסטוריה מלמדת שנוהג הכחשת המדע בגלל אמונותיו של אדם יחיד חזר ונשנה פעמים רבות, אפילו בעולם החילוני.

גלילאו ניסה להפוך מצב מחריד לקצת פחות נורא כשציין במכתב למזכיר המדינה של הדוכס הגדול כי הוא סבור שהשינויים בספרו של קופרניקוס יהיו מזעריים. בדיעבד, התיקונים שהכניסו החשמן לואיג'י קַייטָנִי ואחריו החשמן פרנצ'סקו אִינגוֹלִי אכן היו פעוטי חשיבות, יחסית, וב־1620 ניתן אישור לפרסם את הגרסה המתוקנת. אבל המהדורה החדשה לא הגיעה מעולם לבית הדפוס, וספרו של קופרניקוס נשאר באינדקס הספרים האסורים עד 1835! למרות זאת, דומה שגלילאו צדק בהערכתו כי יחסית, הצו לא יפגע בו לרעה יותר מדי, לפחות בתחילה. למעשה, הוא התקבל לריאיון אצל האפיפיור רק שבוע אחרי פרסום הצו, ושמע מפיו הבטחה כי לא יאונה לו רע כל עוד האפיפיור יהיה בחיים. חשוב עוד יותר מזה, בעקבות השמועות שנפוצו על כך שהכנסייה הטילה על גלילאו כפרת עוונות חמורה, השפלה עצמית והתכחשות לרעיונות קופרניקוס, פרסם החשמן בלארמינו מכתב יוצא דופן לחלוטין ב־26 במאי 1616, שבו אישר את הדברים הבאים:

אנחנו, רוברטו החשמן בלארמינו, שמענו כי מר גלילאו גליליי הושמץ, או נודה על־ידינו, וגם הוטלה עליו כפרת עוונות על כך למען יראו וייראו. לאחר שביקשנו את האמת שבעניין, אנו אומרים כי גלילאו הנ"ל לא נוּדה על־ידינו, או על־ידי אחרים כאן ברומא, או בכל מקום אחר הידוע לנו, בגין דעה או דוקטרינה כלשהי שלו; וגם לא הוטלה עליו כל כפרת עוונות, אם למען יראו וייראו אם לאו. אדרבה, הוא רק קיבל הודעה על ההצהרה שנשא האב הקדוש ושפורסמה על־ידי לשכת הקודש של האינדקס, ושתוכנה הוא כי הדוקטרינה המיוחסת לקופרניקוס (ולפיה הארץ נעה סביב השמש והשמש ניצבת במרכז העולם בלי תנועה ממזרח למערב) מנוגדת לכתבי הקודש, ולכן אין להגן עליה או להחזיק בה.

מובן מאליו שגלילאו שמח על המסמך הזה, ושבע־עשרה שנים אחר־כך היה עתיד להסתמך עליו במלוא כובד משקלו כאשר הועמד למשפט האינקוויזיציה. למרות זאת, אל לנו להחזיק טובה רבה מדי לבלארמינו על שכתב את המכתב החיובי הזה. הגם שהחשמן בפירוש לא היה בעל הסמכות להחליט מהי עמדת הכנסייה לגבי משנת קופרניקוס, בעינה עומדת העובדה שהוא לא התנגד לצו. יתר על כן, למרות הנימה המתונה למראית עין שנקט בתשובתו לפוסקריני, הוא לא דרש (או לפחות, לא בתוקף מספיק כדי לשכנע את המועצה) להשהות את הצו או לעכב אותו עד שיצטברו עוד ראיות מן התצפית, על־מנת להימנע מחריצת משפט בטרם עת. התוצאה נטו של חוסר המעש מצדם של בלארמינו ושל כל המתמטיקאים בקולג'ו רומאנו – שכבר אימתו את ממצאיו של גלילאו – הייתה החלטה שגויה ובלתי־שקולה. את הפסיקה נתנו אנשי כנסייה שמבחינתם, השמירה על סמכותם לפסוק בעניינים שנמצאים הרחק מחוץ לתחום מומחיותם הייתה חשובה יותר מחשיבה ביקורתית בראש פתוח המסתמכת על ראיות מדעיות. למרבה העצב, אין מחסור בהקבלות מימינו אלה.

