הסורים בדרך לגדרות

יום רביעי, 3 באוקטובר 1973, 03:00 לפנות בוקר. מוצב החרמון הסורי

נקיב סלימאן חסן, מפקד גדוד 82, גדוד הכוחות המיוחדים של הצבא הסורי, כינס את כל מפקדי הפלוגות שבפיקודו מאחורי גבעה קטנה בשיפולי המוצב, שכונה במפות המודיעין הישראלי, מוצב החרמון הסורי.
גדוד הקומנדו, יחידת צנחנים עלית מיוחדת של המטכ"ל הסורי, סיים בתחילת ספטמבר את אימוני הקיץ שלו, אך במקום לחזור למחנה הקבע, שמרוחק כמה עשרות קילומטרים מקו הגבול עם ישראל, קיבל מפקד הגדוד הוראה להגיע עם חייליו בשעת לילה וללא אורות לאזור החרמון ולהקים מחנה בשיפולי ההר, מוסתר מכל תצפית ישראלית אפשרית.

איש מלוחמי הגדוד, כולל נקיב סלימאן חסן עצמו, לא ידע מה הסיבה למקום החדש. ביומיים האחרונים תוגבר הגדוד בשתי פלוגות נוספות, אחת מהן מצוידת בנשק נ"ט חדיש. כמה מחיילי הפלוגה החדשה התמחו בהפעלת טילי כתף סובייטיים מסוג "סטרלה", שנועדו לפגוע במסוקים ובמטוסים מנמיכי טוס. מפקד הגדוד עודכן שחיילי הפלוגה, "כוח מתאבדים", נבחרו בקפידה ואומנו למשימות לא שגרתיות.

בין מפקדי הפלוגות שהשכימו קום באותו לילה היה גם מולאזם (סגן) אחמד ריפעי אל־ג'וג'ו, מפקד פלוגה א' בגדוד. לאחר כוס הקפה הדלוח ששתו, עידכן אותם מפקד הגדוד במשימה שבשלה כונסו: תצפית מקרוב על המוצב הישראלי שמרוחק כמה מאות מטרים מהם, נמוך יותר מהמוצב הסורי שלידו התמקמו. מפקדי הפלוגה נדרשו להתקרב למוצב ולעקוב מעבר לגדר הגבול, בעזרת אמצעי ראיית הלילה שברשותם, אחר השגרה שם: סידורי השמירה, העמדות, סוגי הנשק של השומרים, רמת הערנות בעמדות, שעת החלפת המשמרות, כמה חיילים מוצבים בכל אחת משבע העמדות שממוקמות על גג המוצב. לפני שהחלו לרדת במורד ההר לכיוון המוצב הישראלי, הציג בפניהם מפקד הגדוד כמה חיילים נוספים. אלה, הוא הסביר, הם אנשי מודיעין שאליהם יועבר כל המידע שייאסף הלילה.

הפלוגה שעליה פיקד אל־ג'וג'ו כבר ביצעה בעבר משימות תצפית על המוצב הישראלי בחרמון, כמו גם במקומות אחרים לאורך קו העימות ברמת הגולן. גדוד הקומנדו המיוחד התמחה במשימות מודיעין שונות, שכללו חדירות ליליות אל מעבר לקו הגבול ואיסוף מודיעין על מחנות צה"ל, דרכי גישה, מיקושים סביב מוצבים ועוד. אך הפעם היתה תחושה שמדובר במשהו שונה. משהו גדול יותר "התבשל", והוא עוד לא ידע מה.

מאז 25 בספטמבר התאמן הגדוד לקראת משימה מיוחדת, שגם הקצינים עדיין לא קיבלו הסבר עליה. הפלוגה שלו נדרשה להתמקד בהנחת מוקשים ובפרישת מארבים תוך הסתוות מהירה בשטח הררי. משיחות שקיים עם מפקדי פלוגות אחרים בגדוד, הוא הבין שכל פלוגה מתאמנת על משימה שונה.

גדוד הקומנדו 82 לא היה גדוד רגיל בצבא הסורי. הקצינים והחיילים הוכשרו למשימות מיוחדות, שכללו אימונים בפשיטות מוטסות ומוצנחות, הכשרה אלפיניסטית ללחימה בשלג והישרדות בעורף האויב. כמה מהקצינים התאמנו בברית המועצות ורכשו מיומנויות בהפעלת נשק וציוד לחימה, ששימשו את יחידות העלית של הצבא הסובייטי. נוסף על הנשק הפלוגתי הרגיל — רובי סער קלשניקוב, מקלעי גוריאנוב ומטולי אר־פי־ג'י — קיבל כל מפקד, החל ממפקד כיתה, משקפת אור כוכבים לתצפיות לילה.

בחסות החשכה התקרבו מפקדי הפלוגות הסורים לנקודת התצפית שנבחרה. מתחתם, רק כמה מאות מטרים מהם, התנשא גוש הבטון האדיר. לא בכדי זכה המוצב הישראלי, שנבנה לעומק של שלוש קומות מתחת לאדמה, לכינוי "העיניים של המדינה". אנטנות רגישות, מכשירי מכ"ם מתוחכמים ואמצעי מודיעין סודיים כיסו כמעט את כל שטחה של סוריה וסיפקו מידע מודיעיני רב־ערך לצה"ל. 60 החיילים והקצינים שאיישו את המוצב הרגישו בטוחים מאחורי אמצעי המיגון המיוחדים, גדרות התיל והמוקשים שהקיפו אותם. המוצב, כך הם האמינו, ולא רק הם, אינו ניתן לכיבוש. גם אם הסורים יצליחו לכבוש את העמדות שעל גג המוצב, המבנה המבוצר יוכל להחזיק מעמד זמן רב, עד שתגיע התגבורת ותנפנף את הסורים מהגדרות.

קצת לפני אור ראשון חזרו מפקדי הפלוגות הסורים למוצב. קציני המודיעין אספו את המידע שרשמו. מפקד גדוד הקומנדו, נקיב סלימאן חסן, נקרא עם בוקר לישיבה דחופה, שבמהלכה הוא ייחשף לראשונה למשימה של הכוחות המיוחדים.

יום רביעי, 3 באוקטובר 1973, החל בשעה 03:00 לפנות בוקר, מוצב החרמון

איש מלוחמי גולני, שאיישו לפנות בוקר את העמדות שעל גג המוצב, לא הבחין בקצינים הסורים שהתקרבו למרחק של כמה מאות מטרים משדות המוקשים שהקיפו את האזור. זה כמה ימים התרוצצו במוצב שמועות על כוננות ואפשרות של יום קרב שבו יפתחו הסורים באש לאורך כל גזרת רמת הגולן. יום קרב סטטי. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל התצפיות שדיווחו על עיבויי המערך הסורי שמולם, עם קטעי מידע שהגיעו בימים האחרונים מהפיקוד, רמזו על אפשרות כזו. בכל מקרה, איש לא הורה על שינוי כלשהו בשגרת המוצב או על כוננות מיוחדת.

בשעה 05:30, כמו בכל יום, יצא סיור הבוקר שנמשך שעה וכלל את פתיחת הציר שבין המוצב לרכבל העליון ולעיקול הטנק, כקילומטר וחצי ממערב למוצב. לאחר פתיחת הציר לקח הזחל"ם את החיילים שנשלחו לאייש תצפיות מחוץ למוצב. שישה חיילים. שלושה בכל תצפית. באותו זמן התצפיתנים במוצב, שהחליפו את שומרי הלילה, המשיכו לדווח על פעילות לא שגרתית מולם. הדיווחים נרשמו ביומני התצפית והועברו למפקדת החטיבה המרחבית שישבה במחנה נפח במרכז רמת הגולן.

התצפיתנים דיווחו, בין השאר, על פעילות יוצאת דופן במוצב החרמון הסורי, שממוקם כמה מאות מטרים גבוה מהם. כלי רכב צבאיים טיפסו בכביש האספלט החדש שנסלל במקום, וחיילים עלו וירדו בו. במוצב הישראלי לא ייחסו חשיבות מיוחדת למתרחש אצל השכנים הסורים, שהקפידו על הפסקת האש, אבל כל תנועה כזו נרשמה ביומני התצפית והועברה הלאה.

מבעד למשקפות התצפית שעל הגג, 20X120, יכלו אנשי המוצב להבחין בשינויים בהיערכות הסורים מולם. עוד ועוד עמדות ארטילריה. מחפורות טנקים. דרכי גישה חדשות שנפרצו סמוך לגבול. כל כך שונה משגרת הצבא הסורי, שהתבססה כבר כמה שנים על דילול כוחות לקראת החורף ועיבוי מחדש רק עם הפשרת השלגים.

כמה ימים לפני ראש השנה ביקר במקום הרב הראשי לישראל, האלוף במילואים שלמה גורן, בעבר הרב הצבאי הראשי. הוא סייר במוצב, נפגש עם החיילים, שאל שאלות שקשורות לראש השנה וליום הכיפורים, ולאחר שנאמר לו כמה חיילים שומרים על המבצר הזה, פנה בתדהמה לקצין מפיקוד צפון שנלווה אליו: "איך מתכוונים עם כל כך מעט חיילים להגן על המקום אם חס וחלילה תפרוץ מלחמה...?"
"אין בעיות," היתה התשובה. ובאמת, מי חשב לרגע ש־13 החיילים וקצין מגולני יצטרכו בעוד פחות משבועיים להילחם כאן במאות חיילי קומנדו סורים?

אשר אליהו, אלחוטן מיחידת המודיעין 848, יחידת האזנת אותות, חזר באותו הבוקר למוצב מחופשת ראש השנה ארוכה. שרידי המתח שהיו במוצב אחרי הקרב האווירי בשמי סוריה באמצע ספטמבר, קרב אווירי שבמהלכו הופלו 12 מטוסים סוריים, כבר התפוגגו. המוצב חזר לשגרה השקטה שלו. אשר, דובר ערבית רהוטה, לא ידע לפרש את השקט בקווי הקשר הסוריים, לעומת ה"ברברת" שהוא התרגל לשמוע שם בחודשים האחרונים. יומן הדיווחים של אותו בוקר היה כמעט ריק. אין הרבה מה לדווח לאלחוטן שיחליף אותו בשעות הצהריים.

בשעות הצהריים הגיע למוצב קצין מודיעין חדש. סגן עמוס לוינברג. מזוקן, ממושקף. איש מודיעין בכל רמ"ח איבריו. במודיעין מאוד העריכו את לוינברג, שנכנס לא מזמן לשנת הקבע השלישית שלו. הכינוי שלו ביחידה היה "הפרופסור" — לא היה דבר בתחום המודיעין שהוא לא שלט בו. ההתמחות שלו היתה הצבא הסורי, אבל הידע המודיעיני שלו הקיף הרבה יותר מאשר תחום ההתמחות הזה.

שלום לביא, ותיק החיילים במוצב החרמון, לא תיכנן לבלות את הלילה הזה במוצב הצפוני. שבוע קודם לכן, יום לפני ראש השנה, הוא יצא לחופשת שחרור. ביום ראשון הקרוב, 7 באוקטובר, הוא אמור להתייצב בבקו"ם, להזדכות על הציוד ולחזור כאזרח לבית ההורים במושב כפר יונה שבשרון.

את שירותו הצבאי התחיל בגולני. רובאי 7 שעבר את כל מסלול הטירונות והאימון המתקדם. אי־שם במהלך שנת 1971 הוא הגיע למוצב החרמון כלוחם בגולני. שלושה חודשי תעסוקה מבצעית, שלאחריה ירד הגדוד לאימונים. 28 חיילים היו אז במוצב. מחציתם לוחמי גולני, השאר אנשי מודיעין ותחזוקה.

בין השמירות, סיורי הבוקר ופתיחת צירי התנועה התברר שחסר במוצב איש טכני שיתעסק עם הגנרטור היחיד שהיה שם. לביא, גולנצ'יק עם ידי זהב, התנדב לטפל בגנרטור, ומאז הוא שם. התפקיד גדל עם המוצב. הגנרטור הישן הוחלף בגנרטורים חדשים, לביא עבר הכשרה קצרה, ובמקום לוחם בגולני הוא היה מעתה אחראי לתחזוקה במוצב כולו. למעשה, כמעט את כל שירותו הצבאי הוא עשה שם. במוצב. מפקדים התחלפו, לוחמים באו והלכו, שלום לביא נשאר שם.

ביום שלישי, 2 באוקטובר, התקשר אליו הביתה אחד מחיילי המוצב. ז'וז'ו מעכו, שהחליף אותו בתפקיד. "אשתי בחדר לידה, צריכה ללדת בכל רגע, ומפקד המוצב לא מוכן לשחרר אותי," סיפר לו המחליף ושאל בעדינות אם הוא, לביא, מוכן לבוא להחליף אותו לכמה ימים. עד אחרי הלידה.

שלום לביא הסכים מיד. הבקשה לא נראתה לו יוצאת דופן. ספק אם חיילים אחרים היו מוכנים להפסיק את חופשת השחרור שלהם ולחזור למוצב. לביא, תערובת של ילד טוב כפר יונה והמון אהבה למוצב, שבו העביר כמעט את כל שירותו הצבאי, עלה מיד על מדים והחל לעשות את דרכו צפונה. מלבד הוריו ואנשי המוצב עצמו, איש לא ידע שהוא חזר לחרמון. מבחינת הרישום הצבאי, הוא בבית. בחופשת שחרור. בשעות הערב הוא הגיע למוצב, נפרד בחיבוק מז'וז'ו שמיהר לעכו, לא לפני שהזכיר לו שהוא חייב לחזור ביום ראשון. יום השחרור.
בשנתיים וחצי שבהן טיפל בגנרטורים, עבר המוצב שינוי מקיף.

עד מלחמת ששת הימים היה השטח כולו בשליטה סורית. גם לאחר כיבוש רמת הגולן החרמון לא היה אמור לעבור לשליטת צה"ל. היה זה מפקד חיל האוויר במלחמה, האלוף מוטי הוד, שפנה לשר הביטחון, משה דיין, וביקש ממנו אישור מיוחד לתפוס את אחת הפסגות הגבוהות של ההר כדי להקים שם תצפית שתחלוש על רמת הגולן ומבואות דמשק.

דיין אישר, וב־11 ביוני, זמן קצר לפני הפסקת האש, המריא מסוק של חיל האוויר, ועליו קבוצה קטנה של לוחמים מגדוד 13 בחטיבת גולני, לעבר פסגת החרמון. הטייס ניסה לנחות על פסגת ההר בגובה 2,814 מטר מעל פני הים, אבל תנאי השטח לא איפשרו נחיתה. הוא ירד נמוך יותר ומצא שטח מתאים לנחיתה בגובה 2,224 מטר. חיילי גולני סימנו את הנקודה, שזכתה לכינוי "מצפה שלגים". משקיפי האו"ם ששירטטו במפות את קווי הפסקת האש, רשמו את המקום שסימנו חיילי גולני — שהיו הראשונים שהניפו בו את דגל ישראל — כשטח בשליטת צה"ל.

בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה החזיק הצבא תצפית יום קבועה במקום. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, במיוחד בשעות הלילה, התקפלה התצפית עם רדת החשכה, והחיילים ירדו לישון בבסיס צבאי מאולתר שהוקם כמה מאות מטרים נמוך יותר. בשנת 1968 החל צה"ל לבנות מוצב של קבע על החרמון, בנקודה נמוכה מעט ממצפה שלגים, בגובה 2,208 מעל פני הים. בניית המוצב היתה מבצע הנדסי מורכב של אגף הבינוי במשרד הביטחון וחיל ההנדסה.

כמעט באותו הזמן החלו גם הסורים לבנות מוצב. הראשון זכה בשם מוצב החרמון הישראלי, ועמיתו הסורי היה למוצב החרמון הסורי. רק כמה מאות מטרים בקו אווירי הפרידו בין השניים, ובמשקפת שעל גג המוצב היה ניתן לצפות בחיילים הסורים שמאיישים את העמדות מולם. לוחמי המוצב ידעו שכמו שהם משקיפים על הסורים, כך הסורים יודעים כמעט הכול על המוצב שלהם.

דחפורי ענק של חיל ההנדסה פרצו דרכים להר, ובסיוע חברות קבלניות אזרחיות, שזכו במכרזי משרד הביטחון, החלה הבנייה. בעבודה סביב השעון נחפרו שלוש קומות בתוך ההר, ומעליהן שתי קומות נוספות. הפסגה כוסתה בסלעי ענק מחוברים וקשורים ברשתות פלדה, שכבת פיצוץ שנועדה למנוע חדירת פגזים. על הפסגה נבנו עמדות הגנה ותצפית, שאיפשרו לראות את כל רמת הגולן עד מבואות דמשק.

