היו פה לפנינו

מתי צץ הומו סאפיינס ואיפה?  מה המשמעות של ציורי מערות?  איזה כוח יש למגע בסלע?  ואיך זה קשור לכותל המערבי?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

הפתח מעט אליפטי, כמו דלת לביתה של פיה או מפלצת באיורים של סיפורי ילדים. אבל לא תמיד זה נראה ככה. יש פתחים שונים, חלקם בקושי נראים, חריצים בסלע שצריך להידחק דרכם כדי להיכנס פנימה, ואילו אחרים רחבי ידיים ומזמינים. יש שנראים כמו חלון או צוהר ויש שאינם נראים כלל ורק יד מקרה או טעות חושפות את קיומם בעולם. אל רבים מהפתחים צריך לטפס, אל אחרים משתלשלים בחבלים ורתמות, ויש כאלה — מהיפים ומהמסקרנים בעולם — שצריך לצלול דרכם פנימה. הפתח הוא קו גבול שאחריו מתקיים משהו אחר לגמרי.

האחר מתחיל ממש אחרי הצעד הראשון, מזג האוויר שונה. קריר, לח. גם אם בחוץ השמש רותחת והאדמה יבשה, כאן נעים. עוד צעד ועוד צעד, בהססנות של מי שחודרים לטריטוריה זרה לחלוטין, העיניים מתקשות להתרגל לאפלה, שרק תלך ותגבר. בלי פנסי ראש — או פעם, הרבה לפנינו, בלי לפידים בוערים — מדאיג להתרחק מהכניסה.

ברוכים הבאים לעולם התחתון. עולם חבוי, לא מוכר, מאיים, מפתה, עצום ממדים, אפל ויפהפה

בעזרת הפנסים נחשף אולם די גדול, כמה עשרות מטרים רבועים ומשטחי סלע שנוטים מטה. גם זה, כמו הפתח, אינו אלמנט בלעדי. לעיתים זו תהיה מחילה צרה וארוכה, עם שפע הסתעפויות, או כמה חדרים במפלסים שונים, ולא תמיד אפשר ללכת זקוף, בטח שלא לאורך כל הדרך. בשלב כלשהו נצטרך לכופף ראש, לכרוע על ארבע, אפילו לזחול על הגחון. להתקדם כלפי מטה, מעלה, לצדדים. פה, אם עוצרים לרגע בקצה הירידה מהאולם הגדול, שומעים פכפוך מים, טפטוף תמידי, הפסקול המהפנט של המסלע הקרסטי — סלעי משקע ימיים שמעצבים מרחבי נוף אדירים בפירנאים בדרום מערב אירופה, באלפים היוליאניים בסלובניה, בחבל יורקשייר בבריטניה, בחבל וולונג בסין, בחצי האי יוקטן במקסיקו, באפלצ'ים ביבשת אמריקה ובישראל — ממדבר יהודה בדרום ועד מרומי הגליל העליון. סלעי גיר חלולים, מחלחלים, מבטיחי אוצרות ותגליות. רק כשנכבה לרגע את הפנסים, כשהעלטה תשתלט לא רק על עינינו אלא גם על התודעה, רק אז נוכל לומר שהגענו.

ברוכים הבאים לעולם התחתון. עולם חבוי, לא מוכר, מאיים, מפתה, עצום ממדים, אפל ויפהפה. ובאופן ספציפי יותר: ברוכים הבאים למערת מנות, כמה קילומטרים דרומית לגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. פעם, לפני בערך 50 או אפילו 60 אלף שנה, חיו פה אנשים כמונו.

מערת מנות מרהיבה ביופייה ועשירה בזקיפים ובנטיפים. היא נחשפה במקרה (כמעט תמיד זה במקרה, וכמעט תמיד מעורב במקרה טרקטור או דחפור די־9) ב־2008. פרסומה העולמי — לפחות בתחומי המחקר הפרהיסטורי — הוא בזכות גולגולת של הומו סאפיינס שתוארכה למועד משמעותי בתולדות האדם: 55 אלף שנה לפני זמננו — תקופה שבה כנראה עדיין היו פה ניאנדרתלים ורגע לפני הגעתו של האדם המודרני מאפריקה לאירופה דרך המסדרון הלבנטיני. מבחינה זו, הגולגולת כאילו הונחה בחלל הפנימי של מערת מנות בהתאם להסברים המקובלים על תולדות ההומו סאפיינס. מבין כל התיאוריות בנושאים פרהיסטוריים סבוכים ושנויים במחלוקת שחלקם כבר הוצגו כאן (למה ירדנו מהעצים? מדוע התפתח המוח האנושי? ציד או אכילת פגרים? חידת אבני היד, דמות האדם הניאנדרתלי, תחילת השליטה באש), האחת שבמידה מסוימת נותרה יציבה ומוסכמת קשורה להופעת ההומו סאפיינס וליציאתו מאפריקה.

"ההיסטוריה של האדם המריאה לפני כ־50 אלף שנה, בתקופה שקראתי לה 'הזינוק הגדול קדימה'", כותב ג'ארד דיימונד בספרו המכונן "רובים, חיידקים ופלדה". דיימונד מציין שסימני הזינוק מגיעים מאתרים ממזרח אפריקה שבהם נמצאו כלי אבן אחידים ותכשיטים עשויים קליפות יען, שעד מהרה יופיעו גם בלבנט ובהמשך יגיעו למערב אירופה. יובל נח הררי, האיש ששם את הומו סאפיינס בראש רשימת רבי־המכר, מבהיר בספר מעודכן בהרבה מזה של דיימונד ש"מה שחשוב לדעת הוא שרוב החוקרים מסכימים שבני אדם הזהים לנו מבחינה אנטומית חיו במזרח אפריקה כבר לפני כ־200-100 אלף שנה; שההומו סאפיינס יצא ממזרח אפריקה למזרח התיכון לפני כ־70-60 אלף שנה; ושמשם נפוץ ההומו סאפיינס במהירות על פני כל אפרו־אסיה".

