המִסדר עבר לבכי

המם-כף "בּוֹקְסִי", עמד מול המחלקה, שלושים חיילים מסודרים בשלשות.

השם שלו, "בּוקסי", היה משונה בעיניי, והנמרים של גולני התנדבו להסביר לי. "בוקסי", הם קראו לו הפוך על הפוך, דווקא משום שהיה ענייני ורך מאד. לפלף ממש. כל כך צחקו מהרכות שלו, עד שהחליטו שלעולם לא יפגע אפילו בזבוב.

ואז הם תקעו לו את הכינוי הגברי "בוקסי", להאדיר את דמותו.

המ"פ צחק, המ"מ הוותיק צחק, כל הסגל צחק, החבר'ה צחקו. וגם בוקסי, שבכלל קראו לו אהרון, צחק. ראה שכולם צוחקים מהמחמאה, אז למה לא.

ואז, ביום שנכנס הקצין החדש,  בוקסי קיבל את המפקד, המ"מ החדש, בהצדעה וב"שלוש-ארבע הקשב!" המחלקה נמתחה כראוי ומפקד המחלקה, המ"מ, צעיר חדש עם שיער קיפודי ואמביציה, צעק להם בתגובה "סְתֵמוּ ת'פה שלכם, יא נבלות. שימו לב. מהרגע, כל הנוהלים של המחלקה הזאת משתנים. ואף אחד לא יהיה לי כאן סִיסִי. אני מבין שהתרגלתם לבוקסי שלכם, אבל אתם תוך שניות מתרגלים עכשיו אלי. זה ברור נבלות?"

"כן המם-מם, המפקד!" הריעה המחלקה בשאגה כאיש אחד.

"אני לא שומע. אני חוזר. זה ברור?!" הוא השיב בצעקה.

"כן המם-מם המפקד!" הם פתחו לוע, בשאגה עוד יותר גדולה.

"זה ברור, בוקסי השפן?" פנה המ"מ אל בוקסי שלצידו.

"זה ברור המם-מם המפקד", ענה בוקסי, נרעד וחיוור כולו.

"אוקיי. אז עכשיו זה ברור לכולכם?" שאג המ"מ המפקד, ובוקסי, ביחד עם המחלקה, הגיבו מיד: "כן, המם-המפקד!"

המ"מ המפקד חיכה שלוש שניות של דומייה ושאל את המחלקה: "יש למישהו שאלה?"

שוב עברו שלוש שניות של דומייה ואלגרבלי, המאגיסט מהוותיקה, הרים את היד.

"דַבֵּר!"  אמר לו המ"מ המפקד.

"המפקד", נמתח אלגרבלי, "בוקסי המם-כף, הוא אחל'ה של מפקד. המחלקה שלנו הכי מתקתקת בפלוגה. מה אתה רוצה ממנו?"

"אני רואה שמישהו תופס לי כאן תחת", ענה המ"מ המפקד. "אתם עוד לא יודעים מה זה לתקתק. בוקסי שלכם מדבר אתכם יפה מדי. זה לא מקובל עליי. את הנימוסים שלכם תשמרו לכּוּסִית בלשכת הגיוס. כשתשתחררו. לא כאן. לא עכשיו. ועכשיו תשימו לב. בוקסי תתקרב אליי".

בוקסי ניגש אליו והמ"מ המפקד תלש לו בכוח את דרגות הרב"ט מהשרוול. "זהו. עכשיו תבינו. אם תוך חודש בוקסי ואתם חוזרים לעצמכם, אני מדביק לו את הרב"ט בחזרה לשרוול. זה ברור?"

"כן המם-מם המפקד!" הם שאגו פה אחד. בוקסי הנכלם עמד שם המום לצידו ולא הוציא מילה מהפה.

"משוחררים!" צעק המ"מ המפקד והמחלקה התפזרה לאט לאוהלים, בשתיקה גדולה.

עשרים וארבע שעות עברו על המחנה, עם הרבה רחש ומילמולים ושום דבר ברור.

למחרת, לקראת חצות, בוקסי עמד שם שוב, מול המחלקה, במיסדר לילה.

"הקשב!"  מישהו צעק כרגיל, והוא השיב להם, לוותיקים הנבוכים, בהצדעה רפה.

"שימו לב", הוא אמר להם, כשהוא מחזיק בידו את דרגות הרב"ט התלושות.

"הצבא הוא צבא, כמו שאני אומר לכם כל הזמן. משמעת היא משמעת, כמו שאתם יודעים לבצע באחריות.