הרמטכ"ל באותה תקופה, רב־אלוף חיים בר לב, והפיקוד הבכיר בצה"ל הבינו את החשיבות האסטרטגית של החרמון כמוצב שליטה, שחולש מגובה 2,200 מטר על השטח הסורי. השליטה ברכס החרמון הפכה לנכס מודיעיני. התצפיות שהוקמו על ההר עוד לפני בניית המוצב העניקו יתרון ענקי למודיעין, "עיניים" נוספות, עמוקות, למתרחש באחת ממדינות העימות הערביות המסוכנות לישראל.

ככל שחלף הזמן שיכלל המודיעין את אמצעי התצפית שלו מההר. בשנת 1973 היו שם אמצעי לוחמה אלקטרונית והאזנות משוכללים ביותר. אנשי המודיעין התמקמו באגף נפרד של המוצב, ולאיש מהיחידות האחרות שהיו שם — לוחמים, תותחנים, אנשי חיל אוויר ואנשי תחזוקה — היה אסור להיכנס לבונקר שלהם. הדלתות היו נעולות מבפנים. הקשר היחיד של שלום לביא עם אנשי המודיעין היה בזמן הארוחות, או שהיו נפגשים במקלחות המשותפות. בין החיילים הפשוטים של המוצב התרוצצו אין־ספור סיפורים על המכשירים המיוחדים שנמצאים מאחורי דלתות הברזל הנעולות. דיברו שם על משקפות מיוחדות, שדרכן אפשר לראות את נמל התעופה של דמשק כאילו הוא מונח כמה מטרים מהם, ועל מכשירי האזנה סודיים "שבכל פעם שקצין סורי, החל מדרגת סגן אלוף, מרים את שפופרת הטלפון אצלו ביחידה, השיחה מוקלטת מיד..." יחידת המודיעין 848, הגרעין שעליו הוקמה יחידת המודיעין 8200, היתה מהראשונות שהחלו לפעול על ההר. תחילה במצפה חורן, במוצב תצפית שאויש בשעות היום ולאחר מכן במוצב 102, כפי שכונה בקשר מוצב החרמון הישראלי.

בהמשך, חיל האוויר הקים שם שלוחה משלו, ואנשי התצפית של החיל יצרו מוצב שליטה משלהם על ההר. בספטמבר 1973, לאחר התקרית שבה הופלו 12 מטוסי מיג בקרבות אוויר, הוחלט לתגבר את יחידת חיל האוויר שם, כולל קצין שיֵשב דרך קבע במקום.

גם התותחנים מיהרו לקבוע עובדות בשטח. צוות קטן של החיל, בפיקוד קצין תצפית ארטילרית, לפעמים גם שניים, שהה דרך קבע במוצב. בימי קרב שצה"ל ניהל עם הצבא הסורי במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים, טיווחו התותחנים שעל ההר נקודות בעומק השטח ואיפשרו פגיעות מדויקות במטרות של הצבא הסורי.
לאט־לאט, במשך כחמש שנים, נבנה המבצר, כפי שכינו בצה"ל ובצבא הסורי את מוצב החרמון. כל יחידה עסקה במודיעין שלה. חדרי העבודה והמגורים נבנו ככוכים שנחפרו עמוק בתוך ההר, והתנועה ביניהם נעשתה במחילות. תוכנית הבנייה דיברה על הוספת עמדות הגנה בשטח ההיקפי של המוצב, אך עד אוקטובר 1973 היא עדיין לא בוצעה.

הגנת המוצב היתה באחריות החטיבה המרחבית בגולן, וכוח החי"ר שישב במקום היה פעמים רבות מחטיבת גולני. מחלקת חיילים בפיקוד קצין בדרגת סג"מ היתה אחראית לתצפיות האבטחה ביום ובלילה, לאיוש עמדות ההגנה שהכניסה אליהן היתה מתוך הבונקרים הפנימיים, ולסיורי בוקר על ציר הדרך העולה למוצב וסביבו. הסיורים נערכו תמיד בשעה קבועה ובמסלול קבוע. מעת לעת נערכו תרגילים שדימו הפגזות או תקיפה רגלית של קומנדו סורי. למותר לציין שכל תקיפה כזו הסתיימה בהדיפת הכוח התוקף...

כל אחת מהיחידות ששירתו על ההר היתה עצמאית עם קצין שאחראי עליה. ב־6 באוקטובר 1973 היו במוצב החרמון חמישה קצינים: סג"מ חגי פונק, מפקד מחלקה בגולני; סג"מ מיכה לנדסמן, איש חיל האוויר; צבי אילון, "במבי", ועופר רבינוביץ', שניהם קציני טיווח של התותחנים; ועמוס לוינברג, קצין מודיעין. כמו כן היה מפקד למוצב כולו, גדי זידובר, קצין בקבע מהחטיבה המרחבית של רמת הגולן, שהיה כפוף פיקודית לגדוד 13 של גולני, שהחזיק את הקו בצפון הרמה. מפקד פלוגת החרמון, יפתח שגיב, ישב במפקדת חטיבת גולני במסעדה.

תנאי השירות לחיילים הקבועים במוצב היו מיוחדים — עבודה במשמרות יום ולילה, לרוב לתקופה של שבועיים רצופים, ואחריה חופשה של שבוע. חדר האוכל היה צמוד למוצב ומחובר אליו במחילה, והאולם המרכזי במוצב שימש לפעילות פנאי, תרבות, ואפילו חדר כושר היה שם.

בקיץ 1973 החלו עבודות שיפוץ שנועדו לשפר את תנאי המגורים הלא נוחים — בכמה מהכוכים ששימשו למגורים לא היתה אפילו רצפת בטון — ואת אמצעי המיגון וההגנה. בין היתר, הוצבו שם דלתות פלדה עבות, שהיו אמורות לחסום לחלוטין את הכניסה מהרחבה לבונקרים עצמם. באוקטובר עדיין לא הושלמה המלאכה. המוצב עדיין לא היה סגור הרמטית, ולא את כל דלתות הפלדה היה ניתן לנעול מבפנים. גם שער הכניסה למוצב לא הושלם עד תחילת אוקטובר. כמו כן היו למוצב עוד שתי יציאות. אחת מהן מהכוך שבו ישב שלום לביא. רק דלת פח רעועה הפרידה בין הבונקרים לעולם החיצוני.

על אף התדמית של מבצר בלתי ניתן לכיבוש, מוצב החרמון היה רחוק מאוד מההגדרה הזאת. בצה"ל התייחסו אליו יותר כאל נכס אסטרטגי מודיעיני, ולא כאל מוצב חי"ר שערוך להגנה. מי חשב אז, באוקטובר 1973, שלסורים יש תוכניות אחרות?
והיתה עוד נקודת תורפה: צה"ל, שהשקיע רבות בבניית מוצב שליטה בחרמון, לא השקיע באותה מידה בפריצת דרכים למוצב. הכביש המפותל, שהוביל מהכפרים הדרוזיים ברמת הגולן, סבל מתחזוקה ירודה. השלגים בחורף יצרו מכתשים ובורות בכביש האספלט, שלרוב היה משובש והקשה את התנועה. הכביש הצר, שמשני צדיו פעורה תהום, התגלה כבעייתי ברגע של מבחן. די היה ברכב שנפגע או נתקע במעלה ההר כדי לחסום את נתיב התנועה כולו. בחורף 1969 התהפך טנק של צה"ל באחד הסיבובים החדים, הידרדר למדרון ונבלם בסופו של דבר בעזרת סלע ענקי. מקום התאונה נקרא מאז עיקול הטנק.
הכשל התכנוני הזה וההזנחה בתחזוקת הכביש היו תוצאה של אגדה שנוצרה בפיקוד הצפון, אחרי השלמת השלב הראשון בבניית המוצב ומיגונו, שזהו מבצר לכל דבר.

יום רביעי, 3 באוקטובר 1973. מפקדת פיקוד צפון, נצרת

עוד בוקר מתסכל עבר על סגן אלוף חגי מן, קצין המודיעין של פיקוד צפון, שנכנס לתפקיד בדיוק חודש וחצי קודם לכן, לאחר שסיים קדנציה כקצין מודיעין קחצ"ר — קצין חי"ר וצנחנים ראשי. מן, שהחליף את יהושע בר מסדה, דיפדף אותו בוקר בדוחות המודיעין ובתצלומי האוויר שהצטברו על שולחנו. מה שראה וקרא היה יותר ממדאיג.

מרגע שהחל את תקופת החפיפה עם קודמו בתפקיד, הבין קצין המודיעין שמשהו קורה בצד הסורי. שגרת הבסיס של הסורים השתנתה לפתע. מאז סיום מלחמת ששת הימים, שש שנים קודם לכן, נכנסו הסורים לשגרה קבועה: לקראת החורף הם דיללו את מוצבי הקו הראשון והזיזו כוחות מזרחה להיערכות חורף בבסיסי הקבע שלהם. באביב, לאחר הפשרת השלגים, הם חזרו להיערכות הקודמת סמוך לגבול ברמת הגולן.
אבל השנה הם חרגו מהשגרה. במקום לדלל כוחות לקראת החורף הקשה שבפתח, הם החלו לתגבר את היחידות השונות שישבו מול קו העימות. תצלומי אוויר ותצפיות של מודיעין פיקוד צפון העריכו שב־15 בספטמבר ריכזו הסורים 700-600 טנקים בחזית, חפרו מאות עמדות ארטילריה חדשות, ובהן עמדות למרגמות 240 מילימטר, והכינו תשתיות שיוכלו לקלוט 25 סוללות של טילי 
קרקע־אוויר.

גם קודמו בתפקיד ניסה להעריך את פשר השינוי הסורי. לאחר שהשווה את הנתונים החדשים בשטח עם חומר מודיעיני שהיה ברשותו על דוקטרינת הלחימה הסובייטית, הגיע רב־סרן יהושע בר מסדה למסקנה שכל הסימנים מעידים על כוונת הסורים לרכז עוצמת אש מול הקו הישראלי. לריכוז אש כזה ישנה משמעות אחת: מבצע יזום נגד ישראל. מלחמה או יום קרב גדול.

חגי מן לא הצליח להסתיר את תסכולו. כל הסימנים מעידים על כך שמשהו גדול מתפתח מעבר לגבול. הסורים כבר ריכזו שלוש דיוויזיות ממוכנות — כ־700 טנקים — שבכל רגע נתון מסוגלות להיערך לתנועה לעבר רמת הגולן, והם ממשיכים לעבות את הקו. זה כמה ימים שהוא מתריע, שולח מברקים, מעביר תצלומי אוויר עדכניים, אבל מופתע מהתגובה של אלה שמעליו במודיעין. גם כשאלוף הפיקוד ביקש לתגבר כוחות בצפון, התשובה היתה שלילית: כל תגבור כוחות הקו הראשון של צה"ל רק יתרום להסלמה במצב. ראש אגף מודיעין במטכ"ל, אלוף אלי זעירא, וסגנו, ראש חטיבת המחקר, תת־אלוף אריה שלו, פירשו אחרת את ההיערכות הלא שגרתית: הסורים חוששים ממתקפה של צה"ל, והם נערכים הגנתית כדי לבלום כל פעולה מצדנו.

בניגוד לאדישות מצד ראש אמ"ן ובכיריו באגף המודיעין, אדישות שחילחלה גם למטה הכללי, אלוף פיקוד צפון, יצחק (חקה) חופי, קצין יסודי, זהיר באופיו, לא היה שקט. המודיעין הרגיע, אבל הסימנים מהשטח הטרידו. חופי החליט להקדים את ההכנות להקמת מפקדת אוגדה שנייה בפיקוד צפון, אוגדת מילואים, נוסף על האוגדה הסדירה, אוגדה 36 בפיקודו של תת־אלוף רפאל איתן, "רפול". למפקד האוגדה מונה האלוף דן לנר. כמו כן הורה אלוף הפיקוד להכשיר צירים חדשים מהימ"חים לרמת הגולן ולחדש מלאים ישנים במחסני החירום של חטיבות האוגדות.

ערב ראש השנה, ב־26 בספטמבר, הגיעו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר לביקור בפיקוד צפון. השניים הוטסו למחנה נפח ברמת הגולן, ואלוף הפיקוד ביקש מקצין המודיעין שלו להציג בפניהם את תמונת המודיעין המלאה על ההיערכות הסורית. במפה גדולה שנפרשה בחמ"ל בנפח פירט חגי מן את מקומן של הדיוויזיות הסוריות, סוללות הטילים, הארטילריה וחטיבות החי"ר הרבות. בסיום הפגישה, אף שהוא עדיין דבק בקונספציה שהוביל ראש אמ"ן, אישר שר הביטחון לתגבר את פיקוד הצפון בגדוד טנקים, גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני, של חטיבה 7, שהיה פרוש עד אז בסיני.

מעט מדי, אבל בכל זאת תוספת ניכרת של 40 טנקים ל־72 הטנקים של חטיבה 188, שהחזיקה בסתיו 73' את קו רמת הגולן.
אלוף הפיקוד, כמו גם כל קציני הפיקוד, ובכללם קצין המודיעין הפיקודי, לא היה מודע להתרחשות הדרמתית יום קודם לאותו ביקור של שר הביטחון והרמטכ"ל.
ב־25 בספטמבר הגיע חוסיין מלך ירדן לביקור חשאי בישראל ונפגש במתקן סודי של "המוסד" עם ראש הממשלה גולדה מאיר. המידע שהביא איתו המלך היה חד־משמעי: הצבא הסורי בעמדת זינוק למלחמה, כמו גם צבא מצרים בצפון, ושתי המדינות מתואמות ביניהן לצאת למהלך צבאי משותף.

המידע עורר התרגשות מסוימת, אבל לא היה בו כדי לערער את ביטחונו של ראש אמ"ן. האלוף זעירא, אחד הקצינים המוערכים ביותר בצה"ל, מועמד מוביל לתפקיד הרמטכ"ל אחרי "דדו", לא ראה כל מקום לשנות את השגרה הצה"לית. גם לא להעלות את רמת הכוננות בצה"ל. על גיוס מקדים של כוחות מילואים איש לא העז לדבר, וזאת אחרי ההוצאה הכספית הכבדה של גיוס המילואים בחודש מאי 1973, על רקע כוננות "כחול לבן", בעקבות ידיעות מודיעיניות שטענו למהלך מלחמתי משותף של מצרים וסוריה. ראש אמ"ן טען גם אז שאין סכנת מלחמה, וכיוון שמלחמה לא פרצה בסופו של דבר, כולם חששו עתה לערער על עמדתו של האיש שצדק רק לפני כמה חודשים.
עד ההחלטה להעביר את גדוד 77 לרמת הגולן היתה שם חטיבת טנקים אחת בלבד.

חטיבה 188 בפיקודו של יצחק בן שוהם, עם 72 טנקים, ומולה 700 טנקים סוריים. כמה מהכלים של החטיבה היו מוצבים במחנה הקבע של הגדודים, וקצתם בעמדות ביטחון שוטף שמרוחקות כמה קילומטרים בלבד מקו הגבול; טנקים שערוכים לתגבר בתוך דקות את מוצבי צה"ל לאורך הקו ולתפוס עמדות ירי שהוכנו מראש לכיוון מזרח.
לא פחות מדיוויזיות הטנקים, היו מוטרדים בפיקוד צפון ממספרן הגדול של סוללות טילי הקרקע־אוויר שהצבא הסורי מקדם וממקם במקביל לקו הגבול. לא רק טילי סאם 2 ו־3, אלא בעיקר סוללות סאם 6 ניידות, פיתוח סובייטי חדיש. טילים בעלי יכולת יירוט משופרת בכל מזג אוויר, ובעיקר — ניידים, כאלה שניתן להעביר במהירות ממקום למקום. הימצאותם של טילים כאלה כל כך קרוב לגבול עלולה לערער את יכולתו של חיל האוויר להשמיד את מערך הטילים הסורי ולהירתם לסיוע לכוחות הקרקע.

ושוב, בפיקוד צפון היו משוכנעים שקידום הטילים מצביע על היערכות לקראת תקיפה. באמ"ן ובקריה בתל אביב היתה ההערכה הפוכה: זה עוד סימן להיערכות הגנתית מחשש למהלך יזום של צה"ל. האלוף זעירא וסגנו אטמו את האוזניים, עצמו את העיניים והתעלמו מהתראות דומות שהגיעו גם ממש מלב המערכת שעליה היו מופקדים. כמה מהן הגיעו מרב־סרן פסח מלובני, קצין מודיעין שהיה אחראי להתראה ביחידה 848.