באופן מפתיע, האנשים המודרניים הראשונים נמצאים בצל. אנחנו יודעים פחות על עצמנו, מאשר על כמעט כל שרשרת אנושית קדומה אחרת

אז "ארץ המוצא" נותרה בעינה, ורק מועד ה"יציאה" הוסט בכמה עשרות אלפי שנים לאחור. כל השאר נותר חידתי, או כפי שמציין ביל ברייסון, ב"ההיסטוריה המקוצרת של כמעט הכול": "באופן מפתיע, האנשים המודרניים הראשונים נמצאים בצל. אנחנו יודעים פחות על עצמנו, מאשר על כמעט כל שרשרת אנושית קדומה אחרת". ברייסון צודק. לא רק שאנחנו יודעים פחות, אנחנו גם שואלים על עצמנו פחות. נראה כאילו חוקרים, הומו סאפיינס בשר ודם, רק חיכו שיופיעו ממצאי אבות אבותיהם הישירים ומיד חיבקו אותם בחום ומיקמו אותם בראש השושלת האנושית בלי לשאול הרבה שאלות. "מזל שבאתם, אתם לא מאמינים עם איזה טיפוסים היינו צריכים להתעסק קודם".

ב־1868 נמצאו חמישה שלדים בעמק הדורדון בצרפת, במחסה סלע שכונה "קרו־מניון". זה קרה בערך עשר שנים אחרי שבעמק אחר, הניאנדר בגרמניה, נחשפו כזכור שרידי מין אדם שכבר זכה לכינוי "ניאנדרתל". ההשוואה בין השלדים בעמק אחד לעמק שני אך התבקשה. אלה מהדורדון היו גבוהים ומעודנים במובהק לעומת הניאנדרתלים. הייתה להם גולגולת מעוגלת, סנטר בולט, והם חסרו את רכסי גבות העיניים שכה אפיינו את המין האחר. והכי חשוב: הם היו דומים לתושביה המודרניים של אירופה. יכולת להעיף מבט בשלדים קדומים אלה ולהגיד: או, זה מישהו שאני מכיר.

גולגולת, קרו-מניון, נקבה

מישהי שאנחנו (כמעט) מכירים: גולגולת אישה, קרו-מניון 2, איור משנת 1875, מהספר Reliquiæ aquitanicæ : being contributions to the archæology and palæontology of Périgord and the adjoining provinces of southern France / by Edouard Lartet and Henry Christy ; edited by Thomas Rupert Jones, אוסף Wellcome. תצלום: ויקיפדיה

לצידם של הקרו־מניון, השם שקיבלו אז בני המין הזה — היום מן הסתם היו מקטלגים אותם כהומו סאפיינס — נמצאו כלי צור שונים לחלוטין מאלה שהיו לניאנדרתלים. האופייני והמתקדם שבהם היה סכין, שמכונה במחקר "להב", כלי אלגנטי כמעט כמו הפיזיונומיה של אלה שייצרו אותו, ולכן נחשב כפאר היצירה הפרהיסטורית. העובדה שניאנדרתלים לא ייצרו מעולם להבים כאלה, הקלה על דחיקתם ותיוגם כנחותים.

ציורי המערות הם אלה שסידרו לקרו־מניון את מקומם בראש הפודיום האבולוציוני. ראשונה להיחשף הייתה מערת אלטאמירה בצפון ספרד, ב־1879. בהמשך נחשפו שפע חללים תת־קרקעיים באזורים אחרים בספרד ובדרום צרפת שעל קירות הסלע שלהם מגוון מרשים של דימויים מעולם החי. אלה היו תגליות מרעישות ומלהיבות, הן עדיין כאלה, ולא במקרה תיירים מכל העולם מסמנים אותן כיעד חובה במסעותיהם. "לאחר אלטאמירה, הכול דקדנס", אמר פבלו פיקאסו כשביקר שם.

הם אלו שציירו בדייקנות מרשימה כל כך, הם אלה שחרטו בצבע על משטחי קיר דימויים שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליהם, לראות מה יש בהם, לומר בפה מלא שהם יצירות אמנות כמו אלה שמוצגות בגלריות ובמוזיאונים שהקמנו

בשל כלי האבן שנמצאו במערות האלה — אותם "להבים" — לא היה ספק ש"האמנים" הראשונים לא היו ניאנדרתלים, אלא קרו־מניון. הם אלו שציירו בדייקנות מרשימה כל כך, הם אלה שחרטו בצבע על משטחי קיר דימויים שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליהם, לראות מה יש בהם, לומר בפה מלא שהם יצירות אמנות כמו אלה שמוצגות בגלריות ובמוזיאונים שהקמנו. מכאן הדרך הייתה קצרה עד שהענקנו להם, ולעצמנו, את התואר "הומו סאפיינס", האדם הנבון.

השם המחייב לא לווה בתשובה לשאלות מתבקשות ומהותיות: מתי החלו ההומו סאפיינס להתפתח? איך זה קרה? ובעיקר, למה זה קרה — למה הופיע מין אדם חדש? לכולם היה ברור שהגענו מאפריקה, אבל לא הרבה יותר מזה. התגליות המשמעותיות הראשונות שיכלו לענות על השאלות האלה נרשמו רק בתחילת המאה ה־21.

