המכתב

אני הבת של אמא שלי, כלומר, כלבה. אני משקרת וגונבת. זה חזק ממני. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

זה לא שסבתא לוחצת עלי לגנוב מהאנגלים. אבל היא יודעת שאני לא יכולה להתאפק. אז כשאני עוברת תחת סוכת הגפנים היא מרימה את העיניים מהעיתון ואומרת, "מריה, היום ראו את מִיסִיס בחנות עם עגילים חדשים. פנינים אמתיות."
היא אומרת לי לקשור קצה של חוט אחד שהתרופף בין הזמורות, ובזמן שאני קושרת אותו היא מוסיפה, "אני לא אומרת כלום, את יודעת. אבל אנחנו יכולות להתחלק חצי-חצי."

אני מעיפה בה מין מבט שכזה. "שישים-ארבעים?" היא אומרת, וחוזרת אל העיתון שלה, הופכת עמוד ומלקקת את האצבעות כדי להפוך את הבא, כאילו הדיו שעל האצבעות הוא דבש.
אני יודעת בשביל מה היא צריכה את הכסף. היא תקפל יפה את השטרות ותעטוף אותם באיזה מאמר ישן על גידול חזירים ותדביק את המעטפה בשתי רצועות של נייר דבק. אחר כך היא תשלח אותה לאמא שלי כדי שהיא לא תצלצל במשך כמה חודשים.

אני הולכת להאכיל את התרנגולות, להסיח את הדעת מהעגילים, אבל פנינים זה כל מה שאני רואה מול העיניים... אני אוספת ארבע ביצים. שתיים מהן גדולות מספיק ואני מצחצחת אותן בסינרי ושמה בסל. קוטפת כמה דליות, לבנות, ככה מיסיס אוהבת אותן, ושמה גם אותן בסל. אחר כך, במרתף, אני מוזגת בשביל מיסיס מאה גרם מהראקיה של סבא לתוך בקבוק קטן, וגם זה הולך לסל.

מיסיס משתזפת בחצר שלה ורגליה הארוכות החלקות מחזירות את אור השמש כאילו הן מצופות בפח הכי משובח שצועני יכול למכור לך. "שלום, מרי, דוּרה-בּוּרה-דוּרה-בּוּרה," היא אומרת באנגלית. היא נראית משועממת ומדוכאת כתמיד, אבל כשהיא מורידה את משקפי השמש, עיניה מתנוצצות. כמו כלב רוסי, היא מזילה ריר כשהיא רואה אותי. היא יודעת שאני תמיד מביאה סלים.
בהתחלה היא לוגמת רק לגימונת זעירה, אלגנטית, אבל זו הלוא הראקיה של סבא, מהענבים הטובים, מהחבית הזאת העשויה עץ אלון כהה, והיא מחסלת חצי בקבוק. בת שלושים ושלוש, ואישה - והיא שותה יותר מדוד פֶּשוֹ. ודוד פשו הוא נהג האוטובוס של הכפר.

"מיסטר בבית?" אני שואלת אותה. היא מניעה את ראשה מצד לצד והעגילים משמיעים צליל יקר. הפנינים קורנות בשמש, ואני נחנקת.
"תשתי, מיסיס," אני אומרת, ומתיישבת על קצה כיסא הנוח שלה.
מיסיס היא האישה הכי אומללה ששדדתי אי-פעם. קודם כול, היא דורשת מאתנו לקרוא לה "מיסיס", אבל היא לא אנגלייה. הבולגרית שלה טבעית, רכה, במבטא צפוני, אבל כשהיא מדברת, המשפטים שלה זרועים צלילים זרים ומילים שאין להן מובן כאן בכפר. היא מטיילת בדרכי העפר עם שמשייה שלא נפתחת אף פעם, מפדרת את אפה כשהיא מחכה למשאית הלחם מהעיר, מבקשת מהבַּרמֶן משקאות עם שמות אנגליים ומגלגלת עיניים כשהוא מוזג לה מנטה עם מַסטיקה, אבל שותה את זה בכל זאת.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כשמיסיס יוצאת מהפאב עם כיכר הלחם בתוך סל רשת ועקביה הגבוהים מנקשים, כל שיכורי הכפר מזילים ריר למראה השוקיים שלה, וכל האיכרות למראה הליכותיה המעודנות. היא נאה מאוד, מיסיס, אין ספק, אם כי לדעתי הצוואר שלה קצת ארוך מדי (נולד להציג לראווה תכשיטים, אומרת סבתא). אבל לדעתי מיסיס היתה יכולה להיות אפילו יפה יותר אילו לא העמידה פנים שהיא מישהי אחרת. פעם ראיתי אותה מעבר לפינה, כשחשבה שאף אחד לא רואה, נועצת שיניים בקצה של לחם ונוגסת נגיסה גסה. ראיתי אותה דורכת בתוך שלולית שתן של תאו בדרך ופולטת קללה עסיסית. ככה היא מוצאת חן בעיני הרבה יותר. לפעמים אני שואלת את עצמי אם המראה המדוכדך שלה גם הוא רק העמדת פנים. במיוחד אחרי שהיא חזרה בפעם האחרונה מהעיר, ומשך אנחותיה הושלש. ומצד שני, ראיתי את קונה העורות עובר ברחוב שלנו וצועק, "קונה עור, קונה פרוות," ולפעמים, כשמיסטר לא בבית, ראיתי אותו חומק פנימה לבית של מיסיס. הוא יוצא משם אחרי חצי שעה. תמיד. מדדתי לו זמן. ואני יודעת ששום העמדת פנים לא יכולה להצדיק את זה שאת שוכבת עם קוני עורות; לפחות העצב שלה לפחות נראה אמתי.
"הי, מיסיס," אני אומרת וזזה קצת קרוב יותר אליה על כיסא הנוח, "תגידי, מי זה משתזף עם תכשיטים, הה?"
היא מזייפת חיוך ומהדקת את השפתיים. היא אישה נחמדה, אבל כרגע אני חושבת רק כמה קל לגנוב זוג עגילי פנינה מזוג אוזניים שיכורות.