מבחינת מלובני, המידע שעבר דרך שולחנו לא היה נתון לפרשנות. המסקנה שלו היתה ברורה: סוריה ומצרים בדרך למלחמה. המצרים החלו להזיז כוחות גדולים לעבר התעלה, והנימוק לכך היה תרגיל צבאי גדול שעורך הצבא המצרי. השנים שעשה במערך המודיעין לימדו את מלובני להיזהר מתרגילים שברגע אחד, על פי תכנון מוקדם, עלולים להפוך למלחמה. איך ייתכן שמה שאני ראיתי כקצין מודיעין צעיר, רב־סרן במערך ההתראה, לא ראה הרמטכ"ל, לא ראה ראש אמ"ן, לא ראה ראש אגף מחקר, הוא שאל את עצמו אז, וממשיך לשאול גם היום, 40 שנה לאחר המלחמה.

גם תגבור הטנקים של חטיבה 7 לא הרגיע את חגי מן, קצין המודיעין הפיקודי. הוא רואה את המראות, מודע לכוח העצום שמצטבר מולו, ולא מאמין שבאמ"ן לא רואים את אותם דברים. ב־30 בספטמבר הוא עוזב את החמ"ל בפיקוד צפון ונוסע לבלות את השבת עם משפחתו בקיבוץ בית השיטה. שישי־שבת מאוד לא שקטים. הוא משוכנע שהסורים מתכוננים למלחמה ומתקשה להירדם.

לפנות בוקר מצלצל הטלפון. מעברו השני של הקו — סגן אלוף אביעזר יערי, ראש ענף 5 באמ"ן, האחראי לסוריה, לבנון ועיראק: קיבלנו ידיעה ממקור מעולה שהבוקר, עם אור ראשון, המצרים פותחים במלחמה והסורים מצטרפים אליהם. "תרים את הפיקוד," הוא אומר לו.

חגי מן מרים את הפיקוד. הוא מעדכן מיד את אלוף חופי, ומיד לאחר מכן מבקש לדבר עם מקבילו המודיעיני בפיקוד דרום. קצין מודיעין מנומנם מדווח לו שקצין המודיעין הפיקודי בחופשה בבית, גם סגנו, ואצלם הכול בסדר... סגן אלוף אורי שמחוני, קצין האג"מ של פיקוד צפון, מתקשר בדחיפות לאג"מ מבצעים כדי לקבל מידע נוסף על המתקפה הצפויה. באג"מ מבצעים לא מבינים על מה הוא מדבר.
באור ראשון חגי מן מתקשר לאביעזר יערי.
"מה קורה?" הוא שואל.
יערי עונה לו שזה כנראה שום דבר...
הטלפון הבא שקיבל חגי מן היה מתת־אלוף אריה שלֵו, ראש אגף מחקר באמ"ן. טון הפנייה לא בישר טובות.
"מה הפאניקה הזאת שאתה יוצר?" שואל שלו.
חגי מן מנסה להסביר לו שפעל על פי המידע שקיבל מיערי.
שלו נשמע לא מרוצה. בהמשך הוא מיידע את אלוף הפיקוד חופי על הפאניקה המיותרת שלה אחראי קצין המודיעין שלו.
חופי, שהיה בשעות הבוקר בישיבת מטכ"ל בתל אביב, מזמן אליו עם שובו את חגי מן. "קמ"ן,"הוא אומר לו, "מה אתה אומר?"
חגי מן: "אם אקבל שוב ידיעה כזו, אעשה אותו הדבר."
"חסר לך שלא," מסיים חופי את השיחה.
למחרת נקרא חגי מן לבירור בלשכתו של תת־אלוף שלו. גם יערי היה שם. הוא מסביר את הרקע וחוזר על פרטי השיחה הלילית עם אביעזר יערי. השיחה עם ראש ענף 5, הוא אומר, תאמה את הסימנים בשטח להיערכות מלחמתית של הצבא הסורי.
שלו, קצר רוח: "לנו אין סימנים כאלה."
כל משך השיחה, מספר מן, ראש ענף 5 אביעזר יערי, יושב ושותק, מניח לאריה שלו לפרוק את כעסו על חגי מן.
בסיום הפגישה חגי מן לא יכול שלא לומר דברים ברורים: "לי, לעומת זאת, נגמרו הסימנים המעידים. אני רואה מולי 800 טנקים, מאות קני ארטילריה, פרישה של טילי קרקע־אוויר."

תת־אלוף שלו לא נראה כמי שמתרשם יתר על המידה מהדיווח. גם לא כשחגי מן פורש בפניו את המידע החם שהתקבל במודיעין פיקוד צפון באותו בוקר: חטיבה 47 של הצבא הסורי עזבה גם היא את מחנה הקבע שלה ונעה ככל הנראה לכיוון רמת הגולן. המידע הזה התקבל גם מתצלומי אוויר, גם מהאזנה לרשתות הקשר וגם מיירוט מברק, ובו הוראה שלא להעביר את האספקה של החטיבה לבסיס הקבע שלה ליד העיר חומס, אלא למקום אחר — ברמת הגולן.

אבל מבחינת חגי מן, המידע היה משמעותי מאוד. מעבר לכך 
ש־100 טנקי טי־55 נוספו למערך הסורי, חטיבה 47 לא היתה חטיבת שריון רגילה במערך הצבא הסורי. תפקידה הייעודי היה לשמור על שלטונו של הנשיא אסד, ואם היא זזה ממקומה — סימן שמשהו קורה. באמ"ן מחקר היו אמורים לצלצל פעמוני אזהרה. ביוני 1972 חדרה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק לדרום לבנון כדי לחטוף קצינים סורים בכירים שסיירו באזור. החטופים נועדו לשמש קלפי מיקוח להחזרתם של טייסים ישראלים שנשבו בסוריה במלחמת ההתשה. אחד הקצינים הסורים החטופים, בדרגת גנרל, ראש מחלקת מבצעים בצבא הסורי, חשף בפני חוקריו את הקשר בין אותה חטיבה ובין מוקדי השלטון בדמשק והסביר שלתזוזה של חטיבה 47 מבסיס הקבע שלה יש רק משמעות אחת — מלחמה. המידע המודיעיני הזה לא היה בידי קצין המודיעין של פיקוד הצפון, אבל היה גם היה בידי אמ"ן מחקר.
וזה עוד לא הכול.

בשעות הערב המאוחרות, 2 באוקטובר, לאחר שחזר משיחת הנזיפה בלשכתו של תת־אלוף שלו, הזעיקו מפענחי התצלומים בפיקוד צפון את חגי מן לחדר הפענוח. שם הם הצביעו בהתרגשות על תצלומי האוויר שהגיעו באותו בוקר: שתי דיוויזיות שריון סוריות, כ־450 טנקים, וביניהן חטיבת טנקים ט־62, המילה האחרונה במערך השריון הסובייטי, יצאו מבסיסי הקבע שלהן סמוך לדמשק. בגלל תנאי עננות נמוכה ברמת הגולן עדיין לא הצליחו לאתר את מקומן החדש של שתי הדיוויזיות.

אם המידע הזה נכון, כבר לא מדובר ב־800 טנקים סוריים שניצבים מול 112 טנקים ישראליים, אלא במספר אחר לגמרי: 1,250! עשרה טנקים סוריים מול כל טנק ישראלי.
בו־זמנית לפענוח במודיעין פיקוד הצפון, גם ביחידת הפענוח 399 באמ"ן מחקר פיענחו את יציאת הדיוויזיות הסוריות ממקומן. ההבדל בין שני הפענוחים הוא בפרשנות: קמ"ן פיקוד צפון ראה בזה עוד סימן למלחמה הקרבה. באמ"ן מחקר — אלה היו סימנים נוספים שהצבא הסורי מעבה את המערך שלו ברמת הגולן כדי לקדם מתקפה ישראלית צפויה.

חגי מן, שמרגיש כמו הילד הקטן בסיפור "בגדי המלך החדשים", מבקש מאלוף הפיקוד להתלוות אליו לחדר הפענוח. "אתה לא מפענח," הוא מסביר לו, "גם אני לא. אבל יש כאן אנשי מקצוע שיסבירו לך מה רואים בתצלומים."
המפענחים הכניסו את התצלומים למכשיר הפענוח — ועל המסך הופיעו מחנות הקבע של דיוויזיות השריון ריקים מטנקים ומרכבים לוגיסטיים. כך גם מערכי ההגנה סביב דמשק.

חופי שוכנע. הדיוויזיות שנעלמו נמצאות עתה בדרכן לרמת הגולן. הוא ביקש שישיגו לו מיד את תת־אלוף שלו. השיחה, סיפרו עדי שמיעה, לוותה בצעקות שלא התאימו לאופיו הרגוע בדרך כלל של אלוף הפיקוד.
אבל גם הפעם לא היה ניתן להזיז את תת־אלוף שלו מהקונספציה המשותפת לו ולראש אמ"ן.
למחרת, 3 באוקטובר, הגיעה ידיעה מרעישה נוספת. האזנות המודיעין קלטו שברית המועצות החלה לפנות את משפחות היועצים מסוריה וממצרים. אמ"ן מחקר מתקשה לפרש את משמעות הפינוי. לקצין המודיעין של פיקוד צפון אין כל ספק במשמעות הידיעה: אנחנו לקראת מלחמה, הוא מודיע לאלוף הפיקוד.

יום שישי, 5 באוקטובר 1973, שעות הבוקר המוקדמות. מוצב החרמון הסורי

סגן אלוף נקיב סלימאן חסן, מפקד גדוד 82, גדוד "הכוחות המיוחדים" של הצבא הסורי, אסף שוב את מפקדי הפלוגות לתדריך מבצעי. בתדריך משתתף גם עלי חיידר, מפקד הכוחות המיוחדים בצבא הסורי.
כל הקצינים מבינים שהאירוע שלקראתו התאמנו בשבועות האחרונים מתקרב. בערב הקודם הפתיעו אותם טבחי המוצב, ולאחר ארוחת הערב הרגילה — פיתות, טחינה סורית, ביצים קשות ושימורי בשר מקופסאות — הם פונקו במעדנים מיוחדים: עוגות שוקולד ומיצי פירות טבעיים. בלילה הם פרקו בחצר המוצב כמויות גדולות של תחמושת ואמצעי לחימה, שהגיעו בשיירת משאיות שעלתה בלילה ללא אורות בכביש המפותל והמסוכן.

על קיר מול הקצינים פרש מפקד הגדוד מפה בקנה מידה מוגדל של אזור החרמון והצביע על עיגול שמקיף את ג'בל א־שייח', הכינוי הסורי למוצב החרמון הישראלי. למפה מוצמדים תצלומי אוויר של המוצב הישראלי, ומסומנים בה גדרות התיל ושדות המוקשים שמסביב למוצב.

לראשונה נחשפים קציני הגדוד למשימה שעומדת בפניהם. מבחינתם, עדיין לא מדובר ביציאה למלחמה כוללת נגד האויב הישראלי. הם אנשי קומנדו מיומנים. והתדרוך שהם מקבלים מתייחס בעיקר למבצע קומנדו: כיבוש המוצב הישראלי והשתלטות על כל אמצעי המודיעין המיוחדים שנמצאים מתחת לאדמה.
המג"ד הסורי מפרט את כל המודיעין שנאסף בחודשים האחרונים, פרי מעקב צמוד, יום ולילה, אחר שגרת המוצב הישראלי: העמדות, הלוחמים שמאיישים אותן, פנים המוצב, דרכי הגישה פנימה, נקודות שולטות באש, מקומות למארבים שאמורים להתמקם במרחק מאות מטרים מהמוצב ונועדו לחסום כל ניסיון לחבור ולסייע לו.
הקצינים הסורים מקבלים לראשונה את המשימות שהוטלו עליהם. התוכנית מפורטת מאוד. חסר בה רק מרכיב אחד: זמן הביצוע. יום ושעה. את זה הם יקבלו רק כמה שעות לפני תחילת הקרב. החשאיות שאפיינה את כל המהלכים הסוריים בחודשים האחרונים נמשכה ממש עד הרגע האחרון.

המג"ד מצביע על המפה ומפרט את הכוחות והמשימות של כל אחד מהם:
כוח מגדוד הסיור המטכ"לי 183 בפיקוד מפקד מחלקה יתמקם בשעה 08:00 בבוקר ביום ההתקפה, במארב נגד כוחות אויב בציר הדרך שעולה לחרמון הישראלי. הכוח יצא בתנועה רגלית מהחרמון הסורי בחסות החשכה, יחצה את גדר הגבול, יסתווה בשטח וימתין לפקודה.

שאר הכוח ימתין במוצב החרמון הסורי עד לתחילת ההפצצה האווירית של מטוסי חיל האוויר הסורי וההרעשה הכבדה של סוללות הארטילריה. בשלב זה יעלו כוחות חסימה נוספים מהגדוד על שלושה מסוקים שינחיתו אותם בתוך שטח ישראל, ממערב למוצב ומדרום לו. לכוחות החסימה יש כמה משימות: למנוע הגעת תגבורת למוצב; למנוע מחיילי המוצב לברוח ממנו; ולאבטח את תנועתן של שמונה קבוצות לחימה, בפיקודו של המג"ד עצמו, שמתוכננות לכבוש את המוצב.

הכוח שבמסוקים, על פי תוכנית המג"ד, יתפצל לארבעה כוחות משנה: כוח ראשון, בפיקודו של ריפעי אל־ג'וג'ו, כיתת צנחנים ואנשי הנדסה, יונחת מהמסוק הראשון ויתמקם לחסימה בעיקול הכביש שמדרום לתחנת הרכבל העליונה. נוסף על החימוש הרגיל יהיו לכוח גם תותח ללא רתע, תול"ר ומקלע גוריאנוב כבד.
כוח שני, כיתת צנחנים ושני חיילי הנדסה בפיקוד מפקד מחלקה, יונחת ממסוק שני וינוע רגלית למקום שמכונה בפי החיילים הישראלים "עיקול הטנק" כדי לתגבר את כוח החסימה המטכ"לי. לכוח הזה יצורף גם צוות תול"ר.

כוח שלישי, כיתת צנחנים שתתוגבר במקלע גוריאנוב, בפיקוד מפקד פלוגת הנ"ט, יונחת ממסוק שלישי, יצרף אליו צוות תול"ר וינוע לעבר הגבעה שממערב למוצב הישראלי כדי לשמש כוח רתק לחיפוי על כביש המוצב.
כוח נוסף, כוח סער בהרכב של 16 לוחמים מ"פלוגת המשימות", בפיקוד מפקד מחלקה בפלוגה 1 של גדוד 183, יונחת בקרבת המוצב הישראלי כדי להוות כוח פריצה, שיפלס את הדרך לקבוצות הקרב בפיקודו של מפקד גדוד 82.
הפעולה המשולבת של כל הכוחות תוביל לכיבוש המוצב הישראלי, לחסימת דרכי הגישה אליו ולניתוקו המוחלט מכוחות אחרים שאמורים להגיע לסייע בקרב.

יום שישי, 5 באוקטובר 1973, כל היום. מוצב החרמון הישראלי

שגרת המוצב לא השתנתה ביום שישי, ערב יום כיפור. אותו שקט, אותו סיור בוקר, אותן עמדות ואותן משמרות. בערב הקודם התכנסו כמה חיילים, כל אלה שלא היו בתפקיד, להופעת אמן שהגיע למוצב. האמנים וצוותי ההווי הצה"ליים אהבו להגיע לכאן, למקום הגבוה ביותר במדינה, ולהשקיף מלמעלה על כל רמת הגולן ועל יישובי הגליל העליון, שאורותיהם נצצו הרחק מתחת. אחר כך אפשר לחזור למדינת ישראל ולהתגאות בכך שהם ראו במשקפת את כל סוריה — עד פאתי דמשק.

בעוד כמה שעות יתכנסו כולם שוב, למעט אלו שבתפקיד, באחד החדרים שמשמש בית כנסת. לראשונה דאגו בפיקוד צפון להעלות למוצב חזן אמיתי. בני מזוז שמו. חייל לכל דבר, אבל גם חזן. איתו מגיע גם רב"ט שמואל חג'בי מהרבנות הצבאית כדי לבדוק את הכשרות במוצב. בשעות הבוקר מגיעים למוצב שלושה חיילים חדשים: גדעון ארנהרט, איש חיל האוויר, ואיתו שני אנשי תצפית מודיעין, שנשלחו לשם על ידי חגי מן, על פי החלטתו של אלוף הפיקוד.

