הסבך

"הוא אמור להיות קשור לשתי קורות, ואז אתה דופק את העצם עם פטיש וישר מרים אותו." האיש השליך בהיסח הדעת את הסיגריה, וחברו עקב בחרדה אחרי מעוף הבדל הבוער עד שנעלם בין העשבים הדרוסים. 

אחר כך גחן באנחה, ניסה להרים מן הקרקע את הגלגל העצום, ונסוג כשהוא שולח יד מהסה אל גבו. 

"ואם לא מרימים?" שאל בחשש. 

"אם לא מרימים אין לך כלום. כל העניין שמרימים ואז הציפורים אוכלים את הבשר בזמן שהוא שמה בין ה..." הוא הצביע על חישורי הברזל המשורגים של הגלגל. "הייתם צריכים לדאוג שיעשו אותו יותר קל, אתה יודע מה זה יחד עם משקל של בן אדם?" הצדק גרם לפניו המגורמות להצטמק עוד יותר, ובתוך שפעת השיער הלבן שהתגדלה עליהן מזקן ועד בלורית נדמו כקן ריק. חברו בעט בגלגל בהדגמה רפה של ייאוש, וקבע את עיניו בבמת האבן, כעמל לפצח איזה יחס נעלם בין מרחק וחומר. מוחו שָמַם מכל מחשבה. 

"בוא נעיף את החרא הזה. נגמור אותו עם המיטה וזהו." 

הצעיר העז להשיב את מבטו, ונתקל בגבו של שותפו למשימה. תחילה חשב לחכות עד שירכוס את מכנסיו ויסתובב, אך נוכח הגב, שרעד עבר בו, מילותיו קלו לפתע מגופו, צפו מעליו יותר משיצאו מפיו: "אתה עוסק בציוד מכני?"

תחילה חשב שהוא אינו מתכוון להשיב לו, אך כששותפו סב במתינות, מישיר אליו את מִפְתָחוֹ שטרם נרכס וכבר מגשש בכיסו אחר חפיסת הסיגריות, ריחפה על שפתיו פליאה מפליגה כל כך, עד שהצעיר דימה כי הוא נשקף אליו מקצהו האחר של הפארק, הולך ורך באביכוּתוֹ החמה של המרחק: 

"אני מתעסק בבשר." 

א.

"אני צמא," אמר הילד. 

לא היו לו מים, והמבט הנואש ששילח סביבו העלה רק צחיחות קרוחה, מגודלת פקעות של עשב נאבק. התחינה והחרדה חלפו על פניו של הילד כמאכלים שטעם בחטף, והעוויה מתורגלת של אכזבה התרווחה בהן בהתרסה. הילד האחר, המבוגר מבין השניים, שירבב בדאגה ידענית את שפתיו, שזוויותיהן נדלקו בעיקולים מלובי ציפייה. הם לא היו רחוקים מן הגשר, שמעבר לו השתרעה ארץ־הוא. שָם הצללים שיתארכו והאוויר שיאפיל בקרירות פתאומית, כפי שהזכיר להם בפתחה של כל חקירה, עתידים, קיווה עכשיו, לשכך את הצמא ביחד עם שאר אזעקותיו של הבשר, להציל מגופם 

המכביד של הילדים את רקמת העצבים המודלקת של הפחד ולעשותם לנתינים אסירי תודה, שדים קלי־צעד של יערותיו המקושקשים. "אנחנו מתקרבים בכל צעד לארץ־הוא, מחוז קר, רע ואפל! הוא והסוכנים שלו אורבים באפלה של כל שיח בעיניים אדומות, ומרגע שנעבור את הגשר אנחנו מרגלים בארץ אויב. אתם צריכים לשים לב לכל ענף רועד, לכל ציפור חולפת, לכל שקע שנפער פתאום בחול, לכל אבן שזזה ממקומה. אתם זוכרים שארץ־הוא משתנה בכל פעם שאנחנו חוזרים אליה, שלהוא יש כוחות אינסופיים, שהוא מקפל את הזמן ומעוות את המרחב, שהוא מערבב עבר בעתיד, שהוא מכבה כוכבים במילה ומערבל גיאוגרפיות שלמות בתנועה קלה של הראש. ובעיקר אתם זוכרים, שהוא זוכר אותנו, שהוא עוקב אחרינו עוד מהחקירות הראשונות — כשחיפשנו מכשפות ולא ידענו שאין בכלל מכשפות וכל המכשפות בעצם עובדות אצל הוא ואפילו לא ידענו שיש דבר כזה הוא ושקוראים לזה חקירה. מאז עברו שנתיים, ומכל הצוותים שחוקרים את הרוע בעולם, אנחנו הצוות הכי מתקדם, ולכן אנחנו גם נמצאים בסכנה הכי גדולה, לבד במערכה מול אויב שמשקיף עלינו מהפָּנים שאנחנו רואים בגזעי העצים ומהחול שנדבק לנעליים שלנו, אויב שצופה את כל הצעדים שלנו, שמחכה לנו בסוף כל משפט, בקצה כל נשימה." העייפות זחלה בקולו כסם, אבל הוא הצליף בה במיומנות בשמות תואר מוּצָתים ובמשפטים עִקְלֵי זנב. בסוף, הוא ידע, תיכנע ותקום, תחפה בראוות כנפיה על רגליה השבורות.

