המבט

גבי: אתמול במופע ישב איש והביט במשקפת, בשורה 6. וחשבתי לעצמי, על מה הוא מביט. זה הרי לא אופרה ביציע השלישי. חשבתי – הוא מסתכל להם.

אוהד: בטוח. כן.

גבי: הוא עשה לעצמו סרט בקלוז-אפ. הטלוויזיה עושה לאנשים דברים מוזרים. אולי זה משנה להם את יכולת הראייה. תחשוב על הגדלים.

אוהד: אני לא חושב. המוח עושה הפרדה טוטאלית בין מה שהוא רואה בטלוויזיה ובסרט. כי לראות "לייב" לא שייך רק לבמה, אלא לחיים, והעין רגילה לעשות זום אין, אפשר לכוון את המבט לאן שרוצים, מה שהמצלמה עושה בשבילך. את יכולה להתמקד מרחוק בבקבוק אחד בשורה הזאת ממול, אבל המצלמה לא יכולה. בטלוויזיה את תראי את כל הבקבוקים. זו רק טכניקה אחרת.

גבי: פעם לא הביטו בעולם רק דרך ריבועים של חלון או טלוויזיה או מכונית. היו גם חיתוכים אחרים של הנוף, כמו בגן האימפריאלי בסין, ששם המלך והמלכה הציצו החוצה אל הגן דרך חלונות בצורות שונות, כמו גזירות אחרות של הנוף, חלונות משולשים ומעוינים ומכוכבים...

אוהד: ואז רואים אחרת.

גבי: וביפן גנן בגן הורה לי להביט דרך עין חלולה בעץ זקן, ודרך השלד הזה יכולתי לראות ענף בפריחה... הם מלאים סודות כאלו של התבוננות.

אוהד: הפלא, תחושת הפלא.

גבי: אני בעד.

אוהד: אני לגמרי בעד. אבל קיימת אחריות מסוימת לחבר אנשים אחרים לתחושת הפלא שלך.

גבי: כן. אצלך?

אוהד: כן, אני מרגיש שאני עושה את זה, בהחלט. הפלא הזה קשור הרבה פעמים למקום המאוד פרימיטיבי שלנו, למקום של החיה שבנו.

גבי: או למקום ילדותי מאוד.

אוהד: מקום שאפשר לקרוא לו אינסטינקטיבי, של החושים.

גבי: הוא יכול לבוא גם אחרי צער גדול או שמחה גדולה.

אוהד: אני חושב שהוא קשור לקצוות של הדברים. כשאתה מחובר לקצוות שלך אתה מחובר כנראה.

גבי: רוצים לחזור לקצוות של השמחה, לא של המצוקה, שאז, בסופה, יש לפעמים את הדבר הזה.

אוהד: מה גומר מצוקה? את אומרת "בסופה של מצוקה".

גבי: היא נגמרת כנראה. שום דבר לא נשאר.

אוהד: אולי זה מה שגומר את המצוקה.

גבי: הטוב הזה?

אוהד: כן.

גבי: יש שורה של אמילי דיקנסון, "after great pain, a formal feeling comes". בעבודות שלך יש את החיבור הזה.

אוהד: כי כל הזמן כואב לי.
כל הזמן כואב לי הגב.
אני מדבר ברצינות. כל הזמן כואב לי הגב, ומצד שני אני כל הזמן נהנה פיזית. זאת אומרת, הכאב לא מבטל את התענוג. להיפך. במובי דיק יש שורה נורא יפה שמלוויל כותב, שבשביל להרגיש תענוג בגוף אתה צריך באיזשהו מקום שיכאב לך. כי אין דבר בלי ההיפוך שלו.

*

בסוף שנת 2001 נפטרה אשתו של אוהד, מארי קז'יוורה. בלילה האחרון הלכתי לבקר את אוהד בבית החולים, אחרי חודשים של טיפול מסור, הוא חיכה מחוץ לדלת. לא היה מה לומר. הצער והאימה עמדו בינינו לבין החדר הסגור. לאוהד הייתה ביד קופסה עם תות שדה אדום. עמדנו בשקט. אכלנו תות.

מתוך: "נהרין", מאת גבי אלדור, צילום: גדי דגון, הוצאה "אסיה", 2017

תמונה ראשית: עבודה של אוהד נהרין, תצלום: גדי דגון

 

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוהד נהרין.

תגובות פייסבוק