נוסף על השלושה הגיע באותו יום גם רופא חדש למוצב. ד"ר צ'רלס לואי קובלסקי, רופא מילואים, ששירת עד אותו הבוקר במרפאת נפח וקיבל הוראה מהרופא החטיבתי לעלות למוצב החרמון. ד"ר קובלסקי היה רופא עולה מדרום אפריקה, בן 40, שהתנדב לשירות צבאי בצה"ל. ביום שלישי, אחרי החג, הוא יסיים חודש מילואים ויחזור לביתו במושב מכמורת.

קובלסקי לא התלהב כשהתבשר שעליו להחליף רופא במוצב החרמון. לאחרונה הוא סובל מבעיות גב, ולמיטב ידיעתו, תנאי המגורים במוצב לא נוחים. לפני שעלה על הג'יפ בדרכו למוצב, הכין תיק רפואי עמוס ציוד, ועל כל מקרה הוסיף חבילת ביסקוויטים, ספר באנגלית וקלפים לברידג'. זמן מתאים לאימון לקובלסקי, חבר נבחרת ישראל בברידג'.

זו לו הפעם הראשונה בחרמון. ממבט ראשון המקום נראה מרשים. יעד מבוצר של ממש. גג עם חגורת סלעים קשורים ברשתות פלדה, דלתות פלדה בכניסה. מסביב הכול שקט. עולם הפוך לנפח הסוערת. אבל המראה בתוך המוצב מאכזב. מחילות חפורות בהר שנראות כמערות, חדרי מגורים בכוכים קטנים, מיטות ברזל דו־קומתיות שמחוברות בווים לקיר. בכמה מהחדרים אין מרצפות. הוא מתרשם שמדובר במבוך אין־סופי, שצריך לדעת איך ולאן הולכים בתוכו. אבל זה רק ליומיים, הוא מעודד את עצמו, ביום ראשון, מיד אחרי החג, הוא יחזור לנפח.

אחד החיילים מכוון אותו לחדרו של גדי זידובר, מפקד המוצב. עוד כוך קטן בהר. קובלסקי מציג את עצמו בפניו ומופתע לראות מפקד בנעלי בית בלבד. "למטה יש כוננות רצינית מאוד," הוא מעדכן, וזידובר ממהר להרגיע אותו: "כל יום שני וחמישי יש כאן כוננות..."

מרפאת המוצב ממוקמת גם היא בכוך בקומה מתחת לגג. ד"ר קובלסקי פוגש שם את חובש המרפאה, און חפר, חייל גולני בשירות סדיר שמיד מרשים אותו. המרפאה מסודרת היטב. און חפר מופתע לשמוע מהרופא שלמטה שוררת אווירה של ערב מלחמה. להם לא אמרו דבר.

קובלסקי אינו היחיד שמביא למוצב את בשורת הכוננות המיוחדת. בשעה 10:30 מוכרזת ברמת הגולן כוננות ג'. כל החופשות מבוטלות, והמרכזיות עמוסות בניסיונות לאתר חיילים וקצינים שיצאו לחופשת החג ולהזעיק אותם חזרה לבסיסים. משום־מה איש לא מעדכן את מפקד המוצב על העלאת דרגת הכוננות, אבל עמוס לוינברג, קצין המודיעין החדש, מדווח לאנשי המודיעין שבפיקודו על הכוננות המיוחדת. עם זאת, שום פעולה ממשית לא ננקטת. קציני המוצב גם לא נדרשים לכל פעולה שהיא.
החזן שפיקוד צפון הבטיח אכן מצדיק את הציפיות. בית הכנסת הקטן מלא בחיילים.

סורין קובליו, אחד החיילים הוותיקים במוצב, עוד מעט שנה תמימה כאן, משתתף בתפילה, ולאחר שהסתיימה, הוא לוקח איתו למזכרת ספר תהילים קטן וכיפה לבנה. קובליו החל את שירותו הצבאי כלוחם חי"ר. לאחר פציעה הורד הפרופיל שלו, והוא הוצב כאן כאחד מאנשי התחזוקה של המוצב. הוא חלק כוך עם שלום לביא, ולא אחת התנדב להצטרף לסיורים הרגליים של אנשי החי"ר. בימים רגילים לא חסרה לו עבודה. המוצב כולו עבר שיפוץ רציני, וקובליו היה איש הקשר עם האזרחים המשפצים.

מיד לאחר שנשמעה תפילת "כל נדרי", עזב אשר אליהו את בית הכנסת ומיהר למשמרת הלילה שלו בחדר המודיעין. איתו שובץ לחפיפה אפרים זינגר, אחד משני אנשי המודיעין החדשים שהגיעו למוצב רק באותו הבוקר. בניגוד לדממת האלחוט של הימים האחרונים אליהו מתרשם שמשהו שונה קורה בצד השני. דממת האלחוט היא נחלת העבר. הרשת עמוסה בבדיקות קשר של הסורים. בבוקר, לאחר סיום המשמרת, הוא ממהר לעדכן את קצין המודיעין החדש שלו. גם ללוינברג אין הסבר למה שקרה בלילה. "משהו מוזר קורה כאן," הוא ממלמל לעצמו. אשר אליהו פורש לישון. המשמרת הבאה שלו תהיה רק אחר הצהריים. "כשנקום," הוא נפרד מאפרים זינגר, "אקח אותך לסיבוב במוצב כדי שתדע היכן נמצא כל דבר."

על הגג, בעמדת השמירה שלו, ניסה סמל דוד נחליאל לנחש מה היתה תוצאת המשחק בין נבחרת ישראל בכדורסל לנבחרת טורקיה, משחק מכריע על המקום השביעי במסגרת אליפות אירופה שמתקיימת בספרד. הרדיו דמם לגמרי עקב קדושת החג, ונחליאל, סמל מרגמה בגדוד 13 בגולני, היה יכול רק לקוות לניצחון. גם הוא הגיע למוצב רק לאחרונה, ועדיין לא הפסיק להתלהב מהנוף שנשקף מלמעלה.

המשמרת שלו ושל חברו למשמרת, מוטי לוזיה, גם הוא לוחם גולני, הסתיימה באחת בלילה. נחליאל חזר למיטה שלו בכוך צמוד לבונקר הפיקוד. שכנו לכוך, סג"מ חגי פונק, כבר ישן, ונחליאל נכנס למיטה ונרדם בלי לדעת שישראל ניצחה במשחק החשוב. בבוקר, כשיקום לסיור פתיחת הציר, הוא יסמן איקס גדול באוויר. זה יהיה הסיור האחרון שלו על ההר. ביום ראשון הוא יֵצא לחופשת שחרור. עוד סיור אחד ודי.

זו כבר הפעם השנייה שנחליאל עושה תעסוקה מבצעית בחרמון. הפעם הקודמת היתה לפני כשנה. את התעסוקה הנוכחית התחיל במוצב 103, לא רחוק מהכפר הדרוזי מג'דל שאמס, ולפני שלושה שבועות החליט סגן מפקד הפלוגה, יעקב בורובסקי, להעביר אותו לחרמון עם מרגמה 81 מילימטר. תוספת משמעותית לכוח האש של המוצב. סדר היום די קבוע, שמירות בלילה, סיור רגלי בבוקר עם מפקד המחלקה והרבה שינה ביניהם.

סיור הבוקר היה רגלי. מהמוצב ועד הרכבל העליון. כמעט קילומטר. המשימה היתה לפתוח את הציר ולבדוק שהסורים לא חדרו בלילה והניחו מטענים על עמודי הרכבל. אחרי שבדקו שהכול בסדר, הם השאירו במקום שלושה חיילים מהמחלקה, תצפית יום קבועה, שנשארו שם עד שעות הערב. שגרה שכל חייל בגולני, וּודאי סמל ותיק כמו נחליאל, הכיר אותה על בורייה.

יום שישי, 5 באוקטובר. פיקוד הצפון

במהלך ישיבת המטה הכללי בתל אביב, בערב החג, מרגיש אלוף פיקוד הצפון שמשהו התערער בביטחון שהפגין עד היום ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא. זה לא ריכוזי הכוחות הגדולים ברמת הגולן ובסיני, גם לא הידיעה הדרמתית על תזוזת חטיבה 47 לעבר הגבול. הסדק בקונספציה נבקע כשהגיעו הידיעות הראשונות על יציאת משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים. זעירא מתקשה להבין את המשמעות המבצעית של זה, אבל עדיין מאמין שההיערכות המצרית בדרום היא חלק מתרגיל צבאי גדול שעומד להסתיים, והסורים נערכים להדוף מתקפה ישראלית. אם תבוא.

בניגוד לעמדת ראש אמ"ן, מכריז הרמטכ"ל על כוננות ג' בצבא. חופשות בוטלו, וחיילים וקצינים נקראו לחזור ליחידות. האלוף חופי ממשיך ללחוץ, והרמטכ"ל מאשר להעביר גם את שני הגדודים האחרים של חטיבה 7, בפיקודו של יאנוש בן גל, מסיני לרמת הגולן ולתגבר את סוללות הארטילריה בצפון בגדוד תותחנים מבסיס הדרכה. בתוך כמה שעות פורקים אוטובוסים את הטנקיסטים של יאנוש בן גל בבסיס פילון הסמוך לראש פינה, שבו הם מצטוותים בטנקים של חטיבת המילואים 179, שמחכים בימ"חים.

חופי מחליט גם לקדם את החפ"ק הפיקודי לבסיס נפח בלב רמת הגולן. אם הולכים למלחמה, הוא משוכנע, עדיף לנהל אותה ממקום שסמוך לחזית, ולא מחמ"ל הפיקוד בנצרת.

החמ"ל בבונקר בנפח קטן וצפוף. אין מקום לכולם, ובפיקוד מחליטים שרק כמה מקציני המטה הפיקודיים יגיעו לשם: אלוף הפיקוד, קצין האג"מ הפיקודי, קצין המודיעין וקצין הקשר. כל אחד עם שני עוזרים בלבד. חגי מן מצרף לצוות המצומצם שלו גם מפעילת טלפרינטר. לא כל האנשים שהגיעו לחפ"ק משוכנעים שתפרוץ מלחמה. קצתם מאמינים שבמקרה הגרוע ביותר — זה יהיה יום קרב. חגי מן לא יודע איך בדיוק נראה יום קרב. האחרון שבהם היה בינואר 1973, הרבה לפני שהגיע לפיקוד. אחרי ימים מורטי עצבים וניתוח כל המידע שבפניו המסקנה שלו אחת: מלחמה. גם אלוף הפיקוד משוכנע בכך.

בשעת ערב מאוחרת, לאחר שהסתיימה תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת הקטן בנפח, נזכרו בחפ"ק ששכחו לאכול ארוחה מפסקת. מכיוון שבנפח עדיין לא אירגנו מקומות לינה, מחליטים בחמ"ל לישון הלילה בבית ההארחה של קיבוץ איילת השחר. מישהו פתח להם את המטבח, והם התנפלו על קציצות גפילטע פיש שמצאו שם במקרר.
אחר כך, לאחר שנרדמו, מגיע לישראל האישור הסופי לדרמה שצפויה להיפתח בעוד כמה שעות. ראש "המוסד", צבי זמיר, שנפגש במיוחד בלונדון עם אשרף מרואן, חתנו של הנשיא נאצר, ואחד מהמקורבים ביותר לנשיא סאדאת, מתקשר בשתיים לפנות בוקר: היום מלחמה!

סורים על גג המוצב

שבת, 6 באוקטובר, 05:00. מוצב החרמון הישראלי

הכרזת הכוננות הגבוהה ברמת הגולן נעצרה אי־שם בפיתולי ההר, ולא הגיעה אל פסגת החרמון.
באמ"ן ובמטכ"ל חוששים שפניהם של הסורים והמצרים למלחמה. ראש הממשלה כבר אישרה את בקשת הרמטכ"ל לגייס מיד שתי אוגדות מילואים. ברחובות הערים הגדולות ובמאות בתי הכנסת שבהם התקיימו תפילות יום הכיפורים, התחלפה אווירת 
החג הקדוש ביותר לעם היהודי בתחושה שמשהו לא צפוי עומד לקרות.
ועם זאת, במוצב החרמון אין שום תודעת כוננות. התצפיתנים עולים לעמדות, אנשי מודיעין ממשיכים גם הבוקר לצותת לאין־ספור ההודעות שפולטות רשתות הקשר הסוריות, וביומני התצפית נרשמים עוד ועוד דיווחים על תנועה יוצאת דופן בצירים שמובילים למוצב החרמון הסורי.

בעוד כמה דקות יצא סיור הבוקר של דוד נחליאל וחגי פונק. הסיור הרגלי האחרון של נחליאל. את הדרך חזרה מהרכבל העליון, נקודת הסיום, יעשו בזחל"ם הישן, שיביא את שלושת החיילים לתצפית. כשהם חוזרים לבונקר הפיקוד, מעדכן אותם מפקד המוצב שהכוננות מאתמול עלתה מדרגה. זה הכול. עלתה מדרגה. אפילו בלי פירוט למה צריך להתכונן: יום קרב, מחטף או משהו מעבר לזה. אחרי שלוש שנים בגולני נחליאל כבר לא יכול לזכור כמה כוננויות נחתו עליו. אז עוד כוננות. מה כבר יכול לקרות כשהראש כולו בחופשת השחרור שתתחיל מחר?

בשעות הבוקר המוקדמות הוזעק יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון, לישיבת מטכ"ל בהולה בתל אביב. שם, עם כל הפיקוד הבכיר של צה"ל, הוא שומע לראשונה את הידיעה הדרמתית: מלחמה בסיני וברמת הגולן. הרמטכ"ל, רב־אלוף דוד אלעזר, מדווח על ניסיונות לקבל את אישור הממשלה למכה מקדימה על ריכוזי הכוחות בשתי החזיתות. חופי מנצל הפסקה קצרה בישיבה ומעדכן את קצין המודיעין הפיקודי, שנמצא בחפ"ק הקדמי בבסיס נפח ברמת הגולן.

סגן אלוף חגי מן מכיר היטב את המערך הסורי שניצב מול הכוחות הדלילים, שמחזיקים עכשיו את רמת הגולן. הטנקים וסוללות הארטילריה הספורות שיצטרכו עוד מעט להתמודד עם יותר 
מ־1,200 טנקים סוריים וכ־1,000 קני ארטילריה. איזו תשובה יש לצה"ל לעוצמה הסורית?

במוצב החרמון נמשכה השגרה, ורק קצין המודיעין החדש, עמוס לוינברג, כינס את אנשי המודיעין שעליהם היה אחראי ועידכן אותם על מלחמה בפתח. מהרגע הראשון הצטייר לוינברג כעוף מוזר. עם הזקן הארוך הוא נראה להם בבוקר יום הכיפורים יותר כמו רב מאשר קצין מודיעין. הם מתרשמים שלמפקד החדש יש זיכרון פנומנלי. שיחת ההיכרות ביניהם התקיימה ביום רביעי אחר הצהריים, מיד עם הגיעו למוצב. כל אחד מהם הציג את עצמו בפניו, ובהמשך הוא כבר זכר בעל פה את שמותיהם ופנה לכל אחד מהם בשמו הפרטי, כאילו הם מכירים מימים ימימה. "הוא מקצוען אמיתי," לחש אחד מהם לאחר ההיכרות הקצרה, שבה הרשים המפקד החדש בידע שהפגין.

בני מזוז, החזן שכל כך ריגש בתפילת "כל נדרי" אמש, התאכזב כשגילה שרק שני חיילים, ד"ר קובלסקי וחייל נוסף, הגיעו לתפילת הבוקר בבונקר בית הכנסת. הם היחידים שהקדימו לתפילה. אחרי כשעה בחר קובלסקי לחזור למרפאה ולהמשיך לקרוא את הספר שהביא איתו.

שבת, 6 באוקטובר, 10:30. מוצב החרמון הסורי

פלוגת הקומנדו של קפטן אל־ג'וג'ו עושה את דרכה לעבר מנחת המסוקים המאולתר, שהוכן כמה קילומטרים צפונית־מזרחית לחרמון, סמוך לכפר עידנא. זו הפלוגה שבעוד פחות מארבע שעות תמריא מהמנחת בשלושה מסוקים ותנחת ממערב למוצב החרמון. הפלוגה, כ־80 לוחמים, נבחרה לשמש פלוגת החסימה של גדוד הקומנדו הסורי. בשעה שהם יתמקמו בעמדות סביב המוצב הישראלי ויניחו חסימות על הצירים שסביבו, יתחילו שאר שלוש הפלוגות, בפיקודו של מפקד הגדוד, לנוע רגלית, בחסות הפגזה כבדה, לעבר המוצב הישראלי. נקיב סלימאן חסן, מפקד הגדוד, יוביל את הכוח. שמונה מחלקות, בכל אחת מהן 26 לוחמי קומנדו. בראש כל כוח, מג'מועה בסורית, עומד מפקד מחלקה. הקצינים כבר יודעים מה המשימה. כל חיילי הגדוד, כולל אנשי הפלוגה המוטסת, יקבלו בעוד כשעה תדריך על יעדי התקיפה.