האנגלים, כמו שאנחנו אוהבים לקרוא להם, באו לכפר שלנו לפני שנתיים, כשהייתי בת ארבע עשרה. בהתחלה שמענו שמישהו קנה את הבית ממול. אחר כך באו פועלים והוציאו את הקרביים שלו, זרקו למזבלה כיסאות, שולחנות, כונניות ספרים. סיידו בלבן את החזית, קבעו מסגרות חדשות לחלונות, מאלומיניום, דלתות חדשות, שערים חדשים. גירפו את החצר. זרעו זרעים. העבירו לגן שיחי תאשור ועצי דובדבן. כשפרחו עצי הדובדבן הגיעו האנגלים. מיסיס ומיסטר.
מיסטר מבוגר ממיסיס במאה שנה ומדבר בולגרית לא רעה. פניו מקומטות, אבל עיניו כחולות. הוא לובש חליפות לבנות וכובעים לבנים שעשויים מכלבלבים. זה מה שחשבתי אז, כי שולי הכובע, כשהוא הרשה לי פעם לגעת בהם, היו חלקים כמו פרווה של גור. יש כאלה שאומרים שמיסטר היה מרגל, ועל פי השמועה הוא גר בסופיה שנים רבות ועבד בשגרירות. רוב האנשים קוראים לו אפס-אפס-שבע, והוא צוחק ומגלה מערכת שיניים מושלמת. אבל אני קוראת לו "מיסטר"; "אפס-אפס" זה כמו שפה של בית שימוש, לא שֵם אצילי.

"מה את כבר יודעת על אצילים?" אומרת לי סבתא, אבל היא יודעת שאני לא איכרה, שנולדתי בעיר. נולדתי בחורף שאחרי נפילת הסובייטים. האמת היא שאני לא שמה קצה של קצוץ על נפילת הסובייטים, אבל סבתא מכריחה אותי ללמוד את הדברים האלה כי היא אומרת שאני צריכה לדעת את ההיסטוריה שלי. די טיפשי מצדה לומר דבר כזה, בגלל כל מה שהיא שומרת ממני בסוד. סיפורים משפחתיים מהעבר, בעיקר. אבל סבתא מתעקשת ללמד אותי כאילו לא יהיה מחר אם אני לא אדע מתי נפלה את חומת ברלין, או למה הקימו אותה בכלל.

בחורף שנולדתי, כך אומרת סבתא, זאבים שוטטו ברחובות וחטפו תינוקות. היא אומרת שהכסף היה כמו נייר טואלט והתלושים היו הכסף החדש, ושהיית צריך לעמוד בתור ימים שלמים בשביל התלושים. בשלוש מאות תלושים יכולת לקנות לחם. בחמש מאות קנית גבינה. היא אומרת שזאב חטף את אבא שלי ואכל לו את הזין. ואז, היא אומרת, אבא שלך בא הביתה גבר בלי זין.

אבא שלי עובד עכשיו באנגליה. לא פגשתי אותו אף פעם, אבל הייתי רוצה. הייתי רוצה לכתוב לו מכתב ולספר לו מה קורה פה, בכפר. יכול להיות שהוא כבר שכח את השפה שלנו, אבל לפעמים אני הולכת למיסיס ואני כמעט אומרת לה, תשמעי, מיסיס, מה דעתך ש...

אחר כך אני משנה את דעתי. אני הבת של אמא שלי, כלומר, כלבה. אני משקרת וגונבת. זה חזק ממני. זה כאילו שאם אני לא גונבת, הריאות שלי מתמלאות בדבק ואני לא יכולה לנשום. חוץ מזה אני מתנהגת בנבזות עם אנשים סתם ככה. לא תמיד, כמובן. רק כשכדאי לי. "מריה, בשם אלוהים," אומרת סבתא. "נתתי לך את השם הזה כדי שתהיי כמו האמא של ישו." אבל היא תמיד מפעילה אותי. תראי את העגילים האלה, שימי לב לארנק ההוא, ואחר כך שולחת את הכסף לאמא שלי. אז אני אומרת לה, "סבתא, אל תהיי טיפשה. נתת לי את השם הזה בגלל שאין לך דמיון. בגלל שנתת את אותו השם לאמא שלנו ותראי אותה עכשיו, שלוש מאות ושישים יום בשנה היא לא פה ובחמשת הימים האחרים היא מבקשת כסף." ואני אומרת גם, "סבתא, נראה לך שאמא של ישו היתה משאירה אותו באבוס? שסבתא שלו היתה לוקחת אותו ומגדלת אותו להיות מושיע? וסבתא, איך זה שלקחת דווקא אותי, ואת אחותי השארת יתומה?"

בקיץ, בימי שלישי ושבת, זה הימים שיש לנו פה אוטובוס, אחד בבוקר ואחד אחרי הצהריים. בזמן הלימודים יש רק בשבתות. לפעמים אני מתפרפרת מהבית ספר סתם, אבל לא הרבה כי סבתא טוחנת לי את המוח אם אני לא רוצה ללמוד. היא אומרת שרק גברים יכולים להרשות לעצמם להיות לא משכילים. "נשים," היא אומרת, "צריכות לפתח את המוח שלהן." "אה, כן?" אני אומרת. "ומה עם מגדה? המוח שלה הוא ההפך ממפותח, אבל היא תמיד אוכלת טוב, לבושה יפה, ישנה על סדינים יפים, רואה טלוויזיה עם מסך פלזמה." "די, די," סבתא אומרת, "אל תהיי כלבה."

בתחנת האוטובוס אני משלמת לנהג, דוד פֶּשוֹ, והוא אומר, "מריקֶה, שדדת בנק?" אני דוחפת את הכסף לכיס: שלושים לב. שאר העשרים הלכו לסבתא, אחרי שמכרה את העגילים. ושני לב שילמתי על הכרטיס, הלוך וחזור. האוטובוס ריק וקר לי מוקדם כל כך בבוקר. "אולי תדליק את החימום, דוד?" הוא פונה ומביט בי, ואז בחולצה שלי. "אני רואה שקר לך. זה מוצא חן בעיני." הוא צוחק ומתניע את האוטובוס ואנחנו יוצאים לדרך.

