הסיפור הגדול

עיצוב העטיפה: דודי איבן

הפעם הראשונה שהוא ראה דוב... קשה לדעת מתי הייתה הפעם הראשונה, זה ללכת רחוק רחוק אחורה אל מקום בו הזיכרונות מתערבבים עם הסיפורים שסיפרו לו והוא אימץ כזיכרונות מקוריים שלו, מקום בו הזיכרון של השבט והזיכרון שלו מתאחדים, מקום ששורשיו יונקים גם מהאגדות העתיקות וגם מהדם שלו. הדוב... אלה הדברים שצפים ועולים כשהוא חושב על הדוב: קודם כול הריח שלו, הריח שמבקיע אליו מתוך הריחות של היער, ריח החיה שברגע הראשון בו הוא מכה בנחיריים הוא מעורר דחייה, הריח של הבשר המסורבל שנע בין העצים, ריח של רעב ופחד שמושלים בבשר ומכתיבים את כיוון תנועתו. והקולות, הענפים היבשים שמתנפצים תחת כפותיו, האיוושה של השיחים הנרמסים, ומתוך אלה מבקיעה אליו הנהמה. ואז הצללית שמסתמנת, רגע מופיעה ורגע נעלמת מאחורי שיח, הצללית שנמצאת על הגבול הדק שבין הבשר והסיפור, הצללית שהיא "כל-דוב" שהיא קווי מִתאר של "הדובּיוּת", עד לרגע בו הדוב המסוים מגיח מתוכה וניצב מולו. להביט בעיניו של הדוב... בהתחלה זה כמו להסתכל על זכוכית אטומה שלא נותנת לך לראות מה יש מאחוריה, אחר כך נדמה לך, לרגע, שיש משהו אנושי בעיניים שלו, מבט של ילד נזוף, או של גבר שנודה מהשבט בגלל מעשה מביש, אבל ברגע הבא האנושי נעלם ואתה רואה שוב את האטימות החייתית הזאת, עיניים שהן לא חלונות לנשמה אלא עיני בשר שמשובצות בתוך בשר, חומר בתוך חומר שלכוד במלכודת החומר ללא מוצא. אבל פעם אחת, כשניתן לו עוד קצת זמן להביט בעיניו של הדוב, ואולי זה לא היה עניין של עוד זמן אלא משהו אחר, אז התגלה לו בהן משהו שהוא לא אנושי ולא חייתי, לא נשמה ולא חומר, משהו מעבר לדוב, מעבר לדובּיוּת, משהו גדול יותר שהשתקף לרגע בתוך עיני הדוב, או אולי בעצם לא בעיני הדוב אלא במפגש הזה שבין עיניו ועיני הדוב, משהו שהָוַואָנִי קרא לו "הסיפור הגדול". "הוואני המשוגע", קראו לו בשבט מאז שחזר מהמסע הארוך מזרחה. "מה יש אחרי ההרים?" שאל אותו קימאנצ'וק. "יש עוד אינדיאנים", אמר הוואני, "עוד אינדיאנים ועוד הרים". "ואחרי האינדיאנים וההרים?" "עוד אינדיאנים ועוד הרים". "והאנשים הלבנים?" "אין אנשים לבנים", "לא ראית אנשים לבנים?" "ראיתי את הצללים החיוורים שלהם מתרוצצים על האדמה כמו נמלים משוגעות", "לא ראית את הבתים שלהם? ואת חיות הברזל שלהם שיורקות עשן?" "ראיתי את כל אלה, את כל הצללים, את צללי הבתים ואת צללי חיות הברזל שיורקות עשן". "יש להם ילדים?" "הצללים מולידים ילדי צללים". "למה הלכת אליהם? הם הורגים אינדיאנים", "לא הלכתי אליהם, הלכתי אל הים הגדול", "וראית את הים הגדול?" "ראיתי, וגם שחיתי בתוכו". "איך זה לשחות בים הגדול, זה כמו באגם שלנו?" "האגם נגמר, הים הגדול לא נגמר, לשחות בתוכו זה כמו לעוף בשמיים, בין הכוכבים". "ומה יש אחרי הים הגדול?" "ארץ האנשים הלבנים, ארץ הצללים החיוורים", "ואחריה?" "עוד ים גדול שנשפך אל ים עוד יותר גדול שנשפך אל הים הגדול מכולם", "ואחרי הים הגדול מכולם?" "הסיפור הגדול".