לפני היציאה קיבל כל אחד מהלוחמים של אל־ג'וג'ו 600 כדורי קלשניקוב ומנת קרב, שמכילה ביסקוויטים וקופסאות שימורים ונועדה לאפשר להם להישאר כמה ימים בשטח בלי להזדקק לאספקה. כוח הרתק הפלוגתי כולל מקלעי גוריאנוב ומטולי אר־פי־ג'י.

מפקד גדוד הקומנדו הצליח להלהיב את לוחמיו. ההצלחה, הוא הסביר לקציניו, תלויה במידה רבה בגורם ההפתעה. ועל פי תצפיות הבוקר, האויב הישראלי במוצב לא חושד שמשהו עומד לקרות בקרוב. התצפיתנים שעקבו משעות הבוקר המוקדמות אחר המוצב שמולם, לא זיהו כל חריגה משגרת הימים האחרונים, ולא ראו תגבורות שהיו אמורות לחזק את הגנת המוצב אם היתה התראה על משהו חריג. או שמישהו נרדם שם, או שמכינים לנו משהו לא צפוי, חשב לעצמו מפקד הגדוד הסורי.

את היעד שלפניו, המוצב הישראלי, הוא מכיר היטב, אף שמעולם לא היה בו. בחודשים האחרונים התאמן הגדוד על מודל באזור לטקיה בצפון סוריה, מודל שנבנה על סמך מידע מודיעיני יקר ערך שהגיע בטפטופים מחוליות מודיעין, כולן על טוהרת הדרוזים תושבי רמת הגולן.

השם שכיב אבו ג'בל לא אמר דבר ללוחמים הישראלים שישבו עכשיו במוצב החרמון. גם לא ללוחמים הסורים שנערכו באותם רגעים לתקיפתו, אבל מבחינת מפקדי המודיעין הסורי שישבו בדמשק, אבו ג'בל היה אוצר בלום.

שכיב אבו ג'בל הדרוזי נולד בשנת 1925 בכפר מג'דל שאמס שלמרגלות החרמון. בתחילת שנות ה־50 התגייס לצבא הסורי, עבר קורס קצינים והוצב בתפקיד קצין מודיעין פנים בבסיס המודיעין הסורי בעיר קונייטרה. במלחמת ששת הימים הוא הצליח להימלט לדמשק, אך כעבור שנתיים חזר לכפרו במסגרת איחוד משפחות, שבו איפשרה ישראל לדרוזים שהופרדו ממשפחותיהם לשוב לבתיהם.

לפני שחזר למג'דל שאמס עבר אבו ג'בל קורס מודיעין מזורז בדמשק, אבל אף שעם שובו לישראל הוא חתם על התחייבות שלא לעסוק עוד בנושאים צבאיים, זמן קצר לאחר שחזר לכפרו, הוא גייס כמה דרוזים מכפרי הסביבה ואירגן בתוך חודשים רשת מודיעין שאספה מידע שהועבר לסוריה. אנשיו של קצין המודיעין הסורי, רובם בני משפחתו, עקבו אחר תנועות הצבא, ידעו על מקומן של עמדות טנקים לשעת חירום, סימנו את שדות המוקשים ואת צירי התנועה שבהם נעו תגבורות למוצבים במהלך תרגילי כוננות ואיתרו מחסני תחמושת במקומות שונים ברמת הגולן. הם התחזו לרועי צאן, לחקלאים, וצילמו — גם בעיניים וגם במצלמות שסופקו להם — כל דבר חריג בנוף רמת הגולן. שריונרים שלחמו שם בשלושת ימי הלחימה הראשונים ביום הכיפורים, התקשו להבין מהיכן יודעת הארטילריה הסורית לטווח ביעילות ובדיוק כה רבים את עמדות הטנקים והרמפות שלהם. התשובה היתה שכיב אבו ג'בל. בזכות החוליה שאירגן, לקציני התצפית הסורים שטיווחו את העמדות היה מידע מוקדם על כל מחפורת שהוכנה, על כל רמפה שנבנתה.

אבל עיקר תשומת הלב הופנתה למוצב החרמון. המודיעין הסורי העריך שלא מדובר במוצב רגיל, אלא בבסיס מודיעין חשוב ששולט בכל המרחב שבין רמת הגולן לדמשק. עוד במהלך עבודות הבנייה של המוצב הצליח שכיב אבו ג'בל להחדיר שלושה מאנשיו כעובדי בניין לצוותים שבנו את המוצב. המודיעין הסורי קיבל על מגש של כסף כל פרט שהיה יכול לבקש על המוצב הישראלי. מבנה המוצב, המחילות, הפתחים, הבונקרים והעמדות השונות. הכול הגיע בזמן אמת מרמת הגולן לדמשק. אחת לכמה זמן הצליח אחד מחברי החוליה לעבור את הגבול ולמסור את המידע למפעילים הסורים. במקרים אחרים נקבעו נקודות מסתור בתוך שטח ישראל, שבהן הוטמנו החומרים שנאספו על ידי אנשי מודיעין סורים שחדרו בלילות.

כמה מאנשי החוליה הצליחו באותה דרך להשתלב בקבוצות עבודה בדרום, בקו בר לב ובמוצבי צה"ל סמוך לתעלה. גם כאן קיבל המודיעין המצרי אין־ספור פרטים חשובים.
חגיגת הריגול הסתיימה ב־23 בינואר 1973. באחד הלילות הגשומים והסוערים ברמת הגולן זיהה סיור צה"ל דמות חשודה בסמוך לגבול הסורי. הכוח פתח באש, והצעיר, שהיה בדרכו לגדר המערכת, נהרג במקום. על גופו של עיזאת אבו ג'בל, בנו של שכיב, קצין המודיעין הסורי, התגלה אוצר של ממש: 64 מסמכים, ובהם פירוט מוצבים, תנועות צבא, תרגילים שביצע צה"ל ועוד. בכיס אחר נמצא נייר ועליו רשומים 18 שמות. כל חברי הרשת. כולם דרוזים מיישובי רמת הגולן.

עוד באותו לילה נעצרו כל חברי החוליה. כולם הורשעו ונשלחו לכלא. מפקדם, קצין המודיעין הסורי, נידון ל־30 שנות מאסר, שמתוכן ריצה עשר בלבד. לאחר מלחמת לבנון הראשונה שוחרר במסגרת חילופי שבויים עם סוריה.
שכיב אבו ג'בל, ששמו כמעט אינו מוכר בישראל, הפך לאחד מגיבוריה הלאומיים של סוריה. הוא נפגש כמה פעמים עם הנשיא אסד, עוטר באותות כבוד, ואנשי מודיעין היללו ושיבחו את המידע שאספה החוליה, מידע שסייע באופן ניכר בהבנת היערכות האויב. בשנות ה־90 אף נבחר האיש לפרלמנט הסורי.
ועתה ינסה נקיב סלימאן חסן, מפקד גדוד הקומנדו 82, לתרגם את המודיעין שקיבל לניצחון צבאי חשוב.

ארבע שעות לפני שתיפתח האש, הוא חזר ושינן את תוכנית הקרב, שאושרה אמש סופית בידי אלוף משנה עלי חיידר, מפקד היחידות המיוחדות בצבא הסורי. בחסות הפגזה כבדה וריכוך אווירי של מטוסי מיג סוריים, פעולה שתימשך כעשר דקות, תמריא הפלוגה של אל־ג'וג'ו בשעה 14:05 ותתמקם בעמדות החסימה שלה. בו בזמן הוא ינוע בראש שאר כוחות הגדוד, יחצה את גדר הגבול ואת שדה המוקשים שאחריה וייערך לקרב על המוצב. הסורים ידעו היטב מה גודל הכוח הישראלי שמחזיק במוצב. מולו ריכז מפקד הגדוד כ־300 לוחמי קומנדו. עילית הצבא הסורי.

התדריך האחרון שניתן לקציני הגדוד בלילה הקודם היה יותר נאום מוטיבציה מאשר פקודה צבאית. בסיום התדריך בירך אלוף משנה עלי חיידר את הקצינים שנבחרו למשימה — שחרור האדמות הסוריות הקדושות שנפלו בידי האויב במלחמת יוני 1967. הביקור של עלי חיידר מעיד על החשיבות העליונה שהמטה הכללי הסורי והמפקד העליון של צבא סוריה, הנשיא חאפז אסד, מייחסים למבצע שיוביל את המתקפה הסורית הגדולה על רמת הגולן.

שבת, 6 באוקטובר, 11:30. החרמון הסורי

פחות משלוש שעות לפני שעת השי"ן. קפטן אל־ג'וג'ו אוסף את לוחמי הפלוגה במנחת המסוקים ופורש בפניהם את תוכנית הקרב. קצין הקומנדו הסורי מברך את אנשיו בפסוקים מהקוראן ומדרבן אותם בשיחת מוטיבציה אחרונה. המסר שלו ללוחמים: העם הסורי חיכה שנים לרגע הזה, ואתם אלה שנבחרתם להוביל את הקרב לשחרור האדמות הקדושות של העם הסורי שנלקחו במלחמת 67'. החיילים נלהבים בכל עת שמפקדם מדבר על הנקמה בציונים.

לפני העלייה למסוקים מגיע אלוף משנה עלי חיידר ומתדרך פעם נוספת את מפקד הפלוגה. השניים חוזרים על המשימות, צירי החסימה, סוגי הנשק שבידי הלוחמים. מפקד יחידות הקומנדו בצבא סוריה לא מסתיר את התרגשותו. חודשים רבים של הכנות הסתיימו. עתה הגיעה שעתם של לוחמי הקומנדו שלו.

שבת, 13:30. עמדת תצפית במוצב החרמון הישראלי

סגן משנה צבי אילון, "במבי", קצין הטיווח הארטילרי שיושב דרך קבע במוצב החרמון, מזהה שינוי פתאומי במערך הסורי. הוא ממקד את המשקפת בסוללת תותחים שממוקמת כארבעה קילומטרים ממזרח לגבול. כמה דקות קודם לכן החלו אנשי הסוללה להסיר את רשתות ההסוואה שכיסו את התותחים דרך קבע. הקנים מכוונים מערבה.

זו לא הסוללה היחידה שנערכת באופן לא ברור. הקו הסורי פרוש מתחתיו עמדה אחר עמדה. הראות מצוינת, ואין כל קושי להבחין בסוללות תותחים 130 ו־122 מילימטר, ולצדן מרגמות כבדות. השגרה הסורית של הימים האחרונים פינתה את מקומה להמולה תזזיתית. "במבי" לא מבין את פשר התכונה בצדו השני של הגבול. הוא ממהר לדווח לחטיבה המרחבית על ההתרחשות יוצאת הדופן בצד הסורי. סמלי המבצעים של החטיבה המרחבית, שיושבים בבסיס נפח, מוצפים בדקות האחרונות בדיווחים דומים. עוד ועוד תצפיות מדווחות שהסורים מסירים רשתות הסוואה מהטנקים שערוכים סמוך לקו הגבול ומסוללות התותחים הרבות שפזורות בשטח. שני מטוסי פנטום של חיל האוויר, שמפטרלים בשמי הרמה, נמנעים מלחדור לשטח הסורי.

אבינועם גוטרמן, קצין טיווח ארטילרי מגדוד 334, גדוד "רעם", גדוד תותחנים שממוקם באזור הכפר הדרוזי מסעדה שלמרגלות החרמון, מחפש את הנהג שלו שיושב עם כוס קפה בחדר האוכל של המוצב. גוטרמן אינו שייך לצוות האורגני של המוצב, ובעוד כמה דקות, לאחר שימצא את הנהג ואת הקשר, יעזוב את מוצב החרמון ויצא לעיקול הטנק, שבו ימקם את התצפית שלו. שגרה של קו רגיל. ללא קשר לכוננות ברמת הגולן. בשעה 13:40 יצא הזחל"ם שלו משער המוצב כשהנהג, ברגיג, עדיין מחזיק בידו את ספל הקפה החם שקיבל בחדר האוכל.

13:45. מנחת המסוקים מצפון־מזרח למוצב החרמון הסורי

שלושה מסוקי "מי 8", שיועדו לפלוגת הקומנדו של אל־ג'וג'ו, מחממים מנועים. כמה עשרות מטרים מהם כורעים לוחמי הפלוגה ומחכים לפקודה להיכנס לכלי הטיס. רשת האלחוט הגדודית דוממת. היעד קרוב, רק כמה דקות טיסה, אבל הטייסים תודרכו להגיע אליו באיגוף גדול כדי להפתיע את האויב ולא להיחשף. נתיב הטיסה המתוכנן הוא מעל הר דב ועובר בחלקו בתוך שטח לבנון.

חמש דקות לאחר מכן מקבל מפקד הפלוגה את מילת הקוד. הלוחמים הסורים נכנסים במהירות למסוקים. אל־ג'וג'ו תופס את מקומו במסוק הראשון. לכל אחד משלושת המסוקים נכנסים 26 לוחמים על ציודם המלא. המסוקים ממריאים בזה אחר זה במבנה של שני מסוקים מלפנים, מסוק שלישי מאחור. הרעש עצום. יותר 
מ־100 מטוסים סוריים ממריאים כמעט בו בזמן משדות תעופה ברחבי המדינה. ביניהם גם ארבעה מטוסי מיג 17, שיטילו את הפצצות הראשונות על מוצב החרמון.
חמש דקות בלבד נותרו לשעת השי"ן.
13:50. מוצב התצפית בהר דב

אנשי התצפית במוצב, שחולש על מפגש הגבולות סוריה־לבנון־ישראל, מדווחים על תנועה אווירית חשודה מכיוון סוריה. תחילה מצטיירות נקודות שחורות זעירות בקצה האופק. במשקפת הן נראות כראשי גפרורים. משנייה לשנייה העצמים הכהים מתקרבים לשטח ישראל. לעתים הם נעלמים מאחורי רכסי ההרים שמקיפים את מוצב החרמון הישראלי, ומיד מופיעים שוב. מפקד התצפית, קצין בנח"ל, מזהה שמדובר במסוקים סוריים שנעים לעבר מוצב החרמון. "סיציליה ממאה, סיציליה ממאה," הוא צועק ברשת הקשר, "שים לב, שלושה מסוקים סוריים בדרך אליך. חוזר, שלושה מסוקים סוריים בדרך אליך..."
בתוך שניות המסוקים נעלמים מהעין ומתחילים לגלוש לעבר הרכבל העליון, כקילומטר וחצי מערבית למוצב הישראלי.

13:55. מוצב החרמון הישראלי

קריאת הקשר מהר דב באשר למסוקים הסוריים הקרבים משנה באחת את תחושת הכוננות במוצב. גדי זידובר מסובב את מחולל הטלפון הישיר, שמקשר אותו עם החטיבה המרחבית, כדי לברר מה קורה סביבו. עוד הוא ממתין לתשובה, ופגזים ראשונים נוחתים על גג המוצב. ולא רק שם. 1,000 תותחים פותחים בבת אחת באש מדויקת על מאות מטרות צבאיות ברמת הגולן. אדמת הבזלת רועדת, ועשן סמיך מתאבך מהמכתשים שבהם התפוצצו הפגזים הסוריים.
אנשי התצפית מספיקים עוד לדווח על הפגזה כבדה באזור בירכת רם, לפני שהם מפנים בבהלה את גג המוצב עם הפגז הראשון שמתפוצץ סמוך אליהם. ארבעה מטוסי מיג 17 מגיחים ממזרח, מגביהים מעל המוצב ומשחררים פצצות שפוגעות בגג וסמוך לו. רעם המטוסים, שמסיימים את הגיחה ופונים מזרחה, מתערבב ברעם הפגזים שכותשים כל מטר מרובע בשטח המוצב.