ב־2003, טים ווייט, אחד מחוקרי המאובנים החשובים בעולם, חשף באזור נהר האוואש באתיופיה שלוש גולגולות אנושיות בעלות מאפיינים מודרניים שתוארכו ל־160 אלף שנה לפני זמננו. ווייט הציע שאלה אבות אבותיו הישירים של האדם הנבון במזרח אפריקה. הוא כינה אותם "הומו סאפיינס אידלטו"; אידלטו משמעו "זקן" או "בכור" בשפת אנשי האפאר באתיופיה. באופן מפתיע, לצד הגולגולות נמצאו כלי צור ששויכו לטכנולוגיה קדומה אבל גם כלים שמזוהים עם טכנולוגיה חדישה יותר, כלומר עם דור שבא אחרי אותם בני אדם. כמו לחשוף, למשל, שלד של אדם מימי הביניים ולידו מגילת פפירוס ומכונת כתיבה או חנית ואקדח. עבר, הווה ועתיד בחבילה אחת.

חלפו רק שנתיים מהחשיפה המרעישה של ווייט, שפורסמה בכתב העת המדעי היוקרתי "נייצ'ר", ובכתב העת המדעי היוקרתי לא פחות "סאיינס" השיבו בפרסום פורץ דרך משלהם: על גדת נהר האומו במערב אתיופיה התגלה הומו סאפיינס קדום עוד יותר. למען האמת, הממצאים עצמם, חלקי גולגולות, היו מוכרים כבר מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת, אך תיארוכם היה שגוי. ייתכן שעצם המחשבה לחזור ולבדוק בשיטות חדשניות את אותם חלקי גולגולות הושפע מהתחרות בין שני כתבי העת, אבל התוצאות היו חד־משמעיות: 195 אלף שנה לפני זמננו! ולא פחות חשוב: כ־30 אלף שנה לפני השכן מצפון־מזרח, הומו סאפיינס אידלטו. מכאן ואילך התקבעה במחקר התפיסה שהאדם הנבון הופיע לראשונה באפריקה לפני כ־200 אלף שנה.

נהר אווש, אפאר, אתיופיה

מכאן באנו, גם מכאן: נהר אוואש, אסור אפאר, צפון אתיופיה. תצלום: אלברט בקר, ויקיפדיה

ממצאים אלה תואמים מחקרים פורצי דרך בתחום ה־DNA הקדום שבדקו נתוני שליות של נשים מכל העולם. שחזור הרצפים הגנטיים הראה שחוָה המיטוכונדרית — אם כל בני האדם המודרניים — חייתה באפריקה באותו פרק זמן משוער של הופעת ההומו סאפיינס. אותן עדויות גם פתרו את האי־הבנות בנוגע לשתי מערות בישראל, סח'ול וקפזה, שבהן נמצאו, כזכור, שרידים של בני אדם דומים להומו סאפיינס שחיו כאן כבר לפני 100 אלף שנה. פתאום הכול הסתדר כפתרון בית ספר מושלם: הומו סאפיינס החלו את דרכם במזרח אפריקה לפני כ־200 אלף שנה, יצאו מאפריקה בכמה גלי נדידה, הגיעו לכאן — למערות הכרמל, למערות בגליל — והמשיכו לצעוד לעבר אירופה, שם המתינו להם, בשקט ובשלווה, הניאנדרתלים.

ועדיין נותרה בעיה אחת, לא פשוטה: הפער התרבותי העצום בין היכולות של ההומו סאפיינס שחי באפריקה ובלבנט לבין אלו שהפגינו צאצאיו שהגיעו לצרפת ולספרד של ימינו

ועדיין נותרה בעיה אחת, לא פשוטה: הפער התרבותי העצום בין היכולות של ההומו סאפיינס שחי באפריקה ובלבנט לבין אלו שהפגינו צאצאיו שהגיעו לצרפת ולספרד של ימינו. ואם להיות ספציפיים, מאיפה צצו ציורי המערות של מי שכונה פעם קרו־מניון? כדי להבין את עוצמתם ואת חשיבותם של ציורים אלה, חייבים לארוז מזוודה ולצאת לדרך.

היינו צריכים לעצור לשתות קפה כבר ביציאה מנמל התעופה בבורדו. היו שם כמה אפשרויות לא רעות, אבל כמו תמיד כשיותר משני אנשים שותפים למסע, הכי קל לדחות כל החלטה ולהמשיך הלאה, כי שם אולי יחכה משהו טוב יותר. זאת הייתה שעת בוקר מקודמת ביום ראשון, והחלום על בית קפה כפרי עם מאפים שהרגע יצאו מהתנור הלך התפוגג ככל שהרכב השכור שלנו העמיק אל מחוז חפצנו, עמק הדורדון.

כשהסופר האמריקאי המופתי הנרי מילר לקח פסק זמן משגרת חייו ויצא למסע ממושך באיי יוון, הוא התעקש לעצור לחניית ביניים באזור המרהיב הזה. "מזמן רציתי לבקר בעמק הדורדון", הסביר ב"הענק ממארוסי". "מבט חטוף בלבד בנהר השחור בדום, מקצה הצוק היפהפה שבקצה העיירה, הוא משהו שאתה אסיר תודה עליו כל ימי חייך. זוהי ארץ הקסם שהמשוררים סימנו את גבולותיה והם לבדם רשאים לתבוע זכות עליה. זה הדבר הקרוב ביותר לגן עדן מהצד הזה של יוון... לאמיתו של דבר, זה היה בוודאי גן עדן במשך אלפי שנים. אני מאמין שזה היה בוודאי כך עבור איש הקרו־מניון".