הוא איש טוב, דוד פשו, הוא מכיר אותי כבר עשר שנים, וכבר שבע שנים הוא מסיע אותי. לפני שבע שנים התחלתי להיפגש עם מגדה. קודם, לא ידעתי עליה. תשע שנים. ימים, לילות, קיצים, חורפים, הייתי הולכת לישון וקמה בבוקר, הייתי שוחה בנהר, עובדת בשדות, הולכת לבית הספר, ולא היה לי מושג. ואז, כשסבתא סיפרה לי, זה היה, כאילו, כן, ידעתי את זה כל הזמן. או כאילו לא ידעתי את זה, אבל הייתי מודעת לזה. כמו כשזקנים אומרים שהברכיים שלהם כואבות אז בטח הולך לרדת גשם. רק שאצלי הברכיים כואבות אחרי הגשם. יכול להיות שראו עלי, כי יום אחד סבתא אמרה לי, "טוב, טוב, אני אקח אותך לשם. רק תפסיקי."

מגדה היתה מין יצור זערורי כזה. נמוכה ממני בראש, עם פנים מעוותות ולשון נפוחה בתוך הפה. לא יכולתי לראות מעבר ללשון המתגלגלת שלה, והרוק שטפטף לה על הסנטר. סבתא ניגבה אותו בממחטה כאילו כבר ניגבה אותו המון פעמים. אחר כך שאלתי אותה, "כמה זמן כבר?" והיא אמרה, "מדי פעם, בערך אחת לחודש, בשלוש שנים האחרונות."
"למה שלוש שנים?"
היא אמרה, "כבר לא יכולתי בלי לישון. חשבתי שכן, אבל לא יכולתי."
כשנפגשנו בפעם הראשונה מגדה הניחה את ידיה על הפנים שלי - ידיים דביקות על הלחיים, על האוזניים - וחיטטה לי באף. "תפסיקי עם זה!"
"די, די," אמרה סבתא, "ככה היא לומדת להכיר אותך."
אתה לא לומד להכיר מישהו כשאתה תוקע לו אצבע לאף. אבל כמישהו תוקע לך אצבע לאף אתה כן לומד כמה דברים עליו. זה נקרא התאמה חד-חד ערכית. למדנו את זה בשיעורי מתמטיקה.

אני מנסה ללמד את מגדה דברים, כי אנחנו לא גברים ולא יכולות להרשות לעצמנו. אני לוקחת את הספרים שלי לשם ומושיבה אותה בפינה בחדר נחמד שיש בו ניחוח של אורז בחלב וקינמון, ומלמדת אותה דברים. במתמטיקה היא די בסדר. היא יודעת את לוח הכפל. בהתחלה זה היה, כאילו, 1x1, 1x2, וזה אף פעם לא היה מעבר לשתיים, כל דבר היה שווה לשתיים. 5x7, 9x8, הכול היה שתיים. אבל עכשיו היא מתחילה לתפוס. היא מבינה היסטוריה. היא אוהבת דברים פשוטים יותר, סיפורים, שירים, אבל בכל מה שקשור ללשון היא איומה. והיא לא מסוגלת לכתוב בלי שגיאות אפילו אם חייה יהיו תלויים בזה. ויש אות אחת בעיקר שהיא פשוט לא מסוגלת לכתוב. Ж .
Ж היא הגרדום שעליו היא תיתלה. אני אומרת לה, "ילדה, את בת שש עשרה וה-Ж שלך נראית כמו צפרדע מתה." והיא צוחקת. לפחות היא צוחקת. יכול להיות שהמילים שלה ממולמלות, וגם מטופשות לגמרי לפעמים, אבל הצחוק שלה הוא פעמוני שלג, בצחוק שלה אין שום דבר מטופש.

עכשיו, באוטובוס, דוד פשו קורא לי לבוא אליו. "מריקה, רוצה לשבת לי על הברכיים, לנהוג?" זה מה שהיינו עושים כשהייתי קטנה. הייתי יושבת על הברכיים שלו ומחזיקה את ההגה ונוהגת. אז אני אומרת, "בסדר, למה לא," כי אני רוצה לשנות את כיוון המחשבות שלי.

אני מתיישבת על ברכיו והאוטובוס נוסע ואז הוא מזיז את ידו כלפי מעלה וצובט לי את הפטמה וצוחק. אני אומרת, "פֶּדֶרַס, תן לי לצאת." הוא צוחק וצוחק, אז אני קמה ובועטת לו בברך והוא מסיט את האוטובוס הצדה. אני מושכת בבלם היד, ואז פתאום המון ברגים ואוּמים חורקים מתחתינו, ועשן. האוטובוס נעצר. אני לוחצת על הכפתור, יוצאת מהדלת, וכבר אני במרחק שתי גבעות.

אחר כך אני בוכה קצת. תסתמי, אני אומרת, ונותנת לעצמי סטירה. לתת לעצמך סטירה בפנים זו דרך יעילה מאוד כשהדמעות באות. ראיתי אישה אחת עושה את זה בסרט אמריקאי. סבתא ואני רואות את כל הסרטים בטלוויזיה. אז כשמכונית באה לקראתי על הכביש, הדמעות כבר כמעט נעלמו. המכונית נעצרת, החלון יורד. "מרי, זו את?"
מיסטר פותח את הדלת ואני קופצת פנימה בלי מילה.
"את הולכת ליתומים?" הוא אומר. הוא נשמע בדיוק כמו מגדה. המילים נכונות, אבל כל מילה קצת עילגת, קצת נכה.
"כן," אני אומרת, ומיסטר אומר, "אני אקח אותך."

בסתר לבה, סבתא מאוהבת במיסטר. והיא מתעבת את מיסיס. כשראינו את הסרט "זורבה היווני" אמרה סבתא, "אני מקווה שמיסיס תמות כמו הזונה הזקנה הזאת ואנחנו נשדוד את הבית שלה, את האגרטלים והתכשיטים ואפילו את כתונת הלילה שלה, כשהיא עוד חמה מהגוף שלה. אני מקווה שהאיכרים יתפסו אותה עם קונה העורות, עירומה, על הפרוות שלו, וכמו בסרט, יחתכו לה את הגרון מצד לצד בגלל הניאוף." אז לא תהיה מיסיס יותר, רק מיסטר. עור לבן ועיניים כחולות. שער רך. מיסטר נראה ממש כמו הג'נטלמן בסרט, הסוֹפר ההוא. יותר זקן כמובן, אבל גם יותר נאה, בגלל הגיל שלו. בגלל החליפות הלבנות שלו והכובעים החלקים. בגלל העיניים שלו.