13:55. המפלס התחתון, מוצב החרמון הישראלי

שלום לביא, איש הגנרטורים של החרמון, מתעורר בבעתה בכוך שבו קיווה להעביר בשלווה את יום הכיפורים. המיטה שלו כמעט צמודה לקיר החיצוני של המוצב, ורק דלת פח דקה מפרידה בינה לחצר הפנימית. פיצוץ אדיר מעיף אותו מהמיטה. מהתקרה נשפך עליו חול. שני הכיסאות שניצבו מחוץ לכוך שלו הועפו באוויר ונשברו. הוא קולט מיד: הפגזה על המוצב. בשנתיים וחצי שהוא נמצא כאן הספיק לביא לעבור ארבעה ימי קרב. האחרון היה בינואר השנה, כך שהפגזות לא היו דבר נדיר בהיסטוריה הקצרה של מוצב החרמון ושל לביא עצמו.

על פי התרגולת של הפגזה על המוצב, הוא לוקח את העוזי וממהר לעבר האולם המרכזי, שבו אמורים להתרכז כל החיילים שאינם בתפקיד. רק כשהוא מגיע לאולם, הוא מבחין שמרוב בהלה נעל את הסנדלים שהיו ליד המיטה. באולם המרכזי מתחילים להתאסף חיילים מבוהלים. כמעט לכולם זו טבילת אש ראשונה. עד לפני כמה דקות עוד שיחקו כאן פינג־פונג ושחמט. עכשיו הגיע הזמן למשחקים מסוג אחר.

דוד נחליאל מתעורר בבהלה ומרגיש שהמיטה שלו זזה ממקומה. חול נשפך עליו מהתקרה, ורעש בלתי מובן מהדהד באוזניו. הוא תופס את העוזי שליד המיטה, ובמכנסיים קצרים ובסנדלים רץ לאולם המרכזי. בדרך לשם הוא כבר קולט שהמוצב תחת הפגזה. הפגזים נופלים על גג המוצב בקצב מטורף. כמעט כל חיילי המוצב כבר שם. רבים מהם ללא נשק, מבוהלים ומפוחדים. נחליאל, איש מרגמות, ועופר רבינוביץ', אחד משני קציני הארטילריה שבמוצב, מעריכים שמדובר בירי משולב של תותחים ומרגמות. קירות האולם המרכזי מזדעזעים בעקבות כל מטח, והחול והאבק שיורדים מהתקרה אחרי כל פגיעה ישירה בגג גורמים למחנק.

גדי זידובר, מפקד המוצב, מתקשר אל החטיבה המרחבית, לפיקוד ולכל מי שאפשר להגיע אליו, כדי לדווח שמוצב החרמון מופגז. נחליאל ופונק מנסים להרגיע את החיילים המבוהלים ולהסביר שהמוצב חזק ובנוי לספוג הפגזות כבדות. מהחטיבה מוסרים לזידובר שאחת התצפיות דיווחה על מסוקים סוריים שנחתו לא רחוק מהרכבל העליון.

כמה דקות קודם לכן כינס ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, בלשכתו בקריה בתל אביב כתבים צבאיים של העיתונות היומית, הרדיו והטלוויזיה, כדי לעדכן אותם בהתפתחויות הביטחוניות האחרונות. באותם רגעים ממש שבהם הורידו החיילים הסורים את רשתות ההסוואה מעל אלפי הטנקים והתותחים, עדיין דיבר זעירא על אפשרות למלחמה בשעות הערב. עוד הוא מדבר, ואחד מעוזריו העביר אליו פתק ובו דיווח קצר: רמת הגולן וסיני בוערים. הסורים והמצרים פתחו במתקפה.

זעירא עזב במהירות את הלשכה, מותיר מאחוריו כתבים צבאיים המומים. בתוך שניות הם מקבלים אות מצמרר למה שעומד לקרות. צפירות עולות ויורדות מקפיאות את הדם בעיצומו של יום הכיפורים. האזעקה נשמעת היטב גם בלשכתה בתל אביב של ראש הממשלה גולדה מאיר, שבה מתקיימת ישיבת חירום של שרי הממשלה. כולם מופתעים לרגע. גם שר הביטחון דיין, שבוהה בשולחן שלפניו.
המלחמה החלה.
החרמון סופג הפגזה קשה, והוא לא לבדו.
המטח הארטילרי הראשון נמשך חמש דקות. חמש דקות רצופות שבהן כ־1,000 תותחים ומרגמות שיגרו קרוב ל־30 אלף פגזים לשטח ישראל, שהתנפצו בכל מקום אפשרי: מוצבים, ריכוזי תחמושת, בסיסים מרכזיים, רמפות ועמדות טנקים שהוקמו בשנים האחרונות לאורך קו הגבול. מיד לאחר המטח הראשון חוצים את הגבול יותר 
מ־100 מטוסים סוריים, מטוסי קרב והפצצה, ועטים על היעדים שנבחרו. לאחר הפוגה של כמה דקות מתחדשת ההפגזה הכבדה.

בתוך זמן קצר יתחילו שלוש דיוויזיות השריון הסוריות לנוע מערבה, לעבר גדר הגבול ותעלת הנ"ט שאחריה. כ־800 טנקים, גל התקיפה הראשון, יחדרו לשטח ישראל לכל אורך החזית. אחריהם ינועו חטיבות החי"ר וכוחות הקומנדו המיוחדים.
מול המסה הדוהרת הזאת מנסים מפקדי הטנקים של חטיבה 188, חטיבת השריון הסדירה שמגינה על רמת הגולן, להגיע לעמדות ולרמפות שמהן יהיה ניתן לנהל את הקרב. הטנקים הספורים נעים על הצירים שמוכרים היטב לכל קצין תותחנים סורי. הצירים מטווחים, והתנועה לעבר הגבול מתבצעת תחת אש כבדה. כשיגיעו מפקדי הטנקים הצעירים לרמפות ולעמדות האש הסמוכות למוצבי החי"ר שברמת הגולן, תקבל אותם גם שם הפגזה כבדה. כאילו מישהו חיכה להם.

מעמדות התצפית במוצב החרמון, עוד לפני שננטשו בעקבות ההפגזה הכבדה, היה ניתן לראות, עד קצה האופק, את תימרות העשן הכבד שמכסות את רמת הגולן.
גדעון ארנהלט, תצפיתן חיל האוויר, הגיע למוצב החרמון רק אתמול, ערב יום הכיפורים. שלשום הוא עוד היה ב"דבלה", מוצב הפיקוד של צה"ל בסיני, והתכונן למשפט צבאי לאחר שיצא ללא אישור לחתונה של ידידה טובה. העונש דווקא שימח אותו: "הגליה" למוצב החרמון. ארנהרט, שלא ידע מתי הפך מוצב החרמון לארץ גלות, יצא מחייך מסיני. כחיפאי, יהיה לו קל יותר להגיע הביתה, וגם הנוף כאן שווה הרבה יותר מחולות המדבר של סיני.
הבעיה היחידה שהציקה לו היתה הקור.

מיד לאחר שהגיע למוצב ביום שישי בצהריים, מיהר להתייצב בפני מיכה לנדסמן, קצין חיל האוויר שפיקד על שמונת החיילים שחיל האוויר הקציב לצורך תצפיות ומודיעין. כאמור, היחידה הקטנה של חיל האוויר היתה אמורה להתמקם דרך קבע במוצב רק בינואר 1974, אבל בעקבות הכוננות הגבוהה, לאחר הפלת 12 מיגים סוריים, הוחלט להקדים את מועד ההצבה, והיחידה הגיעה לחרמון בסוף ספטמבר. בזכות סקרנותו הטבעית הספיק ארנהלט לערוך מאז יום אתמול היכרות קצרה עם המקום. המושג "מוצב" לא תאם את מה שגילה בסיור הקצר. הוא התרשם שמדובר במבצר של ממש, שחוסה בצלם של סלעים אדירים. הגג השטוח מוגן בכמה שכבות של סלעי ענק, שכרוכים יחד ברשת פלדה. אלה הם השכפ"צים שאמורים לחסום כל פגז סורי. גם אם ייפלו על המוצב אלף פגזים, הרגיע אותו אחד החיילים הוותיקים שם, שום דבר לא יקרה. היו כמה דלתות פלדה נעולות בפניו, והחייל שליווה אותו בסיור הסביר שכאן נמצא ה"מוח" של המוצב. הבונקר של אנשי המודיעין.

60 החיילים במוצב החרמון האמינו שמדובר במתקן ששום דבר לא יכול לו. לא הפגזות מהאוויר ולא ניסיונות כיבוש קרקעיים. דלתות הפלדה נראו בלתי ניתנות לפריצה, ואיש לא חקר ובדק יותר מדי לעומק, אם יהיה די ב־13 לוחמי גולני שיושבים שם דרך קבע כדי להדוף התקפה.

רק כשהפגז הראשון נחת על גג המוצב, הוא שם לב שאין לו נשק אישי בכלל. לחרמון הגיע עם תרמיל גב בלבד. נכון שבעבר היה חייל בגולני, ואפילו פגש כאן כמה חיילים שהכיר עוד משירותו הקצר ביחידה, אבל הוא התקשה לזכור מתי ירה בנשקו בפעם האחרונה.

ועכשיו הוא הרגיש בחסרונו. רק לפני דקות היה המוצב שקט, מין אווירת יום כיפור, ולפתע הכול רועש, רועד וקופץ מסביב. בתוך שניות זרמו רוב החיילים לאולם המרכזי. "הסורים מפגיזים, הסורים מפגיזים," נשמעו קריאות מכל כיוון. איש לא הכין אותם למה שקורה. קצתם היו ללא נשק בכלל. הם בקיאים בתורת הלחימה של הצבא הסורי ובמבנה האוגדות ושמות מפקדיהן, אך עד היום פחות התעניינו בזוטות כמו הגנת המוצב שבו ישבו.

גדעון נחום, אלחוטן ביחידת המודיעין, הגיע למוצב לפני שישה חודשים. מאז הוא כאן, צמוד למשדרים המיוחדים שקולטים כל מה שהאוזן הרגילה אינה מסוגלת לקלוט מהצד השני של הגבול. מיד לאחר ראש השנה יצא לחופשה ארוכה והיה אמור לחזור לחרמון רק ביום ראשון לפנות ערב. ביום שישי בצהריים צילצל הטלפון בבית הוריו בטבריה. "כוננות," אמר מישהו לאמו שקיבלה את השיחה. "תגידי בבקשה לגדעון שעוד מעט יגיעו לאסוף אותו חזרה למוצב."

בשעת ערב מאוחרת, אחרי חניית ביניים והתארגנות בבסיס מודיעין בהר כנען בצפת, טיפסה לחרמון המשאית שאספה את כל חיילי המוצב, שהיו בחופשה והוזעקו לחזור אליו. מיד לאחר שהגיע, שובץ למשמרת לילה בחדר העבודה הצפוף של היחידה. בבוקר, לאחר שינה חטופה, פגש לראשונה את מפקדו החדש, סגן עמוס לוינברג, קצין המודיעין שעידכן אותו בנוגע לכוננות ספיגה.

הוא לא הבין על מה בדיוק הקצין הזה מדבר. זו פעם ראשונה שהוא שומע על כוננות ספיגה בהר. לקצינים, כך הבין, יש לא פעם נטייה להקצין את המצב ולהפגין ידע רב בפני החיילים שלהם. תזכורת קצרה מי כאן הקצין שיודע הכול ומי כאן החייל הפשוט... וזו אולי הסיבה, חשב, שכוננות רגילה הפכה פתאום לכוננות ספיגה. אחר כך, כשהאולם המרכזי היה מלא בחיילים שביקשו לברר את פשר השמועות שטענו שמשהו קורה, דיבר עמוס לוינברג בחשיבות רבה, עטופה בארשת סודיות, על אפשרות שמטוסים סוריים יפציצו את ההר. לגדעון נחום, כמו גם לשאר חיילי המודיעין, זה נראה הזוי, דמיוני. מטוסים סוריים מעל המקום שנחשב תמיד הכי שקט, הכי בטוח, הכי על גג העולם?

אבל הפעם היה משהו שונה באוויר. תחושה כזו הוא לא חווה מאז הגיע לכאן בפעם הראשונה, לפני כחצי שנה. כמי שהכיר כל פינה במוצב החצוב בהר והתרגל לישון אחרי כל משמרת בקומה השנייה של מיטה צרה, שמוקמה באלכסון באחת הפינות של מחילת המודיעין, הוא הבחין בדברים שלא היו בכוננויות קודמות. באוויר היה מתח לא מוכר. כולם רצו לדעת מה זו הכוננות הזאת, מתי היא תסתיים, ומתי יהיה אפשר לחזור לשגרה.

ערבוב היחידות שמשרתות על ההר — גולני, מודיעין, חיל אוויר ותחזוקה — יצר בעיה פיקודית. מרגע שהתרסק הפגז הראשון, אחד מתוך מאות, על גג המוצב, לא היתה במקום כתובת פיקודית אחת שתרכז את החיילים למשימות הגנה. חיילי גולני הם היחידים שעברו הכשרת חי"ר. חיילי המודיעין וחיל האוויר הם חסרי הכשרה בסיסית בלחימה, ואת מה שלמדו בטירונות הקצרה — הספיקו לשכוח מזמן. אבל גדעון ארנהלט, כמו רבים מהחיילים המשרתים במוצב, עדיין היה נעול על אגדת המוצב שלעולם לא יכול ליפול. מדובר, הוא שיכנע את עצמו, בתקרית אש מקומית. קצין סורי שהשתגע והחליט לקחת יוזמה. איש מהנוכחים באותו רגע באולם הגדול לא האמין שההפגזה הכבדה היא רק הפתיח למה שיבוא בהמשך.

באותם רגעים קריטיים אין שום עין צופייה על גג המוצב. ההפגזה הכבדה הבריחה את כל התצפיתנים פנימה, לבונקר המרכזי. זו הסיבה לכך שאיש אינו ער לעובדה שהמסוקים הסוריים נחתו בסמוך למוצב, ושכוחות הקומנדו נעים במהירות בחסות הפגזים גם ממזרח וגם ממערב, מהמקום שבו נחתו המסוקים. מאות לוחמי קומנדו נעים לעבר מוצב עיוור שלא מוכן לקדם את פניהם.

14:15. אזור נחיתת המסוקים הסוריים, הרכבל העליון

הטיסה ליעד היתה קצרה, אך הנחיתה קשה מהצפוי. שני המסוקים הראשונים מרחפים בגובה מטר מעל אזור הנחיתה סמוך לרכבל העליון, וחיילי הקומנדו מזנקים מתוכם ומתפרשים בשטח הסלעי. אבני בזלת שחורות מאפשרות מחסה נוח יחסית. הם מחכים למכת אש ישראלית שלא מגיעה. ההפתעה שלמה. המסוק השלישי, שמתקרב לנחיתה מיד לאחר הזוג הראשון, מסתבך. בגובה של כעשרה מטרים מעל הקרקע מתחיל המסוק להסתחרר. חמישה חיילים מצליחים לקפוץ החוצה, לפני שכלי הטיס נוחת בחבטה קשה על הקרקע ועולה באש. אלה הם הניצולים היחידים מההתרסקות. כל שאר הלוחמים שהיו במסוק לא שרדו.

אל־ג'וג'ו ממהר לדווח למפקד הגדוד על ההתרסקות, וזה מורה לו שלא לחכות ליד המסוק שנפגע. הוא פורש את הלוחמים שנותרו מהפלוגה על ציר הדרך שמובילה מהרכבל העליון למוצב הישראלי. כמה מאות מטרים מעליו התופת רותח. מאות פגזים נוחתים בזה אחר זה על גג מוצב החרמון ובסמוך לו. המיגון מחזיק מעמד, אבל פסגת ההר אפופה כולה עשן כבד. בו בזמן הוא מקדם את מחלקת הרתק, שמתקדמת לכיוון המוצב הישראלי. בעוד כמה דקות תסתיים ההרעשה, ואז יהיו אלה מקלעי הגוריאנוב של הפלוגה שיפתחו באש לעבר גג המוצב והפתחים, שמהם צפויים להגיח החיילים הישראלים. הוא מופתע שאיש לא משיב אש. החרמון הישראלי לא מגיב. העמדות שעל גג המבצר נטושות לחלוטין, והפגזים ממשיכים להתיז ריקושטים מהמיגון שמכסה את כל שטח המוצב.

הראשון שמדווח על נחיתת מסוקים סוריים בחרמון היה סגן יעקב בורובסקי, סגן מפקד פלוגת החרמון של גולני, שישב במוצב 103, בפאתי מג'דל שאמס. המוצב סופג אש כבדה, אבל בורובסקי מזהה מעמדת התצפית את המסוקים הנוחתים. הוא מדווח במהירות למפקדת הגדוד, והדיווח עובר לפיקוד צפון: הסורים תוקפים את החרמון.