אבל אני רוצה שתיקחו את מה שקרה אתמול לכל החיים. מבחינה צבאית הצדעתם והתנהגתם כמו שמצפים מכם. מבחינת בני אדם, התנהגתם כמו אנשים עלובי נפש.

אף אחד לא איים עליכם בנשק, כשלכם לא היה נשק. סבא שלי היה ניצול שואה ושתק כל החיים שלו. כשהתגייסתי לגולני הוא היה הכי מאושר בעולם. הוא קרא לי ואמר לי "אהרון, תקשיב תמיד לחיילים שלך ותדע לדרוש מהם. אל תנצל את הכוח שיש לך עליהם ואל תתן להם לנצל אותך. ככה תהיה המפקד הכי טוב בעולם.

"ועכשיו אני אומר לכם, שאני עוזב אותכם. מכאן, אני הולך ישר למם-מם המפקד החדש שלכם ודורש ממנו להדיח אותי מהפלוגה והגדוד. אם הוא מסרב, אני מסרב להמשיך איתו והולך לכלא. אני לא חוזר לעולם לדרגות הרב"ט האלה. עד כאן. אתם משוחררים לאוהלים".

בוקסי סיים את הדברים בשקט שבו התחיל והלך לאוהל. המחלקה נשארה לעמוד שם, שתולה במקום, ופתאום אלגרבלי, המאגיסט הג'אבאר, התחיל לבכות שם נורא. בהתחלה התייפח בשקט ופתאום זה התפרץ לו.

הנמרים הסתכלו עליו מופתעים, התחילו להתנדנד במבוכה והתקבצו סביבו מהשלשות הרפויות.

"מה קורה אלגרבלי, מה נִהְיָה אתך?" הם נעמדו שם מולו והצטרפו לו לדמעות בעיניים.

"אנחנו חארות", אמר אלגרבלי בבכי. "בוקסי עומד כאן מושפל מולנו, ליד איזה מם-מם פְלוֹץ חדש ומושתן ואנחנו סותמים  את הפה, כמו אפסים".

"בסדר בסדר", אמר שם מישהו, "מחר בבוקר במִסדר, נזרוק מילה למפקד המם-מם, שיעזוב אותו".

"לא בסדר ולא נעליים. אנחנו חארות", אמר אלגרבלי, והמשיך לבכות לתדהמת כולם.

"או. קי אלגרבלי, נטפל בו מחר בבוקר, מה הסיפור שלך? מה קרה לך שנהיית לנו ילדה בוכייה פתאום".

"שבו!"  אמר להם אלגרבלי, והם נענו מיד במעגל, בלי מילה.

"אתם חברים שלי", הוא נשאר לעמוד מולם. "אתם יודעים בערך מאיזה בית אני בא. אתם יודעים שאין לי בית, עם כל הבלגן של אבא שלי בשכונה והמשטרה. אתם יודעים שתמיד התנדבתי להישאר שבתות ולא שאלתם למה. אבל זה היה למה שאין לי בית לנסוע אליו.

"פעם נסעתי לתורג'מן ופעם לאברוצקי. אבל השבעתי אותם לא לספר לכם.

בוקסי שמע יום אחד – ככה מהצד – שיחה שלי עם תורג'מן וקרא לי. 'תשמע', הוא אמר לי 'מהשבת הבאה וכל שבת שיוצאים, אתה יוצא אתי הביתה. הבית שלי הוא מעכשיו הבית שלך, עד סוף הצבא. אני חי עם סבא שלי ויש לו מקום לשנינו. אבל אתה סותם את הפה, כי תמיד מישהו יכול לקפוץ כאן ולבלבל את המוח'.

"אני שאלתי אותו 'אבל, בוקסי מה פתאום?' אתה המפקד שלי'. ובוקסי ענה לי 'שתוק אלגרבלי, זאת פקודה וזהו. יש לך בית עד סוף הצבא'. ומאז אני אצלו".

"זהו" אמר אלגרבלי. "אין לי יותר מה להגיד לכם.אנחנו חארות וסתמנו עכשיו את הפה. המחלקה הכי טובה בגולני".

למחרת בבוקר בוקסי לא התייצב למסדר. הסמל קיבל את המחלקה ב"הַקְשֵב" לכבוד המפקד המ"מ החדש.

"בוקר מצוין לכם. האם זה ברור?!" צחק בצעקה המ"מ המפקד בפראות.

אלגרבלי נמתח מולו מתוך השלשה האחרונה וצעק: "לא המפקד המם-מם, זה לא ברור. ואַתֶם", הוא הסתכל על המחלקה, "סְתֵמוּ ת'פה. אף אחד לא עונה לו".