קסמו הקדום של עמק זה בלב צרפת המסורתית לא פג גם 70 או 80 שנה אחרי הביקור המכונן בחייו של מילר. הדורדון, עם המקבץ הצפוף ביותר בעולם של ציורי מערות, מותיר במי שחולף דרכו רושם שכך פחות או יותר הוא היה מאז ומעולם. אותן גבעות מתעגלות, אותם מחסות סלע טבעיים, אותם פיתולי נהר באדמה כבדה ועשירה. לגמרי גן עדן. ובכל זאת כוס קפה הייתה תוספת משמחת לרושם הכללי. אפילו אספרסו קטן. נשתה כבר בכניסה למערה, אמרו אלה שהיעדר קפאין לא גורם לרקות שלהם להתכווץ לתוך המוח ויכולים ליהנות מהנוף כשהם נוגסים באגס שהביאו עימם מהבית. בטח יש שם, בכניסה, קפטריה או מזנון.

דורדון

עמק דורדון: ישן וחדש, ואולי תמיד היה כך. תצלום: נביה אל בוסתני.

בכניסה למערה, בקצה כביש צר שיורד מהעיירה, לא היה איש, ודאי שלא קפטריה או מזנון. זו לא עונת התיירות, וממילא רוב התיירים נוהרים באוטובוסים ממוזגים כדי לעמוד בתור ארוך בכניסה למערת לאסקו המפורסמת. זאת אומרת לא למערה עצמה, היא סגורה למבקרים, אלא להעתק המושלם שנבנה לצידה. קצת כמו דיסנילנד של פרהיסטוריה, רק שבמקום מתקן שמדמה פנטזיה, זהו מבנה פנטסטי שמדמה מציאות. עוד נגיע לשם בהמשך, אולי גם לקפה המיוחל, אבל הנה מגיע לכאן צעיר רכוב על אופניים. מיד ימכור לנו כרטיסים, ידליק את התאורה, וגם ידריך אותנו בסיור במערה שלשמה באנו לכאן, מערת רופיניאק.

דבר קיומה של המערה והאפשרות שחבויים בתוכה ציורים קדומים הוזכרו בכתבים שונים כבר במאה ה־16. טיילים ותיירים ביקרו בחלק מחלליה במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. אבל רק ב־1956 נכנסו למעמקיה לואי נוז'יה ורומן רובר, פרהיסטוריונים מאזור הפירנאים הצרפתיים, וזיהו ואימתו את ייצוגי בעלי החיים המגוונים על קירותיה. המערה נפתחה לציבור הרחב ב־1959 ומהר מאוד הוצמד לה הכינוי "מערת מאה הממותות" (אף שעל קירותיה יש הרבה יותר, מעל 150). בכל הנוגע לייצוגים חזותיים של בעל חדק מרשים זה, אין מתחרים למערת רופיניאק.

המערה נותרה כפי שהייתה במשך אלפי שנים, השתמרה ומוצגת לקהל ללא הפרעות, למעט עניין פעוט אחד: הוכנסה לתוכה רכבת. עם פסי מסילה, קרוניות וכיסאות שמסתובבים בהתאם לכיוון הנסיעה והאטרקציות. "הנה פה מימין שתי ממותות וביזון", מכריז המדריך, והכיסא סב על צירו כך שפניך מופנות אל הציור המסוים ולא תחמיץ את מראהו בעוד הקרונית ממשיכה לשעוט בין החללים. לשמחתנו, מפעיל הרכבת (והמדריך ומוכר הכרטיסים) היה קשוב לתסכולנו, אולי כי היינו שם כמעט לבדנו. הוא הסכים לחרוג מהנהלים ואִפשר לנו לרדת לכמה דקות מהקרוניות.

הרכבת נעצרה בעומק של כמה מאות מטרים, הרחק מפתח המערה. החושך מוחלט, עוטף כשמיכה עבה. בתוך שניות אובדת כל תחושת אוריינטציה, אין שום כיוון, לא ימין, לא שמאל, גם לא המשך המערה, רק הרגליים על הקרקע. מהחרדה, כולם מצחקקים, נו שהבחור כבר ידליק פנס ונראה איפה אנחנו.

הם התעקשו לבטא את עצמם במקום שבו ספק אם עוד מישהו היה יכול לראות את מלאכתם. הם היו יכולים לעשות את זה בנוחות רבה קרוב לפתח הכניסה, עם תאורה טבעית וזרימת אוויר, אבל כנראה לא זה מה שעניין אותם. לא נוחות, ודאי שלא תאורה טבעית

לא במקרה הוקמה מסילת הרכבת, תיירים לא היו צועדים מאות מטרים מתחת לאדמה גם לא בשביל לראות אלף ממותות. את זה עשו בני אדם קדומים, והיו להם סיבות טובות לכך שהעמיקו עד לכאן. הם התעקשו לבטא את עצמם במקום שבו ספק אם עוד מישהו היה יכול לראות את מלאכתם. הם היו יכולים לעשות את זה בנוחות רבה קרוב לפתח הכניסה, עם תאורה טבעית וזרימת אוויר, אבל כנראה לא זה מה שעניין אותם. לא נוחות, ודאי שלא תאורה טבעית.

כשהמדריך מדליק את פנסי התאורה אנחנו רואים שפה הם לא רק העמיקו, אלא נדחקו אל חלקיה הצרים יותר של המערה, ודווקא שם, רק שם — במקום שאי אפשר לעמוד וגם לא לכרוע, אלא רק לזחול על הגחון — אפשר לראות את הממותות הכי יפות במערה.

הפרהיסטוריון הצרפתי ז'אן קלוט, שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם חקר ציורי מערות, טוען ש"אנחנו יכולים להעריך שכניסה למעמקי מערות כדי לצייר או לחרוט על קירותיהן נעשתה כחדירה מכוונת לעולם על־טבעי מתוך רצון לרכוש כמה מהכוחות החבויים בו". קלוט, שחיבר למעלה מ־20 ספרים על ציורי מערות ופרסם מאות מאמרים מדעיים, מסביר שאורות הלפידים או פכיות השומן הבוערות "ריצדו על דפנות סלע שלעולם אינן ישרות, אלא מלאות חריצים ונקבים מסתוריים שלרגע קמו לתחייה". במחילות התת־קרקעיות של רופיניאק קל לדמיין את תיאוריו של קלוט גם כשאתה אוחז פנס עם תאורת לד ולא פכית שומן בוער.