קצין התותחנים גוטרמן מרגיש שהוא בעיצומו של סרט אימה. הוא בדרך לעיקול הטנק, ופתאום שני מסוקים נוחתים לא רחוק ממנו וממריאים במהירות, לאחר שפרקו מתוכם את לוחמי הקומנדו של קפטן אל־ג'וג'ו. מסוקים סוריים? בשטח ישראל? גוטרמן מתקשה להאמין. רק הפגזים שנופלים לא הרחק מהם מבהירים לו שמדובר במציאות חדשה. מרוב בהלה הנהג ברגיג נכנס לאחד הבורות הישנים בכביש ונתקע.
"נסה לצאת ברוורס," צועק גוטרמן.

ברגיג מנסה. ההילוך האחורי תקוע. הזחל"ם לא מגיב. גוטרמן והקשר עוזרים לברגיג להזיז את ההילוך האחורי, ובכוחות משותפים הם מצליחים לשחרר את מוט ההילוכים. בשיא עוצמת המנוע מזנק הזחל"ם ברוורס מהבור.
אבל הסיפור עוד לא הסתיים.

מול עיניהם מגיח מסוק נוסף. זה המסוק השלישי של פלוגת הקומנדו, שצריך לנחות לא רחוק מציר הנסיעה שלהם. כדורים שורקים מכל עבר, וגם הם מנסים לירות ממקלע הסיפון לעבר המסוק המתקרב. המסוק מנמיך, נראה שעוד רגע הוא עולה עליהם. כשהכול נראה אבוד ולא נותר אלא להתפלל, מתרחש הנס. אחד מכמה שקרו להם באותו היום. המסוק מתחיל פתאום להסתחרר מולם. בתוך שניות החרטום מזדקר כלפי מעלה והמטוס צולל מטה. חמישה חיילים מצליחים לקפוץ ולהתרחק משם לפני שהמסוק מתרסק ועולה באש. מיד אחרי הפיצוץ הם מבחינים שאחד משני הטייסים הסורים נזרק אל מחוץ לכלי הטיס.

חמשת החיילים שניצלו מהמסוק הבוער פותחים באש לעבר הזחל"ם. פצצת אר־פי־ג'י מחטיאה את הדופן האחורית, וקליעי קלשניקוב ניתזים מדופנות הפלדה של כלי הרכב. אחרי כמה מטחי ירי הסורים מוותרים ומנסים לחבור לשאר הכוח של הפלוגה. את הטייס הפצוע הם משאירים לנפשו מאחור. ברגיג נותן גז ודוהר כמו משוגע קדימה. מולם בדרך שעולה לחרמון, סמוך לעיקול הטנק, מופיע לפתע ג'יפ, ומאחוריו קומנדקר שנושא קרונית קשר. כאילו אין מלחמה. כאילו ההר לא שורץ קומנדו סורי. גוטרמן עוצר את השיירה הקטנה ומזהה בג'יפ שני קציני קשר, ספיר וענבר. "תסתלקו מכאן, כל ההר שורץ קומנדו סורי," הוא צועק לעברם. שני כלי הרכב מסתובבים ומצטרפים לזחל"ם. לפני שהם ממשיכים במורד הציר, גוטרמן מחליט לנסות לחלץ את הטייס הפצוע. איש עוד לא אמר לו שפרצה מלחמה. מבחינתו, זה עדיין יום קרב, וטייס אויב הוא תמיד סחורה שכולם ישמחו אם תגיע לידיים שלהם, ואולי סוף־סוף יבינו מה קורה כאן.

הטייס עדיין בחיים. מתחת לסרבל הטיס שלו הם מבחינים בכתמי דם גדולים שמתפשטים על החזה. גוטרמן מבין שמצבו אנוש. הוא מנסה ליצור קשר עם אנשי המוצב ולעדכן אותם על הקומנדו הסורי שהונחת במסוקים. המוצב לא עונה, וגוטרמן מעריך שהאנטנות נפגעו בהפגזה. רשתות הקשר עמוסות. כל רמת הגולן בוערת, והקת"ק העקשן מנסה שוב ושוב לדבר עם אחד האלחוטנים בחטיבה ולבקש ממנו להעביר את המידע החיוני לאנשי המוצב.

את השעות הבאות מעבירים גוטרמן ושני החיילים שלו מתחת לעיקול הטנק, בכביש שמוביל לרכבל העליון. שם הם עושים בדיוק את מה שנדרש מהם: מטווחים את סוללות הגדוד לעבר מקורות האש הסורי. הם לא יודעים שהמוצב שמעליהם נכבש כמעט כולו על ידי כוחות הקומנדו שירו בהם. הם לא יודעים גם שהזחל"ם שלהם, עם הג'יפ של שני קציני הקשר, הוא המחסום היחיד שמפריד בין הקומנדו הסורי ובין הרכבל התחתון. רק לפנות בוקר הם מחליטים לנטוש את העמדה ומגיעים בתוך זמן קצר לחניון האוטובוסים שסמוך לתחנת הרכבל התחתון.

המסוקים הסוריים והכוח שהונחת בעיקול הדרך לחרמון הפתיעו גם את שלושת הלוחמים של גולני, שירדו בבוקר מהמוצב כדי לאייש תצפית שגרתית ברכבל העליון. השלושה ניסו לירות לעבר המסוקים הסוריים, אבל גילו שהמקלעון בעמדת התצפית נתקע. אולי תקלה, אולי מרוב לחץ והתרגשות. השלושה נוטשים את העמדה, משאירים במקום את מכשיר הקשר ועושים בריצת אמוק את כל הדרך לרכבל התחתון. הם בין הראשונים שמדווחים על הימצאות לוחמי קומנדו סורים סמוך למוצב החרמון. מסיבה לא ברורה איש אינו מעביר את המידע הזה הלאה. הבהלה ברכבל התחתון גדולה. גם המקום הזה ספג הפגזה כבדה לא מזמן, והחשש הוא שבכל רגע יגיע הקומנדו הסורי גם לכאן. בגלל הבהלה החיילים במוצב החרמון עדיין אינם יודעים שכוחות קומנדו סוריים סוגרים עליהם.

הרכבל העליון הוא בינתיים הנקודה המערבית ביותר שאליה הגיעו הסורים. חלק מהפלוגה של אל־ג'וג'ו מטפסים למעלה לכיוון המוצב כדי להשתתף בלחימה שם. אחת המחלקות בפיקוד קצין נשארת באזור הרכבל העליון. החיילים הסורים ממקשים את הציר ומכינים לעצמם עמדות אש שולטות. הסתווּת בשטח זו המומחיות שלהם. אבני הבזלת השחורות הופכות לעמדות אש ששולטות בכביש המפותל. ציר הגישה לחרמון חסום עתה משני הכיוונים: גם לאלה שינסו לסייע ללוחמי המוצב הנצורים, וגם למי שינסה לברוח מהמוצב.

15:15. מוצב החרמון הישראלי

הארטילריה הסורית חדלה לירות פגזים לעבר המוצב ומתחילה למסך את האזור כולו בפצצות עשן. בחסות מסך העשן, שמכסה את פסגת החרמון, מתקדמות שמונה מחלקות קומנדו סוריות מגדוד 82 בפיקוד המג"ד לעבר המוצב הישראלי. כל עמדות התצפית נטושות. איש מחיילי המוצב לא הבחין בחיילים הסורים המתקדמים.
מסוק נוסף מתקרב בחסות העשן ומרחף בגובה של כמטר מעל הקרקע. 16 לוחמי קומנדו קופצים החוצה. כולם לוחמים מגדוד 183 של הכוחות המיוחדים בצבא סוריה. התפקיד שהוטל עליהם כפול: לתפוס עמדות ולרתק באש את עמדות הירי שעל גג המוצב ולפרוץ את שדה המוקשים וגדרות התיל שמסביב כדי לאפשר למפקד גדוד 82 לבצע את המשימה.

הסורים נערכים לקרב מר על מה שהם מכנים "מבצר החרמון", ומופתעים לגלות שהגג נטוש. אין אף חייל ישראלי על הגג. כל עמדות ההגנה במפלס העליון של הגג ריקות. איש לא מגן בשעה זו על מוצב החרמון. בתוך כמה דקות מצטרפים ללוחמי גדוד 183 עוד שני כוחות: מחלקה בפיקודו של אל־ג'וג'ו, שטיפסה לכאן מהרכבל העליון, והכוח העיקרי בפיקודו של מפקד גדוד 82. הרתק פותח באש כבדה לעבר כל הפתחים, שמהם ניתן לצאת מהמוצב ולנסות לתפוס את עמדות ההגנה.

סביב מוצב החרמון פרושים עתה כ־250 לוחמי קומנדו. בתוך המוצב, בעיקר בבונקר המרכזי, מצטופפים 57 חיילים, רובם כמעט ללא הכשרה צבאית. הם עדיין אינם מודעים למה שקורה בחוץ.

16:00. האולם המרכזי, מוצב החרמון

בתוך הבונקר המרכזי, שבו יושב מפקד המוצב, שומעים היטב את קולות הירי מבחוץ. סגן גדי זידובר, שהחל את שירותו הצבאי בחטיבת גולני והגיע למוצב החרמון כחצי שנה קודם לכן, מבין שההפגזה הסתיימה ומתחיל לארגן כוח שיצא החוצה וייערך להגנה על העמדות שבגג המוצב. חגי פונק, הקצין מגולני, יוצא לגג עם עוד שלושה לוחמים, איציק שלום, דוד נחליאל והמאגיסט יגאל בראשי. בהמשך יצטרף אליהם גם מפקד המוצב עם עוד לוחמי גולני. הכוח הקטן עולה בגרם מדרגות צר למפלס הביניים. פונק מרים דלת פלדה שמכסה את היציאה, והם יוצאים לגג התחתון של המוצב ותופסים מחסה מאחורי מצבורי האבן הגדולים. במרחק של כמה עשרות מטרים הם מבחינים בשני טורים של חיילים סורים שמתקרבים למוצב. כולם במדי קרב מנומרים, קסדות, רובי קלשניקוב וחגורים עמוסים ברימוני יד. בראשי פורשׂ את הדורגלים של המא"ג ופותח באש לעבר הסורים המתקרבים. פונק, נחליאל ואיציק שלום יורים בעוזים שלהם. כמה סורים נפגעים, והשאר תופסים מחסה ומשיבים אש.

בראשי מתרומם לשנייה אחת. צרור פוגע בחזהו, והוא נופל לידיו של נחליאל שצמוד אליו. האש הסורית מתחזקת, וחגי פונק נפצע מכדור בכתפו. איציק שלום תופס את המא"ג וממשיך לירות עד שנגמרת לו התחמושת. נחליאל יורד במהירות לבונקר המרכזי וחוזר משם עם שני ארגזי פעולה ומחסניות עוזי. זידובר עולה גם הוא לגג עם חייל נוסף, ברנרד ברמי, שנפצע גם הוא מכדור שפוגע בו סמוך למפשעה.

המשך הקרב חסר סיכוי. הסורים, שהצליחו להשתלט ללא קרב על גג המוצב, שולטים באש במפלס הביניים הנמוך יותר, וזידובר מאיץ בלוחמים לחזור לבונקר. הם מורידים את גופתו של בראשי וסוגרים מעליהם את דלת הפלדה, שחוסמת את הכניסה למדרגות. רופא המוצב, ד"ר קובלסקי, קובע את מותו של בראשי ומכסה את פניו במטפחת. זידובר מבקש מהרופא לא לדווח לאיש על מותו.

סמל יגאל בראשי לא היה אמור להיות כאן. במאי 1972, במהלך אימון מתקדם בגולני, הוא נפצע, ולאחר שיקום לא קל דחה את ההצעה לשרת בעורף והתעקש לשוב כלוחם לחטיבה. ועכשיו הוא מונח ללא רוח חיים. החלל הראשון בקרב על החרמון.
זידובר מבין שהמוצב מכותר על ידי כוח סורי גדול, ואין כל סיכוי להדוף את התוקפים. הוא מבין גם שלא ניתן להמשיך ולנהל קרב מעמדות נחותות במפלס התחתון, עמדות שנשלטות באש על ידי הסורים. מפקד המוצב מנסה להתקשר למפקדת החטיבה. האנטנות המרוסקות לא מאפשרות שימוש ברשת הקשר, אבל למרבה ההפתעה, הטלפון הקווי עדיין פועל. "הסורים פורצים לנו למוצב," הוא צועק כשמישהו לא מוכר מקבל את השיחה.
"תיכנסו לבונקרים ותסגרו טוב את כל הפתחים, גם עם בולדוזרים לא יוכלו להוציא אתכם משם," עונים לו מעברו השני של הקו.

קשה למצוא מישהו שיעזור עכשיו. נפח עצמה, שבה יושבת מפקדת החטיבה המרחבית, נמצאת גם היא תחת הפגזה כבדה. הדיווחים שזורמים לחפ"ק, שבו יושבים אלוף משנה איציק בן שוהם, מפקד חטיבת הטנקים הסדירה 188, וסגן אלוף אורי שמחוני, קצין האג"מ של פיקוד הצפון, אינם מבשרים טובות. תחת הפגזה כבדה לאורך כל החזית מתחילות חטיבות הקו הראשונות להתקדם לעבר תעלת הנ"ט, בשעה שצוותים מיוחדים, שכוללים אנשי הנדסה, לוחמי חי"ר, כלים הנדסיים וטנקי גישור, פורצים נתיבים לכוחות המסתערים. בתוך זמן קצר יגיעו לתעלה כ־300 טנקים ראשונים עם עשרות אלפי לוחמי חי"ר בכלי רכב משוריינים, ויחצו את המכשול דרך המעברים שנפרצו. דחפורים כבדים ימשיכו לפרוץ מעברים נוספים בנקודות שנבחרו לכל אורך הגזרה, ויכינו את השטח לכוח השריון העיקרי, כ־750 טנקים, שלוש אוגדות משוריינות, 
שתבקענה בשלושה צירים מרכזיים: בגזרות הצפונית, המרכזית והדרומית.

אלוף משנה איציק בן שוהם יודע היטב שמול העוצמה המסתערת הזאת עומדים רק כמה עשרות טנקים, ובהם חיילים נחושים, מאומנים, מכירים היטב את השטח, אבל מתי מעט מול הכוח הסורי העצום שמאיים לשטוף אותם עוד מעט מעמדותיהם.
גדי זידובר מבקש, כמעט מתחנן, "תורידו אש ארטילרית על גג המוצב."
צבי שוורץ, מפקד הסיוע הארטילרי של גדוד 334, מוריד מטח פגזי 155 מילימטר על המוצב. אש על כוחותינו בז'אנר הצבאי. פעולה שמשמעותה אחת: תמות נפשי עם פלשתים... לא הצלחתי לבלום את האויב. הדרך היחידה עכשיו היא אש כוחותינו על כוחותינו.

הפגזים שיורה גדוד 334 מתפוצצים על הגג ובקרבתו. הכוח הסורי נבלם לכמה דקות, אבל רק מטח אחד יורד על החרמון. שוורץ, קילומטרים מהמוצב, באזור הכפר הדרוזי בוקעתה, מחכה שמישהו יכוון את הסוללה. היכן נפלו הפגזים? האם צריך לתקן את הירי? אבל בחרמון אין מי שיעשה את זה. אין אף חייל ישראלי מחוץ לבונקרים. שוורץ ממתין. הוא לא מבין למה איש לא מתקן אותו. אבל החרמון הוא לא המקום היחיד שמשווע עכשיו לסיוע ארטילרי. רשת הקשר כמעט מתמוטטת מקריאות לעזרה, והסוללה שלו עוברת לטווח מטרות אחרות. וכאלו לא חסרות עתה ברמת הגולן.

זידובר סופר את האנשים שנמצאים באולם המרכזי. קצתם עדיין בפיג'מות ובכפכפים. עדיין לא עיכלו שזו מלחמה. עדיין לא מודעים לסורים שנמצאים ממש מעליהם. על גג המוצב.
מלמעלה נשמעות קריאות רמות בערבית. עדיין רחוקות מהם. עדיין מפרידות כמה דלתות פלדה ביניהם. הסורים לא מפסיקים לצעוק. בעיקר צעקות עידוד זה לזה.
גדעון ארנהלט מצליח לתפוס בטלפון הקווי את חברו הטוב ניצן, אף הוא חייל סדיר, ומדווח לו שהסורים עומדים לכבוש את המוצב. שיעביר את זה הלאה. שתגיע עזרה, דחוף. איך צה"ל הגדול מרשה לדבר כזה לקרות? איפה חיל האוויר, הטנקים, התותחנים, הצנחנים שלנו?