"אני צמא."

הוא שלח במגושם את ידו אל תיק הגב שהצטודד מכתפו האחת, פעור למחצה, מדיף הבל בננות עתיקות, והעלה משם בקבוק ריק. 

"עכשיו רק צריך למצוא איזה ברז." במסכה הצדקנית שעטו פניו של בנו ניבע סדק ראשון של רצינות. הוא שמע את הנשימה הנחטפת, הבחין במצמוץ המוגזם. עיניו של הילד להטו, אבל משהו סביבן החשיך.

"בבקשה, הנה מים." להרף עין מתחלחל דימה שבנו הוא שמדבר אליו, חוזר על תביעתו בקול שהעינוי חרך עד זִקנה. וכשהבחין בה, הבושה הקדימה את ההקלה, והוא צודד אל הילד מבט שואל, כמי שמפקיד בידיו, מעשה אב מנוסה, את הזכות להיענות להצעה או לדחות אותה. הוא ביקש להפיס את להיטותה של הזְקֵנה בברית של חיוכים סלחניים, אך מבטה נחרד אל הילד, ונדמה היה כאילו צמחה מתוך הספסל במחווה מפוסלת של שידול, רכונה לפנים במאמץ מחניק־אנחה. התרמוס לבדו נד בקצה ידה השלוחה כפנס כבוי, מעלה בפיו את טעמם של מים נגועים במרירותו של תה צמחים. הוא אחז בידו של הילד הנבוך, והם חזרו אל הספסל שאך חלפו על פניו. חברו השתרך בעקבותיהם בחשש, מצר על שעתו הקצרה של המשבר. הזקֵנה לא שינתה דבר מתנוחתה ולא פנתה אליהם בדברים; לרגע נדמה היה שהיא עומדת לחזור על הצעתה, אך אז נסוגו שפתיה פנימה ולשונה הצטלפה בתוך פיה בצקצוק קמחי יבש, והוא לא ידע אם בכוונתה להוכיח אותו או להמחיש את מידת הצימאון של בנו. למרות הופעתה המוקפדת, תהה לרגע אם היא מפגרת. היא לא הציעה לו שום כלי קיבול, והוא הבליע תודה והגיש את הבקבוק הריק אל שפת התרמוס. משלא הטתה את הכלי, כרך את אצבעותיו באיטיות מתנצלת על דופנות המתכת, נשמר לא לגעת בכף ידה. היא שמטה את אחיזתה, כמתרצה באיחור לרמיזתו, והתרמוס גלש מבין אצבעותיו המגששות וצנח לרגלי הספסל. "אני מצטער!" חש להרים וניקה במודגש את העפר שדבק בכלי, נמנע מעיניהם של הילדים ועותר למבטה שיָקֵל, אלא 

שהיא הפכה ברוב עסק בשקית ירוקה שנחה לצדה על הספסל, שלפה ממנה ענף ירוק והגישה לבנו, נדה לחברו שהקיפוח כבר דָרך את פניו ומְרפָּה אותו בענף משלו. הוא חיפה ב"תודה רבה!" על תנועותיו הגמלוניות — גילה פתאום שלבקבוק אין פקק, חיטט בכיסיו ולא מצא, אבל טרף בחיפושיו את הפתקים מהוא, שהקפיד להניח על פי סדרם ועכשיו ייאלץ לשוב ולבחון את מספריהם בסתר — ומזג אל הבקבוק מים שהתעננו פה ושם בשיירי משקע גרגירי והגיש בחגיגיות לבנו שינק בשקיקה חמוצה, פג אל ההרוויה כאילו המים מוהלים 

את רישומו שטרם עב, ידו שאינה לופתת בבקבוק נפרמת כבשֵינה, הענף הנשכח נד ליפול בין שתי אצבעות מתאלחשות. הוא 

ראה שמבטה של הזקנה נח על כף היד הרפויה, ומיהר לשלוף את הענף אגב מלמול, "אני אשמור לך." כשחָלַץ הילד את הבקבוק משפתיו וחרץ "די", מבטה של הזקנה היה עדיין רתוק אל כף היד שאצבעותיה הקיצו כעת בעיקולים מתגוננים, אלא שהחדות אשר זרחה בעיניה התאבכה, והדחיפות שהחריפה את פניה אבדה בתפזורת תווים ניתקים, כפורשים למסלוליהם הבודדים מקץ ניסיון קצר להידבר. הוא חשש ששקיעתה לא תארך, והדף את הילדים בקוצר רוח שכבר למד לגלגל בהתלהבות: "קדימה, קדימה, ארץ־הוא מחכה לנו, ואני מרגיש שהחקירה הזאת תהיה שונה מכל החקירות הקודמות שלנו!"

"במה היא תהיה שונה?" שאל החבר. 

"את זה אתם תצטרכו לגלות." ולפני שיספיק להקשות סתם לו בבנו: "אדם, תעביר לאוריאל את המים." ושמט מידו את הענף.

מתוך "הסבך" מאת עודד וולקשטיין. הוצאת "דביר", סדרת "רוח צד" בעריכת יגאל שוורץ. 

תמונה ראשית: פרחיה בשרנית וקמילה קרבה. תצלום: קלי מק'קלינטוק, unsplash.com