כשהוא מעביר הילוך אני מניחה את ידי על ידו. "ילדה יקרה שלי," הוא עושה לי, ואומר עוד משהו על כמה שהיד שלי קרה, אבל אני לא מקשיבה.
"זאת מכונית יפה, מיסטר." ידו חמה ואני מרגישה את פרקי האצבעות שלו ואת השרירים שלו נעים.

"מה שלום אחותך?" מיסטר שואל. הוא יודע עליה הכול. הוא הזרים כסף לבית היתומים, שפך עליו ערמות של כסף. מתוך טוב לב טהור, אני חושבת, אם כי סבתא אמרה לי פעם שזה קשור למיסים ודברים כאלה. "הילדה המסכנה הזאת," הוא אומר.
"היא לא כל כך מסכנה עכשיו, נכון?" אני אומרת. כלומר, אתה קנית להם מיטות חדשות, וילונות חדשים. קנית להם מיקרוגל! אבל אני לא אומרת את זה, כמובן, רק משאירה את היד שלי על שלו ושמחה שהגבעות הן גבעות ושהדרך מתפתלת כמו שהיא מתפתלת, ובגלל זה הידית מחליפה הילוך הרבה פעמים ופרקי האצבעות שלו מתנועעים.
"אתה יודע שהיא מרטיבה במיטה?" אני אומרת, רק כדי לומר משהו. "היא בת שש עשרה."
"אתן תאומות, נכון?"
"אבל לא רואים את זה. מעניין אם היא בעצמה יודעת. הפנים שלה הן לגמרי כאלה... ושלי לגמרי..." אני מעיפה מבט בפנים שלי בראי. אלוהים! אני פונה הצדה להסתיר את הפנים ומחטטת בכיסים למצוא מגבון.
"הנה," אומר מיסטר, ומעביר לי את הממחטה שלו.
"למה לא אמרת לי?" אני מנגבת את המסקרה, והוא אומר, "זה כלום."

הפנים שלי בוערות ואני כמעט אומרת, עצור את המכונית בבקשה, תן לי לרדת. אבל הוא שולף סיגריה ומדליק אותה במצית של המכונית, ומחזיר אותו למקום. סיגריה של "דווידוף". והמצית נוצץ כל כך שנשימתי נעתקת.
"סליחה," אני אומרת, ומיסטר אומר, "זה בסדר. ברור שאת מתרגשת כשאת מדברת על אחותך."
אחר כך אנחנו מגיעים והוא מושיט את היד לפתוח לי את הדלת. יש לו ריח של אצטרובלים.
"הדלת תקועה," הוא אומר, והודף ופותח אותה.
"תודה." בזמן שהוא מטיל את האפר מחוץ לחלון אני חופנת את המצית ומחביאה אותו בכיס. "אני יכולה לקחת את הממחטה?" אני אומרת, והוא אומר, "תשאירי אותה אצלך. ותמסרי ד"ש לסבתא." וחיוך גדול צץ פתאום על פניו.

היום אני שואלת אותה על חומר שהיא כבר למדה. אנחנו יושבות בפינה והיא חסרת מנוחה כרגיל, מתנדנדת קדימה ואחורה על הכיסא, ומסתכלת החוצה מהחלון. "מגדה, מתי נוסדה בולגריה?" "שש שמונים ואחת," היא אומרת ומלקקת את שפתיה. הלשון הנפוחה מתגלגלת, הרוק מטפטף. אני אומרת לה, "אלפיים ושבע זה הסוף של בולגריה; סבתא אמרה את זה. ברגע שנצטרף ל-EU זה הסוף של בולגריה. את יודעת מה זה EU?" "EU, EU," היא חוזרת שוב ושוב, ואני אומרת, "תפסיקי, את נשמעת כמו אחת שמגמגמת." "EU." היא צוחקת. "בואי הנה." אני מנגבת את הרוק מהסנטר שלה ואז אני, כאילו – אוי, שיט, מגדה, זו הממחטה של מיסטר. את הרסת את הממחטה של מיסטר.

אנחנו עושות הַכְתבה. היא נושכת את הלשון וכותבת, בשקדנות. מסביבנו ילדים מתרוצצים ומשחקים, אז אני אומרת להם להנמיך את הטלוויזיה. כל הילדים האלה נורמלים, אם כי הם יתומים. מגדה פה רק כי לא היה בשבילה מקום אחר. לא קרוב לכפר שלנו, בכל אופן.

אמא השאירה את שתינו פה. אבל בזמן ההוא, הבניין היה זרוק לגמרי ולא היו להם טלוויזיות ווילונות. זאבים הסתובבו ברחובות, אז אמא פחדה שיחטפו אותנו והביאה אותנו לכאן, למקום מבטחים. סבתא אומרת את זה והעיניים שלה מתמלאות דמעות, ואני תמיד חושבת, סבתא, בחייך, על מי את עובדת? עכשיו אני רואה איך מגדה לועסת את הלשון וכותבת אותיות זעירות ואני חושבת לי, מה היה קורה אם המורה ההוא היה מכה אותי ולא אותה. היא היתה בדיוק כמוני אז, בגיל שנתיים. האם מגדה היתה באה לבקר אותי, ללמד אותי דברים? חדר נאה, קינמון, כריות רכות. היום, כשנכנסתי, הם בדיוק אכלו כריכים עם גבינה וירך חזיר. וכשמיסטר תרם את התרומה הגדולה ההיא מגדה ישבה בחיקו והוא ליטף לה את השער והלחיים. בעולם מקביל, אולי זה לא היה רע כל כך.

כשמגדה גומרת לכתוב היא מרימה אלי את העיניים, מצחקקת ומסמנת לי להתקרב. כשהיא מדברת היא יורקת עלי.
"יש לי משהו חי בבטן," היא אומרת.