ניצן מעדכן אותו שהם לא לבד במערכה. זה כל החזית. לא רק ברמת הגולן. גם בסיני. זה לא יום קרב. זו מלחמה ממש.
בני מזוז, החזן המופלא של תפילת "כל נדרי" מאמש, מסתובב המום בבונקר המרכזי. הוא עדיין לא הוריד את הטלית ששם על כתפיו בתחילת תפילת הבוקר. עכשיו הוא מסתובב ומתפלל. חסר רקע צבאי, חסר נשק, אבל עם הרבה אמונה בריבונו של עולם. שיעזור.

הפגז הראשון שנפל על המוצב תפס את ד"ר קובלסקי כשהוא מנסה להתמודד עם כאבי הגב שחזרו אחרי כמה חודשים של מנוחה. זו המיטה הצבאית המחורבנת הזאת, אמר לעצמו, הסתובב לצד השני והמשיך לקרוא את הספר שהביא איתו מנפח. הוא עוד הספיק לנחם את עצמו שנשארו לו פחות מ־24 שעות במקום הזה, כשרעם אדיר טילטל אותו. בחלומותיו הגרועים ביותר לא דמיין שימצא את עצמו במלחמה לא צפויה שכזו, ודווקא במקום הארור הזה.

הוא מיהר לבונקר המרכזי, סמוך לחדר מפקד המוצב, והספיק לראות את מפקד המוצב וקצין נוסף, צבי אילון, מטפסים על סולם כדי לצפות מהגג על השטח שמסביב. עוד מטח ארוך הבריח את שניהם חזרה לבונקר. "הסורים קרובים מאוד אלינו," עידכן זידובר את הקצינים שבמוצב. קובלסקי ירד למרפאה הקטנה בכוך סמוך לגג המוצב כדי להכין ציוד רפואי. המחשבה הראשונה שלו היתה שכדאי לאכול משהו. מי יודע מתי תהיה הזדמנות נוספת להכניס אוכל לפה. מאז אתמול הוא מסתובב רעב. הארוחה המפסקת של ערב יום הכיפורים היתה מאכזבת. קופסאות לוף ותירס ממנות קרב ויין קידוש צבאי חסר טעם. בכל פעם שהתאכזב מחדש ממה שקורה במוצב, ניחם עצמו בכך שביום ראשון הוא חוזר לנפח, וביום שלישי הוא משתחרר.

מבונקר המרפאה הוא חזר לאולם המרכזי. הפאניקה לא הפתיעה אותו. כמה חיילים עמדו עם נשק טעון מול דלתות הפלדה שהפרידו בין האולם לחצר המוצב, מוכנים לירות בחיילים הסורים שינסו לפרוץ פנימה. לא לכולם היה נשק. לא לכולם היו מדים. לא לכולם היו נעליים צבאיות. "אוי ואבוי אם ככה מגינים עלינו," חשב לעצמו.
לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, כבה האור באולם. או שהגנרטורים שניצבו בחצר ללא הגנה נפגעו, או שהסורים הצליחו לנטרל אותם. בכמה מהמחילות פעלה תאורת חירום. קובלסקי, שעמד קרוב למפקד המוצב, שמע כיצד הוא מארגן כמה לוחמי גולני בפיקוד קצין ומורה להם לעלות לגג עם מא"ג. אחר כך היה פרץ של יריות, צרורות די קרובים, ומיד שמע את הצעקות של זידובר: "דוקטור, צריך אותך..."

קובלסקי חזר במדרגות למרפאה הקטנה במחילה שקרובה לגג. בתאורה החיוורת של פנסי כיס הוא פגש את ההרוג הראשון בקרב על מוצב החרמון, יגאל בראשי מגולני. "אין מה לעשות, הוא מת..." אמר לאחר שבדק דופק וכל סימן חיים אחר. הוא ניסה לחזור לאולם המרכזי, ובתוך כמה דקות קראו לו שוב. הפעם כדי לטפל בחייל שנפצע. קובלסקי איתר פגיעת כדור קשה במפשעה. הפצוע, ברנרד ברמי, שנפצע גם הוא בקרב הקצר על הגג, נאנק מכאבים. קובלסקי הכניס לו עירוי לווריד והזריק לו מורפיום לשיכוך הכאבים. "תודה," לחש ברמי, בעוד הרופא משכיב אותו על אחת משתי האלונקות שבמרפאה.

הקולות בערבית התחזקו. מישהו צעק, "רימון," ומיד נשמעו כמה פיצוצים. הסורים גילו את פתחי האוויר בגג המוצב והחלו לשלשל פנימה רימוני יד ורימוני עשן. עשן כבד החל להתפשט בחדרים ובכוכים. בדיוק כשיצא מהמרפאה, הבחין קובלסקי ברימון שמתגלגל לעברו. הרופא של החרמון קפא לרגע במקומו. למזלו, היה שם חייל שהצליח ברגע האחרון למשוך אותו אל מאחורי עמוד שספג את רוב הרסיסים. כמה רסיסים פגעו לו ברגליים. הוא רצה להודות לחייל שהציל את חייו, אבל בסערת הקרב לא מצא הזדמנות לכך. וגם לא ידע אם יוכל לזהות אותו בחשכה. כמעט 40 שנה מאותו אירוע סיפר לו אחד מידידיו במושב מכמורת, שבו הוא חי, שפגש בחופשה באילת אדם שביקש למסור דרישת שלום לד"ר קובלסקי והתוודה בפניו שהוא החייל שהציל את חייו.

באולם המרכזי נשמע לפתע צרור יריות. אחד מחיילי המילואים שהיה במוצב פלט צרור. ריקושט שניתז מקיר בטון פגע ברגלו של שלום לביא, והוא החל לדמם. הפציעה לא היתה קשה. הוא הצליח לשלוף את רסיס הבטון מהרגל וחבש בעצמו את הפצע. הירי לא פסק גם מכיוון הגג וגם מדלת הפלדה הראשית של המוצב. שלום ירד לחדר הקשר, ומשם השקיף לעבר חצר המוצב. הוא ראה עשרות חיילים סורים במדים מנומרים, עם קסדות, רובי קלשניקוב ומטולי רימונים. אנחנו בבעיה גדולה, חשב לעצמו ומיהר לחזור לאולם המרכזי.

הלחץ הסורי גובר. התקווה האחרונה היא דלת הפלדה הראשית של המוצב, שמפרידה בין חדר המדרגות לאולם המרכזי. בתוך המבנה שמעליהם כבר נשמעים צעדי החיילים הסורים. צעדים, צרורות ירי ורימוני יד. כמה זמן עוד תחזיק מעמד הדלת הזאת?

יואל קרני מחיל האוויר לא כל כך האמין בדלתות הפלדה האלה. כבר בתחילת הקרב הוא הבחין שאחת מהדלתות הללו, שהיו אמורות להפוך את המקום למבצר בלתי חדיר, לא נסגרת. מבט חטוף הבהיר לו את הבעיה. המשפצים שעבדו כאן לא מזמן והכינו את התשתית לריצוף חלקים מהמוצב, השאירו כמה בליטות של בטון. ועכשיו, דווקא כשהמצב קריטי ויש להיסגר מאחורי דלתות הפלדה, אותן בליטות בטון מונעות את הסגירה ההרמטית.

גדעון ארנהלט, שנמצא באולם המרכזי, משוכנע שמעליהם מתנהל קרב לחיים או למוות. אנשי גולני מול הכוח הסורי, כשבחלל הבונקר המרכזי נשמעת פקודה: "לסגת." ההד חוזר מהקירות: לסגת,לסגת...
החיילים נוטשים את האולם המרכזי ונסוגים למפלס התחתון. לתוך המחילות וחדרי המגורים. שם הם מנסים להיצמד בחושך לקירות. המחילות נמוכות, פחות מגובה אדם. כל המוצב הגדול הזה הוא מבוך אחד גדול. גם למי שנמצא שם קשה לנווט בחושך. התקווה היחידה היא שגם הסורים לא ימצאו את המסתתרים.

18:45. המפלס התחתון, מוצב החרמון הישראלי

כוח החוד של גדוד הקומנדו 82 סיים להשתלט על גג המוצב. הלוחמים הסורים גילו את גרמי המדרגות, שהובילו מתוך הבונקרים לעמדות שעל הגג, והחלו לחדור פנימה לכיוון האולם המרכזי, כשהם יורים, מגלגלים רימוני יד ומפעילים מחולל עשן שיצר מחנק בתוך האולם, בחדרים ובמחילות הסמוכים לו. חיילים סורים צעקו בערבית להיכנע. לכמה מהחיילים ההמומים היה נדמה שנשמעו קריאות דומות גם בעברית.
גדי זידובר מנסה לשלוט בַּכוח. יש לו שם כמה לוחמי גולני, קצתם כבר פצועים, קצין חי"ר פצוע ועשרות חיילים חסרי כל הכשרה כלוחמים. בשלב מסוים הוא מצליח לפרוץ דרך רשת הקשר העמוסה, מגיע לחטיבה המרחבית וקורא לעזרה. מישהו עונה לו ומסביר בהיסטריה שאין מי שיעזור להם. רמת הגולן כולה תחת אש סורית. "מצבכם הרבה יותר טוב משל אחרים. תסגרו את הדלתות, אף סורי לא יוכל להיכנס פנימה."

אבל הסורים כבר בפנים, הוא רוצה לשדר לכל העולם, הם בתוך המוצב שלי... אבל מבליג ועוזב את רשת הקשר. עזרה מבחוץ לא תגיע.
בחוץ נשמעות יריות של נשק אוטומטי. מישהו לוחש שזו העזרה. אלה הכוחות שלנו. לרגע אחד מרגיש גדעון ארנהלט שעוד לא אבדה התקווה. החילוץ קרוב. צה"ל הגיע למוצב. אבל האשליה מתפוגגת במהרה. מבחוץ הוא שומע כיצד הסורים מנסים לפרוץ את דלת הפלדה שחוסמת את דרכם לאולם המרכזי. לא רחוק ממנו בחשכה המוחלטת הוא מזהה את מפקד המוצב ואת חגי פונק, מפקד המחלקה הצעיר מגולני. פונק פצוע, סובל מכאבים ושותק. היריות והצעקות אינן נפסקות לרגע. גם הדפיקות החזקות על דלת הפלדה נמשכות. כולם מתכווצים במחילות אחרי כל מכה על הדלת. אלה הם הרגעים הקשים ביותר מאז נפל הפגז הראשון על גג המוצב. ארנהלט אינו משלה את עצמו ששני הקצינים האלה, אחד מהם פצוע, עם קומץ לוחמים יוכלו לבלום את הסורים.

כעבור כמה דקות הוא מבחין שהדפיקות על דלת הפלדה פסקו. כאילו מישהו נתן הוראה. עדיין נשמעות יריות מעבר לדלת הפלדה, ורימונים ממשיכים להגיע דרך פתחי האוורור, אבל הלחץ לפרוץ פנימה נעצר משום־מה.
הסורים שולטים עתה בשלושת המפלסים העליונים של המוצב. כל חיילי צה"ל מתרכזים בשני המפלסים התחתונים: האולם המרכזי והמפלס התחתון, שבו נמצאים חדרי המגורים, רוב המחילות, המטבח וחדרי האספקה.

שישה פתחים ותעלות מובילים מהאולם המרכזי לבונקרים ולמחילות במפלסים התחתונים של המוצב. כמה מהתעלות מחוברות זו לזו, אחרות מתרחבות והופכות לכוכי שינה. מבוך אמיתי. המחנק והעשן שבחלל האולם המרכזי מבריחים מתוכו את אנשי המוצב. קבוצות־קבוצות בתוך המחילות הם מסתתרים מהסורים. קצתם מתפללים לנס. מישהו בוכה בקול רם. בחלל אחת המחילות נשמעת צעקה: "אמא, זה הסוף של כולנו..."

רק מעטים מצליחים לשמור על קור רוח — בעיקר הקצינים ולוחמי גולני — ולא להיסחף אחר אווירת הבהלה והסוף המתקרב. אחד מהם הוא החובש און חפר שמרגיע, טופח על כתפיים רועדות ומטפל בכתפו הפגועה של מפקד המחלקה חגי פונק.
נחליאל ופונק מחפשים פתח אוורור כדי לנשום אוויר. נחליאל פותח את אחת הדלתות, שמובילה לעמדה בכיוון צפון־מזרח. הסורים, שנמצאים ממש ליד הדלת, מגיבים ברימון יד שנזרק לעברם. נחליאל סוגר במהירות את הדלת. הרימון מתפוצץ מעברה השני. עכשיו הם יודעים שרק דלת אחת מפרידה ביניהם.

19:00. המפלס התחתון, מוצב החרמון

דממה יורדת על המוצב. הסורים חדלו מהניסיונות להמשיך להתקדם. המחילות חשוכות לגמרי. האור היחיד מגיע מהנצנצים שעל החגורים של לוחמי גולני.
בשנות ה־90 פורסם בסוריה ספר שכתב טלאל נאיף סאפיינס, קצין בכיר בצבא הסורי שהגיע לדרגת תת־אלוף. סאפיינס היה חייל בגדוד הקומנדו שכבש את מוצב החרמון, ובספר הוא מסביר את הסיבה לפסק הזמן במהלך ההשתלטות: המשימה החשובה ביותר בקרב על החרמון הישראלי היתה השתלטות מהירה על ציוד המכ"ם האלקטרוני במוצב. למודיעין הסורי היה מידע מוקדם — מידע שהתקבל מחוליית הריגול ששכיב אבו ג'בל הצליח לשתול בין העובדים שבנו את המוצב — ולפיו מתקני המודיעין המיוחדים מרוכזים בקומות העליונות של המוצב. הסורים חששו שאנשי המודיעין שבתוך המוצב ישמידו את המתקנים ואת החומר הסודי שהיה שם, ולכן זה היה השלב שבו הם התמקדו, שלב איתור כל החומר המודיעיני שבמוצב. החיילים יכולים לחכות.

התברר שחיילי המוצב המבוהלים לא הספיקו לפגוע במתקנים, ואלה פורקו במלואם עם המסמכים הרבים שנמצאו שם, והועברו לדמשק במסוקים שנחתו בקרבת המוצב. ההוראה שקיבלו מפקדי הקומנדו הסורי, גילה סאפיינס, היתה להניח את ידם במהירות על כל מה שאפשר, ובו בזמן לכתר את המוצב, לשלוט בפתחיו ולהתיש את החיילים שהסתתרו בתוכו. זו הסיבה שהסורים לא מיהרו לפרוץ אל תוך חדרי המגורים והמחילות.

בינתיים, עד שתתחדש הלחימה, הם מסתפקים ברימוני יד וברימוני עשן, שממשיכים להגיע דרך פתחי האוורור שבגג המוצב. ריח כבד של עשן מתפשט בחדרים הנמוכים ובמחילות הצרות. מישהו עובר בין החיילים המותשים ומורה להם לקחת סמרטוטים, לטבול אותם בשתן ולכסות את הפה. הסכנה הגדולה עכשיו היא לא הסורים, אלא העשן הכבד שמאיים לחנוק את כל מי שנמצא שם למטה. כמה חיילים נצמדים לפתחי האוורור ומנסים לשאוף אוויר, אבל דרך אותם פתחים ממשיכים להגיע רימוני היד שהסורים זורקים פנימה מעת לעת.

מבלי שתיכננו מראש, הכוח הלכוד התחלק לשתי קבוצות עיקריות. הראשונה כללה את כל הקצינים ורוב הכוח הלוחם של גולני. השנייה את עמוס לוינברג, קצין המודיעין, רופא המוצב ואנשי המודיעין וחיל האוויר. כולם מפוזרים במחילות ובחדרי המגורים הקטנים, בחשכה גמורה, כשמדי פעם מחרידים פיצוץ של רימון יד או צרור ארוך את השקט שבמפלס התחתון ביותר של מוצב החרמון.
השליטה הסורית במוצב החרמון כמעט הושלמה.

אילן כפיר, עיתונאי ומו"ל, מחבר ביוגרפיות על בנימין נתניהו ואהוד ברק כמו גם רבי-מכר, ובהם "אחי גיבורי התעלה", "האדמה רעדה" ו"החווה הסינית". הוא לחם במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, היה בכוח הצנחנים הראשון שחצה את תעלת סואץ וכיום מתמחה בחקר המלחמה. המאמר מבוסס על פרקים 2-1 בספרו "הקרב על החרמון", בהוצאת כנרת זמורה ביתן. לכתיבת הספר קדם תחקיר מקיף שבו רואיינו עשרות לוחמים, שבויים ומפקדים, שמביאים את סיפורם האישי ואת סיפוריהם של אלה שלא יכולים עוד לספר אותו בעצמם.