מערת שובה, ציורי קיר

ציורי קיר במערת שובה (שחזור במוזיאון המערה). תצלום: HTO, ויקיפדיה

כשנפגשנו איתו, שנה או שנתיים לפני שביקרנו ברופיניאק, קלוט הפליא לספר בפעם המי יודע כמה על חוויותיו הרבות מהמערות שחקר, החל ממערת ניו למרגלות הפירנאים, שאליה הגיע ב־1974, ועד למהוללת והמסעירה שבחשיפותיו, מערת שוֹבֶה. זה היה ערב ראש השנה האזרחי ב־1994 וקלוט, אז מפקח הארכיאולוגיה הראשי של צרפת, עמד לצאת לחופשה משפחתית שתוכננה זמן רב קודם. המזוודות כבר היו במכונית כשהתקשר אליו חובב מערות בשם ז'אן־מארי שוֹבֶה ואמר לו שהוא חייב לבוא לראות משהו.

שובה שייך לזן ייחודי של אנשים שריגושיהם בחיים מגיעים מכניסה לעולם שמתחת לאדמה. נוף גלוי — הרים, עמקים, אגם מוזהב, פרות רועות באחו מוריק — לא עושה להם את זה. הם מסתובבים ימים ארוכים באזורים עשירים במסלע קרסטי ומחפשים סדק להידחק דרכו אל חללים אפלים ולא ידועים. חלקם צועדים כשנוצת אווז בידיהם או נעוצה בתרמיל שלהם, מנסים לאתר בעזרתה משבי אוויר כמעט בלתי מורגשים מבטן האדמה. באותו שבוע, שובה ושניים מחבריו סרקו משטחי סלע באזור ולון פונט ד'ארק בחבל ארדש. הם הבחינו בחריץ לא מוכר ובזרימת אוויר מתוכו והחליטו לנסות להיכנס פנימה. אחרי שמונה שעות רצופות וסיזיפיות של פינוי גושי סלע, רגבי אדמה ודרדרת אבנים, הפתח היה רחב דיו כדי שיוכלו להידחק פנימה. בהתחלה הם לא ראו דבר מיוחד, רק חלל גדול עם נטיפים וזקיפים שכמוהם כבר ראו די והותר. הם צעדו כמה מטרים נוספים לתוך המערה, ירדו מפלס אחד ונשימתם נעתקה. מה שראו הספיק לשכנע אותם שמוטב לא לעשות ולו צעד אחד נוסף לפני שיגיע לשם ז'אן קלוט.

כבר באולם התת־קרקעי הראשון נחשף בפניו ציור של פנתר שחור גדול וצבוֹע — שתי חיות בר שאין ייצוג חזותי שלהן בשום מערה אחרת. בהמשך ראה קרנף קדמון, ברישום מדויק, חי, שהאופן שבו הוא מותאם לתבליט הסלע יוצר תחושה של כמעט תלת־ממדיות

קלוט נהג 400 קילומטרים, לא בחדווה רבה וגם בלי ציפיות גדולות. הוא כבר ראה מספיק מערות מרשימות בחייו, הוזעק לא פעם לאתרים מבטיחים רק כדי לגלות שלא דובים ולא ממותות, והחופשה שעמד לצאת אליה הייתה אפשרות מרנינה יותר לבילוי ערב השנה החדשה מאשר נסיעה בדרכים מפותלות מביתו באזור הפירנאים לחבל ארדש. כשהגיע לנקודת המפגש עם שובה וחבריו, הם הבהירו לו שיצטרך להיכנס למערה בלי קסדה וגם בלי מעיל. המעברים צרים מדי וכל סנטימטר קובע. קלוט נדחק בעקבות מגלי המערה וכבר באולם התת־קרקעי הראשון נחשף בפניו ציור של פנתר שחור גדול וצבוֹע — שתי חיות בר שאין ייצוג חזותי שלהן בשום מערה אחרת. בהמשך ראה קרנף קדמון, ברישום מדויק, חי, שהאופן שבו הוא מותאם לתבליט הסלע יוצר תחושה של כמעט תלת־ממדיות. בחלק הבא במערה המתין לו פאנל מרהיב של ראשי סוסים צמודים זה לזה. "היו לי דמעות בעיניים", סיפר לנו קלוט כאילו הרגע היה שם.

עוד באותו יום הוא התקשר אל שר התרבות הצרפתי ועדכן אותו שנמצאה מערה מדהימה ובעלת עושר חזותי מרשים לא פחות ממערת לאסקו, זו שבצדק מכונה "הקפלה הסיסטינית של העידן הפרהיסטורי".

כמו לאסקו, גם מערת שובה — שנקראת על שם האיש שפילס דרכו לתוכה — סגורה למבקרים. מעל 100 אלף תיירים שנדחקו במשך שנים לחללי מערת לאסקו וגרמו נזק לא קטן, לימדו כאן את הלקח. הבמאי הגרמני ורנר הרצוג הוזמן לתעד את הביקור הציבורי האחרון בשובה בסרט שנקרא "מערת החלומות הנשכחים", ומאז אפשר רק להצטרף להמוני תיירים שממתינים לשעת הביקור שנקבעה עבורם ברפליקה של המערה המקורית. מבחינת המראה ומבנה החללים, זה אכן העתק מדויק. בכל הנוגע לתחושה, לחוויה הרגשית, כבר עדיף להיטלטל בקרוניות רכבת כמו אלו במערת רופיניאק. שהרי בהעתק — מושלם ככל שיהיה — הקירות מגבס, הנטיפים והזקיפים הם הדפסי תלת־ממד שנוצרו בהדמיות מחשב, ואת הציורים העתיקו אמנים מוכשרים בני זמננו מאלה שהיו במערה האמיתית לפני עשרות אלפי שנים.