סיפרו לי שהשם של אבא שלנו הוא הְריסטוֹ. אני לא מאשימה אותו על זה שהוא ברח, בכלל לא. הייתי צריכה, אולי, אבל אני לא. זה הטבע, בעצם – להפיץ את הזרע ולברוח, להמשיך הלאה כדי להפיץ עוד זרע. אבל אֵם שבוגדת בעצמה-ובשרה? שדם יבגוד בדם? זה באמת שפלוּת. לכן כל השנאה שלי מופנית אל אמא ולא נשאר לי כלום בשביל אף אחד אחר. אבא לפחות לא מצלצל. הוא אף פעם לא אומר, 'מה שלום הילדה היפה שלי'? על השאלה הזאת אני תמיד עונה, 'לועסת את הלשון שלה'. ומה שהכי עצוב זה שאמא אפילו לא מבינה מה אני אומרת לה. היא לא ראתה את מגדה אף פעם – לא אחרי שעזבה אותה, בכל מקרה. אז כשהיא מתקשרת היא מחזיקה אותי על הקו דקה אחת, על השעון. "איך החיים מתנהגים אלייך?" היא אומרת, בדיוק במילים אלה. איך החיים מתנהגים אלייך... שאלה יותר מטופשת מזה לא שמעתי בחיים שלי. החיים לא מתנהגים אלייך. רק בני אדם.

ואז אני מעבירה את הטלפון לסבתא. חמש דקות וזהו. נגמר. ואחר כך סבתא מחפשת איזה מאמר ישן לעטוף בו את מה שאמא ביקשה.
אבל לא סתם כל מאמר ישן. סבתא לא זורקת שום עיתון. והיא קוראת עיתונים ישנים. בעיקר את מה שסבא כתב. היא קוראת אותם בחצר שוב ושוב, ולפעמים היא קוראת לי ואומרת, "תקשיבי לזה: 'המזכיר הכללי הקדיש עשר דקות לקשירת בלונים אדומים לכבוד יום הילד.' את רואה כמה יפה סבא שלך ניסח את זה?" סבא כנראה באמת ידע לנסח את זה יפה, אבל למה היא שומרת את העיתונים האלה בכל מקום תמיד?
בפעם הראשונה שסיפרתי למיסטר שאבא שלי עובד באנגליה, הוא שאל אותי באיזה עיר ואני אמרתי, "מה, בלונדון כמובן." כאילו נעלבתי מהשאלה, כאילו אבא שלי לא היה מסכים לעבוד סתם בכל מקום. סיפרתי לו שאבא הוא מפקח בנייה ופיקח על בניית הגלגל הענק, זה שעל התמזה. העיניים של מיסטר כמעט יצאו מחוריהן. "אבא שלך הוא באמת מישהו," אמר, ואני, כאילו, עוד פעם נעלבתי: "נראה לך?"

מיסטר אמר שאני צריכה לכתוב לאבא מכתב. אמרתי, "זה בסדר, מיסטר. לאבא יש בטח ילדים אחרים עכשיו, ומיסיס חדשה." "ואת לא עצובה?" הוא שאל, ואני אמרתי, "לא, הכול טוב." אבל בפנים חשבתי לי, כאילו, נראה לך?

אני חושבת על אבא לפעמים. ואחרי ששיקרתי בעניין הגלגל הטיפשי הזה אני לא יכולה להוציא אותו מהראש. אני רואה את אבא על יד הגלגל עם הילדים החדשים שלו ועם המיסיס החדשה. חשוך שם תמיד, והגלגל תמיד מואר ומסתובב. לתמזה יש ריח של אבטיח. אחותי נמצאת אתי, כמובן, ואנחנו מסתתרות על יד דוכן שמוכרים בו גבינה וירך חזיר. אבא מרים ילד אחד על הכתף ואחר כך את האחר, כמו שמרימים קנקן ראקיה, ומושיב את שניהם במושב של הגלגל. המיסיס שלו צוחקת, אמתית, ארוכת צוואר, אוזניה עדויות פנינים. "דוּרה-בּוּרה," אבא אומר באנגלית, כלומר, 'עכשיו נבלה קצת בנעימים.' ואז אחותי מסתובבת אלי ואומרת לי, "לעזאזל, מריה, למה זה צריך להיות ככה? זה החלום שלך. קדימה, תשפרי אותו." וכשהיא אומרת את זה אנחנו מועברות פתאום אל הגלגל, מאה מטר מעל לקרקע, ואנחנו הולכות על מסגרת המתכת שלו ומבריגות ושולפות משם נורה אחרי נורה. אין סכנה שניפול. כוח המשיכה לא קיים. רק כוח המשיכה שבינינו. והנורות זוהרות גם אחרי שאנחנו מכניסות אותן לכיסים שלנו, והכיסים מלאים מיליון נורות גנובות זוהרות, גחליליות בוערות חזקות כל כך עד שהן נושאות אותנו על כנפיהן. ואז אנחנו עפות, אחותי ואני, זוהרות, יד ביד מעל לתמזה. "לזה אני קוראת חלום," היא אומרת.

הֲפָרַת תקנון, סעיף זה וזה, תת-סעיף זה וזה... על זה מברברת המנהלת של בית היתומים. אני יושבת עכשיו אצלה במשרד ומחכה להזדמנות לסחוב מהשולחן שלה עט. "ביק" כתום עם מכסה כחול לעוס. בקיצור, הם זורקים את מגדה לרחוב.
"אין לה לאן ללכת," אני אומרת, והמנהלת מחייכת אלי, "כמובן שיש לה."

באוטובוס בדרך הביתה אני חושבת רק על זה. מה אם התינוק יהיה כמו מגדה – לשון נפוחה, מלמולים עילגים? אני יודעת שהיא לא נולדה ככה, אבל מה אם הנפיחות הזאת תעבור אל התינוק איכשהו, בדם או בחלב שלה? זה לא יהיה הוגן. ואיך סבתא תקבל את החדשות? שבץ? התקף לב? תינוק צריך אוכל כדי להיות רגוע, וגם בגדים, עריסה. תינוק צריך משהו יותר טוב ממגדה, מסבתא וממני.