"קימאנצ'וק המשוגע", ככה התחילו לקרוא לו הילדים, "משוגע הולך עם משוגע". אבל הצללים החיוורים וחיות הברזל והים הגדול והסיפור הגדול הילכו עליו קסם והוא המשיך ללכת לבקתה של הוואני כל יום. "אבל מה זה הסיפור הגדול? איך הוא נראה? ומה יש מאחוריו?" "אי אפשר לתאר אותו, הוא גדול מדי, אין מאחוריו כלום", "אבל חייב להיות משהו, תמיד יש עוד משהו מאחורי משהו". הוואני השתתק והסתכל עליו ואחר כך התחיל להמהם לעצמו איזו מנגינה שאהב להמהם, מנגינה לא מוכרת, לא אינדיאנית. "מאיפה זה? מהאנשים הלבנים?" הוואני הסתכל עליו והמשיך להמהם. "איפה שמעת את המנגינה הזאת? ליד הים הגדול?" הוואני לא ענה והתחיל לרקוד בצעדי ריקוד לא מוכרים, לא אינדיאניים. "לא ככה רוקדים, זה לא ריקוד", הוואני לא ענה וההמהום שלו הלך והתחזק וצעדי הריקוד הפכו למהירים יותר. היה משהו זר ולא נעים במנגינה ובריקוד, וקימאנצ'וק הרגיש כאילו יד קרה ולחה נוגעת לו בחזה, אבל הוא לא רצה שהוואני יפסיק, כי המנגינה והריקוד באו מעבר להרים, מהאנשים הלבנים, מהמקומות שאחרי עוד הרים ועוד אינדיאנים, מהים הגדול שנשפך אל ים עוד יותר גדול, מהסיפור הגדול. "קימאנצ'וק המשוגע", צעקו הילדים כשהוא יצא מהבקתה של הוואני ועבר במרכז הכפר בדרך לבקתה של המשפחה שלו. הוא ניסה לדמיין את הוואני אצל האנשים הלבנים, רוקד ושר איתם, אבל הוא אף פעם לא ראה אדם לבן ולכן דמיין את הוואני רוקד עם צללים חיוורים. "רכבת פעם על חיות הברזל שלהם?" "חיות הברזל רועמות ויורקות עשן ודוהרות מהר יותר מהסוס האינדיאני הכי מהיר אבל הן דוהרות ודוהרות ואף פעם לא מגיעות". "לא מגיעות לאן, לים הגדול?" "הו לא, הן מגיעות לים הגדול וגם לכל הכפרים הגדולים של האנשים הלבנים, אבל הן דוהרות ודוהרות ולא מגיעות". "לאן הן לא מגיעות?" אבל הוואני לא ענה ושוב התחיל להמהמם את אותו המהום שלו. פעם אחת הוא סיפר לקימאנצ'וק סיפור מהימים שהוא חי אצל האנשים הלבנים: "אז עוד לא ראיתי שהם רק צללים חיוורים, סגדתי לכוח שלהם, הכוח שיוצר את חיות הברזל ואת המקלות שיורקים אש ואת הסירות הגדולות שחוצות את הים הגדול". הוואני שתק וקימאנצ'וק חשב שהוא בטח יתחיל להמהם את ההמהום שלו אבל הוא המשיך: "האנשים הלבנים הטילו עליי כישוף, את הכישוף החיוור שלהם, הפכתי לעבד, מסתובב בכפרים שלהם ומתחנן לעבודה, כל עבודה בזויה שהיו מוכנים לתת לי, וישנתי בחוץ, באבק, בגשם, לפעמים בלילה האנשים הלבנים דרכו עליי, לפעמים ישנתי בבוץ עם החזירים". גם בכפר ישנו בחוץ, בקיץ, ולפעמים היו ישנים גם ביער - כשיצאו לצוד - קימאנצ'וק אהב להרגיש איך השמיים נוגעים בו במשבי רוח עדינים. "זה היה בחורף, הייתי לבוש קרעי בגדים של אנשים לבנים וכל בוקר היה קשה יותר להזיז את הידיים והרגליים הקפואות". הוואני המסכן, חשב קימאנצ'וק, הוואני המסכן קופא מקור בכפרים של האנשים הלבנים, רחוק מהאינדיאנים, רחוק מהכפר ומהיער. "לילה אחד הגעתי לאחד הכפרים הגדולים של האנשים הלבנים, פילדלפיה קוראים לו. היה מאוחר בלילה וקר מאוד ואני הסתובבתי ברחובות וחיפשתי מחסה שאפשר לישון מתחתיו". פילדלפיה, פילדלפיה, השם הזה הסתחרר בראש של קימאנצ'וק כמו לחש כישוף רע של האנשים הלבנים. "הכלבים של האנשים הלבנים לא נתנו לי להתקרב, הם נבחו והאנשים הלבנים יצאו וגירשו אותי, איש אחד כיוון אליי את מקל האש שלו והאש כמעט וחרכה לי את הכתף. הקור חדר לי לגוף והתקרב אל הלב. ידעתי שכשהוא יגיע ללב אני אמות. ישבתי מתחת לעץ שהזכיר לי את העצים של היער שלנו, השענתי את הגב על הגזע, עצמתי את העיניים וחיכיתי שהוא יבוא". הוואני המסכן, הוואני המסכן, בין הצללים החיוורים, בעצמו צל, מקולל בקללת האנשים הלבנים, בלחש הממית של הפילדלפיה שלהם. "פתאום שמעתי קול נהמה מוכר, זה היה קולו של דוב, אחי הדוב. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הקול. הגעתי לבית אחד שבחצר שלו הייתה מכלאה ובתוכה היה דוב שחור. הדוב כנראה הריח אותי, הריח את ריח האינדיאני שלי, כי הוא התחיל לנהום עוד יותר חזק והוא נעמד ונשען עם הכפות הקדמיות שלו על הגדר". הוואני המסכן, הרוחות של זקני השבט ראו אותו ושלחו אליו את הדוב! "התקרבתי אל הגדר והבטתי ישר אל תוך עיניו של הדוב והדוב הסתכל ישר אל תוך העיניים שלי". הוואני השתתק וקימאנצ'וק דמיין אותו ואת הדוב, משני עברי הגדר, כמו עיגול קטן של יער, חלקה קטנה של אינדיאנִיוּת ודובּיוּת, בתוך כל הפילדלפיה הרעה של האנשים הלבנים. "אתה יודע מה ראיתי בעיני הדוב? ראיתי את הסיפור הגדול".

מתוך "הסיפור יתחיל בפרזנו", מאת יובל יבנה, ראה אור בהוצאת "כהל", 2018.

תמונה ראשית: דוב פרווה עם משקפי טיסה. תצלום: בארט וורד, unsplash.com

Photo by Barrett Ward on Unsplash