שש שנות תיעוד ומחקר שניהל קלוט במערת שובה הוכיחו, בין השאר, כי ייחודה אינו מסתכם רק בפנתר, בצבוע ובקרנף שעל קירותיה. תיארוכה, הזמן המשוער שציירו בו את אותם בעלי חיים, מוקדם משמעותית מכל מערה אחרת עם ביטויים חזותיים שכאלה: 33.5-37 אלף שנה לפני זמננו בפעימה "היצירתית" הראשונה שם, וסבב נוסף לפני כ־28-31 אלף שנה. כפול ממערת לאסקו שמתוארכת לכ־17 אלף שנה לפני זמננו, והרבה יותר בהשוואה למערת רופיניאק, שהממותות על קירותיה צוירו רק לפני כ־13 אלף שנה.

מערת שובה, ציור קיר, קרנף

ציור של קרנף על קיר במערת שובה. תצלום: Inocybe, ויקיפדיה בצרפתית.

גם במובן זה, מערת שובה טרפה קלפי מחקר רבים. היא הוכיחה שהיכולות "האמנותיות", וחשוב מהן, הצורך לביטוי חזותי במעמקי האדמה, נכחו בחיים ובתודעה של הומו סאפיינס די בסמוך למועד הגעתם המשוערת למערב אירופה. במונחי תרשים ההגירה המקובל, ייתכן מאוד שאבות אבותיהם של בני האדם המודרניים שנכנסו למערת שובה, החזיקו או החלו לפתח מיומנויות וצרכים כאלה כבר במהלך שהותם בלבנט, למשל במערת מנות; ושצאצאיהם, שעל פי אותם תרשימים ייתכן שעשו דרך הפוכה בחזרה ללבנט, יכלו להביא עימם אלמנטים כאלה. זה שלא נמצאו ציורים פרהיסטוריים במנות או בכל מערה אחרת במרחב שלנו לא אומר בהכרח שמשהו מאותם צרכים ואותן יכולות עדיין לא היה קיים או אבד בדרך. אולי פשוט לא חיפשנו מספיק טוב.

השאלה המעניינת ביותר בנוגע לציורי מערות היא, כמובן, מה משמעותם

השאלה המעניינת ביותר בנוגע לציורי מערות היא, כמובן, מה משמעותם. זו שאלה שהעסיקה דורות של חוקרים מאז שהתגלו הציורים על קירות אלטאמירה. ההסבר הראשון היה, כצפוי, שמדובר בזיוף. הרי לא ייתכן שבני אדם קדומים היו כה מוכשרים. היו אפילו אנשים שהעידו בשבועה שציירים מקומיים הוזמנו לבצע את הציורים תמורת תשלום הגון. כשהתגלו סמוך לאלטאמירה ובאזורים מרוחקים יותר ציורי מערות נוספים, הספקנים נאלצו להודות בטעותם ופינו את המקום להסברים פרי מחקר רציני ואחראי.

התיאוריה המקובלת גרסה תחילה שמדובר באמנות לשמה, כלומר הדימויים השונים נוצרו אך ורק מתוך צורך של הציירים לבטא את עצמם. כמו שאמן בן זמננו מותח בד ומביע את עצמו במשיחות מכחול, כך נהגו גם לפני אלפי שנים. תיאוריה פופולרית יותר ראתה בציורי המערות מרכיב טקסי שנועד לייצר תחושה של כוח ושליטה בבעלי החיים לפני מסעות ציד. יש גם הסבר טריטוריאלי, שעל פיו הדימויים השונים אינם אלא סוג של שלטי מידע לגבי בעלות או זהויות שבטיות קדומות. משהו כמו לוחיות רישוי שמאוירות בסמלי המדינות השונות של כלי רכב בארצות הברית או שלטים בכניסה ליישובים עם נתונים של מספר התושבים ואטרקציות מומלצות.

אחרי שלל ההסברים והתיאוריות המסקרנות האלה, כדאי לשוב ולחזור דווקא אל מעמקי מערת רופיניאק ואל התובנות של ז'אן קלוט.

כאמור, המרחק מהכניסה ברופיניאק עצום. החשכה מוחלטת, גומחות וקירות שהשחיזו עליהם ציפורניים מעידים שכאן היה מרבצם הקבוע של דובי מערות אימתניים. נדרשו אומץ לב ונחישות כדי להגיע לשם. קירות המערה מפותלים וזוויתיים, להבת לפיד שריצדה עליהם יצרה אפקט מרתק, הנפשה של דומם, מגע ברוח. קלוט והאנתרופולוג הדרום אפריקאי דיוויד לואיס־וויליאמס, שותפו ובמידה רבה גם מורה דרכו במחקר ציורי סלע ומשמעותם, מציעים להבין פעולת כניסה למערות וציורי בעלי חיים על קירותיהן כחלק מתפיסת עולם רוחנית. מה שבעולם המערבי נקרא דת או אמונה דתית. הדומיננטיות של בעלי חיים גדולים בדימויים שהותירו בני אדם במערות היא פועל יוצא של חשיבותם בעולמם של אותם אנשים. ממש כמו חשיבותן של אבני יד מעצמות פילים בחייהם של ההומו ארקטוס. סיפורים אינספור ודאי סופרו על עלילותיהם, על המקום שממנו הגיעו הפנתר או הממותה ועל כוחם העצום.