כשאני חוזרת לכפר אני מחפשת את מיסטר. מרגל ברמה שלו, עם הקשרים שלו בסופיה, בטח יֵדע מה לעשות. אבל מיסטר שוב לא בבית, ומיסיס משתזפת. "שלום, מרי," היא מזייפת.
"אלוהים, מיסיס, את חייבת לעזור לי."
זה נפלט לי בלי לחשוב. ואני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי, השער, הציפורניים. מיסיס מושיבה אותי על שולחן אלון גדול בתוך הבית, וכשהשמש מחליקה על פני העץ, אני רואה בשולחן את פני המעוותות. אני מזהה את הפנים האלה ומעבירה את הידיים על הלחיים כאילו בשביל להחליק אותן. בצעדים קלילים מיסיס משייטת אל דלפק המטבח. "קוקטייל?" היא אומרת.

בשביל לחסוך זמן לשתינו אני מספרת לה שראיתי את קונה העורות נכנס ויוצא מביתה, ומבטיחה לא לספר כלום למיסטר בתנאי שהיא תעזור לי. היא מתפכחת מיד. בשפתיים חשוקות היא תופסת בשֵייקר כמו באיזה צוואר שבא לה לחנוק. היא מריקה את המשקה לתוך שתי כוסות גבוהות ומוסיפה עוד כמה זיתים למשקה שלי. "את נחש קטן וחטטני," היא אומרת. "זה מוצא חן בעיני."
אנחנו מורידות את הקוקטיילים.
"זה לא משהו שאי אפשר לפתור באלכוהול," אומרת מיסיס בזמן שאני נאבקת לנשום ולסלק את האש מהגרון. "אז קדימה, מה את רוצה?"
אני מספרת לה מה שיש לספר.

היא מצקצקת בלשון, מסיעה אצבע על שולי הכוס, ואז פתאום היא נמלאת חיים. הישנוניות שלה מתאדה, הלחיים מוורידות, העיניים מתנוצצות. "ספרי לי עוד. מי האבא? מתי ואיפה? ספרי הכול..."
"האבא לא חשוב, ואת השאר אני לא יודעת."
מיסיס מבליטה את שפתה התחתונה. "ממש לא כיף אתך. כל היום אני יושבת ומקשיבה לקירות, ועכשיו, סוף-סוף, קצת ריגושים. ואת לא יודעת... את חייבת לברר..."
"אני מעדיפה לדבר עם מיסטר."
"היית מעדיפה, אלא מה!" היא אומרת. היא מלקקת את הכוס. ואז משהו צץ בראשה. "את חושבת שהתינוק יהיה כמוה? את יודעת... זה יהיה עצוב מאוד. אסור לנו לתת שיקרו דברים עצובים כאלה."
"איך נוכל לא לתת?"
זהיא משתעשעת קצת בפנינים שבמחרוזת שלה. אני שומעת את קולות הנקישה. "להיפטר ממנו," היא אומרת. "זה הפתרון."

היא חוזרת אל הדלפק. "עשיתי את זה פעם או פעמיים," היא אומרת. "לי זה עזר מאוד." היא גומעת את המשקה שהכינה ומביאה עוד אחד אל השולחן. "אני מכירה רופא מעולה. גבר נאה מאוד. ולא צריך לנסוע לסופיה כדי לראות אותו, רק העירה. אבל זה יעלה לך אלף ירוקים."
"בחיים לא יהיו לנו אלף ירוקים," אני אומרת. אבל אז צצה פתאום אפשרות אחת, ברורה וצלולה כמו הצחוק של מגדה. "אלא אם כן נכתוב לאבא."
מיסיס מהרהרת במשהו לרגע, ואז מוחאת כפיים. "כמובן. מכתב לאבא שלך." והולכת להביא נייר מכתבים יקר ומשובח כדי שאבא יבין שאנחנו רציניות. אני מוציאה את ה"בּיק" הכתום.
"נכתוב את זה באנגלית, למקרה שאבא שלך שכח את השפה שלנו."
"ובצד בבולגרית," אני אומרת, "למקרה שהוא סתום ולא הצליח ללמוד את השפה שלהם."
המכתב הולך ככה: "אבא, מגדה בהיריון. הם זורקים אותה מהמעון. אנחנו מבקשות את עזרתך. ההפלה עולה המון כסף. תשלח אותו במעטפה לסבתא. אנחנו מאחלות לך בריאות טובה. מריה ומגדה."

אחרי שאני מסיימת מיסיס בודקת מה שכתבתי. "שגיאה," היא אומרת ומראה לי איפה שיבשתי אות אחת. "עוד פעם." 

אני מעתיקה את זה שוב והיא אומרת, "שגיאה," ומביאה עוד דפים, אבל אני עושה עוד ועוד שגיאות, שוב ושוב. בקוקטייל החמישי מיסיס פורצת בבכי. "אוי ואבוי," היא אומרת ומנסה לצחוק.

אחר כך היא שותקת, אבל אני יודעת שהיא רוצה לדבר.
"מיסיס," אני עושה לה, והיא אומרת, "הכרתי פעם בחורה אחת, נאה מאוד. סטודנטית אלגנטית בבית הספר לשפות. היא היתה מלצרית שמגישה קוקטיילים לזרים במלון 'תיירות הבלקן', בשביל הפרנסה. אבא שלה היה שתיין שבזבז את כל מה שהיה להם. באחד הלילות, מנוול אנגלי זקן אחד ביקש ממנה להכין לו קוקטייל 'מחייה מתים'. לא היה לה מושג מה זה."

היא מטלטלת את כוסה. "זה לא כל כך נורא. סתם ניתוח פשוט, בעצם. את לא מרגישה כלום." ואז, בבת אחת, כאילו היא החטיפה לעצמה סטירה, מיסיס חוזרת לשלוט בעצמה. "קדימה, תסיימי את המכתב."

אני מעתיקה אותו עוד כמה פעמים ומן הסתם עושה שגיאות קטנות, מה שנראה מוזר, כי אני לא באמת רואה במה שגיתי. אבל מיסיס אומרת שיש שגיאות. בסוף היא אומרת, "תני לי את העט ותושיטי את היד." היא מכה באצבעות שלי בעט, שוב ושוב. "ככה תלמדי אנגלית. ככה תתחתני עם מיסטר ותהיי עשירה. מה? את חושבת שאני לא יודעת שאת גונבת את הדברים שלי? את הנעליים שלי, העגילים, המחרוזות. כלבה גנבת קטנה שכמותך."