מדוע שמרו המתמטיקאים הישועים על שתיקה? יש לשער שלעולם לא נדע זאת לבטח, אבל ישיבתם בחיבוק ידיים אולי שיקפה זהירות מדעית שלא במקומה. אין ספק שהיה ברור לאסטרונומים הישועים, כפי שהודה קלביוס בכבודו ובעצמו, שאי־אפשר עוד להחזיק בדוקטרינת אריסטו. אולם בהיעדר הוכחה ישירה ומשכנעת לתנועת כדור הארץ, אפשר שהישועים בחרו לשבת על הגדר ביחסם לשאלה המדעית, ולהסתמך על כך שתיאוריית הפשרה שהוצעה (המודל הגיאוצנטרי־הליוצנטרי של טיכו בראהה) טרם הופרכה חד־משמעית – והרי תיאוריה זו לא הייתה מנוגדת לכתבי הקודש. אשר לסוגיות התיאולוגיות הטהורות, הישועים לא יכלו להתחרות בדומיניקנים, קל וחומר לטעון לעליונות עליהם. בין כה ובין כה, התוצאה הייתה מצערת, והמצב נעשה עוד יותר עגום וטרגי כשהועמד גלילאו למשפט ב־1633. בעינה עומדת העובדה שאפילו בהרצאות לרגל פתיחת השנה האקדמית בקולג'ו רומאנו ב־1623, עדיין דיברו פרופסורים ישועים נגד "מחפשי חידושים במדעים".

בהיסטוריה של המדע, שלא כמו בהיסטוריה של האמנות, או אפילו בהיסטוריה של רעיונות דתיים, אנו יכולים להיווכח בסופו של דבר עם מי היה הצדק. הצדק היה עם גלילאו, והכנסייה עשתה שימוש לרעה, במקרה זה, בסמכותה כמטילת משמעת

במרוצת ארבע־מאות השנים שחלפו מאז נעשו כמה ניסיונות, בייחוד בכתבים האפולוגטיים הקתוליים, לטעון כי חלק מהאחריות לאיסור שהוטל על משנת קופרניקוס מוטל על כתפיו של גלילאו עצמו, מפני שהוא סירב לסכור את פיו. טענות כאלה הן שערורייתיות. כפי שניכר בבירור במכתב לבנדטו קסטלי, במכתבים לחשמן דיני ובמכתב לדוכסית הגדולה כריסטינה, גלילאו שאף להביא לכך ששלטונות הכנסייה יכירו במשנת קופרניקוס – שלגביה היו בידו, כפי שראה זאת הוא, ראיות משכנעות – כתיאוריה מתקבלת על הדעת, ויעדיפו שלא לפסוק הלכה לגביה כרגע, תחת שיוקיעו אותה באורח כה סמכותני ופסקני. במכתב לדוכסית הגדולה כריסטינה, חזר גלילאו ואישר את אמונתו באמיתותם של כתבי הקודש, אבל עמד בתוקף על חשיבותה של הפרשנות: "כתבי הקודש לעולם אינם אומרים דברים שאינם אמיתיים, תמיד בתנאי שהקורא בהם ירד לסוף דעתם האמיתית, וזו – דומני שאיש לא יכחיש זאת – נסתרת פעמים רבות ושונה בתכלית ממה שעולה כמדומה ממשמעויותיהן הפשוטות של המילים." גם אם אדיקותו המוצהרת נועדה בחלקה לצרכים טקטיים, כהגנה עצמית פשוטה, חובה היא להודות בהיגיון שבטיעונו של גלילאו. זאת ועוד, פוסקריני, בלי כל קשר עם גלילאו, חתר למטרה דומה, ואף־על־פי־כן ניבא צ'מפולי כי יוטל איסור על ספרו של פוסקריני – כפי שאכן קרה.

אלא שבעינה עומדת הנקודה העיקרית, והיא שבהיסטוריה של המדע, שלא כמו בהיסטוריה של האמנות, או אפילו בהיסטוריה של רעיונות דתיים, אנו יכולים להיווכח בסופו של דבר עם מי היה הצדק. הצדק היה עם גלילאו, והכנסייה עשתה שימוש לרעה, במקרה זה, בסמכותה כמטילת משמעת. כפי שהודה האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב־1992: "הדבר הניע אותם [את התיאולוגים שהוקיעו את גלילאו] להחדיר שלא בצדק אל תחומה של דוקטרינת האמונה, שאלה שבפועל משתייכת לתחום החקירה המדעית." אבל הודאות כאלה איחרו את המועד בארבע־מאות שנה כמעט. ב־1619 חלה הידרדרת חמורה ביחסיו של גלילאו, הסבוכים בלאו הכי, עם האסטרונומים הישועים.

מתוך "גליליאו ומכחישי המדע" מאת מריו ליביו, תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת אריה ניר 2021.

תמונה ראשית: כדורי ארץ. תצלום: LB, ב-unsplash.com

Photo by L B on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מריו ליביו.

תגובות פייסבוק