"האמונה בכוח על־טבעי שטמון בקירות המערה חיונית, במובן המילולי, ליצירת דימויים רבים כל כך", מסביר קלוט

"האמונה בכוח על־טבעי שטמון בקירות המערה חיונית, במובן המילולי, ליצירת דימויים רבים כל כך", מסביר קלוט ומבהיר שעבור בני התקופה רוחן של החיות הייתה טמונה בקירות עצמם. ציור או חריטה על פני הסלע אפשרו לא רק מגע עם יצורי הפרא אלא גם אחיזה ממשית בכוחם. הסלע הוא המסך שבתוכו ושמעבר לו קיימת ישות רבת־עוצמה. טביעות יד רבות שנמצאו על קירות המערות אינן מקריות, כך גם עצמות שהוחדרו אל חריצים בסלע. המגע הכרחי, חיוני. זה בהחלט מזכיר משהו שמוכר לכולנו, וחוקר ציורי המערות שופע הקסם לא מחמיץ את ההשוואה העכשווית לכותל המערבי. גם שם יש חשיבות למגע הפיזי באבן, גם שם נדחסים מסרים לחריצים בקיר קדום מלא הוד ומשמעות רוחנית.

ציורי קיר, טביעות כף יד, בורנאו, אינדונזיה

כולם רוצים להותיר חותם: טביעות כף יד (שמאליות) מלפני יותר מ-10,000 שנה, במערה בבורנאו, אינדונזיה. תצלום: Lhfage, ויקיפדיה

אם כך, ייתכן שבני אדם קדומים ציירו על קירות של מערות לא את מה שעמד לרשותם בשפע, אלא דווקא את מה שחסר להם, מה שכבר לא עמד לרשותם, בעלי חיים שהם ייחלו לשובם. באזור פריגור, שבו נמצאת בין השאר מערת רופיניאק, ייצוגים חזותיים של ממותות הם כמעט שליש מכלל בעלי החיים שנמצאו על דופנות מערות, אבל בתקופה שנחקקו או צוירו, לפני כ־13 אלף שנה, הממותות כבר היו על סף הכחדה. מותר להניח שהן נשמרו בזיכרון הקולקטיבי של בני האדם שחיו אז הרבה יותר מאשר נכחו בשטחים הפתוחים מעל המערות.

מגע פיזי בקירות מערה שמעבר להן נמצאת חיה מבוקשת נועד לחלצה משם ולגרום לה לחזור לעולם הנוכחי. ריצוד של לפיד, ציור מדויק שהודגש והותאם לתבליט סלע, חלל צר דל בחמצן — כל אלה העצימו תחושות ויכלו להפוך את הדימויים לממותות ולקרנפים ממשיים

מגע פיזי בקירות מערה שמעבר להן נמצאת חיה מבוקשת נועד לחלצה משם ולגרום לה לחזור לעולם הנוכחי. ריצוד של לפיד, ציור מדויק שהודגש והותאם לתבליט סלע, חלל צר דל בחמצן — כל אלה העצימו תחושות ויכלו להפוך את הדימויים לממותות ולקרנפים ממשיים. לואיס־וויליאמס מייחס את מלאכת ציורי הסלע לטקסי טרנס קדומים.

דוקטורנטית לארכיאולוגיה שהשתתפה בסיור שלנו בדורדון מנסה להוכיח במחקריה שהאנשים ששהו במעמקי המערות נכנסו למצבי תודעה משתנים. נכנסו באופן מודע ומכוון, והגיעו למצבי היפוקסיה בעזרת האש ודלות החמצן. זה נשמע לכאורה כיוון מחקרי ספקולטיבי למדי, אבל בבסיסו נמצאת הבנת החשיבות של אפשרויות הרחבת התודעה האנושית, בכל תרבות ובכל זמן. במהלך כתיבת ספר זה התפרסמו גילויים מפתיעים ממערה בקליפורניה המכונה "שבשבת" (Pinwheel), שבה פעלו פליאו־אינדיאנים לפני כ־400 שנה. בסדקים במערה נמצאו עשרות מסטיקים שנלעסו על ידי שוכניה והודבקו לתקרתה. בדיקת מעבדה הוכיחה מעל לכל ספק כי מדובר בחומר לעיסה שהופק מדטורה, צמח שמכיל חומרי הזיה עוצמתיים. לצד אותם מסטיקים, הותירו שוכני המערה הקדומים על תקרתה גם ציור בצבע אדום עז של דטורה, עדות ארכיאולוגית חד־משמעית לקשר עתיק יומין בין חומר (טוב) לרוח (מרוממת).

קל לפנטז במעמקי מערה צרה גם אם נכנסת לתוכה בקרונית רכבת ויש לך פנס כיס בהישג יד. אולי לא על ממותה או על ביזון, אבל בהחלט על משהו כמו כוס קפה. לשמחתנו הבחור מרובה התפקידים שהוליך אותנו בין חללי רופיניאק גם השכיל לכוון אותנו אל מסעדה נהדרת במעלה הדרך. פיצוי קולינרי הולם, כולל אספרסו וטארט אגסים לקינוח. משם המשכנו אל מערות אחרות, עם שמות כמו פונט דה גום, פשמרל, קומברלה, קוניאק ולמי שהיה כוח גם לרפליקות של שובה ושל לאסקו. שבוע מופלא בנופי גן עדן למעלה וחללים מעוררי מחשבה ומשני תודעה למטה. אך התשובה לשאלה שהובילה אותנו לחבל הדורדון, בנוגע לפער בין יכולות הביטוי האמנותי של אוכלוסיות במערב אירופה לשל אלה בלבנט, המתינה במקום אחר. באפריקה, כמובן.