זה כואב, אבל שיהרגו אותי אם אני אמשוך את היד בחזרה. שתרביץ אם היא רוצה. שתרביץ לי פעם אחת. תוציאי את זה, מיסיס, אין בעיה.
אחרי שהיא גומרת להרביץ, היא נרגעת. נראה שהיא חושבת על משהו. בגב זקוף ונוקשה היא יוצאת מהחדר וחוזרת עם חבילת שטרות. "תשכחי מהמכתב," היא אומרת ומניחה את החבילה לפניה, על השולחן.
"תעשי משהו בשבילי, וזה שלך."
לא מוצא חן בעיני איך שהעיניים שלה מצטעפות עכשיו.
"תנשקי אותי," היא אומרת.

אלף דולר בשביל נשיקה אחת. "אין בעיה," אני אומרת ורוכנת קדימה. מיסיס מצחקקת ורוכנת גם היא, עיניה עצומות, הגוף מתנודד קלות, הפנים מוכתמות מדמעות, שפתה העליונה זרועה אגלי זיעה. יש לה ריח של בושם ושל ראקיה. שפתינו נוגעות, אני עוצמת עיניים חזק כי אני פוחדת להסתכל, ואז מיסיס מצטווחת. "אוי, שוּם, איכסה!" והודפת אותי. היא פורצת בצחוק. "אני לא יכולה לעשות את זה!" והיא מנפנפת בכפות ידיה כאילו הן כנפיים קטנות. "קחי את זה, זה שלך..." היא מצליחה לומר בסוף, וממשיכה לצחוק.

משם אני רצה לאוטובוס, הכי מהר שאפשר, מתאמצת לא לחשוב על כלום. "אתה רוצה שאשב לך שוב על הברכיים, דוד? אתה רוצה לצבוט אותי עוד קצת?"
"מריקה," הוא אומר, "אני לא התכוונתי לשום דבר. בבקשה, נשמה שלי. תסלחי לי."
"אני אסלח לך אם תעשה לי טובה," אני אומרת, והוא אומר, "בשבילך, תמיד."
הוא נוהג ואני מתייפחת מאחור. חבילת השטרות היא כמו בוץ ביד שלי. ככל שאני סוחטת אותה יותר ככה היא נוזלת בקילוחים מזוהמים יותר לתוך השרוול שלי.
בבית היתומים מגדה יושבת על המיטה שלה ומתנדנדת קצת. קפיצי המיטה חורקים תחתיה כמו מקוננות בהלוויה האחרונה של היום. סיפרו אותה קצר, ועל המצח, הלחיים והצוואר יש לה המון שערות קטנטנות. היא לובשת שמלה כחולה, כחול רך ורענן. שמלה שנקנתה בכספו של מיסטר, בלי ספק.

"טוב, מַגְדיצְ'קה," אני אומרת, "אצל סבתא אין שמלות כאלה." אני צוררת בשמיכה את כל הבגדים שלה: זוג ג'ינס, שלוש חולצות, שישה זוגות תחתונים, שש חזיות, שישה זוגות גרביים לא ממש תואמים. עם צרור הבגדים ביד אחת והיד של מגדה באחרת, אני יוצאת מבית היתומים.
אני אומרת לה שזה בסדר. "אנחנו נוסעות לטייל," אני אומרת.
"בסדר," היא מצליחה לומר.
אנחנו יושבות מאחור והדוד נוהג. הוא רוצה לדעת לאן בדיוק בעיר.
"רק תוריד אותנו בתחנה ותחכה," אני אומרת. אני סופרת את הכסף. אלף ירוקים. השם הוא ד"ר רַנגֶלוֹב. בית צהוב, בקומה השנייה. אני אזהה את המקום לפי עץ התרזה בחוץ, שהתפחם כולו ממכת ברק. אני אגיד לו שמיסיס שלחה אותנו ואתן לו לספור את הכסף. ואחר כך זה ניתוח פשוט. ואנחנו לא נרגיש כלום.

אמנם עכשיו רק אחר הצהריים, אבל השמים שמחוץ לחלון חשוכים. הכביש שחור, העננים שחורים והגבעות עגולות כמו גלגלי ענק. "הן נראות כמו גלגלי ענק," אני אומרת, ומגדה מורחת את הידיים על החלון, מושכת וסוגרת את הווילונות, לועסת את הרצועות.

בעדינות אני מסלקת את השערות הגזוזות אחת-אחת מהצוואר שלה וממצחה המיוזע. זה לא יהיה הוגן, אני חושבת לי. ללדת תינוק עם ראש נפוח שסבתא תהיה האמא שלו ואני הדודה. "שבי בשקט," אני אומרת לה.
בסוף אנחנו מגיעים העירה. הנהג מנדנד לי בעניין האוטובוס. בשעה שש, הוא אומר, אנחנו חייבות להיות בתחנה. אני אומרת לו שאני צריכה לחשוב. "לך תעשן סיגריה בחוץ. תשתה קפה," ואני ממשיכה ללקט את השערות הזעירות. "זה פשוט לא הוגן, מגדה, את יודעת?"
"בסדר," היא אומרת.
"אין פלא שהגעת לאן שהגעת אם זה כל מה שאת יודעת לומר."
"בסדר."

אנחנו פורצות בצחוק. ואז אני מדמיינת לי אותה שרועה כמו האות Ж ובלי התינוק. או שאני רואה את התינוק בוכה יום ולילה, רעב, ואז אני רואה אותו מבוגר, נחנק מחוסר אוויר, כי גם לו, כמוני, יש צורך לגנוב. ואני תמיד אתו, ממלאת את הראש הקטן שלו בתחבולות. מלמדת אותו איך מכייסים עטים, מחרוזות, מציתים... מהר, ככה, ואז אף אחד לא יראה.