המפקד-המם-מם קרא לאלגרבלי לצאת אליו מהשלשות, התקרב אליו וצרח: "אלגרבלי, רֵד מיד לארבעים".

"יחד אתך, המפקד המם-מם!"  צרח עליו אלגרבלי, קפץ עליו והשכיב אותו מיד על האדמה. "קדימה גבר. קדימה המפקד המם-מם, שנינו יחד, בוא נראה אותך".

המפקד המ"מ הסתכל שוכב סביב והבין שזהו זה. "קדימה, גבר בוא נראה אותך", אלגרבלי המשיך לצעוק לו והתחיל לפמפמם במהירות, והמפקד המם-מם אחריו.  אלגרבלי גמר ארבעים בזריזות והמפקד המ"מ התחיל להתחפר בשלושים ושתיים.

אלגרבלי קם והתחיל לספור לו בצעקה "קדימה גבר. שלושים ושלוש". המחלקה התעשתה והתחילה לצעוק יחד "קדימה גבר, שלושים וארבע...שלושים וחמש.... שלושים ו...."

המ"מ-המפקד נשבר בשלושים ושבע ולא הצליח להתרומם.

הוא קם על הרגליים, אדום כולו, ניער את כפות הידיים על הדגמח והתחיל לצרוח על המחלקה: "אתה אלגרבלי ואתם יא חארות, רק עכשיו תתחילו לראות איך זה עובד אצלי!"

אלגרבלי התקרב לו סנטימטר מהפרצוף וצרח עליו בחזרה: "לא. עכשיו אתה תראה איך זה עובד אצלנו. הוא תפס לו את הכותפות במהירות, טילטל אותו ותלש ממנו את דרגות הסג"מ. קודם ימין ואחר כך שמאל.

כשהדרגות אצלו בידיים, הוא נופף בהן מולו וצרח לעבר המחלקה:

"זה ברור, המפקד המ"מ לשעבר?"

"כן המפקד המ"מ לשעבר", השיבה לו המחלקה בשאגה חזרה.

***

למחרת, המפקד המ"מ לא חזר לפלוגה.

יום אחרי זה הגיעו המ"פ, המג"ד והמח"ט לגדוד למסדר מיוחד.

אחרי שעשו למח"ט "הקשב" כמו שצריך, אלגרבלי יצא מהשלשה וצרח למחלקה:

"מסייעת שלוש, לקראת בוא הסמל בוקסי, המסדר יעבור לדום - מסדר דום!"

המסדר עבר לדום, אלגרבלי צרח" "הַקְשֵב!"  ובוקסי הגיח פתאום מאחורי האוהל ונעמד בלי הדרגות מול המחלקה.

"סמל בוקסי. מסייעת שלוש מצדיעה לך!" קרא אלגרבלי, ניגש אליו והדביק לו דרגות סמל עם סקוץ' לשרוול. קודם ימין ואחר כך שמאל.

בוקסי עמד שם מופתע. אלגרבלי נמתח, הצדיע לו וחזר למקומו בשלשה.

המח"ט התקרב למחלקה ואמר בקול שקט "מסייעת שלוש. משוחררים", ועזב את המקום, בלי מילה,  עם המג"ד, המ"פ והסגל.

בוקסי המשיך איתם כסמל המחלקה עוד חצי שנה. לא היו שום פאקים. הם תקתקו עד סוף המסלול ובוקסי השתחרר.

ביום האחרון הוא אסף אותם ואמר להם, כרגיל בשקט שלו: "חבר'ה הייתם עשר. הכי טובים שיש. יש לי רק בקשה אחת אליכם: באזרחות, אני רוצה לחזור להיות אָהרוֹן, לא בוקסי. זאת בעצם לא בקשה שלי. השם הזה, אהרון, הוא על שם אבא של סבא שלי.

זה לא אני. זה סבא שלי ביקש".

 

[suppport]

אוריאל בן עמי, בן נהלל, הוא איש תקשורת. סופר, עיתונאי, יועץ ומנחה.  עוסק בלימודי יהדות, במסגרות שונות. ספר שיריו "מנהלל ועד בכלל - רטרוספקטיבה", מעין ביוגרפיה שירית, על יחסו למקום הולדתו והשפעותיו, יצא לאחרונה בהוצאת אור-מדיה.

תמונה ראשית: שדה של חיטה ירוקה. תצלום: סבסטיאן פיכלר, unsplash.com

Photo by Sebastian Pichler on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל בן עמי.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על המִסדר עבר לבכי