במערת בלומבוס לחופי האוקיינוס ההודי, באמצע הדרך בין קייפטאון לפורט אליזבת, התגלו עדויות לפעילות הומו סאפיינס לפני 70 אלף שנה. באופן מפתיע, אותה פעילות כללה גם צביעה, חריטה וייצור חרוזים בכלים מעודנים. בני האדם הקדומים שחיו שם הפגינו יכולות של ביטוי חזותי, אמנותי או סימבולי, שאינן שונות בהרבה משלנו, בני העידן המודרני. ודאי שלא שונות בהרבה מחלק ממה שראינו אצל הקרו־מניון במערב אירופה. אתרים נוספים בדרום אפריקה עם ממצאים דומים חיזקו את ההבנה שמשהו מהותי בתולדות האדם התרחש שם באותו פרק זמן וייתכן מאוד שזו בעצם אוכלוסיית המקור של כל בני האדם המודרניים.

אירוע חריג, קטסטרופה מקומית, התרחש לפני כ־100 אלף שנה וגרם לצמצום משמעותי של האוכלוסייה באפריקה. מאוד ייתכן שהאירוע הזה הניע את בני האדם הנבון באפריקה לשנות את התנהגותם ולפתח כישורי העברת מסרים פנים־קבוצתיים באמצעות סמלים, לצד יכולות תרבותיות מורכבות אחרות

מחקרים גנטיים מקיפים הובילו להערכה שאירוע חריג, קטסטרופה מקומית, התרחש לפני כ־100 אלף שנה וגרם לצמצום משמעותי של האוכלוסייה באפריקה. אירוע מהסוג הזה מכונה "צוואר בקבוק אבולוציוני", ובעקבותיו גרעין ששרד מהווה את התשתית לדורות הבאים. אין הסבר מניח את הדעת לטיבו של אותו אירוע, אבל מאוד ייתכן שצוואר הבקבוק הזה הניע את בני האדם הנבון באפריקה לשנות את התנהגותם ולפתח כישורי העברת מסרים פנים־קבוצתיים באמצעות סמלים, לצד יכולות תרבותיות מורכבות אחרות. לאחר שאותה אוכלוסייה השתקמה, היא ניצלה את יכולותיה המרשימות והחלה ביציאה המפורסמת מאפריקה.

פתרון בית הספר שהוצג קודם לכן עודכן וניתן לנסחו כך: היו שני גלי נדידה ויציאה מאפריקה. האחד לפני פחות מ־200 אלף שנה, שבמסגרתו הגיעו הומו סאפיינס למקומות שונים בעולם ובכללם מערות הכרמל שחשפה דורותי גארוד, וגל שני שהחל לפני כ־70 אלף שנה, שבמסגרתו היגרו צאצאי האוכלוסייה ששרדה משבר, שפיתחה אמצעי מבע חזותיים וכבשה את העולם.

אלא שאז הגיעה תגלית ארכיאולוגית נוספת, מרעישה ביותר, שלימדה שצריך לשנות את פתרון בית הספר. בג'בל אירהוד, אתר פרהיסטורי במרוקו, נמצאו חמישה שלדים של הומו סאפיינס שגילם 300 אלף שנה. 100 אלף שנה לפני כל מה שהכרנו ממזרח אפריקה. עולם המדע הוכה בתדהמה, פתרונות בית ספר אופסנו בארונות מידע "מיושן" ונראה שהמעשה הנבון באמת יהיה פשוט לא להכריז הכרזות ולהמתין לבאות. והן באו.

ב־2018 פורסמו נתוני חפירה שנערכה במערת מיסְליָה שבכרמל, קילומטרים ספורים צפונית לנחל המערות, ולפיהם נמצאה שם לסת של הומו סאפיינס שחי באזור לפני 170 אלף שנה. עשרות אלפי שנים לפני ההומו סאפיינס של מערות הכרמל. שנה מאוחר יותר התגלתה ביוון גולגולת של הומו סאפיינס שביקר שם כבר לפני יותר מ־200 אלף שנה. אלוהים יודע איך הן הגיעו למקומות האלה מוקדם כל כך. גם בערב הסעודית ובסין של ימינו נמצאו עדויות לנוכחות הומו סאפיינס כבר לפני למעלה מ־100 אלף שנה, כך שברור שלא רק שהיו כמה "יציאות מאפריקה", אלא שהן גם נעו בצירים שונים, אל צפון אפריקה, אל אסיה ואל אירופה.

הר הכרמל, שקיעה

מתי ראה לראשונה הומו סאפיינס שקיעה ממרומי הכרמל? תצלום: עמוס בר-זאב

גם האפשרות שהומו סאפיינס הופיע לראשונה במקום שאינו אפריקה חייבת לבוא בחשבון. במערת קסם, כזכור, הופיעה שושלת חדשה של בני אדם כבר לפני כ־400 אלף שנה, עם מאפיינים מסוימים של הומו סאפיינס. שם גם היה הסבר לשאלה מדוע התפתחה שושלת אנושית חדשה: היעלמות בעלי חדק והצורך לפתח יכולות פיזיות, תרבותיות וקוגניטיביות שיאפשרו שינוי בכלכלת הקיום. לכל הפחות מותר להעריך שהאדם הנבון עשה מסלול הפוך, מכאן לשם. דבר אחד בטוח, כל מסקנה או אמירה שכותרתן הומו סאפיינס, לא יחזיקו מעמד זמן רב. אלא אם כן מדובר ברב־מכר היסטרי על תולדות האנושות.

מתוך "היו פה לפנינו" מאת איל חלפון ורן ברקאי, הוצאת "דביר", 2021.

תמונה ראשית: קונכיה בכף יד צבועה. תצלום: לורן, unsplash.com

Photo by Lauren on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איל חלפון, רן ברקאי.

תגובות פייסבוק