אלף ירוקים ביד. ואם אני אסתלק עכשיו אף אחד לא יראה. אלף ירוקים יביאו אותי רחוק כל כך מכל הבלגן הזה, ומהר כל כך, שאפילו המחשבות שלי יפגרו מאחור. אני אומרת, "חכי פה, מגדה. אני כבר חוזרת. רק תחזיקי את השמיכה הזאת, תחזיקי חזק ככה, ואני אחזור." היא מחזיקה. אני מנשקת אותה בחיפזון על השפתיים, ניקור קטן רטוב מרוֹק.

אני הבת של אמא שלי. אז אני רצה הכי מהר שאפשר לרוץ בגשם – אפילו כשכבר אין לי אוויר אני ממשיכה לרוץ, פוחדת שאם אפסיק, הרגליים שלי ייקחו אותי בחזרה.
בסוף אני מוצאת את עצמי בקצה האחר של העיר, רטובה עד העצם ומטונפת מבוץ, מחוץ לאיזה סלון יופי. מבעד לחלון הראווה אני רואה נשים מקננות להן על שורות של כיסאות, נשים ארוכות צוואר ואלגנטיות, אציליות, כמה מהן עם קסדות לייבוש שער על הראש ואחרות עם כדורי צמר גפן בין אצבעות הרגליים. גם את ההשתקפות שלי אני רואה בחלון, דקה כמו רוח רפאים ומלאת חיים כמוה. סבתא היתה גוזזת תמיד את השער שלי באותו זוג מספריים שסבתא שלה גזזה בו את שלה. לעזאזל הכול, אני אומרת לעצמי.

כעבור עשרים דולר אני יושבת על אחד הכיסאות.
"אני רוצה את זה קצר," אני אומרת ומביטה בראי, קווצות שער רטובות נושרות זו אחר זו. עכשיו הם בטח כבר הגיעו הביתה. דוד פשו בטח לקח את מגדה אל סבתא, והיא בטח כבר חולה מדאגה. סוף-סוף הנערה שבראי היא מישהי אחרת – גרסה קלילה יותר, יפה יותר של עצמי. ובעצם זרה.

אחרי התספורת אני צריכה בגדים יבשים. שמלה. ירוקה, אדומה, צהובה, כחולה. לא חשוב, כל עוד הן יקרות וחדשות. אני צריכה נעליים חדשות, עקבים גבוהים שמתיזים קלינק-קלנק בשלוליות. ומשם, כמובן, אני יוצאת אל המלון. "תיירות הבלקן".
המלצר קורא לי "מדמואזל" ומוליך אותי אל אחד השולחנות. השמלה מרשרשת על ירכי, העקבים הגבוהים מנקרים את הרצפה הממורקת. הוא מדליק נר. מפה לבנה ומזלגות בכל מיני גדלים. אני מזמינה כריכים עם ירך חזיר וגבינה ואוכלת אותם, ובפינת החדר איזה סבא מנגן בפסנתר. הראש הקירח שלו מנצנץ כאילו הוא בעצמו להבה של נר. אני מזמינה צלי עוף ודג, ולקינוח פלאן, וקרם ברולה, ואורז בחלב וקינמון, ובקושי נוגעת בהם, ובכל זאת אני מזמינה עוד.

משם אני מרחפת אל הבר של המלון. הערב, כמו בכל ערב, אומרת כרזה, הצגת וַאריֶיטֶה. אני מתיישבת בפינה ומזמינה לי שקדים, מיץ תפוזים, מיץ אננס. הבר חצי ריק, פה ושם יושבים גברים מבוגרים בזוגות ולוגמים – כולם לבושים יפה, רובם זרים כנראה. על הבמה, מתחת למיליון נורות צבעוניות זעירות זוהרות, רוקדות נערות מנצנצות, ארוכות רגל, קצרות חצאית, עם תסרוקות כמו שלי ועם חיוכים גדולים ומטופשים. וַאריֶיטֶה. בעיני זה נראה יותר כמו קרקס. אני בטוחה שהן עושות שם כסף טוב. אני בטוחה שיכולתי להיות אחת מהן. אני אשכור לי חדר בעיר, אעבוד בלילות ואישן בימים, שינה בלי חלומות, עד שיום אחד יבוא גבר בריטי בכובעים שעשויים מכלבלבים ובחליפות לבנות כשלג ויציע לי לשתות משהו.
"אבא, מגדה בהיריון. הם רוצים לזרוק אותה מהמעון."

אני קוראת שוב את המכתב ובקושי מצליחה להבחין במילים בגלל האורות המסנוורים שעל הבמה. אבל מילים הן מילים. אני חושבת על סבתא, על מגדה, שבטח ישנה עכשיו במיטה שלי.
אני יודעת שכל זה לא חלום, ובכל זאת – למה זה קורה ככה?
אני מרגישה את הצורך המחניק לדחוף לכיסים את כל הנורות המבהיקות האלה שעל הבמה. אם לא, אני אטבע. אני יושבת ומסתכלת בנורות שמתפוצצות, נחיל אש סמיך, אבל שיהרגו אותי אם אני אזוז.

קצת כסף קטן. זה כל מה שנשאר כשהתוכנית מסתיימת. אני מצלצלת מהלובי, וסבתא מרימה מיד. אני לא מחכה לשמוע את קולה.
"איך החיים מתנהגים אלייך?" אני אומרת. "תקשיבי," אני אומרת, "אני צריכה קצת כסף בשביל לחזור הביתה."

מירוסלב פנקוב נולד ב-1982 בגברובו שבבולגריה והתחנך בסופיה. הוא הגיע לארצות הברית ב-2001 ולמד שם באוניברסיטת ארקנסו. סיפוריו זכו בפרסים יוקרתיים (יודורה ולטי, פן-או הנרי 2012), והתפרסמו בבמות נחשבות כגון גרנטה, סנדיי טיימס וטובי הסיפורים האמריקניים 2008. הסיפור "המכתב" פורסם בקובץ הסיפורים "לקנות את לנין", אשר ראה אור בהוצאת עם עובד. מאנגלית: סמדר מילוא

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מירוסלב פנקוב.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערשטרות של ליש"ט מתייבשים על חבל כביסה. צילום: Images Money

תגובות פייסבוק